אקדמות מילין

ציוויו של הקב"ה לאברהם, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית יב א), נתפס במסורת חז"ל כאחד הניסיונות הקשים שנתנסה בהם¹. השילוש שבראש הפרשה, "מארצך", "ממולדתך" ו"מבית אביך", מבטא את קושי הניתוק ואת עצמתו: ניתוק מן הארץ הפיזית, ניתוק מארץ המולדת, ניתוק מן העבר הלאומי והמורשת וניתוק אישי מבית האב, מן המשפחה ומן הידידים. אכן, גלות זו נתקבלה על ידי אברהם ובני ביתו מרצון ולא מאונס, והם מילאו אחר צו ה'.

כמין הד חריף לעזיבה זו, נשמע בהמשך ספר בראשית. הגר נוטשת את בית אברהם ובורחת למדבר. רק לאחר הבטחת המלאך, היא שבה אליו ויולדת לאברהם את בכורו ישמעאל. כשבע עשרה שנה חולפות, והגר גולה שנית מכוח ציוויו של אברהם אבינו, המשלח אותה עם בנה ישמעאל אל המדבר, כשרק מעט לחם ומים בידם.

תיחום מקום מגוריו של אדם, ועוד יותר הימנה הגלייתו של האדם, כל אדם, מביתו או מארצו וממולדתו², תהא סיבתה אשר תהא, היא מאורע טראומטי, כי יש בה פגיעה קשה בכבוד האדם ובחירותו. לרוב, יש בה פגיעה בקניינו ויש בה פגיעה קשה בחירות התנועה של האדם ובזכותו לקבוע את מקום מגוריו³. לעתים מלווה הגירוש בפגיעה בערכי יסוד אחרים⁴, כגון כללי הצדק הטבעי, זכות המגורש להליך ראוי וזכות הטיעון שלו⁵. אכן, הזכויות הללו, כשאר הזכויות, אינן מוחלטות, ויש לאזן ביניהן לבין זכויות יסוד אחרות, כגון ביטחון המדינה ושלום הציבור. ניתן להצדיק פגיעה בחופש התנועה או בזכותו של אדם לקבוע את מקום מגוריו רק אם היא נעשית ל"תכלית ראויה" ו"במידה שאינה עולה על הנדרש".

ביתו של אדם אינו רק "מבצרו": מקופלים בו זיכרונות, מורשת וערכים. לכל אלה יש השפעה גם על מעשי ההווה ותקוות העתיד. הוא הדין גם בארצו, מולדתו ובית אביו.

חופש המגורים כזכות חוקתית

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, העלה חלק מזכויות האדם למדרגת זכות חוקתית. ואף שהחוק אינו מדבר במפורש באיסור הגליית אדם מביתו או גירושו מן הארץ, אין לראות בכך "הסדר שלילי", וייתכן שגם זכויות אלה תוכרנה כזכויות יסוד. וכבר נשתרשה הדעה שגם חוקים שהיו תקפים בעת חקיקת חוק היסוד, כגון חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, צריכים להתפרש לאור חוקי היסוד⁶.

בשנים האחרונות שבה ועולה סוגיה זו על סדר היום המשפטי במדינת ישראל. בהקשר האזרחי, עלתה סוגיה זו בעניין גירושם מן הארץ של שוהים בלתי חוקיים⁷ או עבריינים או נשאי מחלות מסוכנות. בעת האחרונה, הסוגיה עולה בעקבות גירושם של עובדים זרים מן הארץ. בהקשרה הפלילי, עלתה סוגיה זו על סדר היום הציבורי בעיקר בשאלות ביטחוניות, הן מעצר מנהלי ותיחום מקום מגוריהם של עצורים, הן גירוש מחבלים מן הארץ יחד עם בני משפחותיהם וכל שותפיהם לעברה, אם כעונש אם כאמצעי הרתעה⁸. ואולם למרבה הצער "ערכיה של מדינת יהודית" והמשפט העברי נעדרים כמעט כליל מן הדיון בסוגיה חשובה זו. בדברים שנביא להלן, נבקש לעיין במקצת ממקורות המשפט העברי הדנים בהגליית אדם מביתו ומארצו וביטוים המשפטי.

עקרון היסוד: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה

כדרך הילוכנו בזכות התנועה⁹, נאמר גם כאן שלא ניתן למצוא במשפט העברי פרק מיוחד שעניינו חירות המדור בכל מקום או איסור גורף על הגליית אדם מביתו ומארצו. כמו לגבי זכויות אדם אחרות, הרעיון השולל את הגבלת חירות המגורים בכל מקום מובלע במקורות שונים והמעיין צריך לבור מתוכם את עקרונות היסוד ואת החריגים להם.

הדגשת חירות המגורים כמרכיב משמעותי ועקרון יסוד בחירותו של האדם באה לידי ביטוי בפסוק העוסק במצוות היובל, שנחרט על פעמון החירות של ארצות-הברית: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" (ויקרא כה, י).

חכמינו עמדו על ייחודה של המילה "דרור", המזדמנת רק פעם אחת בתורה לעומת המילה "חופש" במקורות אחרים, ופירשו שהיא מכוונת במיוחד כנגד חופש הזכות לגור בכל מקום: "דכולי עלמא [=הכול סוברים] 'דרור' - לשון חירות¹⁰. מאי משמע? דתניא: אין דרור אלא לשון חירות. אמר רבי יהודה: מה לשון דרור? כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה" (ראש השנה ט ע"ב).

הלשון "כמדייר בי דיירא" נתפרש על ידי רש"י , הן בפירושו לתורה הן בפירושו לתלמוד, כמדגיש את חירות המגורים בכל מקום: "שדר בכל מקום שהוא רוצה, ואינו ברשות אחרים". ויושם אל לב להיבט הכפול המגולם בזכות זו: "עשה טוב", שביטויו הענקת זכות לאדם לגור היכן שירצה; "סור מרע", שביטויו מניעת אחרים מלהכתיב לו היכן לגור, לפי "שאינו ברשות אחרים".

גירוש הָגָר, ה"עובדת הזרה" הראשונה

ראשית יציאת הגר מבית אברהם מתוארת בפרשתנו, ויש בתיאור הקצר במקרא משום רמז למעשה קשה ביותר: "ותענהָ שרי ותברח מפניה" (בראשית טז, ו).

לשון "עינוי" במקרא ובלשון העברית בכלל מציין בדרך כלל התעמרות קשה, לחץ ומצוקה, הן גופניים-פיזיים¹¹ הן מיניים¹² הן נפשיים¹³. דרך משל, התעמרות האדון בעבדו, במעשה ארץ מצרים, שנאמר בה: "ועבָדום ועִנו אתם" (בראשית טו, יג), וכבר ידענו ממקום אחר מה טיבה של עבודת פרך זו¹⁴.

לכאורה, פשט הכתוב מלמד על בריחה מרצון המודגשת גם בדבריה של הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גבִרתי אנכי ברחת" (בראשית טז, ח)¹⁵. ואולם פרשנות אפולוגטית זו לא נתקבלה על דעת רוב הפרשנים. כבר רב סעדיה גאון, מגאוני סורא שבבבל בסוף המאה הט', ראה ב"בריחה" זו תוצאה בלתי נמנעת של מעשה העינוי ולא מעשה וולונטרי-רצוני.

למרות שהכירו היטב את דברי המדרש, ולפיהם האשם היה בהגר השפחה שזלזלה בארסיות מעליבה בגבירתה - "ותקל גבירתה בעיניה - אמרה הגר: שרה זו אין סתרה כגילויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה" - יש ביטוי נרחב במדרש לגינוי מעשה הגירוש הן בפי חז"ל הן בפי פרשני המקרא, ואלמלא דבריהם כתובים ומסורים, לא יכולנו לאמרם.

עיון במדרש מלמד שראו חז"ל במעשי שרה מסכת קשה של התעללות, ואף ביקרו את אברהם אבינו על שתיקתו לנוכח מעשים אלה¹⁶:

אמר אברהם: מה אכפת לי, לא בטובתה ולא ברעתה.

"ותענה שרי" - רבי אבא אמר: מנעתה מתשמיש המיטה [=מקיום יחסי אישות עם אברהם]. רבי ברכיה אמר: טפחה סקורדסין [=הכתה אותה בנעליים] על פניה. רבי ברכיה בשם רבי אבא [אמר]: דליים וכנריות נתנה למרחץ¹⁷.

גם מבלי להתחקות יתר על המידה בדבר טיב המחלוקת, ברור שחכמינו סוברים שהמעשה הזה פסול בתכלית. ואמנם הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), תולה בעינוי זה מסקנה חריפה שתוצאותיה ארוכות טווח: "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, וישמע ה' אל עוניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרי בכל מיני העינוי". כלומר, הרמב"ן סבור שרדיפת ישמעאל את צאצאי יעקב-ישראל בכל הדורות אינה אלא מידה כנגד מידה על חטא גירושו של ישמעאל!

הרד"ק, רבי דוד קמחי (פרובנס, המאה הי"ג), מרחיב דברים בעניין זה:

עשתה עמה [=שרה, עם הגר] יותר מדאי, ועבדה בה בפרך, ואפשר שהייתה מכה אותה ומקללת אותה, ולא הייתה יכולה לסבול, וברחה מפניה. ולא נהגה שרי בזה לא מידת מוסר ולא מידת חסידות. לא מוסר, כי אף על פי שאברהם מחל לה על כבודו, ואמר לה: "עשי לה הטוב בעיניך", היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה.

ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם: ומה נאה המחילה בעת היכולת. וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר: "כי שמע ה' אל עניך" (בראשית טז, יא), והשיב לה ברכה תחת עניה [=עינויה].

הרד"ק מבקש להתמודד גם עם שתיקתו הרועמת של אברהם אבינו לנוכח עינוי זה והשלמתו עמו - "עשי לה הטוב בעיניך" - והוא מלמד עליו סניגוריה: "ואברהם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום הבית". והרד"ק חותם את דבריו בזה הלשון: "וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות"¹⁸.

כדרכו בקודש, רואה הרב שמשון רפאל הירש, מנהיג האורתודוקסים בגרמניה במאה הי"ט, במעשה הגר ביטוי למקומן החשוב של זכויות האדם בעולמה של יהדות. את בריחתה של הגר, הוא רואה כביטוי לכבוד האדם וחירותו, שגם השררה והאדנות אינה יכולה להם בסופו של דבר:

אין עינוי אלא הרגשת תלות. כוונתה של שרה [הייתה] שהגר תהיה משועבדת לה. עליה להיות "שפחת שרי" גם כאשת אברהם וכאם לבנו... אך שרה רצתה להשיג דבר שאיננו בגדר האפשרות. אשת אברהם ואם בנו לא תוכל להיות שפחה. קרבת אברהם ורוח אברהם מערערת את רוח העבדות, מעוררת את הרגשת הכבוד האנושי, את השאיפה לחירות, ומנתקת כבלי עבדות¹⁹.

גירוש ל"תכלית ראויה"

סופו של המעשה שהתחיל ב"בריחתה" של הגר הוא גירושה הכפוי יחד עם הילד ישמעאל: "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י).

ואף כאן הכתוב עצמו אינו מסתיר את הסתייגותו החריפה של אברהם אבינו מהמעשה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם, על אודת בנו" (בראשית כא, יא). רק תנחומי הקב"ה וציוויו המפורש, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (בראשית כא, יב), עשויים להמתיק במקצת, אך לא להסביר, את טעמו המר של גירוש אדם ממולדתו ומבית אביו. אברהם ממלא את ציווי שרה אשתו ומשלח את הגר וישמעאל למדבר, כשבכליהם רק מעט לחם ומים שכלו מן החמת כעבור זמן קצר²⁰. עם זאת, לאור האמירה המפורשת שנשמעה מפי הקב"ה לאברהם, והצדיקה את המעשה, נוטים כאן הרבה מפרשני המקרא להצדיק את הגירוש ב"תכלית ראויה" כלשהי. חלקם ראו במעשי ישמעאל איום על חייו של יצחק ועל עתידו, אחרים הצדיקו את הגירוש בניסיון למנוע את מעבר ירושתו של אברהם לבנו הבכור ישמעאל²¹.

הגירוש כאמצעי ענישה

לצד גירוש שנועד להשגת "תכלית ראויה" במישור האזרחי, יש במקורות המשפט העברי ביטויים שונים גם לגירוש כאמצעי ענישה. בדרך כלל, ננקט עונש חמור זה רק כלפי עבריינים חמורים דוגמת "מלשין-מוסר" שמעשיו עשויים להמיט אסון על כל הקהילה. כך, למשל, החליטו מנהיגי קהילה בספרד במאה הי"ד לגרש איש רע מעללים ורב פשעים מתחומי העיר למשך חמש שנים לפחות²²:

וגם מה שנהגו הקהילות להשליך מן העיר בעל שמועה רעה ועושי עבירה או מי שאינו הולך בדרך טובה או הולך שלא בדרך הקהל הוא מנהג ראוי ודין אמת יוצא מן הפסוק הזה שכתוב בסופו: והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח)... וזה כדי שיהיה כלה מאליו, ויצא לדור באשר ימצא שלא בתחומינו, לקיים מה שנאמר: "גרש לץ ויצא מדון וישבת ריב וקלון" (משלי כב, י).

אך הגירוש נעשה רק לאחר הליך משפטי מסודר בבית הדין המקומי שלאחריו ניתן למגורש פרק זמן להתארגן לקראת גירושו הצפוי. כפי שנזכר בתעודה זו, היה זה נוהג רווח, "מה שנהגו הקהילות", ולא מקרה חד-פעמי. ואכן, יש בידינו עדויות לא מעטות לשימוש שנעשה בסנקציה חריפה זו בספרד²³, בפולין²⁴ ובקהילות אחרות.

אוי למגורש ואוי לבני ביתו

לצד מקורות אלה, יש ביטוי במקורות המשפט העברי גם לזהירות היתרה שיש לנהוג בשימוש בסנקציה חריפה זו, שפגיעתה קשה לא רק במגורש אלא גם בבני ביתו שאינם שותפים ישירים למעשה העברה. כך, למשל, הריטב"א (ספרד, המאה הי"ד) מתרעם בלשון חריפה על דיין שדן עבריין מוּעד לגירוש נוסף על עונשי גוף קשים שהטיל עליו ובהם קציצת ידו(!). הריטב"א הפעיל את סמכות ה"ביקורת השיפוטית" שניתנה לו וביטל את ההחלטה. ואלה דבריו:

והנה זה תוספת רעה, ואחר שרצה להחיותו ולא להורגו כדין מוסר [=מלשין], אם אנו מגרשין אותו מארץ מגוריו ומכיריו וקרוביו, מה יעשה זה שנקצצה ידו ונתבטל ממלאכתו, ואנו פוסקים חיותו?! ועוד כי שמעתי דתלו ביה טפלי [=שתלויים בו תינוקות, ועליו לפרנסם]. לכן נראה שראוי לבטל ממנו גזירה זו, וגם לצוות על הקהל שיתנו לו חִיות לפרנס גוזליו, אחר שכבר קיבל דינים אלו. ולא עוד, אלא שיהיה דר במקום הרשע, כדי שהנשארים יראו תמיד וייראו²⁵.

הגירוש במשפט בן ימינו

המשפט בן ימינו מצמצם עד מאוד את יכולת הגירוש וההגליה של אדם, ומתיר אותה רק בצמצום רב ול"תכלית ראויה".

כלל גדול נקבע בסעיף התשיעי להכרזה על זכויות האדם, האוסר הגליה כפויה ושרירותית של אדם. בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, הוגבלה זכותו של שר הפנים לגרש אדם מישראל רק כשאינו אזרח המדינה. לא כן לגבי אדם שנמצא בישראל שלא כדין, אם מפאת שנכנס אליה בלי אשרה אם מפני שנשאר בה אחרי תום התקופה שנקבעה לו כחוק לישיבתו בארץ. לא כן המפקד הצבאי, שמכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, נתונה לו סמכות לגרש אדם מן המדינה או מן השטחים המוחזקים על ידה, אם הוא סובר שיש הצדקה לדבר מטעמי ביטחון המדינה. לאור הביקורת שמתח בית המשפט העליון על דרכי הגירוש החפוזות שהיו נהוגות על ידי צה"ל, תוקנה תקנה שכל מי שניתן נגדו צו גירוש, יוכל לערור על ההחלטה לפני ועדת עררים צבאית. ואם נדחה עררו, תינתן לו ארכה נאותה לפנות גם לבג"צ.

סוף דבר

אף שהגליית אדם מביתו ומארצו מחויבות המציאות הן, וכל מדינה תובעתן לעצמה ונוטלתן, יש להיזהר שלא תהפוכנה אמצעי שרירותי ביד השלטון להתעמר בנתונים לסמכותו. במיוחד אמורים הדברים, במדינתו של העם היהודי שעדיין הוא נושא על גבו את צלקות סבל הגלות והגירושים מזה שנות דור.

ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית מחייבים את הרָשות, כשהיא באה לגרש אדם מתחומה, שתעשה את הדבר מתוך מתינות בדין ושיקול דעת לתכלית ראויה בלבד, במידה שאינה עולה על הנדרש ולאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות. וגם אז, ראוי שייעשה הגירוש תוך כיבוד זכויותיו הקנייניות והדיוניות של המגורש ושמירה מרבית על כבודו של ועל חירותו. רק כך תובטח השמירה על דמותה המוסרית של מדינת ישראל ועל ערכיה, הן הדמוקרטיים הן היהודיים, ואולי במיוחד ערכיה היהודיים.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", ומלמד בה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים משפט חוקתי ומשפט עברי.
1. לפי המשנה (אבות ה, ג) "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ועמד בכולן", אך המשנה אינה מפרטת אותם, ונחלקו הפרשנים בשאלה: מהו הניסיון הראשון? לדעת פרשן המשנה הקלסי, רבנו עובדיה מברטנורא (איטליה וארץ ישראל, המחצית השנייה של המאה הט"ו), הניסיון הראשון היה הסכמת אברהם למות על קידוש השם, בכבשן האש שלתוכו הושלך באור כשדים בידי נמרוד, לאחר שסירב לעבוד אלילים. רמז לכך נמצא אף בפסוק, הנאמר בתפילה בכל יום: "אתה הוא האלוהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים" (נחמיה ט, ז). לעומת זאת, הרמב"ם (בפירושו למשנה) רואה את הניסיון הראשון דווקא בדרישה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו, וללכת "אל הארץ אשר אראך" על קידוש השם ולחיות בה.
2. אין צריך לומר שעצמת הפגיעה, וממילא תוצאותיה והצדקתה, עשויות להשתנות ממקרה למקרה. לא הרי הגליית אדם מביתו והשארתו בתוך גבולות הארץ כגירושו אל מחוץ לגבולות המדינה.
3. על זכות התנועה במשפט העברי, ראה בהרחבה מאמרי: "'ומן המקדש לא יצא' - חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה", פרשת השבוע, אמר, תשס"ד, גיליון מס' 164.
4. ראה בהרחבה א' שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחוק (ירושלים תשנ"ה), עמ' 110-113.
5. ראה, למשל: בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו(6) 352; בג"צ 320/90 קוואסמה נ' שר הבטחון, פד"י לה(3) 113; בג"צ 672/88 לבדי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מג(2) 235; בג"צ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הבטחון ואח', פ"ד מז(1) 267. חלק מפסקי הדין הללו זכו לביקורת נוקבת. ראה: א' בנבנשתי, "נגרש ונשמע", משפט וממשל א (תשנ"ג), עמ' 470-441; ח' כהן, "גירוש כהלכה", שם, עמ' 476-471; ולאחרונה: D. Kretzmer, The Occupation Court (New York, 2002), pp. 45-54, 165-186.
6. ראה בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529.
7. סוגיית מעמדם של "המסתננים" והאפשרות לגרשם עלתה על סדר היום המשפטי במדינת ישראל כבר בשנותיה הראשונות. ראה א' ברכה, "ספק מסכנים, ספק מסוכנים - המסתננים, החוק ובית המשפט העליון 1954-1948", עיוני משפט כא (תשנ"ח), עמ' 385-333.
8. יש ספרות נרחבת העוסקת בעניין, ואנו נציין כאן רק מקצתה:
R. Ziegler, "The Assigned residence case H.C. 7019/02 Kipach Ajuri et al v. IDF Commander in the West Bank", ILR 36 (2002), pp. 179-195; J. Weiner, "Israels expulsion of Islamic militants to Southern Lebanon (Hamas)", Columbia Human Rights Law Review 26 (1995), pp. 357-402.; מ' קרמניצר, "יגורש הגירוש - הערות אחדות על פסק הדין בעניין הגירוש, בית המשפט הגבוה לצדק, משפט, פוליטיקה ומוסר", פלילים ד (תשנ"ד), עמ' 38-17 ומאמרים אחרים בחוברת זו; א' נפתלי וק' מיכאלי, "פרשת לך לך בין אדם למקום - בעקבות בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל", המשפט 15(2003), עמ' 72-56.
9. ראה מאמרי הנזכר לעיל, בהערה 3.
10. תן דעתך שהמילה חירות אינה באה בלשון המקרא אלא בלשון חכמים.
11. ראה למשל: דברים ח, ג; שמ"ב יג, לב; תהילים לה, יג.
12. ראה למשל בהתראת לבן ביעקב בעניין בנותיו רחל ולאה: "אם תענה את בנתי" (בראשית לא, נ); במעשה אונס דינה (בראשית לד, ב); במעשה אמנון ותמר: "אל אחי אל תענני" (שמ"ב יג, יב). ולעניין התעללות בשבויה, אשת יפת תואר: "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (דברים כא, יד). וראה הדברים המפורטים שכתבתי בעניין זה: א' הכהן, "'והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות' - על איסור הסחר בבני אדם והשלכותיו", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ד, גיליון מס' 179.
13. ראה למשל שופטים טז, יט.
14. לבד מן העבודה הפיזית, מדגישים חז"ל שהייתה זו אף התעמרות נפשית שהתבטאה ב"חילוף התפקידים", שהיו נותנים מלאכת הנשים על הגברים ולהפך. ראה: סוטה יא ע"ב.
15. ואמנם חלק מן הפרשנים, כגון הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, בעל "העמק דבר" (ליטא, המאה הי"ט), מבקשים לסנגר על מעשה הגירוש. לאחרונה הרחיב דברים בפירוש אפולוגטי מעין זה, הרב א' סמט, עיונים בפרשת השבוע (ירושלים תשס"ב), עמ' 51-31. לדוגמה הפוכה, המבקשת להאיר את דמותה החיובית של הגר בעיני חכמים, ראה ח' ספראי, "דמותה של הגר בספרות חכמים", קוראות מבראשית, בעריכת ר' רביצקי (תל-אביב 2003), עמ' 173-164.
16. בראשית רבה מה, ו, עמ' 454 במהדורת תיאודור-אלבק.
17. לפי כמה ממדרשי תימן, דוגמת "מדרש החפץ", מינתה שרה את הגר שפחתה לשומרת (ויש אומרים: טוחנת) בבית המטבחיים(!).
18. פרשן אחד בן דורנו ציין להקבלות הרבות שבין מעשה גירוש ישמעאל ומעשה העקדה, עד כדי הכתרת הגירוש כ"עקדת ישמעאל". ראה א' סימון, בקש שלום ורדפהו (תל-אביב, תשס"ב), עמ' 57-54.
19. פירוש רש"ר הירש לתורה, בראשית טז, ו, עמ' קפא.
20. תן דעתך ששרה מצווה על אברהם לגרש את הגר וישמעאל, ואילו אברהם משלח אותם.
21. להרחבה בעניין זה, ראה סמט (הנזכר לעיל, בהערה 15), עמ' 51-41.
22. ראה מ' בן ששון, "מקורות לתולדות ישראל בספרד במאה הי"ד", גלות אחר גולה , ספר היובל לח' ביינארט (ירושלים תשמ"ח), עמ' 295-294.
23. ראה למשל י' בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (ת"א תשכ"ה), עמ' 134, ולפי המפתח, בערך גירוש מן העיר או הקהל.
24. ראה למשל י' אופנהיים, "ענייני חברה ב'פנקס הכשרים' של קהילת פוזנא", גלעד ג (תשל"ו), עמ' 39.
25. שו"ת הריטב"א, סימן קלא.