בראש הדברים

בציוויו של הקב"ה למשה רבנו בעניין הכנת בגדי הכהונה לאהרן ולבניו, נאמר:

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התֻּמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד (שמות כח, ל).

האורים והתומים שימשו בימים קדמונים מעין "אמצעי עזר רוחני" לגילוי האמת¹. נוסף עליהם, ניתן למצוא במקורות מורשת ישראל אמצעי עזר נוספים להכרעת הדין בעניינים שיש בהם ספק בשאלה כיצד לנהוג, ובהם: "רוח הקודש", "בת קול", "שאלת חלום", "גילוי אליהו הנביא"².

השימוש באמצעים מטפיזיים, שבאמצעותם מתגלה לאדם האמת בלא שישתמש בשכלו ובידיעותיו, מעורר שאלות קשות. מחד גיסא, האמצעים הללו מחברים כביכול את המשתמש בהם ישירות אל האמת המוחלטת, והשימוש בהם חסין לכאורה מפני טעויות. אך מאידך גיסא, התורה דורשת מן האדם להגיע אל האמת דווקא באמצעים אנושיים, וכבר למדנו כלל גדול בתורת המשפט העברי, ולפיו חכמת המשפט והתורה "לא בשמים היא".

בדברים שנביא להלן, נעמוד בקצרה על האמצעים הרוחניים העיקריים המקובלים בעולמה של יהדות, את שאלת השימוש בהם והסייגים לשימוש בהם.

האורים והתומים - שימוש וסייגים

נאמר במשנת יומא³:

כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה: בכתונת, ומכנסים, ומצנפת, ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ. באלו [=בכל הבגדים כאחד] נשאלין באורים ותומים. ואין נשאלין אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו⁴.

עיון במקורותינו מעלה שנהגו בישראל להסתייע באורים ובתומים רק כשההכרעה בסוגיות חשובות נגעה לכלל העם. דרך משל: הארץ נתחלקה לשבטים על פי האורים והתומים⁵; עכן, שמעל בחרם על יריחו, נלכד באמצעותם⁶; בחירתו של שאול למלך אושרה בעזרתם⁷; ודוד המלך היה נוהג לשאול בהם כל אימת שהיה מבקש לצאת למלחמה⁸.

על אף העובדה שהאורים והתומים מחברים ישירות בין השואל לבין הקב"ה, ואולי דווקא משום כך, קבעו חז"ל סייגים להסתייעות בהם, כשפסקו בראש ובראשונה עוד במכילתא, מדרש ההלכה התנאי, שאין להשתמש באורים ובתומים להכרעה בסכסוך בין בעלי דין. וזה לשון המכילתא⁹:

"ונקרב בעל הבית אל האלהים [=הדיינים]" (שמות כב, ז) - שומע אני לשאול באורים ותומים. תלמוד לומר: "אשר ירשיעון אלהים [=הדיינים]" (שם, ח) - לא אמרתי אלא אלהים שהם מרשיעין.

כלומר, אין לחייב אדם בדין אלא על פי הדיינים ולפי הבנתם את ההלכה בעניין המסוים הנידון לפניהם, ולא באמצעות שום כלי עזר מטפיזי, אפילו לא באורים ובתומים¹⁰.

תחום נוסף שנמנעו מלהסתייע בו באורים ותומים הוא פסיקת ההלכה. לא מצאנו במקורות עדות להסתייעותם של חכמים באורים ותומים כשהתלבטו בשאלות הלכתיות, כעולה מן האגדה התלמודית המספרת שלאחר מות משה, כשנשכחו הלכות רבות, נזקק עתניאל בן קנז לכוח הפלפול שניחן בו כדי לשחזר את ההלכות שנשתכחו, אך לא נסתייע באורים ובתומים. וזה לשונה:

במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו¹¹.

הנה כי כן, האורים והתומים היו ביטוי מופלא לקשר המיוחד בין עם ישראל לבין הקב"ה: באמצעותם השמיע הקב"ה את דברו לעמו; בהם סייע להם לחלק את הארץ לשבטים; על ידם חשף את החוטאים שבהם; בעזרתם אישש את בחירתם של מלכי ישראל ועוד - אך הם לא החליפו את המנגנונים שקבע הקב"ה בעצמו בתורתו להכרעת מחלוקת בין בניו, בין מחלוקות בשאלת פסקי הלכות בין מחלוקות בעניינים שבין אדם לחברו¹².

רוח הקודש

בהשגותיו על הרמב"ם, כותב הראב"ד (פרובנס, המאה הי"ב) בכמה מקומות על "רוח הקודש" ששרתה עליו והורתה אותו את ההלכה¹³, כגון בשעה שנזקק לפסק הלכה בעניין הדס שנקטם ראשו, שפסק הרמב"ם שהוא כשר¹⁴. ואלה דבריו:

אמר אברהם: כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, והעלינו שהוא פסול כסתם משנתינו.

לכאורה, לפנינו מקרה ברור של פסיקת הלכה בסיוע אמצעי מטפיזי. ואולם על אף דבריו החד-משמעיים של הראב"ד, מסביר החתם סופר את דבריו באופן אחר. ואלה דבריו¹⁵:

מה שכתב הראב"ד בהלכות לולב, "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו", וכיוצא בזה כמה פעמים, אין רוצה לומר רוח הקודש כמו שהיה לדע"ה [=לדניאל עליו השלום] וחבריו, אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה, אשר זוכים לכוון האמת, אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה [=חכמה] כזו. מכל מקום, הקב"ה בחסדו יהיב חכמתא לחכימא [=נותן חכמה לחכם]¹⁶ לפי שעה [=בזמן מסוים]. וכזה זכה עתניאל בן קנז לכוון האמת על ידי פלפול וקל וחומר וגזרה שווה [תמורה טז ע"א], מה שלא היה בטבע חכמתו להשיג זה.

נמצאנו למדים שבניגוד לעולה מפשט דבריו של הראב"ד, החתם סופר סבור ש"רוח הקודש", כאמצעי חיצוני לשכלו של האדם שדרכו משיג האדם אמיתות במעין התגלות שמימית¹⁷, אינה יכולה לשמש כלי עזר העשוי לסייע בפסיקת הלכה¹⁸. אך יש משמעות אחרת למושג "רוח הקודש", שיש לה בהחלט מקום בבית המדרש ובפסיקת ההלכה, והיא השראה מן השמים הנחה על הדיין או פוסק ההלכה ומסייעת להם להגיע להכרעה נכונה בדבר קשה בהעצמת כוח שכלם.

בת קול

במקורותינו יש עדויות רבות להופעת בת קול, למן ימי המקרא ועד לימות חז"ל¹⁹. יחד עם זאת, מעטים הם המקורות המעידים שנעשה לכאורה שימוש בבת קול להכרעת ההלכה בעניינים מסופקים, וגם בהם מדובר בהכרעה הלכתית כללית בלבד, כגון: "יצאת בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הלכה כדברי בית הלל"²⁰.

בעלי התוספות אומרים בכמה מקומות²¹, שנפסקה הלכה כבית הלל על סמך דברי בת הקול רק מפני שהיו בית הלל רוב ובית שמאי מיעוט, ובאו דברי בת הקול רק להנחות את החכמים בשעה שהתלבטו בשאלת ההכרעה בעניין זה שיכריעו על פי הרוב, כלומר בית הלל, אף על פי שבית שמאי היו ידועים כחריפים יותר. מכל מקום, לדעת בעלי התוספות, אם כבר נמנו רוב החכמים ופסקו את ההלכה, שוב אין מתחשבים בדברי בת קול התומכת בדעה האחרת.

התנגדות מפורשת להסתייעות בבת קול לפתרון בעיות הלכתיות עולה מן הסיפור המפורסם בתלמוד על "תנורו של עכנאי"²²:

חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא"... שכבר נתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטת".

וכשם שאין משגיחין בבת קול לפסיקת ההלכה, כך לא מצאנו שהסתייעו חכמים בבת קול להכריע בסכסוך בין בעלי דין, ונראה שגם כאן יפים דברי המכילתא²³ הקובעת שיש לפסוק בעניינם של בעלי דין אך ורק על פי סברת הדיינים ולא באמצעות שום כלי מטפיזי.

גילוי אליהו

נשתנה אליהו הנביא מכל יתר הברואים, שאף על פי שעלה לשמי מרומים, המסורת אומרת שלא הסתלק מן העולם הזה לגמרי. יש במקורותינו עשרות רבות של תיאורי מפגשים של בני אדם עם אליהו הנביא, המסייע בדרכים מגוונות לבני האדם, למן הצלה פיזית של אדם שנפל ממקום גבוה או לימוד תורה עם החכמים ועד לדיווח על "מעשיו" של הקב"ה²⁴.

על אף ריבוי התגלויותיו של אליהו לחכמים, לא מצינו שפסק הלכה במחלוקת שהתעוררה ביניהם. ואולם יש במקורותינו לפחות עדות אחת שעולה ממנה שהיה זה דווקא אליהו הנביא שחיזק בלב חכמים את ההכרה שהתורה אינה בשמים ושפסיקת ההלכה צריכה להיעשות בבית המדרש. התלמוד מספר בסיומה של סוגיית "תנורו של עכנאי"²⁵ שלאחר הוויכוח הגדול בבית המדרש, פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו: מה עשה הקב"ה באותה שעה שנפסקה הלכה בעניין זה בבית המדרש כדעת רוב החכמים ובניגוד ל"בת קול"? שח לו אליהו שצחק הקב"ה ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני"²⁶.

וראוי להביא כאן את דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה²⁷, המדגישים שאין לנביא עדיפות על פני החכם בענייני הלכה. ואלה דבריו:

אבל בעיון וסברא ובהשכיל המצוות הוא [הנביא] כשאר החכמים שהם כמוהו, שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק [=אפילו] אלף נביאים, כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברים סברה אחת, ואלף חכמים וחכם יהיו סוברים הפך הסברה ההיא, אחרי רבים להטות, והלכה כדברי אלף חכמים וחכם, ולא כדברי אלף הנביאים הנכבדים.

יתר על כן. בדיון באחד מדיני חליצה וייבום, נאמר בתלמוד²⁸ במפורש שגם אם יבוא אליהו הנביא ויאמר שאין חולצין בסנדל, בניגוד למנהג המקובל, אין שומעין לו, שהרי כבר נהגו לחלוץ בסנדל, והמנהג מבטל את ההלכה²⁹.

ואולם, בשונה לכאורה ממה שראינו עד כה, ההלכה קובעת במספר רב של מקרים שהמחלוקת שבין אדם לחברו תוכרע רק כשיתגלה אליהו, כגון במשנה הבאה³⁰:

שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים. זה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.

והנה עולה מאליה השאלה: מה טעם המשנה אומרת שהמחלוקת תוכרע בידי אליהו, הלוא אסור לפסוק הלכה על פי הנבואה? לשאלה זו ניתנו תשובות אחדות: אליהו יכריע בהלכה בתור מעמדו כחכם ולא כנביא³¹; ההלכה תוכרע מאליה, מפני שהרמאי יתבייש לשקר לאליהו הנביא³²; והאפשרות האחרונה היא שהמימרה "עד שיבוא אליהו" אינה אלא דרך ביטוי שפירושה: הדבר יהא בגדר ספק ולא יוכרע לעולם או שיוכרע רק אם יודה אחד הצדדים³³.

פסיקה באמצעות חלומות

האמצעי האחרון לפסיקת הלכה בעניין קשה הוא קבלת מידע מן השמים בחלום הלילה. ובניגוד לשאר האמצעים שדיברנו עליהם עד עתה - האורים והתומים, רוח הקודש, בת קול וגילוי אליהו - שלא נסתייעו בהם חכמים בבואם לפסוק בעניינים הלכתיים, מצינו במקורותינו עדויות רבות לפסיקת הלכה בעזרת חלומות³⁴.

הדוגמה המפורסמת ביותר באה בספר השאלות והתשובות "שו"ת מן השמים", שנכתב על ידי אחד מבעלי התוספות, רבנו יעקב ממרוויש (צרפת, המאות הי"ב-י"ג), הכולל שאלות רבות שנשאל החכם ולצדן התשובה שקיבל לשאלותיו מן השמים.

הרב עובדיה יוסף דן באריכות רבה בעניין הכרעת הלכה באמצעות החלומות בספרו "יביע אומר"³⁵. ראשית, הוא מכריע כי בניגוד לפסיקה על פי הנבואה, מותר להיעזר בפסיקת ההלכה בשאילת החלום. עם זאת, פוסק הרב עובדיה יוסף כי פסיקה על פי החלום אינה עדיפה על כל פסיקה אחרת, ורשות נתונה לחכם לחלוק עליה מכוח סברתו³⁶.

סיכום

הקשר בין הקב"ה לבין עמו ישראל הוא קשר דו-כיווני, קבוע ורצוף. כחלק מקשר אמיץ זה, הקב"ה מגלה מפעם לפעם באמצעים שונים את האמת למי שראויים לדעת אותה. יחד עם זאת, העיקרון הגדול בעולמה של הלכה בכל עניין הלכתי, ובכלל זה ההכרעה בין בעלי דין, שהתורה "לא בשמים היא", ולא מן השמים תתגלה התשובה לשאלות מסופקות. משעה שנתן הקב"ה את תורתו לעמו ישראל, הוא הסמיך את החכמים לפסוק את ההלכה בכל עניין הבא לפניהם, בין קל בין חמור. רק לחכמים, ורק בדרכי החכמה, מותר לקבוע את ההלכה ולהכריע בסכסוכים שבין אדם לחברו.

הערות:

* היועץ המשפטי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה .
1. התורה אינה מתארת את דרך עשייתם של האורים והתומים ואת צורתם. אכן נחלקו הפרשנים אם היו האורים והתומים "כתב שם המפורש", כדברי רש"י, והרמב"ן בעקבותיו, או תכשיט מיוחד, "מעשה אומן כסף וזהב", כדברי הרמב"ן המסתמך על פירוש אבן עזרא. לדעות נוספות, ראה: הרב מ' כשר, תורה שלמה, על אתר; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, עמ' שצב, ערך אורים ותומים.
2. במקרא נזכרים אמצעים נוספים, דוגמת ירידת המן לבני ישראל במדבר וכיסא מלכותו של שלמה, ששימשו שניהם לגילוי רמאים, אלא שמשום שהמצע קצר מהשתרע, לא נוכל לדון בהם כאן. אף לא נדון במי המים המאררים שמשקים בהם את הסוטָה.
3. משנה, יומא ז, ה.
4. אפשר שדעה שונה נרמזת במדרש תנחומא לפרשת מקץ, השם בפי חכמי ישראל תשובה לשאלת אחשורוש "מה לעשות במלכה ושתי?". וזה לשונו: "כשהיה בית המקדש קיים, היה אדם הולך אצל בני אהרן ושואל באורים ותומים, ומגיד לו את הדבר. ועכשיו אין בית המקדש קיים ואין שואלין באורים ותומים". אמנם גם שם מדובר בשאלת מלך, אך לא במלך ישראל אמורים הדברים. מכל מקום, מדברי החכמים בעניין זה עולה לכאורה שההסתייעות באורים ותומים לא הוגבלה דווקא לענייני הממלכה.
5. תלמוד בבלי, בבא בתרא קכב ע"א: "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא... בגורל, שנאמר: 'אך בגורל'. ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר: 'על פי הגורל'. הא כיצד? אלעזר מלובש אורים ותומים, ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוין ברוח הקדש, ואומר: זבולן עולה - תחום עכו עולה עמו. טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן. טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו". וראה: א' הכהן, "מאגיה כהלכה - על יחסי הגומלין שבין מאגיה, כישוף וגורל לבין הלכה ומשפט", מחניים 14 (תשס"ג), עמ' 59-78, ושם בעמ' 62; צ' אילוז, "הגורל כאמצעי ליישוב סכסוכים", פרשת השבוע, ויקרא (פורים), תשס"ג, גיליון מס' 114.
6. "אמרו כי העבירם לפני הארון, והנלכד הוא שהיה הארון קולטו, שלא היה יכול לזוז משם. ועוד אמרו כי העמיד כל השבטים לפני האורים והתומים, ואבני החושן היו כתובים בו שמות השבטים, ומי שאבנו כהה הוא הנלכד, וכהה אבנו של יהודה" (רד"ק, יהושע ז, יג).
7. "כשבאו ואמרו לו דבר המלוכה, אמר להם: אין אני ראוי למלכות, אלא שאלו באורים ותומים אם ראוי אני, ואם לאו הניחו אותי. מיד: 'וישאלו עוד בה''. מיד החביא עצמו עד ששאלו אורים ותומים. 'ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים' (שמ"א י, כב)" (מדרש תנחומא (בובר), פרשת ויקרא, סימן ד).
8. "אמר להם [דוד]: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים" (ברכות ג ע"ב).
9. מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה טו, ד"ה ונקרב בעל.
10. מלשון המכילתא עולה שהסיבה לאיסור השימוש באורים ותומים במקרה זה אינו משום שאין מדובר בהליך שהמלך או הציבור מעורבים בו. נראים הדברים שגם לצורך סכסוך בין המלכות לאדם פרטי, אסור להסתייע באורים ותומים.
11. תמורה טז ע"א. וראה גם רש"י, עירובין מה ע"א, ד"ה הרי שמואל ובית דינו קיים, האומר במפורש: "ומידי [=דבר] של איסור והיתר לא משייל [=שואל] באורים ותומים".
12. האורים והתומים נעלמו מנוף חייהם של היהודים ככל הנראה בסוף ימי בית ראשון. ראה: סוטה מח ע"ב; יומא כא ע"ב. אך ראה במשנה תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ד, הלכה א, האומר שגם בימי בית שני עדיין היו אורים ותומים, אלא שלא נסתייעו בהם. וראה השגת הראב"ד על אתר.
13. וראה א"י השל, "על רוח הקודש בימי הבינים (עד זמנו של הרמב"ם)", ספר היובל לא' מארכס, ניו-יורק, תש"י, עמ' קעה-רח.
14. הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ח, הלכה ה. וכן הוא בשו"ת הראב"ד, סימן ו, ד"ה עניין יבשות. וראה עוד בפתיחת הרב ראובן מרגליות לספר "שו"ת מן השמים", הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' כז, המביא שם דוגמאות נוספות לפסיקה באמצעות "רוח הקודש" בעיקר מכתבי הראב"ד.
15. שו"ת חתם סופר, חלק א (אורח חיים), סימן רח, ד"ה מ"ש רמכ"ת.
16. על פי דניאל ב, כא.
17. על רוח הקודש במשמעות זו ראה רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק שני, פרק מה, ד"ה והמדרגה ב.
18. וראה שו"ת מהר"י בן לב, חלק ג, סימן קטז, ד"ה ואיברא דבנדרים, המסביר את הופעת רוח הקודש כפשוטה, אך קובע בכל זאת שאין הלכה "כדברי רוח הקודש". ואלה דבריו בעניין זה: "אין ספק שהרמב"ן האמין לדבריו, שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו, ומקום הניחו לו מן השמים. ונראה לכאורה שהם דברים כפשוטן, שהופיע רוח הקדש בבי מדרשו, והורה כדבריו, ועם כל זה חלק על דבריו". וראה עוד בשו"ת יביע אומר, לרב עובדיה יוסף, חלק א, אורח חיים, סימן מא, סעיף יד, המבחין בין פסיקת ההלכה לפי רוח הקודש, שהיא אסורה, לבין בירור המציאות על פי רוח הקודש, שהוא מותר.
19. וראה בפירוט המקורות שהובאו אצל הרב מרגליות (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' כז-לג.
20. עירובין יג ע"ב. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ערך בת קול, עמ' א-ד.
21. ראה למשל, תוספות, ברכות נב ע"א, ד"ה ור' יהושע.
22. בבא מציעא נט ע"ב.
23. הובאו לעיל, ליד ציון הערה 9.
24. לפרטן של ההתגלויות הללו, ראה הרב מרגליות (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' לו-מא. לדיון מקיף בשאלת כוחו של אליהו הנביא להכריע בשאלות הלכתיות, ראה שו"ת עין יצחק, לרבי יצחק אלחנן ספקטור (רוסיה, המאה הי"ט), אבן העזר, סימן סו.
25. בבא מציעא נט ע"ב. וראה לעיל, ליד ציון הערה 22.
26. ראוי לציין עוד שבמדרש שוחר טוב, פרק לו, מסופר על התגלותו של אליהו לחכם אחד. ישב אליהו ולמד עמו תורה. כשהתקשה אותו חכם בדבריו של ר' שמעון בר יוחאי, לא פסק אליהו עבורו את ההלכה, אלא קרא לרשב"י כדי שיגלה הוא עצמו את דבריו. וראה עוד ספר החינוך, מצווה ש"נ, הדן במעשה המובא בתלמוד, במסכת בבא מציעא קיד ע"א, שממנו עולה לכאורה שהסתמכו חכמים על פסיקתו של אליהו הנביא. ואולם גם הוא מסייג את הדברים ואומר שייתכן שלמדו שם מאליהו רק את המקור להלכה, אך לא את ההלכה עצמה. וראה עוד אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, עמ' ו-ח, ערך אליהו הנביא. עוד ראוי לומר שגם מי שסבור שאליהו הנביא פוסק הלכות, מסכים שהוא עושה כן מכוח היותו חכם ולא מכוח היותו נביא (שם).
27. הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א, עמ' כז.
28. יבמות קב ע"א.
29. לעניין זה, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 736-737.
30. משנה, בבא מציעא ג, ד.
31. מהר"ץ חיות, תורת הנביאים, פרק ב. וראה לעיל, הערה 26.
32. רבי אלחנן וסרמן, קונטרס שיעורים, בבא בתרא, אות תרם .
33. כך עולה למשל מדברי הרמב"ם, הלכות שאלה ופיקדון, פרק ה, הלכה ד.
34. לפירוט עשרות מקרים, ראה מרגליות (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' ג-כד.
35. שו"ת יביע אומר, חלק א, אורח חיים, סימן מא.
36. שם, סעיף כא וסעיף ל. וראה עוד שם, סימן מב, סעיף א. בהתאם לכך, פוסק הרב עובדיה יוסף כנגד שיטת בעל שו"ת מן השמים בשאלה אם נשים מברכות על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצוות נטילת לולב. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, ערך דברי חלומות, עמ' פו-פז.