הסוטָּה

הסוטה שדינה מפורט בפרשתנו היא אישה שחשד בה בעלה שזינתה תחתיו ויש עדים המעידים שנתייחדה עם איש זר, אחר שכבר הזהיר אותה בעלה שלא לעשות כן. כדי להשקיט את קנאתו של הבעל ולהשכין שלום בין בני הזוג, חרגה התורה ממנהגה וקבעה מעין טקס מאגי שלא מצאנו כדוגמתו בכל התורה כולה בניסיון לברר אם בגדה האישה בבעלה אם לאו. במהלך טקס זה, הכוהן משקה את הסוטה במים מאררים שיש בכוחם הפלאי לגלות אם האישה חפה מפשע או שמא זינתה תחת בעלה. וזה תיאור חלק מהטקס במקרא:

והשקהּ את המים, והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה, והיתה האשה לאלה בקרב עמה. ואם לא נטמאה האשה וטהרה הִוא, ונקתה ונזרעה זָרע. זאת תורת הקְּנאת, אשר תשטה אשה תחת אישהּ ונטמאה (במדבר ה, כז-כט).

במקום הליך שיפוטי סדיר שהתובע נדרש להביא בו ראיות להוכחת טענותיו, האישה הסוטה נאלצת לעבור מבחן העתיד לקבוע אם יש ממש בחשדותיו של בעלה אם לאו. מבחן זה מלווה הוא הליך משפיל ביותר לאישה ופוגע עד מאוד בפרטיותה ואף בצנעתה של האישה שעדיין היא בגדר חשודה בלבד. וזה לשון המקרא:

והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הִוא, וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים (במדבר ה, יח).

אין כאן מקום לדון בפרטיה של פרשת הסוטה, בהתפתחותה¹ ובדרכי פרשנותה², ולכן ישמשו המעשים הנזכרים בפרשה סתומה זו רק כרקע לדיון בשאלה החוקתית אימתי אפשר לכפות על אדם בדיקה רפואית לקביעת עובדות הנחוצות לבירור האמת בהליך השיפוטי, ובלשון המשפט: כיצד ראוי לנו להכריע בשעה שיש התנגשות בין ערך פרטיותו של אדם והשמירה על כבודו לבין ערך בירור האמת ועשיית הצדק.

בדיקת אבהות

אחת הבעיות הכאובות בתחום זה בהליכים האזרחיים היא הבדיקה לקביעת אבהותו של איש, משום שעשויות להיות לה תוצאות כבדות משקל לעניין זכותו של הילד להכיר את אביו וחיוב האיש בתשלומי מזונות לבנו מחד גיסא, ולעניין כשרותו של הבן להינשא מאידך גיסא³. מבחינה טכנית, עם ההתפתחות המדעית שחלה בימינו אלה, ניתן לפתור שאלה זו בקלות יחסית בבדיקות באמצעים מדעיים דוגמת המבחנה והמיקרוסקופ, בלא צורך להזדקק לאות משמים, אך כאמור השאלה היא אם ניתן לחייב אדם לעבור בדיקה מעין זו.

האמת ניתנת להיאמר שמקורות המשפט העברי אינם דנים במפורש בשאלת חיוב בדיקת אבהות⁴. אמנם מסופר ב"ספר חסידים"⁵, המיוחס לרבי יהודה החסיד (גרמניה, המאות הי"ב-הי"ג), שבשעה שנתגלע ריב בין שני בני אדם בשאלה מי מהם הוא בנו של אדם שהשאיר אחריו ירושה, "ציוה רב סעדיה [חכם שאין אנו יודעים את זהותו] להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחר", וטבל עצם מן המת בשני הספלים, וקבע שבנו של המוריש הוא מי שנבלע דמו בעצם, ושמי שלא נבלע דמו בעצם הוא הרמאי. מעשה תקדימי זה נידון על ידי כמה מפוסקי ההלכה⁶, והם ראו בו מעשה התואם את ההלכה. ד' פרימר⁷ מפקפק אם אמנם ניתן לבסס על מקור זה חיוב לבדיקת דם לצורך קביעת אבהות, משום שייתכן שאותו רב סעדיה פעל מכוח סמכות שהוענקה לו מאת המלך (כמסופר שם) ולא מכוח סמכות מדין תורה.

ואם אמנם ניתן לחייב בדיקת אבהות במשפט העברי, עדיין נשאלת השאלה אם ניתן לכפות את הבדיקה או שמא לא ניתן אלא להסיק מסקנות מן הסירוב לעבור את הבדיקה⁸.

לפי מסורת חז"ל, האישה הסוטה רשאית עקרונית לסרב לשתות את מי המרים, אך אם עשתה כן, יש בזה משום הוכחה שהיא מבקשת להסתיר את מעשיה הנלוזים, והבעל רשאי לגרש אותה, והיא מאבדת את זכויותיה המגיעות לה בכתובתה⁹. ואולם החיים מלמדים שלעתים אין להסתפק בהוכחה עקיפה מעין זו, ויש צורך בבדיקה של ממש כדי להכריע את העניין שבמחלוקת.

כך לדוגמה, בערעור שהוגש לבית בית המשפט המחוזי בבאר-שבע נידונה תביעת האבהות של אישה פנויה שקיימה יחסי אישות עם שני אנשים באותה תקופה, אך הגישה תביעת אבהות רק נגד אחד מהם, ועלתה השאלה אם סירובו של הנתבע לעבור בדיקת אבהות יכול לשמש הוכחה לאבהותו כפי שנקבע בערכאה הראשונה, שהרי ייתכן שהאב האמתי הוא דווקא האיש השני. נראה לכאורה, שבכגון זה לא יוכל בית המשפט לרדת לחקר האמת אלא אם כן יכפה את הבדיקה לפחות על אחד מהם¹⁰.

בדיקת פוריות

לפי ההלכה היהודית, אישה שלא ילדה בעשר השנים שלאחר נישואיה נחשבת לעקרה ובעלה רשאי לגרשה בעל כרחה, אלא אם כן תוכיח היא שבעלה הוא העקר, והשאלה היא אם ניתן לחייב את הבעל לעבור מבחן לקביעת פוריותו. לדעת הרב אליעזר יהודה וולדינברג¹¹, חבר בית הדין הרבני הגדול לשעבר, בית הדין מוסמך להורות לבעל להיבדק בדיקת פוריות זו, והבעל אינו יכול להשתמט מן הבדיקה. וזה לשונו:

לאור כל האמור, נראה דאין מקום להשתמטות הבעל מבדיקה זאת, כאשר מורים בי"ד על כך, ועל אחת כמה וכמה שבסירובו בא לחוב לאשה¹².

וראוי לציין שבשעה שהרב וולדינברג בוחן את השאלה אם אפשר לחייב את הבעל בבדיקת פוריות, הוא אינו מתייחס לפגיעה בצנעת הפרט של הבעל כלל, והוא בוחן רק אם אין מניעה לביצוע הבדיקה, שהרי כעיקרון אסור להוציא זרע לבטלה¹³. אין זאת משום שהרב וולדינברג אינו מכיר בזכות האדם לכבוד ולשמירה על שלמות גופו וצנעת חייו, אלא משום שהוא סבור שהזכויות הללו חייבות להידחות מפני החשש לפגיעה הקשה יותר והבלתי מוצדקת בזכויותיה של האישה. לשון אחר: אין להסכים לכך שתביא רגישות יתרה לזכויותיו של אדם לפגיעה חמורה יותר בזכויותיו של זולתו.

מכאן שלא הקלת ראש בכבוד האדם עומדת בבסיס גישתו של המשפט העברי אלא השאיפה לעשות צדק ולגלות את האמת, אם גילוי האמת עשוי להביא לתיקון עוול גדול בהרבה מן הפגיעה הגופנית או הרגשית הנגרמת על ידי הבדיקה הרפואית. ואלה דברי השופט אֵלון בעניין זה¹⁴:

לפי המשפט העברי סמכותו של בית הדין להורות על בדיקה זו, יסודה בסמכויות הטבועות בבית המשפט להורות ולצוות על כל מה שנראה בעיניו דרוש לצורך בירור הוגן וצודק של הבעיה הנידונה לפניו¹⁵.

בדיקה פסיכיאטרית ומידע רפואי חסוי

בדיקה פסיכיאטרית אינה בדיקה פולשנית, אך יש בה צד של השפלה ופגיעה בכבוד האדם. בפסק דין רבני משנת תשל"ג¹⁶, נידונה תביעתו של בעל לשלום בית, שבמסגרתה ביקש מבית הדין שיורה לאשתו להיבדק בדיקה פסיכיאטרית, כדי לקבל טיפול מתאים, וכן לגלות את תוצאות הבדיקות הפסיכיאטריות שנערכו לה בעבר, כשסבלה מדיכאון שלאחר לידה¹⁷, ואם תסרב להיבדק ולקבל טיפול, שיכריז עליה בית הדין כעל מורדת ויחייב אותה לקבל את גטה. האישה טענה שהיא בריאה ושהיא מוכנה לשלום בית, ובלבד שישלם לה בעלה את מזונותיה. בית הדין האזורי דחה את תביעת הבעל. הגיש הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול, ושם נחלקו הדעות בעניין זה: נשיא ביה"ד, הרב שלמה גורן, סבר שאפשר לכפות על האישה הן לגלות את ממצאי הטיפולים הקודמים הן לערוך בדיקה חדשה כדרישת הבעל. הרב יוסף קאפח סבר לעומתו שהאישה היא בחזקת בריאה, שהמסמכים מן העבר אינם רלוונטיים ושבית הדין אינו יכול לכופה להיבדק. הרב מרדכי אליהו נקט עמדת ביניים, הקרובה למעשה לדעתו של הרב קאפח. ואף שהוויכוח בין הדיינים נגע בעיקר לשאלת המשמעות הראייתית שבסירוב האישה להיבדק, הרי דעת הרוב היא שההכרעה בשאלה זו קשורה בשאלת סמכות בית הדין לחייב את הבדיקה¹⁸.

לענייננו, מעניינת במיוחד דעת הרב מרדכי אליהו¹⁹, הסבור שהאישה חוששת בצדק מן הפגיעה החברתית העלולה להיגרם לה מעצם הבדיקה הפסיכיאטרית (להבדיל מן החשש מפני תוצאות הבדיקה, שאין להתחשב בו), ולכן יש לדחות את תביעת הבעל, אף אם טענתו אינה מופרכת. משום כך הוא סבור שאין להסיק מסקנות מסירובה של האישה להיבדק.

הרב אליהו מסתמך על סוגיה תלמודית²⁰ העוסקת בדיני כהונה. כידוע, רק כוהן שאין בו מום גופני כשר לעבוד בבית המקדש, וחזקה על כל כוהן שהוא כשר כל זמן שלא הוכח היפוכו של דבר. התלמוד דן בכהן שבא עֵד אחד והעיד שהוא בעל מום, ולכן הוא פסול לעבודה, והכוהן מכחיש את הדבר. התלמוד קובע שעדות זו קבילה, אף שאינה אלא של עד אחד, משום שניתן לומר לכוהן: "שלח אחוי", ופירש רש"י על אתר: "אם אינך בעל מום, הפשט בגדיך ונראה". מכאן שסירוב הכוהן להיבדק ולסייע בכך לבירור האמת פועל לרעתו, ועד שלא יאות לדבר, הוא מוחזק כבעל מום. מכאן המסקנה הכללית, שבכל סכסוך משפטי, סירוב הנתבע להיבדק בלא נימוק סביר²¹ יכול לשמש ראיה נגדו²².

נמצא אפוא שלבית הדין יש עקרונית סמכות להורות על עריכת בדיקות רפואיות, בתנאי שהצליח הצד הדורש לבצע את הבדיקה לשכנע את בית הדין ש"יש רגליים לדברי", כלומר שנסיבות העניין תומכות בגרסתו וסביר להניח שאכן הנתבע מסתיר מידע שהוא רלוונטי לתביעה. הפגיעה העלולה להיגרם לנתבע מעצם הבדיקה אינה שקולה כנגד זכות התובע לבירור האמת ולמיצויה. אך אם יש בבדיקה כדי לפגוע בשמו הטוב של הנתבע, הרב מרדכי אליהו סבור שזהו נימוק סביר להתנגד לה, ושבית הדין חייב לכבד את בקשת הנתבע, וסירובו להיבדק לא יפעל לרעתו.

מעניין להשוות את גישת המשפט העברי לגישה שננקטה בפסק דין שרון נ' לוי²³, שנקבע בו מצד אחד ששיקולי כבוד האדם וחירותו מחייבים לכבד את רצונו של האדם שלא להיבדק, אך מצד שני הסירוב עשוי לשמש ראיה נגדו. אולם נראה שגם בתי המשפט מבחינים בין עילות סירוב שונות²⁴.

אין במקורות שהבאנו כדי לבסס את סמכות בית הדין להורות על קיום בדיקה רפואית הכרוכה בחבלה גופנית בנתבע, כגון ניתוח. סביר להניח שאין לכפות בדיקה מעין זו, שהרי כבר פסק הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה (ממגורשי ספרד וראש רבני מצרים במאה הט"ז)²⁵, שאין לחייב אדם לחבול בעצמו אפילו כדי להציל את חברו. ואשר לבדיקת דם, ספק אם יש לראות בה חבלה בגוף, ואפשר אפוא שלפי המשפט העברי, אין מניעה שיורה בית הדין על עריכתה²⁶, כפי הנקוט במדינות רבות בארה"ב ובאירופה²⁷.

המשפט הישראלי

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה בסעיף 2 כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם", וסעיף 7 לחוק היסוד קובע שכל אדם זכאי להגנה על פרטיותו ועל צנעת חייו. ברור שכפיית בדיקה רפואית על אדם פוגעת בכבודו ובצנעת חייו, אף כשאין מדובר בבדיקה פולשנית.

יחד עם זאת, הזכויות המנויות בחוק היסוד הן יחסיות. משום כך נקבע בפסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד) שניתן לפגוע בזכויות שלפי חוק היסוד, "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".

ואכן במשפט הפלילי, שאלת עריכת בדיקה בגופם של חשודים הוסדרה בחוק. החוק מתיר במפורש לשוטר לבצע בדיקות אחדות במי שחשוד בעניו בביצוע עבירה, כגון: נטילת טביעות אצבע, בדיקת רוק, נטילת חומר מתחת לציפורניים ועוד. בעברות מסוג "פשע", אף מוסמך קצין משטרה לבצע בדיקות המוגדרות בחוק כ"חיפוש פנימי", כגון: בדיקת דם, צילום רנטגן ובדיקה גינקולוגית²⁸.

לעומת זאת, עריכת בדיקות בהליכים אזרחיים, טרם הוסדרה בחוק, אף שהצורך בכך עלה כבר בשנת תשכ"א בפרשת פלונית נגד אלמוני²⁹. באותה פרשה התבקש בית המשפט להצהיר שאלמוני הוא אביו של ילד בשם יהונתן, אחר שסירב אלמוני לעבור בדיקת דם להוכחת אבהותו. בית המשפט דחה בצער רב את הבקשה, מאחר שלא מצא בחוק סמכות חוקית המאפשרת לו לכפות על אלמוני בדיקת אבהות, שהייתה עשויה, לפי הידע המדעי דאז, לשלול אבהות. בית המשפט המחוזי הקדים לפסק דינו את דברי קוהלת: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש והנה דמעת עשוקים ואין להם מנחם". ובבית המשפט העליון הוסיף השופט ח' כהן בשלהי פסק דינו:

שופט בישראל הרואה עשוקים ואין לאל ידו להושיע - אין זאת כי אם החוק הוא בעוכריו. ייטיב המחוקק עשות אם יתן דעתו ולבו למכלול השאלות הכרוכות בהוכחת האבהות, ויסמיך את בתי המשפט להעמיד בעלי דין לכל אותן בדיקות רפואיות ומעבדתיות שיראון נחוצות ומועילות לגילוי האמת (שם, עמ' 217).

חלפו עברו להן עשרים שנה והחוק לא תוקן, והנה התגלגלה לה פרשת שרון נ' לוי לפתחו של בית המשפט העליון. ושוב נדרש בית המשפט לחייב אדם לערוך בדיקת דם להוכחת אבהותו, ואף כאן נאלץ בית המשפט לדחות את הבקשה. ואלה דברי השופט אֵלון בעניין זה:

ברור, ואין הדבר צריך לפנים, כי בדיקת דם לא תיערך על כורחו של נבדק, ואין בית המשפט מוסמך לצוות על כפיית בדיקה זו ללא הוראת חוק ברורה ומפורשת של הכנסת³⁰.

ושוב פנה השופט אלון אל בית הנבחרים בבקשה לומר את דבריו בעניין זה, אך גם עתה בושש לבוא תיקון החקיקה.

לפני כשנתיים, התגלגלה פרשה דומה לפתחו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. הפעם, לאור ההתקדמות המדעית בשדה הזיהוי הגנטי, לא התבקשה אלא בדיקת רוק מפיו של פלוני שנטען שהוא אביה של קטינה אלמונית. מכיוון שלא היה מדובר אלא בבדיקה חיצונית, היועץ המשפטי לממשלה תמך בבקשה.

בפסק דינו דחה השופט הנדל את הבקשה, משום שסבר שגם לצורך ביצוע בדיקה חיצונית מעין זו, דרושה הסמכה מפורשת בחוק. הוא נזכר בדברים שנאמרו כארבעים שנה קודם לכן בעניין "דמעת העשוקים שאין להם מנחם" וציין בצער שגם השופט אֵלון "לא מצא מנחם"³¹.

פתרון העניין עשוי אולי לבוא בעקבות הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת איתן כבל שהונחה לא מכבר על שולחן הכנסת, הזוכה לתמיכת משרד המשפטים. על פי הצעת החוק לתיקון חוק המידע הגנטי, התשס"א-2000, יהיה בית המשפט מוסמך לצוות על עריכת בדיקה גנטית חיצונית, כגון במתן דגימת רוק, לקביעת הורות גם בלא הסכמת מי שיש לקחת ממנו דגימת DNA. הצעת החוק קובעת גם במפורש שסירוב אדם להיבדק לאחר מתן הצו, יביא להחלת סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט על כל המשתמע מכך.

אם תתקבל ההצעה, נוכל לדעת כי לדמעתו של העשוק שנמנע ממנו עד כה לדעת מיהו אביו מולידו, יהיה סוף סוף מנחם.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.
1. לפי המשנה הליך זה עבר מן העולם עוד לפני חורבן הבית השני, "משרבו הנואפים" (סוטה ט, ט).
2. ראה לדוגמה, מ' הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 112-94.
3. ראה לאחרונה פסק דינו של השופט גוטזגן, תמ"ש (ת"א) 87471/00 פלוני (קטין) נ' פלוני, דינים משפחה ב, עמ' 509.
4. וכבר דן בשאלה זו ד' פרימר, "קביעת אבהות על ידי בדיקת דם במשפט הישראלי ובמשפט העברי", שנתון המשפט העברי ה (תשל"ח), עמ' 242-219 [=ספר אסיא ה (ירושלים תשמ"ו), עמ' 185] (מכאן ואילך: פרימר); הנ"ל, "Medical Examination by Order of the Court and the Right to Privacy: The Common Law and Jewish Law Experiences", 17 Israel Law Review (1982) p. 96.. הדברים שנאמר להלן מבוססים בעיקרם על מה שכבר העלה פרימר.
5. ספר חסידים, מהדורת ויסטינסקי-פריימן (ירושלים תשל"ט), סימן רצא.
6. ראה המקורות שהביא פרימר (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 231, הערה 62.
7. ראה פרימר (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 239.
8. בעניין אחרון זה ראה ביתר הרחבה מאמרי "על המשמעות הראייתית של הסירוב לשתף פעולה עם בית הדין", משפטי ארץ ב (עפרה תשס"ה), עמ' 246-241. וראה גם י' אונגר, "זכות השתיקה", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 36-22.
9. נאמר במשנה: "נמחקה המגילה ואמרה: 'איני שותה', מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה" (סוטה ג, ג), כלומר שאם כבר נמחקה המגילה שכתובה עליה פרשת הסוטה כחלק מהכנת המים המאררים, משקים את האישה בעל כורחה. התלמודים דנים בטעמה של הלכה תמוהה זו, שהרי אם סירוב האישה לשתות את מי המרים המאררים הוא כהודאה, מה טעם יש בהשקייתה, אך אין כאן מקום להאריך בתשובותיהם.
10. ראה ע"מ 121/99 בוהדנה נ' פלונית, דינים מחוזי לב(6) 768, דעת המיעוט של השופט נ' הנדל נגד דעת הרוב, השופטים פלפל וטימור.
11. שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן מח, אות ז, עמ' קפט-קצ.
12. חיוב הבעל להיבדק יש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה עליו, ואם יסרב, לא תהיה לו עילה לגרש את אשתו.
13. והוא מגיע למסקנה שבנסיבות העניין אין איסור בדבר.
14. ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, בעמ' 754.
15. על כפיית בדיקה במכונת אמת, ראה מה שהביא פרימר (הנזכר לעיל, בהערה 4), בעמ' 239.
16. ערעור תשל"ג/216, פד"ר ט, עמ' 331. פסק דין רבני זה צוטט ברע"א 1917/92, סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, עמ' 781-780, בשאלת החיסיון הרפואי. וכעין זה ראה גם ערעור תשכ"ט/92 (לא פורסם). פסק דין זה מוזכר בספרו של א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 342.
17. לחובה לגילוי מסמכים, החורגת ממסגרת דיוננו, ראה: שוחטמן (לעיל, הערה 16), בעמ' 343-339; א' ורהפטיג, "גילוי מסמכים", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 43-37.
18. הרב קאפח סבר בדעת מיעוט שאף אם יש סמכות לבית הדין לחייב את עריכת הבדיקה, סירוב האישה לשתף פעולה אינו עולה לכדי ראיה קבילה לצדקת טענתו של הבעל, משום שאין כאן אלא "אומדנה".
19. הרב אליהו מבחין בין הזמנתו של הרופא המטפל להעיד על מצבה של האישה בעבר, כולל הצגת המסמכים הרפואיים, לבין עריכת בדיקה מחודשת. לעניין הראשון, אילו הייתה זו עדות רלוונטית הכרח היה להשמיעה, אף אם היה בה כדי לפגוע באישה ובשמה הטוב, כשם שכל עד חייב להעיד כל עדות העשויה לסייע לבירור האמת. אלא שבמקרה הנידון, ובעניין זה דעת הרב אליהו כדעת הרב קאפח, עדות זו מן העבר אינה נוגעת לבירור מצבה הנוכחי של האישה. לשון אחר, עֵד אינו יכול להשתמט מחובת הגדת עדות בטענה שעדותו עלולה לפגוע בכבודו של זולתו, אך הנתבע עצמו רשאי שלא להיבדק, אם יש לו נימוק סביר לכך.
20. קידושין סו ע"ב.
21. כפי שכבר הזכרנו לעיל, סבר הרב אליהו בענייננו שיש לאישה סיבה סבירה להתנגד לבדיקה רפואית מחשש להוצאת שם רע עליה. לכן אין להסיק מסקנות מסירובה, שהרי אם סירובה להיבדק סביר, אי אפשר להסיק ממנו מסקנות לרעתה. ויש להוסיף שנימוק סביר עשוי להיות גם חשש מפגיעה באינטרסים של צד שלישי. ראה א' ורהפטיג, "סירוב בעל דין לברר דבריו", תחומין ז (תשמ"ו), עמ' 394, בעמ' 396.
22. הרב אליהו דיבר בהרחבה בעניין סמכות בית הדין לקבוע ממצאים על סמך אומדנה, כגון סירוב לא סביר להיבדק. ראה שם, עמ' 351-349. בכך ביקש לדחות את גישתו העקרונית של הרב קאפח (הנזכר לעיל, בהערה 18).
23. לעיל, הערה 14, בעמ' 757-756.
24. ראה דברי השופטים הנדל ופלפל בע"מ 121/99 (הנזכרים לעיל, בהערה 10).
25. שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תרכז. על תשובה זו, ראה מאמרי "תרומת איברים מן החי והמסחר בהם", אסיא עא-עב, כרך יח, ג-ד (שבט תשס"ג), עמ' 24-5.
26. כעולה מן הדברים המובאים לעיל, ליד ציון הערה 5, מ"ספר חסידים". וראה פסק דינו של הרב א' גרינבלט, "אב בעל כורחו", דברי משפט ו (תל-אביב תש"ס), עמ' קלב, אף שאין הדבר ברור, שהרי הוא כותב: "ביקשתי שיעשו בדיקה". אך השווה הרב ד' לבנון, "בדיקת רקמות להכרת אבהות", שורת הדין ה (ירושלים תשנ"ט), עמ' ע', בעמ' צב, השולל חיוב בדיקת דם לצורך קביעת אבהות גם משום ש"בדיקת רקמות כרוכה בחבלה בגוף ויכול להתנגד שלא יעשו לו אותה". והשווה פסק דינו של השופט טל, תמ"א (י-ם) 26/82, היועמ"ש ופלונית נ' פרופ' ציוידאלי ואח', פס"מ תשמ"ג (א) 225, בעמ' 230, המביא מקורות מן המשפט העברי שעולה מהם שניתן לכפות תרומת דם להצלת חייו של הזולת.
27. ראה סקירתן בפס"ד שרון נ' לוי (לעיל, הערה 14), בעמ' 750-749.
28. ראה חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996.
29. ע"א 407/60 פלונית נ' אלמוני, פ"ד טו(1) 212.
30. ע"א 548/78 (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' 755. אמנם בפרשה זו, בשונה מן הפרשה הקודמת, לא נמנע בית המשפט להסיק מסקנות מן הסירוב לעבור בדיקת אבהות. וראה שם, עמ' 757-756, כיצד ביקש השופט אלון לאבחן בין פסק דינו לפסק דינו של השופט ח' כהן.
31. בר"ע 615/02 פלוני נ' פלונית, דינים מחוזי לג(7) 656.

---

---