מבוא

פרופ' נחמה ליבוביץ לימדתנו שבכל ארבעת המקראות שהכתוב משבח את הנכרי על יראת האלוהים שבלבו או מגנהו על שאין בלבו יראת אלוהים, הוא מכוון ליחסו אל בן עם אחר, אל בן מיעוטים, "כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות הוא אבן הבוחן - אם יש יראת אלוהים בלב או אין"¹. על רקע זה, ניתן להבין את העובדה המרשימה שהתורה הזהירה אותנו על היחס לגר לא פחות משלושים ושש פעמים², משום שרמתה המוסרית של חברה, ושל כל פרט בה, נבחנת בעיקר לפי יחסה לאחֵר ולשונה.

פרשתנו אוסרת להונות את הגר³: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם"⁴. איסור זה נזכר גם בפרשת משפטים בלשון אחר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים"⁵, והוא כולל הונאת ממון והונאת דברים כאחת⁶.

להלן נברר מי מצוּוה שלא להונות את הגר, מי הוא הגר שאסור להונותו והשפעת איסור זה על המשפט הישראלי⁷.

הונאת הגר - איסור לפרט ולכלל

איסור הונאת הגר שבפרשת משפטים נזכר בלשון יחיד בלבד, "וגר לא תונה", ואילו בפרשת קדושים, פותח הפסוק בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו". נראה שהאיסור מופנה הן ליחיד ביחסיו עם הזולת הן לרשות השלטונית ולציבור. הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט) ראה דווקא בפנייה בלשון יחיד כמכוונת למדינה כגוף ובפנייה בלשון רבים כמכוונת "לאומה, כריבוי של פרטים"⁸. וכן הוא אומר בפירושו:

שם נאמר "וגר לו תונה"; והרי זאת בעיקר אזהרה למדינה, שלא תיכשל באונאת הגר; אין לקפח את הגר לעומת האזרח מבחינת זכויותיו וחובותיו. ואילו כאן נאמר "לא תונו" בלשון רבים; והרי זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה; אל יתנו לו להרגיש את גירותו ביחסים האזרחיים של החברה⁹.

איסור הונאת הגר - ביטוי לכבוד האדם ולשוויון

הדגשת התורה את איסור הונאת הגר היא ביטוי לחשיבות ערך השוויון בחברה ולצורך להזהיר את האדם שוב ושוב שלא ייכנע לפיתוי לנצל את חסרי הכוח וההשפעה, כמו שהיטיב לבטא זאת רש"ר הירש:

כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם. והטעם המיוחד - כי גרים הייתם בארץ מצרים - בא לשמור על הכלל הזה מכל פגיעה... כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאומה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם - זה לשון ההזהרה - פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם - הוא שורש כל תועבת מצרים¹⁰.

"גר צדק" או "גר תושב"

ממקורות תלמודיים עולה שאיסור הונאת הגר נאמר על גר המסתפח לעם ישראל לכל דבר ועניין, גר צדק:

תנו רבנן. המאנה את הגר עובר בשלושה לאוין... "וגר לא תונה", "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו", "ולא תונו איש את עמיתו" - וגר בכלל עמיתו הוא¹¹.

וכך עולה ממדרש ההלכה בעניין איסור הונאת הגר בהונאת דברים: "שלא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה... מה אזרח שקיבל עליו את כל התורה, אף גר שקיבל עליו את כל התורה"¹². הרמב"ם מייחס בספר המצוות את איסור הונאת הגר לגר צדק בלבד¹³. כך עשו גם בעל ספר מצוות גדול¹⁴ וספר החינוך¹⁵. וכך נתפרש המושג "גר" במרבית ההלכות הנוגעות לגרים, ומנו חז"ל את המקראות המעטים העוסקים בגר תושב¹⁶. ואולם אין זה הפירוש היחיד¹⁷, ופירוש זה אף מעורר קושי כפול.

הקושי הראשון הוא, שהתורה אסרה הונאת כל אדם מישראל, "לא תונו איש את עמיתו"¹⁸, ולמה נזקקה לאיסור הונאת גר צדק, והריהו בכלל ישראל? על כך ניתן לומר שהגר פגיע יותר מבן ישראל ויש להקפיד הקפדה יתרה שלא להונותו הן בממון הן בדברים. מאחר שאין לו משפחה, אין מי שיגן עליו, וגם אינו יכול לרכוש בעלות קבועה במקרקעין. הפיתוי לנצל את חולשותיו רב, ולכן יש לקבוע בדין הגנה מיוחדת עליו.

הקושי השני נובע מן הנימוק שהובא לאיסור הן כאן הן בספר דברים, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", והרי בני ישראל לא היו "גרי צדק" במצרים, שהרי לא באו להשתקע בה אלא לגור זמנית עד חלוף הרעב, ועובדה שלא התבוללו בעם המצרי. נהפוך הוא. המדרש אומר שבני ישראל נגאלו ממצרים משום שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם¹⁹. ולהבדיל מגר צדק, המצטרף לעם ישראל באקט פורמלי בפני בית דין, בני ישראל לא התקבלו על ידי העם המצרי כחלק ממנו.

אמנם ניתן למצוא קווי דמיון בין מצב בני ישראל במצרים למצב גר הצדק נטול הייחוס והכוח²⁰, אך פשוט יותר לומר שהתורה אסרה להונות אף את הגֵר הגָר בקרבנו אף אם לא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות. ואכן כך פירש אבן עזרא²¹:

וטעם וגר לא תונה - הוא גר תושב, כי אין עוזר לו ממשפחה²², וכל אחד מן האזרחים יכול להונותו בהונו גם בדירתו גם להביאו לידי לחץ על ידי עדות, כי הכתוב אמר: לא תענה ברעך (שמות כ, יב).

נמצא שיסוד איסור הונאת הגר הוא משום שאינו מוגן בדין הכללי האוסר להונות אדם מישראל ולהעיד נגדו עדות שקר, ויש צורך באיסור מיוחד להגן עליו. וכך הסביר את הסמכת איסור הונאת הגר למצוות "והדרת פני זקן" שבפרשתנו:

הזכירו [את הגר] אחר הזקן. והטעם, כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח, כך אזהירך על הגר, שכחך גדול מכחו או בעבור שאין לו כח, שהוא בארצך ברשותך²³.

בספרות חז"ל נזכרת גם התפיסה הרחבה של איסור הונאה הגר²⁴, אלא שיש שדרשו אותה מאיסור הונאת עבד שברח מאדוניו, מצוות "לא תוננו"²⁵, כאמור במסכת גרים:

אין משיבין אותו [את הגר התושב] בסְפר ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר: "עִמך יֵשב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו"²⁶.

גר תושב בימינו

גר תושב הוא זר שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נוח בפני בית דין של שלושה מישראל²⁷. ואולם אין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג²⁸.

הדיון ההלכתי בשאלת קיומו של דין "גר תושב" לערביי ארץ ישראל נידונה כבר בתחילת הציונות. הרב אברהם יצחק הכהן קוק סובר שדין המוסלמים יושבי הארץ כדין גר תושב²⁹, וכן פסק בעקבותיו הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג, בהדגישו ש"אפילו שלא נתקבלו בבית דין של ישראל ואף-על-פי שאין מקבלים גר תושב בזמן הזה... שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה יש להן דין גרים תושבים"³⁰. דין זה חל גם על הערבים הנוצרים שבארץ ישראל³¹. נמצא אפוא שבזמן שנהג היובל לא חל היה דין גר תושב על מי שקיים שבע מצוות בני נוח, אם לא קיבל עליו בפני בית דין לקיימן, ואילו בימינו חל דין גר תושב גם על מי שמקיימן אף אם לא ביקש להיחשב גר תושב. אמנם נאמרו הדברים בעיקר בדיני קרקעות ארץ ישראל, אך נראה שהם יפים גם לדינים אחרים שנאמר עליהם במסכת גרים על גר תושב: "בל תונה ובל תעשוק ובל תלין פעולת שכיר"³².

הונאת הגר במשפט הישראלי

המשפט הישראלי קובע במקומות אחדים איסור פלילי על הונאה³³, ומעניק תרופות אזרחיות למי שנפגע מהונאת זולתו. ככלל, החוק אינו מזכיר במפורש איסור להונות "גר", זר או בן קבוצת מיעוט³⁴, אך הלה זוכה להגנה מיוחדת בהוראות חוק אחדות, כגון ההוראות שחוזה עבודה של עובד זר חייב להיות בשפה המובנת לו ולכלול פרטים רבים הקבועים בחוק, לרבות חובת המעביד לספק לעובד הזר ביטוח רפואי ודיור הולם³⁵.

שאלת הונאת הגר במשפט הציבורי הישראלי נדונה בפסיקה, כשביקשה שושנה (סוזן) מילר, שעלתה מארצות הברית לאחר שהתגיירה במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת, להירשם במרשם האוכלוסין כיהודיה. שר הפנים, קבע אחר התייעצות משפטית שאין מנוס מלהיעתר לבקשתה, אלא שמכאן ואילך יירשם בסעיפי הלאום והדת של מי שנתגייר: "יהודי (נתגייר/ה)". הנשיא שמגר מצא שאין לפקיד הרישום סמכות להוסיף דבר לרישום המקובל בסעיף הדת והלאום ועל כן קיבל את עתירת מילר והורה לרשמה כיהודיה בלא כל תוספת. והוסיף על דבריו השופט אֵלון³⁶:

לדעתי, הוספה 'מסוגרת' זו, שתבוא כהשלמה או כ"תיאור" כל מקרה של גיור, לאחר המילה יהודי, לא תיפקד ולא תיזכר גם לפי דיני ההלכה... דומה, שאין לך אדם שלגביו הזהירה תורה, חזור והזהר - בשלושים וששה מקומות... כפי שהזהירה על הונאתו של הגר, אם בדיבור, אם במעשה ואם בדרך קביעות ורישומים הלכתיים-משפטיים... אין מזכירין לגר את מעמדו ומעשיו הקודמים, אין להקל בכבודו... וכך כלל אחד מחכמי ההלכה האחרונים: "כל אדם שהתנהג עם הגר שלא כמו שנוהג עם אחד מישראל - הרי זה עובר בעשה זו, דכתיב: כאזרח מכם יהיה, ואהבת לו כמוך" (פירוש רבי ירוחם פישל פערלא לספר המצוות לרב סעדיה גאון, עשה פב). ואין כל ספק כי בהוספת "נתגייר" בסוגריים - שאינה מצויה ליד "סתם" יהודי - נוהגים אנו שלא כפי שאנו נוהגים עם כל אחד אחר מישראל, ועל כן מוזהרין אנו שלא לעשותה ולא להוסיפה.

אחד ממיני "הונאת דברים" שיש להיזהר מפניה הוא הסוואת הפליית זרים או קבוצות מיעוט בנימוקים "נייטרליים" או הסתרת נימוק מפלה על ידי כריכתו עם נימוק כשר. השופט ברנזון שנדרש לדבר לפני למעלה משלושים שנה, פסל החלטה של מוסד תכנון שנומקה מטעמים תכנוניים, אף שבאה למעשה לסכל כוונתה של נוצרייה גרמנייה לרכוש נכס בזיכרון-יעקב כדי שישמש כאכסניה למבקרים גרמניים. ואלה דבריו:

מימיו הראשונים, כשהוא יושב בארצו ועל אדמתו, ידע עם ישראל את נפש הגר ונהג אתו בצדק וביושר... בשורה של מקומות מזהירה אותנו התורה לא להונות את הגר, לא ללחוץ עליו, לא לעושקו ולא להטות את משפטו... בהתחדש עצמאותנו במדינת ישראל עלינו להיזהר ולהישמר מכל צל של הפליה ומנהג של איפה ואיפה כלפי כל אדם לא-יהודי שומר חוק הנמצא אתנו ורוצה לחיות עמנו בדרכו שלו, לפי דתו ואמונתו³⁷.

דברים אלה יפים אף ביתר שאת למיעוט הערבי במדינת ישראל. במצב הביטחוני השורר בה מיום היווסדה יש חשש שנימוקים כשֵרים, כגון טעמי ביטחון או השירות הצבאי, ישמשו להצדקת מדיניות מפלה שיסודה בטעמים אחרים. דוגמה לכך הן קצבאות "יוצאי צבא" ששולמו למשפחות שיש בהן שלושה ילדים ויותר עד תחילת שנות התשעים. ודאי שאין פסול במתן תגמול מיוחד למי ששירת שירות צבאי או שירות לאומי אחר, אלא שהקצבאות ניתנו באותם ימים גם למי שלא שירת בצבא, אם אחד מבני משפחת ההורה שירת באחד מכוחות הביטחון אפילו זמן קצר³⁸. רוב הציבור הערבי לא זכה לקצבה שהעלתה את קצבת הילדים במשפחות מרובות ילדים כמה מונים. לעומת זאת, הממשלה החליטה לתת את הקצבה גם לתלמידי ישיבה אף שהם ובני משפחותיהם לא שירתו בצבא, ועל כן לא היו זכאים לה על פי החוק³⁹.

אילו נהגה באותם ימים ביקורת חוקתית על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נראה כי חקיקה זו היתה נפסלת. ואכן, כשעלה לפני שנים אחדות הרעיון להנהיג שוב קצבאות יוצאי צבא, חיווה היועץ המשפטי לממשלה את דעתו שהדבר לא יהיה חוקתי, אם תינתן הקצבה גם למי שלא שירת בפועל תקופה משמעותית, ואם יהיה הפרש גדול בין קצבה המשולמת ליוצאי צבא לבין קצבת מי שלא שירת בצבא⁴⁰.

הונאת הגר עשויה לפגוע כלכלית במיעוט הערבי על ידי הנאה לא שוויונית ממשאבי המדינה. כבדיני ההונאה במשפט העברי, יש להיזהר אף מפני פגיעה לא מכוונת הנובעת מאי ידיעה או מריחוק ממוקדי ההשפעה והכוח. לכן נקבע שמידע על משרות פנויות בשירות המדינה, מכרזים של גופים ציבוריים ואמות המידה למתן תמיכות מתקציב המדינה יגיעו לידי הציבור הערבי, על ידי פרסומן בשפה הערבית⁴¹. מובן שאין די בפרסום, ומשום כך נחקקו בשנים האחריות הוראות המחייבות ייצוג הולם בשירות המדינה ובהנהלת חברות ממשלתיות ותאגידים ציבוריים⁴². ההוראות הללו מניבות פרי, אף אם באטיות ולא במידה מספקת⁴³.

כשם שיש להבטיח לכל ערבי במדינה הזדמנות שווה ליהנות ממשאבי המדינה, כך יש לנהוג גם כלפי הציבור הערבי בכללו, על יישוביו ומוסדותיו. בית המשפט העליון התערב כשמצא שהמדינה לא נהגה על פי עיקרון זה בשעה שהקצתה כספים להחזקת בתי עלמין ערביים. השופט זמיר ניסח את העיקרון כך:

עקרון השוויון מחייב כל גוף ציבורי במדינה. הוא מחייב, קודם כל, את המדינה עצמה. עקרון השוויון חל על כל התחומים בהם פועלת המדינה. הוא חל, בראש ובראשונה, על הקצאת משאבים של המדינה. המשאבים של המדינה, אם קרקע ואם כסף, וכן גם משאבים אחרים, שייכים לכל האזרחים, וכל האזרחים זכאים ליהנות מהם על פי עקרון השוויון, ללא הפליה מחמת דת, גזע, מין או שיקול פסול אחר... כיוון שחוקי המדינה מקיימים בדרך כלל את עקרון השוויון, האיום העיקרי על עיקרון זה נובע מביצוע החוקים. האיום חמור במיוחד בביצוע חוק התקציב. מבחינה מעשית, בביצוע חוק התקציב קיימת אפשרות קלה באופן יחסי, לעתים עד כדי פיתוי, להפלות בהקצאת משאבים על ידי רשויות המדינה, בין היתר מחמת דת או לאום. הפליה כזאת, במיוחד אם היא שיטתית, עלולה לפגוע באופן קשה ביותר, לא רק באדם מסוים או בגוף מסוים, אלא גם במרקם החברתי ובתחושת השותפות שהיא תנאי לחיים ראויים בצוותא. מכל מקום, הפליה כזאת פסולה מיסודה, מבחינה מוסרית ומבחינה משפטית גם יחד⁴⁴.

ודומה שכיוון בית המשפט לעומד ביסוד אזהרת התורה מהונאת הגר, שהפיתוי להונותו גדול. לכן באה האזהרה המיוחדת לפרט ולציבור לנהוג בו כבאזרח הארץ, בחינת "דעלך סני, לחברך לא תעבד [=השנוא עליך - לחברך אל תעשה]" (שבת לא ע"א).

סוף דבר

נאמר במרדכי: "איש יהודי היה בשושן הבירה" (אסתר ב, ה). מדוע נאמר "איש יהודי"? האין די בתואר "יהודי"? אלא שבא הכתוב ללמד שלפני היותך יהודי, עליך להיות איש, מענש, בן אדם⁴⁵. ברוח אמרה זו, ניתן לומר שכדי שתוכל מדינת ישראל להיות מדינה יהודית, עליה להיות מדינה אנושית והוגנת לכל אדם, כולל למיעוטים שבה. בשבוע הבא, כשנחגוג את יום ההכרזה ההיסטורית על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, המבטיחה לכל אזרחיה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלא הבדל דת, גזע ומין, ראוי שנזכור את אזהרת התורה שלא להונות את הגר.

הערות:

* עו"ד יהושע שופמן, משנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה)
1. נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות (ירושלים תש"ל), וכוונתה לאבימלך מלך גרר (בראשית כ, יא), ליוסף שהתחזה לנכרי (בראשית מב, יח), למיילדות שפרה ופועה לדעת מי שסובר שהיו מצריות (שמות א, יז) ולעמלק (דברים כה, יח).
2. ויש מי שאומר בארבעים ושישה מקומות. ראה בבא מציעא נט ע"ב. להגנה על הגר, במיוחד בדיני עבודה, ראה מ' ויגודה, "הזיכרון והמשפט", פרשת השבוע, בא, תשס"ד, גיליון מס' 154.
3. בספרות ההלכה משמשים גם "אונאה" גם "הונייה".
4. ויקרא יט, לג-לד.
5. שמות כב, כ.
6. מכילתא דרבי ישמעאל, שמות כב, כ; מסכת גרים, פרק ד, הלכה א.
7. לדיון בשאלת איסור ההונאה באופן כללי, ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך אונאה וערך אונאת דברים. וראה נ' רקובר, המסחר במשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 23-17; ש' חגי, "יסודות מוסריים בהלכות והליכות המסחר", מחניים תשנ"ב, גיליון 2 (מופיע באתר "דעת", daat.ac.il, במדור כתבי עת, מחניים).
8. בפירושו לשמות כב, כ, בתרגום מ' ברויאר (ירושלים, תשס"ב).
9. בפירושו לויקרא יט, לג.
10. בפירושו לשמות כב, כ.
11. בבא מציעא נט ע"ב.
12. ספרא, קדושים, פרק ח, ב-ג. וראה גם רש"י לויקרא יט, לג, ד"ה לא תונו: "לא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה". והשווה רש"י לשמות כב, כ, ד"ה כי גרים הייתם: "כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם", אלא שדבריו נאמרו על "כי גרים הייתם" ולא על "וגר לא תונה". והעיר בעל "שפתי חכמים" שהכוונה לאבותינו, ללמד שגם אברהם, יצחק ויעקב היו גרים.
13. מצוות לא תעשה רנג.
14. מצוות לא תעשה קעב-קעג: "בזמן שקיבל עליו כל התורה כולה כאחד מכם יהיה לא תונו אותו".
15. מצווה סג: "והוא אחד מן האומות ונכנס בדתנו".
16. ראה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך גר; מ' פינקלשטיין, הגיור הלכה למעשה (רמת-גן תשנ"ד), עמ' 15.
17. יש לנו עניין בפרשנות ההלכתית ולא בניסיון להתחקות אחר דמות הגר במקרא. לגר במקרא, ראה: האנציקלופדיה המקראית, ערך גר;J. Milgrom, Leviticus 17-22, Anchor Bible (2000), pp. 1416-1428 ("Reflections on the Biblical Ger"), pp. 1493-1501 ("The ger, "resident alien")..
18. דברים כה, יז.
19. שמות רבה, וארא, פרשה א, כח.
20. ראה דברי הרש"ר הירש שהובאו לעיל, ליד ציון הערה 10.
21. אבן עזרא הקצר לשמות כב, כ.
22. כך על פי כתב יד בודפשט. בנוסח המודפס: "כי אין עיקר ממשפחה". לשני הנוסחים, ראה חומש תורת חיים, הוצאת מוסד הרב קוק.
23. אבן עזרא לויקרא יט, לג.
24. ירושלמי יבמות, פרק ח, הלכה א.
25. ספרי דברים כג, יז. וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך אונאת הגר.
26. מסכת גרים, פרק ג, הלכה ד; ואילו בפרק ד, הלכה א, הפסוק "וגר לא תונה ולא תלחצנו" מובא בהקשר של גר צדק, שבו דן פרק ד כולו.
27. עבודה זרה סד ע"ב; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ז.
28. ערכין כט ע"א; רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק י, הלכה ו.
29. שו"ת משפט כהן, סימן נח.
30. שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן יב.
31. הרב י"א הלוי הרצוג, "זכויות המיעוטים לפי ההלכה", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 172. לשאלת האמונה הנוצרית ושבע מצוות בני נח, ראה הרב י' חרל"פ, "עבודה זרה בשיתוף אצל בני נח", תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 148.
32. מסכת גרים, פרק ג, הלכה ב. וראה הרב י' גרשוני, "המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 191.
מן הראוי להעיר, שבימי הביניים, יחסי המסחר בין יהודים, שהיו המיעוט, לבין גויים, שהיו הרוב, לא הושתתו על דיני הונאת הגר, כי אם על עקרונות אחרים, כגון דיני "גזל הגוי", הנחשב לחמור אף יותר מגזל ישראל, מפני חילול השם שבו, ועקרונות אחרים שאין כאן מקום לפרטם. ראה תוספתא, בבא קמא, פרק י, הלכה טו. וראה: חגי (הנזכר לעיל, בהערה 7); אנציקלופדיה תלמודית, ערך גזל הגוי וערך אונאה, בעמ' שמ ("אונאת עכו"ם").
33. כגון סעיפים 430, 431 ו-439 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
34. הוראות חוק שונות מכוונות למנוע ניצולו של החלש באופן כללי, לרבות ניצול של אי-ידיעת השפה, ראה לדוגמה, סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, שהפרתו היא עבירה פלילת, עוולה אזרחית ועילה לביטול העסקה. וראה מ' ויגודה, "על העושק בדיני החוזים", פרשת השבוע, חיי שרה, תשס"ג, גיליון מס' 97.
35. סעיף 1ג לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הולמים), התשנ"א-1991. לאיסור על עיכוב דרכון עובד זר, ראה סעיף 376 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ודברי השופטת ארד בע"ע 1459/02 בוצ'ימן נ' בסט ייזום ובניה, תק-אר 2002(4),15.
36. בג"צ 230/86 מילר נ' שר הפנים ואח', פ"ד מ(4), עמ' 447-448.
37. בג"צ 392/72 אמה ברגר נ' הוועדה המחוזית, פ"ד כז(2), עמ' 771.
38. סעיף 40(ב1) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949 ותקנות ההענקות לחיילים ולבני משפחותיהם, התש"ל-1970. לפי סעיף 40(ב1)(7)(ג) לחוק, תוקפן של התקנות היה "עדיף מכוחו של כל חוק אחר".
39. בג"צ 200/83 וותאד נ' שר האוצר, פ"ד לח(3) 113.
40. א' רובינשטיין, "המדינה וערביי ישראל", נתיבי ממשל ומשפט (ירושלים תשס"ג), עמ' 295. לאור קביעה זו, הציעה הממשלה, והכנסת חוקקה, הוראה ולפיה תשולם תוספת של כ-25% לקצבת הורה ששירת בפועל בצבא או בשירות לאומי תקופה משמעותית: סעיף 7(4) לחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002. נגד הוראה זו הוגשו עתירות לבג"צ וניתן צו ביניים, אלא שלפני שפסק בית המשפט בעתירה, הופחתו כל קצבאות הילדים ובוטלה גם ההבחנה בין מי ששירת בצבא לבין מי שלא שירת בצבא.
41. תקנה 15(ב) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, סעיף 6.1 לנוהל להגשת בקשות לתמיכה מתקציב המדינה במוסדות ציבור ולדיון בהם, כפי שתוקן בי"פ התש"ס, עמ' 3264.
42. סעיף 15א לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 וסעיף 18א1 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975.
43. ראה בג"צ 6924/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נה(5) 15.
44. בג"צ 1113/99 עדאלה נ' השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 170. וראה גם דברי השופט חשין בבג"צ 240/98 עדאלה נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 167, בעמ' 192.
45. זהו דבר התורה האחרון שאמר אבי ז"ל לפני מותו, והוא ייחס אותו לרבי מנחם מנדל מקוצק (במקורם נאמרו הדברים ביידיש: "אידער צו זיין א ייד, דארף מען זיין א מענש"). לא הצלחתי למצוא מקור כתוב לדברים, ואכיר תודה למי שישכילני בדבר.

---

---