הלבוש במשפט ובהלכה

"ויַלבש אתו את המעיל"

מיכאל ויגודה^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתח דבר אחד מיסודות התרבות המעידים על מותר האדם מן הבהמה הוא הלבוש. הכנת המאכל ועשיית הלבוש הן מן הפעולות האנושיות המובהקות שהאדם משכלל בהן את הטבע הסובבו, כדברי רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע שלעג על מצוות המילה הפוגמת בשלמותו הטבעית של האדם1:

מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הָביאו לי שבולים וגלוסקאות. אמר לו: אלו [השיבולים] מעשה הקב"ה, ואלו [הגלוסקאות] מעשה בשר ודם - אין אלו נאים?! הָביאו לי אניצי פשתן [=סיבי פשתן שעדיין לא עובדו] וכלים [=בגדים] מבית שאן. אמר לו: אלו [סיבי הפשתן] מעשה הקב"ה, ואלו [הבגדים] מעשה בשר ודם - אין אלו [הבגדים] נאים?!

לבגד תפקידים רבים ומכריעים בחיי בן אנוש. הוא אמצעי חִברות מובהק וגם כלי ביטוי ראשון במעלה למאורעות ולרגשות. תמר, כלת יהודה, לבשה בשעת אבלה את "בגדי אלמנותה" (בראשית לח, יט). וכשנודע למרדכי על מזימת המן, נאמר עליו: "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר" (אסתר ד, א). ונאמר בבשורת הגאולה: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטָני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה" (ישעיהו סא, י). הלבוש מייחד את האדם בחברה שהוא חי בה ומשקף את מעמדו. לכוהנים בגדי כהונה, ולשופטים ולעורכי הדין בימינו גלימות ואביזרים המיוחדים רק להם. גם מדי הצבא והמשטרה מציינים את מעמדם של לובשיהם בחברה. כל אלה עוברים כחוט השני בכל התרבויות ובכל הזמנים. להלן, נצביע על ההיבט המשפטי של הלבוש במסורת ישראל. המילואים והתפקיד הציבורי חלקה האחרון של פרשת צו מתאר את טקס החניכה של אהרן ובניו, שבמסגרתו הוקרבו במשכן קרבנות מיוחדים ונמשחו הכוהנים בשמן המשחה, אך תחילה נצטווה משה להלבישם בגדי כהונה המיוחדים להם, כמו שנאמר:

וידבר ה' אל משה לאמר. קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים ואת שמן המשחה, ואת פר החטאת ואת שני האילים ואת סל המצות. ואת כל העדה הקהל, אל פתח אהל מועד... ויקרב משה את אהרן ואת בניו, וירחץ אתם במים. ויתן עליו את הכֻּתנת ויחגר אתו באבנט ויַלבש אתו את המעיל ויתן עליו את האפד, ויחגר אתו בחשב האפד ויֶאפד לו בו (ויקרא ח, א-ז).

וכן עשה משה גם לבני אהרן, ומשהיו כולם לבושים בגדי כהונה, נמשך הטקס שבעת ימים, שבהם נצטוו הכוהנים:

ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלֻאיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם (שם לג).

התורה מכנה את שבעת הימים הללו "ימי מילואים", משום שמילאו בהם את ידי הכוהנים. ואולם עדיין לא ידענו מה פשר ה"מילואים" הללו ובמה מילאו את ידי הכוהנים. והנה נאמר בספר שמות, לאחר תיאור בגדי הכהונה:

והלבשת אתם את אהרן אחיך ואת בניו אתו, ומשחת אתם ומלאת את ידם וקדשת אתם וכהנו לי (שמות כח, מא).

ופירש רש"י את "ומלאת את ידם" כך:

כל מלוי ידים לשון חנוך [=Inauguration]. כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה, הוא מלוי.

כלומר, ימי המילואים הם ימי חניכת בעל התפקיד הציבורי, הכוהן, כניסתו הרשמית לתפקידו. ומה עניין ידיים לכאן? כדי להסביר עניין זה, רש"י נזקק ללשון הצרפתית ולמנהג שהיה מקובל בימיו, ואומר:

ובלשון לעז [צרפתית], כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ"ט בלעז [Gant, כלומר כפפה], ועל ידו הוא מחזיקו בדבר.

כלומר, כניסת האדם לתפקידו הרם נעשית בדרך סמלית, על ידי מסירת כפפה (או אולי הלבשת כפפה על היד), לבטא שהוא ממלא את התפקיד, כשם שהיד ממלאת את הכפפה. עוד הוא אומר:

וקורין לאותו מסירה ריוישטי"ר בלעז [Revestir, היינו להלביש], והוא מלוי ידים.

במקרא מציין הצירוף "מילוי ידיים" סמיכה לכהונה דווקא. באנגלית ובצרפתית, שבהן יש הד למנהג זה, משמשת המילה Investiture, שמשמעה 'הלבשה', לציין טקס מינוי אדם לתפקיד ציבורי. הסברו של רש"י בעניין היד נראה לכאורה קשה ולא משכנע, שהרי הוא מסביר את המקרא בעזרת מנהג פאודלי מאוחר2, אלא שנראה לנו שרש"י נסתייע במנהג זה רק כדי לסבר את האוזן, ויש להבין את "יד" במשמעות 'רשות, שליטה', כבפסוק "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב). מכאן ש"מילוי יד" משמעו 'הענקת רשות, הסמכה'. נראה שכניסתו של אדם לתפקיד ציבורי לוותה בימי קדם בטקס הלבשתו במדים המיוחדים לתפקידו, ובכך נודע בשער בת רבים שקיבל לידיו את התפקיד. לימים, הפכה לבישת הבגד למילה נרדפת לכניסה לתפקיד, אף שכבר לא הייתה קשורה בהכרח ללבישת מדים. מכל מקום, לשון המילוי נשתמרה עד ימינו בצירוף "מילא את התפקיד". וראוי לציין שכשהודיע שמואל לשאול שה' מדיח אותו מן המלוכה, אמר לו: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך" (שמואל א טו, כח). לאמור: כשם שהכניסה לתפקיד הציבורי מלווה בלבישת בגד, כך ההדחה ממנו מלווה בקריעת הבגד. עטיפת ראש הדיין לבושו של האדם מבטא את יחסו הן כלפי עצמו הן כלפי זולתו. הבגד הוא כבודו של האדם, כדברי רבי יוחנן, שכינה את בגדיו "מכבדיי"3, והוא גם כבודו של זולתו, כאמור בהלל: "נתעטף ויצא לקראתו"4. דברים אלה אמורים גם בשופטים. עד היום מקובל שהיושבים על כס המשפט לובשים גלימה מיוחדת שתפקידה כפול: לעורר בשופטים רצינות וכובד ראש בתפקידם הרה האחריות, ולעורר בעומדים לפני השופטים יראת כבוד בהם ובהליך המשפטי. במקורות המשפט העברי, הדגש הוא בעיקר על הפן הראשון. לפי התלמוד5, המשפט נפתח "משיתעטפו הדיינין". ופירש רש"י: "דיינין מתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה, ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן, ותהא דעתן מיושבת עליהם". וכך נפסק בשולחן ערוך6:

צריכים הדיינים לישב באימה וביראה, בעטיפה ובכובד ראש. ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בבית דין. ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן, ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין.

ואף שבטל מנהג עטיפת הטלית, נהגו הדיינים ללבוש בגדים מכובדים ולחבוש כובע לראשם בשעה שהם יושבים על מדין, כפי שמעיד השל"ה, ר' ישעיה הורוביץ7:

בענין העטיפה שאינה נהוגה עתה בדיינים, מכל מקום ראיתי מורי החסיד הגאון מורנו הרב רבי שלמה ז"ל, כשהיה יושב בדין היה מתעטף בבגד העליון אשר בו הלך לבית הכנסת.

ור' יחיאל מיכל אפשטיין כותב8:

ועכשיו לא נהגו בעטיפה, ויש להשים הכובע על ראשו, וזהו אצלינו במקום עטיפה, כדרך שמשים הכובע בשעת תפלת מנחה וערבית כשאינו מעוטף בטלית, וגם בשעת הדין יש כבוד השכינה, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב, א). כלומר שהשם יתברך דן הדיינים שמַטים מדרך הדין, ונותן שכר להדנים דין אמת.

כאמור, גם שופטי בתי המשפט האזרחיים בישראל לובשים גלימה מיוחדת, והם עושים כן מכוח מנהג ומסורת שיפוטית מושרשת ולא מכוח הדין9. מדבר שקר תרחק חכמים נתנו את דעתם לסכנה האורבת לפתחו של השופט, העלול להיות מושפע ממראיהם של הצדדים, כשבעלי הדין המתדיינים לפניו אינם בני מעמד אחד, אלא זה עשיר ולבוש בהידור וזה עני ולבוש בפשטות. זאת ועוד. יש סכנה שיחוש העני נחות מן העשיר, ויסתתמו טענותיו. והתלמוד אומר10:

מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).

ופירש רש"י: "לבוש כמותו - שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך, ואמר [ויאמר?]: איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה". בימי הראשונים כבר לא נהגה הלכה זו למעשה. יש שהצדיקו זאת בצמצום היקפה של ההלכה, כגון הראב"ן11, מבעלי התוספות, האומר: "והאידנא לא נהיגי הכי [=והיום אין נוהגים כן]. ונראה לי דוקא איצטלא של מאה מנה [= בגד יקר מאוד]. אבל האידנא, דלא מלובשים בכך מלבושים, לא חיישינן להטיה". אחרים הודו בפה מלא שאינם יכולים לאכוף את ההלכה, כגון הב"ח12, האומר בשם הרש"ל, ר' שלמה לוריא:

ומיהו, בזמן הזה אין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תִּלם, כי יד העשירים תקפה עלינו, ודי כשיאמר לעני: אל תירא... וכן אנו נוהגין.

עד כאן עסקנו בלבוש הראוי במשפט. עתה נרחיב את היריעה ונעמוד על נורמות הלכתיות-משפטיות בעניין הלבוש, לאו דווקא בבתי המשפט ובתפקידים ציבוריים. הלבוש והפער החברתי אמנם הלבוש הוא ביטוי למעמד, אבל הוא בראש ובראשונה מצרך בסיסי שבלעדיו נרמס כבוד האדם. כשברח יעקב מפני עשיו אחיו, התפלל ואמר: "אם יהיה אלהים עמדי... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבּש" (בראשית כח, כ). והנביא אומר: "כי תראה עָרם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח, ז). כלומר הלבשת הערום היא אחת מחובות הצדקה הבסיסיות. לא פלא אפוא שהיו בקהילות ישראל, כחלק ממוסדות הצדקה והסעד, חברות "מלביש ערומים", שדאגו ללבוש לעניים13. החובה לשמור על כבוד האדם על ידי הלבשתו מתבטאת גם במישור המשפטי הטהור. כך, למשל, התורה מצמצמת את זכויותיו המשפטיות של הנושה ליטול משכון להבטחת חובו:

אם חבל תחבל שלמת רעֶך עד בא השמש תשיבנו לו. כי הִוא כסותו לבדה הִוא שמלתו לערו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (שמות כב, כה-כו).

ובעניין גביית החוב, כשיורדים לנכסי החייב בהוצאה לפועל, נפסק שאסור להשאירו חסר כול, אלא "מסדרים לבעל חוב", כלומר יש לוודא שיישאר לו מינימום הכרחי לקיומו, כולל לבוש14:

מסדרין לבעל חוב. כיצד. אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת... ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום (כבינוני שבעיר, אע"פ שאכל תחלה כעני)... וכסות י"ב חדש. ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירים אותה ממנו, ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש15.

הלבוש נתן לעתים קרובות הזדמנות לבעלי היכולת להפגין את עושרם, והדבר היה לצנינים בעיני חכמים, גם משום שיש בדבר כדי להשפיל ברבים את מי שאין להם16. לכן תיקנו חכמים למנוע את הדבר, כמו שנאמר במשנה17:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי [=בגדי] לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו18.

חוקות הגויים בפני ר' יוסף קולון19, מגדולי המשיבים באיטליה במאה הט"ו, באה השאלה אם מותר לרופאים יהודיים ללבוש בגד מסוים שנהגו ללבשו הרופאים הנכריים. ואלה דבריו:

על דבר הקפ"א אשר כתבתם, והיא ארוכה עד לארץ, הולכת פנים ואחור, ופתוחה מן הצדדין... ועמעמו עליה קצת אנשים לפי דבריכם, באמרם היות בזה משום 'ובחקותיהם לא תלֵכו'.

בתשובתו מלמדנו המהרי"ק פרק חשוב בגדרי איסור ההליכה בחוקות הגויים20, והוא דוחה את הדעה שכל מנהג נכרי פסול. לדבריו, אין האיסור חל אלא בהתקיים אחד משני דברים: הנוהג הנכרי יסודו באמונה אלילית או יש בו משום פריצות. ואשר ללבישת הקפ"א, הוא סבור שאינה אסורה, וטעמו ונימוקו עמו: ואין לתלות לבישתה כי אם לתועלת הנמשך ממנו, הן מחמת הכבוד הן מחמת ריוח ממון, שמתוך כך יצא לו שם באותה חכמה, ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה, ובכהאי גוונא [=ובכגון זה] לא שייך לאסור, מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמות אליהם, וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבודם ולתועלתם. אמנם מצאנו בתלמוד21 שבשעת השמד (גזרות דת), נדרש היהודי למסור את נפשו אפילו על "ערקתא דמסאנא [=שרוך הנעל]", ובפרהסיא אף שלא בשעת השמד, אך מהרי"ק אומר שאין זה אלא כשהגויים מבקשים להעביר את היהודי על דתו ולבזות את אמונתו. ואלה דבריו:

היינו דווקא כשהגוים אומרים לו: עשה כך, כדי לחלל השם. אז הוא אסור אפילו בשנויי ערקתא. אבל כדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי, כגון ללבוש בגדי נכרי שקורי' רא"יי או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר, מותר.

והוסיף והביא את פירושו של רש"י בעניין "ערקתא דמסאנא":

שרוך הנעל - שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה, שאין כאן מצוה, אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם.

והוא מדייק מלשון רש"י:

משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר, אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגוים נוהגים בו, אין שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים, מאחר שהוא בדרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל. דאי אמרת אפילו כהאי גוונא [=כגון זה] אסור, כיון שלא נהגו בה ישראל, אם כן מה לו [לרש"י] לפרש ולומר דדווקא כגון שיש צד יהדות בדבר וכו', נימא [=יאמר] דאפילו אין צד יהדות בזה מבזה, מ"מ [=מכל מקום] אסור בפרהסיא, ויקדש את השם בפני ישראל חבירו, כיון שהוא אסור משום "בחקותיהם לא תלֵכו". אלא ודאי פשיטא דאין איסור בלבישת לבוש אשר הם רגילים בו, ואפילו אין ישראלים רגילים בו, כיון שלא נמנעו בלבישתן משום צד יהדות וצניעות, כדפירש רש"י.

טענה נוספת של האוסרים יסודה בדברי הרמב"ם22, האומר:

אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מִדמין להן לא במלבוש ולא בשׂער וכיוצא בהן, שנאמר: "ולא תלכו בחקות הגוי". ונאמר: "ובחקותיהם לא תלֵכו". ונאמר: "השמר לך פן תנקש אחריהם". הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר: "וָאבדיל אתכם מן העמים".

אך מהרי"ק אומר שדברי הרמב"ם אינם בניגוד לדעתו, אלא להפך:

ואשר נשענו האוסרים על דברי רבינו משה, שכתב שיהיה הישראל מובדל מהם במלבושיו ושאר מעשיו וכו', אין משם ראייה כלל, דפשיטא דרבינו משה לא חִייב להשתנות מן הגוי עכ"פ [=על כל פנים; בכל מקרה], מדכתב אחר כך, וזה לשונו: "לא ילבש במלבוש המיוחד להם", ולמה לו לומר "המיוחד להם"? לימא [=יאמר]: לא ילבוש במלבוש הדומה למלבושם. אלא ודאי דלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתייחד אליהם, ופרשו הישראלים ממנו משום צניעות.

סוף דבר לבגד יש משמעויות עמוקות יותר מן השאלות הפרטניות שעסקנו בהן, הנוגעות למצבו הקיומי של האדם23. המקרא מספר שמתחילה היו אדם וחווה ערומים, ורק לאחר שחטאו ואכלו מעץ הדעת התביישו וחשו צורך להסתיר את ערוותם. אפשר שהיה זה משום שהכירו בפער שבין המציאות הטבעית לאידיאל המוסרי. בדרכו אל המוסר, האדם חייב לעטות כיסויים ומסכות המסתירים את זהותו הטבעית. לא מקרה הוא שעברות הפרת האימון החמורות, הבגידה והמעילה, יסודן הלשוני בשני מונחי לבוש, הבגד והמעיל, ויש בדבר משום עדות למורכבותם של החיים האנושיים24. הלבוש הוא תפארת לאדם, בהבדילו אותו משאר בעלי החיים, ובו בזמן הוא אות וסימן לבושה שאחזה באדם ובאשתו אחר שאכלו מעץ הדעת.

הערות: * ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים. 1. מדרש תנחומא (בובר), פרשת תזריע, סימן ז. 2. הרמב"ן דוחה את פירוש רש"י, באמרו: "לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים, ויביא ראיה מן המנהג". וראה אנציקלופדיה מקראית, ערך "מילואים, מילואי יד". 3. "ר' יוחנן קרי למאניה: מכבדותי [=ר' יוחנן קורא לבגדיו: מכבדיי]" (שבת קיג ע"א). וראה אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמ' קלח: "איזהו כבודו של אדם? זה מלבושו". מקורות נוספים בעניין זה ראה בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' גואטה, פ"ד מו(5) 704, בעמ' 719-717. השופט מ' אלון דן שם בפגיעה בכבודו של חשוד כתוצאה מהפשטת בגדיו לצורכי חיפוש בזיקה לכלל התלמודי "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (ברכות יט ע"ב), ולפיו אין להפשיט בגד שעטנז מעל אדם בפרהסיא. ראה עוד בעניין זה, נ' רקובר, גדול כבוד הבריות (ירושלים תשנ"ט), עמ' 68-41. הרמב"ם פוסק בעניין לבושו של תלמיד חכם: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן, שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים" (הלכות דעות, פרק ה, הלכה ט). 4. שבת לא ע"א. בלבושו אדם מכבד גם זמנים מיוחדים כגון השבת והמועדים (ראה משנה ברורה, אורח חיים, סימן רסב, ס"ק ו), ואירועים מיוחדים, כגון שמחות וטקסים למיניהם. 5. שבת י ע"א. 6. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ח, סעיף ב. 7. שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, עמוד הדין שלמטה. 8. ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ח, סעיף ב. 9. לעומת זאת, עורכי הדין לובשים מדים מכוח חקיקת משנה של המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. ראה כללי לשכת עורכי הדין (מדי משפט), התשנ"א-1991. תקנה נג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, קובעת: "אין להופיע לפני בית-הדין אלא בלבוש צנוע והולם, כולל כיסוי-ראש. עורכי-דין וטוענים רבניים יופיעו גם במקטורן או בלבוש עליון, אלא אם כן הסכים בית-הדין להופעה שונה". וראה בג"ץ 1912/97 צבי ריש נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נב(5) 650, שבו נדחתה עתירתו של עו"ד צבי ריש כנגד חוקיות התקנה הפוגעת כביכול בחופש מדת. 10. שבועות לא ע"א. 11. מובא על ידי הש"ך, חושן משפט, סימן יז, ס"ק ב. 12. ב"ח, חושן משפט, סימן יז, 13. א' בשן, "הלבשת ערומים - המעשה והמצווה", בתוך תורת חיים ואהבת חסד; עיון בצדקה וגמילות חסדים לזכרו של אביגדור קראוס ז"ל, בעריכת א' בשן (משואות יצחק תשמ"ד), עמ' 99-88. 14. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צז, סעיף כג. 15. וראה תוספות, בבא קמא יא ע"ב, ד"ה אפילו מן גלימא דעל כתפיה. וראה נ' רקובר (הנזכר לעיל, בהערה 3), עמ' 141-139. 16. ראה נ' רקובר, תקנות להגבלות המותרות בקהילות ישראל (בדפוס). המחבר אסף חומר רב ומרתק בעניין תקנות שתוקנו בקהילות ישראל נגד חיי מותרות והפגנת העושר, כולל תקנות בענייני מלבושים ותכשיטים, והוא מנתח בחיבורו את המניעים לתיקונן. 17. תענית ד, ח. 18. וראה נ' רקובר (הנזכר לעיל, בהערה 3), עמ' 153-145. 19. שו"ת מהרי"ק, שורש פח, שהובא להלכה על ידי הרמ"א, יורה דעה, סימן קעח, סעיף א. 20. יסוד איסור זה בתורה (ויקרא יח, ג; כ, כג). 21. סנהדרין עד ע"א-ע"ב. 22. רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק יא, הלכה א. 23. וראה ש"י עגנון, המלבוש, בתוך עד הנה (ירושלים ותל-אביב תש"ך), עמ' שה. בסיפור זה, יש למלבוש גם משמעות מטפיזית, שכן עולה ממנו שתפקידו של האדם עלי אדמות הוא להכין "מלבוש" להקב"ה. תודתי נתונה לפרופ' בנימין גרוס על שהפנה את תשומת לבי לסיפור זה. 24. וראה לעניין זה, המהר"ל מפראג, נתיבות עולם, נתיב האמת, פרק א.

---

---