מבוא

במורשת ישראל ראש השנה הוא גם יום הדין. מועד זה חותם את חודש אלול, המכונה גם "חודש הרחמים והסליחות", שניתנת בו הזדמנות מיוחדת לחוטאים לשוב מחטאם ולקבל על עצמם שלא ישובו לסורם. עיקרון גדול זה, התשובה, היה ליסוד גדול בעולמה של יהדות, וממנו נגזרים גם עקרונות משפטיים בדבר "תקנת השבים" ויכולת העבריין לשוב ולהשתלב בחברה לאחר שהביע חרטה על חטאו ונשא את עונשו¹.

ברם, שאלה היא: האם זכאי עבריין שריצה את עונשו לחזור לתפקידו הקודם? ומה בדבר יכולתו לשמש בתפקיד ציבורי? בסוגיה זו נעסוק להלן, תוך עמידה על אחדים ממרכיביה.

מתחילה יכולנו לומר ששאלת החזרה או המינוי לתפקיד ציבורי רם מעלה, אכן תיפתר בהתאם לעמדות העקרוניות בדבר מהות התשובה ומעלת מי ששב בתשובה. וכבר דרשו חכמים על "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג), ואמרו: "כיוון שלקה, הרי הוא כאחיך"². אבל יש שנאמנות האדם נפגמת, ואין בחזרתו בתשובה ולא בקבלת העונש, כדי לרפא פגם זה³.

ואשר לחזרת העבריין לתפקיד ציבורי, שמא יש לתת את הדעת לשיקולים נוספים: מכלול היחסים בין הציבור וממלא התפקיד, ההשפעה העשויה להיות למינוי על ההתייחסות לחטא ולעונש, כוחו של בעל התפקיד לשמש דוגמה לאחרים והתודעה בדבר שלטון החוק.

נפתח את דיוננו במי שנאמר עליו בתלמוד, שלאחר שריצה את עונשו, הוא ממשיך בתפקידו, וננסה לבחון את השאלה אם הוא משמש דוגמה לנורמה הכללית או הוא יוצא מן הכלל.

הכוהן הגדול - חוזר לכהונתו

התלמוד הירושלמי לומד מן המקרא שקדושת הכוהן הגדול אינה בטלה, והוא ממשיך לכהן גם אחר שלקה על חטא שחטא⁴:

אמר רבי לעזר: כהן גדול שחטא - מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. אמר רבי מנא: כתיב "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, אני ה'" (ויקרא כא, יב). כביכול, מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו.

דין הכוהן הגדול הוא אפוא דין מיוחד, הנובע מקדושתו שאינה מתבטלת.

יש לתת את הדעת לכך שמדובר בכוהן גדול שלקה על חטאו, היינו שהתרו בו שלא יחטא, ואף על פי כן חטא. ואף על פי כן, אין מעבירים אותו מכהונתו.

את דינו המיוחד של הכוהן הגדול, מסביר הרמב"ם בפירוש המשנה⁵: "כהן גדול, אף על פי שעבר במום או מחמת זקנתו או כיוצא בזה, הרי הוא נשאר בקדושתו, כי שמן המשחה שניתן עליו אין פעולתו בטלה... אבל הנשיא, אין גדולתו אלא בקיום פקודותיו, וכאשר בטל ענין זה, הרי הוא כהדיוט".

ויש שתי דרכים בפירוש הטעם המיוחד שניתן להחזרת הכוהן הגדול לכהונתו: לפי הדרך האחת, דין הכוהן הגדול שחוזר לתפקידו הוא היוצא מן הכלל, בגלל קדושתו, ומי שאין בו קדושה זו, אינו חסין מסילוקו מתפקידו; ואילו לפי הדרך השנייה, דין הכוהן הגדול שחוזר לתפקידו אינו היוצא מן הכלל, וכך יהא דינו של כל אדם. לפי דרך זו, לא נאמר הטעם שאין מורידים אותו בגלל קדושתו אלא כדי לומר שקדושתו קיימת גם אחר שחטא, ולכן אין מניעה מלהשיבו לתפקידו.

ביטוי בהיר לדרך האחת בפירוש מעמד הכוהן הגדול, בהשוואה לבעלי תפקידים אחרים, בא בפסק דין של בית הדין הרבני בתל-אביב⁶ בתביעה שהגיש מוסד תורני-חינוכי לפטר מורים שלימדו במוסד בטענה שמעלו בתפקידם. בית הדין נזקק לביאור גדרו של הכלל "מעלין בקודש ולא מורידין", ולדין הכוהן הגדול, שחוזר לגדולתו אחר שחטא ולקה. בפסק דינו, מבהיר בית הדין שדין הכוהן הגדול יסודו בקדושה שבו, ושזוהי הסיבה לכך שאינו יורד מגדולתו. בית הדין מסתמך על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה, ומסביר את ההבחנה בין דין הכוהן הגדול לבין דין הנשיא. ואלה דבריו:

הבחנה זו, בין הקדושה לגדולה, מבהירה באור נכון את ההלכה של כהן גדול, שאי אפשר להורידו מצד הקדושה שבו; ואילו נשיא, שהעניקו לו שררה וגדולה, אבל לא קדושה, הרי זו ניתנת לביטול והורדה.

ומכאן הסיק בית הדין:

ברור על כן, כשאנו דנים על איזו שהיא שררה בזמננו⁷, הרי יש להשוותה לשררה של נשיא, שזו רק מעין גדולה, אך אין להשוותה לכהן גדול, שזה נתקדש בקדושת הגוף... הרי ברור הדבר, כי קדושתו של הכהן הגדול הִנָה קדושה כזאת שאינה מתבטלת בנקל, ולאחר שלקה חוזר לשררתו; ואילו בראש ישיבה, לאחר שלקה אינו חוזר לשררותו.

בדרך אחרת הולך ר' משה פיינשטיין⁸ (רוסיה-ארה"ב, המאה הכ'). לדבריו, החזרת כוהן גדול לתפקידו היא משום שכן הוא הדין בכל אדם, כעולה מפירוש חז"ל לפסוק: "ונקלה אחיך - כיון שלקה, הרי הוא כאחיך"⁹. ומה שהוצרכו לדרוש "אף אהרן בקדושתו", בא לומר שלא נאמר שדין כוהן גדול שונה מדין כל אדם, שכיוון שחטא, הסתלקה קדושתו, ואי אפשר להחזירו לתפקידו. לפי הסברו, אין לדייק אפוא מדרשה זו שאין להחזיר לתפקידו מי שמינויו אינו של קדושה.

נשיא הסנהדרין - אינו חוזר לתפקידו

ריש-לקיש לומד מן הפסוק "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א) את הכלל: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". מכאן מסיק התלמוד הבבלי¹⁰ שדנים את המלך. שאם לא היו דנים אותו, לא היה הוא יכול לדון אחרים. והנה, בתלמוד הירושלמי¹¹, ריש-לקיש הוא שאומר: "נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה". ולאחר שהובאו דברי ריש-לקיש, נשאלה שאלה: "מה מחזרן ליה?" [=האם מחזירים אותו?]". ומשיב רב חגיי: "משה! [=בשבועה] אין מחזרין ליה, די קטל לון [=אין מחזירים אותו, משום שיהרוג אותם?]"¹².

ובעוד דין הנשיא הוא חד-משמעי, שאין מחזירים אותו, הנימוק שבתלמוד הירושלמי אינו חד-משמעי כלל וכלל. אך לפני שנדון בנימוקו נציין שגם הרמב"ם, כשקבע מה דין כוהן גדול ונשיא הסנהדרין שחטאו ולקו, אינו מנמק את הדין.

הרמב"ם קובע תחילה את דין כל אדם, ואחר כך את דין כוהן גדול ודין "ראש הישיבה", נשיא הסנהדרין¹³, וזה לשונו¹⁴:

כל מי שחטא ולקה, חוזר לכשרותו, שנאמר: "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג). כיון שלקה, הרי הוא אחיך. אף כל מחויבי כרת שלקו, נפטרו מידי כריתתם.

כהן גדול שחטא, לוקה בשלושה [דיינים], כשאר כל העם, וחוזר לגדולתו.

אבל ראש הישיבה שחטא, מלקין אותו, ואינו חוזר לשררותו, גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין, שמעלין בקודש ולא מורידין.

שתיקת הרמב"ם מלתת טעם לאי-החזרת הנשיא, הביאה גם את נושאי כליו, להציע נימוקים להלכתו, מי בעקבות דברי התלמוד הירושלמי ומי שלא בעקבותיו.

הנימוקים ומשמעותם

הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה (ספרד-מצרים-צפת, המאה הט"ז), בפירושו על הרמב"ם¹⁵, מביא את דברי התלמוד הירושלמי "די קטל לון", ואומר: "כלומר, אם יחזירו אותו לנשיאותו, קטיל להו לבית דין". היינו, הוא עלול להתנקם בדיינים שדנו אותו. ולפי זה, אם ממלא התפקיד אינו עשוי להתנקם במי שדנו אותו, אין מניעה שיחזור לתפקידו.

בסוגיה מקבילה בתלמוד הירושלמי¹⁶, הלשון אינו "משה, אין מחזירין ליה, די קטל לון", אלא: "מוטב17 דינון¹⁸ מחזירין ליה, דו קטלון ליה [=זה (כמו) להרוג אותו]". על סמך נוסח זה, מציע רבי יוסף קארו¹⁹ את ההסבר הבא: "מה שאמר שהוא כאילו הורגים אותו, הוא מפני שבני אדם יזלזלו אותו. הילכך לא יחזירוהו". כלומר, טוב לו שלא יחזירוהו לתפקידו, משום שיזלזלו בו הבריות, ו"כאילו הורגים אותו".

ר"י קארו מוסיף נימוק פורמלי יותר לאי-החזרתו של הנשיא: מתוך שהוצרכו למקרא ללמוד ממנו שמחזירים את הכוהן הגדול, כפי שהבאנו למעלה מן התלמוד הירושלמי, ממילא משמע שכיוון שאין פסוק מן המקרא המלמד על החזרתו של הנשיא, אין מחזירים אותו. וזה לשונו:

והכי משמע, מדאיצטריך למילף מקראי [=ללמוד ממקראות] דכהן גדול מחזירין, ממילא משמע דנשיא, כיון דלית ביה קראי, אין מחזירין אותו.

יש לשים לב להבדל לכאורה בין נימוק זה לנימוקו הקודם של ר"י קארו. לפי נימוקו הראשון, הנחת היסוד היא שמחזירים את הנשיא, ואי-החזרת הנשיא אינה מעיקר הדין, אלא מעין תקנה, כדי שלא יזלזלו בו. לעומת זאת, לפי נימוקו השני, אי-החזרת הנשיא אינה נובעת מתקנה, אלא היא הנחת יסוד מעיקר הדין, ולפיה בהיעדר הוראה מפורשת, כבמקרה הכוהן הגדול, בעל משרה שסרח אינו חוזר לתפקידו.

אין צריך לומר שיש לנימוק בדבר אי-החזרת הנשיא השפעה על היקף תחולת דין זה. לפי נימוקי ר"י קארו, אין להחזיר את בעל המשרה לתפקידו הרם גם כשאין חשש לנקמה. ואכן, זוהי גם דעת חתם סופר (הונגריה, המאות הי"ח-הי"ט), הסבור²⁰ שבעוד שלפי הגרסה "די קטל לון", תצטמצם ההלכה לנשיא, שבידו להמית ולהחיות, והוא עלול לנקום בשופטיו, הרי מן הרמב"ם, שהחיל את ההלכה גם ב"ראש ישיבה"²¹, נראה שגרסתו כגרסת "כסף משנה", "דו קטלון ליה", ותחול הלכה זו גם במי שאין בידו להתנקם²².

תשובת הרמב"ם

דרך אחרת בהסברת הטעם לאי-החזרת הנשיא לתפקידו מציע הרדב"ז בתשובתו²³, והיא שונה מזו שהציע בפירושו לרמב"ם²⁴. הוא דן בתשובת הרמב"ם, הסותרת לכאורה את מה שפסק בהלכות סנהדרין בעניין "ראש הישיבה", כשנשאל בדבר "איש מפורסם במשרת החזנות, ויצא עליו רינון", האם לסלקו מתפקידו? וזה לשון השאלה אחר תרגומה לעברית²⁵:

אנו שואלים מחסד אדוננו, אור העולם, מורינו ורבינו משה בר' מימון ז"ל, מה אומר מורינו ואדוננו, ירום הודו, הרב הגדול, מופת הדור ופלאו, ממזרח שמש ועד מבואו, על איש מפורסם במשרת החזנות, והוא תלמיד (חכם) גם כן, ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו, אבל לא קמה בו עדות בשני עדים כשרים, ולו אויבים. היסירוהו ממשרת החזנות, אם לאו? ומה הוא חייב בזה? ואם תתקיים עליו העדות ויקבל מה שהוא חייב בדין, היסירוהו ממשרתו, אחר שנענש, אם לאו? ואם מעיד עליו עד אחד, מה ייעשה? יורנו רבינו, ושכרו כפול מן השמים.

והשיב הרמב"ם שאין לסלקו על יסוד רינון בעלמא. זאת ועוד:

וגם אם תתקיים עליו העדות, אין ראוי להסירו, אם קבל עליו מה שהוא חייב בדין. שאין מורידין אדם מקדושתו, מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת, אלא אם כן עבר עברה בפרהסיא.

כאמור, הרדב"ז מעמת את תשובת הרמב"ם ואת הלכתו ב"משנה תורה" בעניין "ראש הישיבה", ומראה שאין הדברים מתאימים: ב"משנה תורה" פסק שאין מחזירים את "ראש הישיבה" למשרתו, ובתשובתו פסק ש"אין מורידין אדם מקדושתו, מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת, אלא אם כן עבר עברה בפרהסיא". הרדב"ז מיישב את הסתירה באמרו שהרמב"ם בתשובתו מדבר בכל התפקידים, חוץ מנשיא הסנהדרין, והטעם לאי-חזרת נשיא הסנהדרין לשררתו "הוא מפני שכל חטאות הנשיא חשבינן להו כאילו עבר בפרהסיא, ואיכא חילול השם טובא". כלומר, ההלכה המיוחדת בנשיא הסנהדרין היא משום שהעברה שעבר נחשבת כאילו נעשתה בפרהסיה ויש בה משום חילול השם.

כפי שראינו, הבחין הרדב"ז²⁶, לצורך יישוב הסתירה כביכול בדברי הרמב"ם, בין נשיא הסנהדרין, שאינו חוזר לתפקידו, לחברי הסנהדרין, שהם חוזרים לתפקידם, אלא שהוסיף נימוק אחר להבחנה זו: נשיא הסנהדרין "עומד במקום משה רבנו להיישיר את העם, וכתיב: 'התקוששו וקושו' (צפניה ב, א) - קשט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים²⁷". כלומר, אף שריצה את עונשו, העבריין אינו יכול למלא תפקיד ציבורי הדורש מנושאו לשמש מופת לאחרים²⁸.

הבחנה דומה, אף כי לא זהה, מציע ר' משה פיינשטיין, הסבור שמצד השררה, אין מניעה להחזיר את הנשיא לתפקידו²⁹. לדעתו, הסיבה לאי-החזרת הנשיא לתפקידו היא משום שהוא "ראש ישיבה"³⁰ המלמד תורה לאחרים, וכיוון שחטא, שוב אינו כ"מלאך ה' צבאות", ואין ללמוד תורה מפיו.

סקירת הנימוקים ותוצאותיהם

הבה נסכם את הנימוקים שניתנו לאי-החזרת הנשיא ואת תוצאותיהם המשפטיות בשאלת חזרתם לתפקיד של נושאי משרות ציבוריות אחרות. שהרי ככל שהטעם לאי-החזרת הנשיא יפה גם לנושא משרה אחרת, אין להחזיר אף אותו נושא משרה לתפקידו.

יש מי שאומר שאין להחזיר את הנשיא לתפקידו, משום שהוא עלול להתנקם בשופטים שדנו אותו. טעם זה יפה רק במי שיכול להתנקם במי שדנו אותו, אך לא במי שאינו יכול להתנקם בהם.

נימוק אחר לאי-החזרתו הוא האפשרות לזלזול בכבודו. דומה שנימוק זה לא בא להגן רק על כבודו של בעל התפקיד שסרח, אלא גם על כבוד התפקיד עצמו, ועל כל פנים הוא נכון גם אם אין לחשוש מנקמת בעל התפקיד.

ראינו גם נימוק האומר שהנשיא אינו חוזר לתפקידו משום שאין מקרא המורה את ההפך. לכאורה, לפי נימוק זה, הנחת היסוד היא שהעובדה שהנשיא חטא במזיד, גם אם אין טעמי לוואי נוספים, די בה כדי לפסול אותו מלכהן בתפקידו. ונשאלת השאלה: האם כך הוא הדין גם בבעלי שררה אחרים, ומי הם בעלי שררה אלו? ועוד, שמא אף מי שאינו בעל שררה, אך הוא מכהן במשרה מכובדת, די בזה כדי לשלול ממנו את חזרתו לכהונתו?

הסבר אחר שהוזכר לאי-חזרת נשיא הסנהדרין לתפקידו הוא שבשל מעמדו הרם, הוא נחשב כמי שעבר עברה בפרהסיה, ויש בזה "חילול השם". להסבר זה, יש תוצאות לצד הצמצום ולצד ההרחבה: לצד הצמצום, אפשר שהלכה זו תחול רק אם אמנם נתפרסם חטאו, אך אם לא נתפרסם חטאו, שמא לא ייחשב כאילו עבר בפרהסיא, ולא יודח; ולצד ההרחבה, אפשר שיודח גם מי שאינו נשיא, אם חטא בפרהסיה ויש חילול השם בדבר.

מאידך גיסא, ייתכן שהקביעה שחטאו של הנשיא נחשב כאילו נעשה בפרהסיה היא משום מעלת הנשיא, מה שאין כן בנושא משרה פחותה משל הנשיא, שאין במעשיו משום "חילול השם".

ואפשר גם שלפי הסבר זה, כשעשה הנשיא תשובה המפורסמת אצל כל העולם, שמא אין מניעה לחזרתו, משום שכבר אין בה "חילול השם".

עוד הוצע להסביר שהנשיא, אף שריצה את עונשו, אינו יכול עוד לשמש מופת לאחרים, משום הכלל: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". לכאורה, טעם זה יש לו מקום רק במי שנושא משרה שעניינה להישיר את העם, כמשה רבנו.

לפי הנימוק האחרון, הנשיא הוא "ראש ישיבה" המלמד תורה, וכיוון שחטא במזיד, שוב אינו ראוי ללמד תורה. טעם זה יאפשר לבעל שררה שאין עמה הוראת תורה לחזור למשרתו.

סוף דבר

בחננו אפוא את הנימוקים שניתנו בעניין אי-חזרת הנשיא לתפקידו לאחר שריצה את עונשו, וביקשנו ללמוד מהם את ההשפעות העשויות להיות לחזרתם לתפקיד של עובדי ציבור שעברו עברה שיש עמה קלון³¹.

מכל מקום, עלינו לזכור שהמניעה מלחזור לתפקיד לאחר ריצוי העונש היא היוצא מן הכלל האומר: "כיוון שלקה, הרי הוא כאחיך", המאפשר לכל אדם לפתוח דף חדש, נקי מכתמי העבר.

הערות:

* פרופ' נחום רקובר, מורשת המשפט בישראל.
1. ראה נ' רקובר, התשובה - היבטים משפטיים, פרשת נצבים, תשס"א, גיליון מס' 43.
2. משנה, מכות ג, טו.
3. ראה סנהדרין כה ע"א, בדבר חזרתו לכשרות של טבח שהאכיל טרפות.
4. ירושלמי, סנהדרין, פרק ב, הלכה א. וראה ירושלמי, הוריות, פרק ג, הלכה א.
5. פירוש המשנה להרמב"ם, הוריות, פרק ג, משנה ב (בתרגומו של ר"י קאפח).
6. פסקי דין רבניים, כרך ח, עמ' 147.
7. ההדגשה שלי.
8. דיברות משה, גיטין, עמ' שנה, סימן כג, הערה נו.
9. ראה לעיל, ליד ציון הערה 2.
10. סנהדרין יט ע"א.
11. ירושלמי, סנהדרין, פרק ב, הלכה א.
12. לביטוי דומה מפי ר' חגיי, ראה ירושלמי, יומא, פרק א, הלכה א (ה ע"א בדפוס וילנא), ושם שואלת הגמרא על הלכת המשנה שמתקינים לכוהן הגדול כוהן אחר תחתיו: האם מייחדים אותו עמו? והשיב ר' חגיי שאין מייחדים אותו, משום "דו קטל ליה" - 'שמא יהרגהו [הכוהן הגדול]' המכהן מחמת איבה!
וראה להלן, ליד ציון הערה 18, גרסת התלמוד הירושלמי, מסכת הוריות, שם.
13. ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה ג: "הגדול בחכמה שבכולם, מושיבין אותו ראש עליהם, והוא ראש הישיבה, והוא שקורין אותו החכמים 'נשיא' בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבינו".
14. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יז, הלכות ז-ט. והשוה רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ד, הלכות כא-כב: "ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל, אלא אם סרח. וכהן גדול שעבר עברה שחייב עליה מלקות, מלקין אותו בבית דין של שלושה, כשאר מחויבי מלקות, וחוזר לגדולתו". וראה להלן, ליד ציון הערה 21.
15. פירוש הרדב"ז להרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יז, הלכה ט.
16. ירושלמי, הוריות, פרק ג, הלכה א.
17. אכן, הנוסח הנכון בירושלמי הוא "משה", המשמש לשון קריאה ושבועה גם במקומות אחרים בתלמוד הירושלמי, אלא שלא תמיד עמדו הפרשנים על הדבר, ונטו לשנות את הנוסח ללשון "קלה".
18. דינון [=דאינון; שהם] מחזירין ליה [=מחזירים אותו].
19. כסף משנה, הלכות סנהדרין, פרק יז, הלכות ח-ט.
20. שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן מא. וכן הוא גם בתשובתו, חושן משפט, סימן כב.
21. אבל ראה לעיל, הערה 13: "ראש ישיבה" הוא "שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום"!
22. מהרש"ם, ר' שלום מרדכי הכהן מברעזאן (גליציה, המאות הי"ט-הכ'), מרחיב אמנם את משמעות חשש הנקמה, שאינו דווקא חשש נקמה של מיתה, אלא שגם חשש נקמה בממונות הוא סיבה לאי-חזרתו לתפקידו. ראה שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן נו. אך מכל מקום, אין מניעה מלהחזיר את מי שאינו עלול להתנקם כלל.
23. שו"ת הרדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים עח.
24. ראה לעיל, הערה 15.
25. שו"ת פאר הדור, סימן פה = שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קיא.
26. ראה לעיל, הערה 23.
27. סנהדרין יט ע"א. ראה לעיל, ליד ציון הערה 10.
28. לשיטת הרדב"ז, כל רב ממונה בעירו שאין גדול ממנו שם, דינו כראש ישיבה, ומעבירים אותו. וראה שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן נו.
29. ראה לעיל, ליד ציון הערה 8.
30. אבל ראה לעיל, ליד ציון הערה 13.
31. להשוואה למשפט הישראלי, ראה בין השאר, לעניין כהונת שר, חוק יסוד הממשלה, סעיף 6(ג) וסעיף 23(ב), לעניין כהונת חבר כנסת, חוק יסוד הכנסת, סעיף 6.