|
|
|
עצמאות הרשות השופטת
"לא תגורו מפני איש"
אביעד הכהן*
פרשת דברים, תשס"ה, גיליון מס' 217
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
האיומים על הרשות השופטת ועל עצמאותה ימיהם כימי עולם. עוד בימים קדמונים, יעץ יתרו למשה חתנו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל... ושפטו את העם בכל עת"1. ופירשו חכמים כי "אנשי חיל" האמורים כאן הם בעלי ממון ואמיצים כאחת, כדי שלא יהו צריכים להחניף ולהכיר פנים לבעלי הדין ואף לא יהיו יראים מהם.
אך בעוד שאיסור משוא פנים במשפט נאמר בפרשת שמות כעצה טובה לשופטים, הרי שבפרשתנו הוא אמור בלשון ציווי לדיין, ויש מי שמנה אותו בין תרי"ג המצוות2: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז).
לשון "לא תגורו" נתפרש ונדרש לכמה פנים. פירוש אחד בא בפירוש רש"י, בעקבות מדרש חכמים, והוא מפרש את "לא תגורו" כ"לישנא קלילא" (שבה נבלעה האל"ף), ציווי לדיין בלשון קצר: אל "תאגור". כלומר, אל תנהג ענווה יתרה ותימנע בעטיה מלהכריע את דינו של פלוני, וקל וחומר שאסור לך לאגור את פסק הדין ולצפון אותו בלבך. אלא: משבא דין לפניך, אתה חייב להיכנס בעובי הקורה ולהכריע בעניינו, ואם הגעת למסקנה משפטית מסוימת, חייב אתה לתת לה ביטוי, ואינך רשאי לחסוך עצמך מן הדין ולהימנע מלומר את אשר על לבך3.
אכן, פרשנים אחרים, כגון אונקלוס ורש"י על אתר, פירשו את "תגורו" בהוראת 'מורא'. כלומר שאסור לדיין לפחד מפני שום אדם. מצווה הוא להיות עצמאי, ושתהא עליו רק מרות הדין ויראת הקב"ה בלבד.
וכך נתפרש הפסוק במדרש הלכה על אתר4:
"לא תגורו מפני איש" - שמא תאמר: מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותיי? תלמוד לומר: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא". וכן יהושפט אומר: "ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'" (דה"ב יט, ו).
מלך במשפט יעמיד ארץ
במסכת סנהדרין (ז ע"ב), סמכו חז"ל את עצמאות הדיין לפסוק במשלי:במקורות מאוחרים יותר, האריכו חכמים בעניין עקרון יסוד גדול זה בעולם המשפט, ויש מהם שהרחיבוהו גם לפסיקת ההלכה מחוץ לבית הדין וקבעו על פיו הן את חובת הדיין הן את חובת חכם ההלכה להביע את דעתו גם אם גדולי החכמים חולקים עליו.
מאי דכתיב [=מהו שכתוב]: "מלך במשפט יעמיד אָרץ ואיש תרומות יהרסנה". אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום5, יעמיד ארץ. ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות [=לבקש אחר פרנסה], יהרסנה.
עצמאות השופט - תאוריה ומציאות
למרות כל האמור לעיל, בתקופות מסוימות היה מורא בני אדם על השופטים גדול ממורא הקב"ה, ומחמת הפחד שנפל עליהם נמנעו מלדון כראוי. ולא זו אף זו: הגם שיסוד מרכזי בעצמאות המשפט הוא דרך מינוי השופטים, מסתבר שבתקופות לא מועטות, היו המינויים נגועים בשיקולים זרים ופסולים, שפגעו אף בעצמאות השופטים ובאי תלותם. ומצינו הד לדבר בכמה ממקורות חז"ל המדברים בשבח עצמאות המשפט, הן בהליך המינוי הן במהלך מלאכת המשפט.החובה שלא לירא מפני איש חלה ביתר שאת על השררה, שנטיית הכול היא לשאת לה פנים מפני מוראה וכבודה. הד לדבר בא במאמר חז"ל10, כשגינו את מי שהחניפו לאגריפס המלך ונראו כמי שוויתרו למענו על אכיפת הדין:
באשר למינוי השופטים, כללו התנאים כלל גדול במדרשם6:
"לא תכירו פנים במשפט" - זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר: 'איש פלוני נאה' - אושיבנו דיין; 'איש פלוני גיבור' - אושיבנו דיין; 'איש פלוני קרובי' - אושיבנו דיין; 'איש פלוני [הלניסטון'?] (הלווני ממון)7 - אושיבנו דיין. נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין.
לפנינו הד למאבק סמוי המשתקף גם בדברי חכמים למאבק במינוי 'מקורבים' למיניהם או בעלי שררה שאינם ראויים לשבת בדין, אך ורק מפני קשריהם, ולא כישוריהם.
ונעיר בדרך אגב על טעות נפוצה שנשתרשה בפירוש מאמר זה, ולפיה 'איש פלוני קרובי' משמעו: פלוני בן משפחתי. לפי פשט הדברים, מינוי קרוב זה פסול מטעמים של ניגוד עניינים, אלא שאינו עולה בקנה אחד עם שאר מיני פסלות שנזכרו במדרש, שעיקרם מינוי אדם לתפקיד בשל תכונותיו, נאה או גיבור, ולא בשל קרבתו המשפחתית אל הממנה. לאור זאת, פירש הר"ש ליברמן את קרובי זה כגזור מן קָרוב/קָרובה, בקמץ ולא בשווא, שהוא הכינוי לפייטן, הנמנה עם בעלי הכבוד והשררה בעולמם של חכמים.
סיוע לפירושו של ליברמן יש במדרש המפורסם על שירת הים, שנדרש בו לשון קר"ב על שירת המלאכים8:
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? (שמות יד, כ). ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!
תלות השופטים באחרים נמנית עם הסממנים לחורבנה של חברה, המנויים בשורה ארוכה של הלכות, במשנה ובתוספתא במסכת סוטה. וזה לשונה:
משרבו רואין לפנים [=המכירים פנים במשפט], בטל "לא תכירו פנים במשפט", ופסק "לא תגורו מפני איש", ופרקו מהן עול שמים, והמליכו עליהם עול בשר ודם9.
מעשה באגריפס שמשחוהו ישראל מלך עליהן. וכיון שהגיע מוצאי שביעית לקרות המלך בספר תורה [=במעמד 'הקהל'], עמד הוא וקרא, ושיבחוהו חכמים. וכיון שהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות. ענו ואמרו לו: "אל תירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו!". מאותה שעה, נחתם גזר דין על אבותינו לגלות, מפני שחינפו [=שהחניפו].
בעל דין קשה
עדויות רבות שעלו בידינו, בעיקר מספרות השו"ת - שאלות ותשובות, מלמדות שמימות עולם היו בעלי דין קשים שאיימו על שופטים במפורש ובמשתמע, וביקשו להניאם מלשפוט דין אמת, עד שנאלצו חכמים לתקן חכמים תפילה הנאמרת בכל יום, שנראית כתפילתם של שופטים: "שתציליני היום ובכל יום מדין קשה ומבעל דין קשה"11.בתשובתו, עומד הרשב"א על סמכות בית הדין במונטשון לדון בסכסוך מכוח הנכסים שהותיר שמעון בעיר. וזה לשונו:
מהותו של "בעל דין קשה" זה לא נתבררה כל צורכה. חלק מהפרשנים פירשוה כתפילת בעל דין כנגד בעל דין שכנגדו, שמטריחו בטענות שבסדרי דין על מנת להתיש כוחו12. אכן, בעקבות דברי הגמרא (סנהדרין ו ע"ב), פירש רבי יוסף קארו מונח זה גם כנגד בעל דין שרודף את הדיין, כדי שיהַפֵּך את פסק הדין שנפסק נגדו13.
הד למורא שביקשו בעלי שררה להטיל על הדיינים מצוי בתשובת הרשב"א שנשלחה למונטשון (Monzon), אחת מקהילות אראגון שבספרד14. ומעשה שהיה, כך היה:
ראובן הלוה מנה לשמעון, ושניהם דרים במונטשון. ועכשיו יצא שמעון לדור במקום אחר מארץ השרים. ובא ראובן לפני קהל מונטשון ולפני בית דין שלהם, וקָבַל לפניהם על שמעון, ויש לשמעון נכסים במונטשון. ושלחו לשמעון, לעמוד עם ראובן לדין בפניהם, וסירב, ואמר שלא ידון בפניהם, אלא שיבוא ראובן בארץ השר, במקום שהוא דר שם, והוא ידין שם עמו. ועוד הפחידם מכח השר אדוניו, אם יעשו דבר כנגדו, כדבר זה.
ושאלתם: מה יש לבית דין שבמונטשון לעשות? ואם יש להם להימנע מזה, מפני אימת השר, אם לאו?
שורת הדין, כל שיש נכסים לשמעון במונטשון, צריכין בית דין להיזקק לראובן. ושולחין לשמעון לבוא ולדון עם בעל דינו בפניהם. אם בא למחרת היום ששלחו לו, כדי שיעמוד לפניהם ביום השלישי, הרי טוב. ואם לאו, כותבין עליו פתיחה [=כתב חרם]... לפי שאין המלווה כפוף ללכת אחר הלווה לדון עמו באיזה מקום שירצה, שלא יהא צריך להוציא מאתים על מנה. ואדרבה! הלווה חייב ללכת עם המלווה, משום ד"עבד לווה לאיש מלוה"... וכל שכן שיש במונטשון בית דין יפה יותר ממקום השר אשר הוא דר שם.בסוף דבריו, מתייחס הרשב"א לחובת בית הדין לשמור על עצמאותו ולהתעלם מאיומיו של הלווה:
ואם מפני שהפסידם [=שביקש לאיים עליהם] מחמת השר, אין זה מציל [=מונע] את בית דין מלהיזקק לתובע. שאם הוא הפחידם לעשות עמהם שלא כדין, שמא אין בידו כוח, ומפחידם בדברי הבאי. ועוד, שאם כן, יהו כל אדם עושין כן, שאין לך אחד שלא יוכל להזיק. ואם כן, אין הגדולים נידונים לעולם?! והתורה אמרה: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא".גם מעדויות מאוחרות יותר בספרות השו"ת, עולה שהיו אנשים אַלָמִים שאיימו על הדיינים לאחר שהכרעת דינם לא נשאה חן בעיניהם. כך, למשל, עולה מעדותו של רבי יאיר חיים בכרך, בעל "חוות יאיר" (מחכמי גרמניה במאה הי"ז). לאחר שפסק כי עשיר שהבטיח לסייע במתן נדוניה לבתו העניה של קרובו חייב לקיים הבטחתו, ביקש הלה להבאיש את ריחו ולהלך עליו אימים, באמצעות הוצאת דיבתו רעה בעיני הציבור, שמהדר הוא פני דלים ומעדיף אותם בדין16.
דברים גדולים אלה, ראוי שנשמרם ונדעם.
עדות אחרת לאיום על חיי הדיינים באה בתשובה חשובה בדין מוסֵר, מלשין, שחתומים עליה כמה דיינים, ובהם רבי יעקב בן הרא"ש, "בעל הטורים"15. ממקורות רבים מימי הביניים עולה שתופעת המוסרים, שהוציאו את דיבת הקהילה רעה אצל השלטון הזר, הייתה ידועה למדיי. אדם בשם יוסף ניצל את קשריו עם השליט הזר והטיל מורא ופחד על בני הקהילה היהודית ודייניה מתוך כוונה להטות את המשפט לטובתו. וכך מתואר הדבר בתשובת "בעל הטורים":
כשדנו על בנו קנס ונידוי על שחילל יום טוב, גיזם [=איים בהגזמה] שיעשה שיפרעו לכל זהוב [=שנתחייב בנו] אלף זהובים. והביא שופט העיר לפייס הזקנים על בנו. ולאחר שדנו הקנס והנידוי, ונתפייס השופט, התחיל לזעוק יוסף זה ולומר לשופט: "לא עשו בעבורך כלום ואינך חשוב בעיניהם", כל זה להבאיש ריחם בעיניו, והוא גדול בעיר, שיכול להרוג לקהל.
עצמאות השופט במשפט הישראלי
עיקרון זה קיבל ביטוי גם בנוסח הצהרת האמונים של השופט, המופיע בסעיף 6 לחוק היסוד: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".
הוראה דומה נקבעה בסעיף 12 לחוק הדיינים, תשט"ז-1955, הקובע: "אין על דיין מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן". אלא שכאן, לאור טיב נמעני החוק, הושמטה ממנו חובת הנאמנות לחוקי המדינה(!) ונותרה חובת האמונים למדינה, הא ותו לא.
בדברי ימיו של המשפט הישראלי נאמרו דברים הרבה בשבח עצמאות המשפט, והרי מקצתם.
סוגיה זו עלתה ובאה לפני בית המשפט בדיון מרתק שנגע בשאלת יכולתה של ממשלת ישראל לפתוח מחדש את החקירה בעניין רצח ארלוזורוב למעלה מיובל שנים לאחר שנסתיימו ההליכים המשפטיים בעניין זה. אגב דיון זה, אמר השופט אֵלון כדברים האלה:
המחוקק הפקיד בידי מערכת בתי המשפט את המשימה לקבוע, בהליכי משפט, מי פטור ומי חייב בדברי ריבות ומי זכאי ומי אשם בדבר פשע, והחלטתה של הרשות השיפוטית הנה סוף פסוק מבחינת בירור הפטור או הזכאות, החיוב או האשמה. ושומה עלינו לבדוק, בשבע בדיקות, אם אין בו בעשיית מעשה פלוני או אלמוני משום סכנה של התערבות בלתי נאותה בהליכי המשפט או בסמכותה של הרשות השופטת.את טיבה של עצמאות זו וחשיבותה במשטר דמוקרטי, היטיב לבטא נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק. וזה לשונו18:
התערבות כזו יש בה כדי לפגוע במעמדה של הרשות השופטת ובאמינותה, בעיני הצבור ואף בעיניה היא, ונמצאנו חותרים תחת יסוד היסודות של כל חברה מתוקנת, שבמשפט תיכונן ותיפדה17.
מעקרונות היסוד של משטרנו החוקתי - אופייה הדמוקרטי של המדינה, עקרונות השוויון, החירות ושלטון החוק השוררים בה מתבקשת המסקנה, כי ביסוד שיטתנו המשפטית עומדת רשות שופטת עצמאית ובלתי תלויה. רשות שופטת זו אינה תלויה בענייני שפיטה באדם או ברשות שלטונית אחרת אלא בחוק בלבד... עצמאותה ואי תלותה של הרשות השופטת תורמים להבטחת הגינות במשפט, בחינת קיום הצהרת האימונים "לא להטות משפט ולא להכיר פנים". היא גם מסייעת לרשות השופטת לקיים אותה "בקרה ואיזון" המונחים ביסוד עקרון הפרדת הרשויות.דברים בעניין זה נשא גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט ת' אור, בטקס פרידתו מכס המשפט:
משמעותה של החובה, אותה מצהיר כל שופט לקיים, היא להיות בלתי תלוי ועצמאי בעת שבתו לדִין, לשפוט באופן אובייקטיבי ונייטרלי בכל סכסוך המובא בפניו. שופטים אינם מייצגים מגזרים בציבור, ואין הם נבחרים על יסוד מצע של גוף כלשהו. הם נבחרים אישית ואינם תלויים ברצונם או בהדרכתם של אחרים. אין הם חייבים לאיש דבר, מעבר לחובתם לפעול כחוק19.באותו מעמד, עמד השופט אור גם על חובת השופט לנתק עצמו מהשפעת התקשורת על פסיקותיו20:
השופט עצמו חייב להיות ער ודרוך כל העת שלא להיות נתון להשפעות חיצוניות21. עליו לדון על פי תמונת העובדות המצטיירת מחומר הראיות שבפניו, ולהתנתק מהשפעות חיצוניות.והוסיף על דבריו השופט מ' חשין22:
שנית, על הציבור להימנע מניסיון כלשהו להשפיע או להטות את הדין בעניינים התלויים ועומדים בפני בית המשפט. החובה להימנע מכך חלה גם על גופים פוליטיים ואחרים, וכן על זרועות השלטון.
בעניין זה כבר נאמר, כי כל ניסיון, מכוון או בתום לב, ישיר או עקיף, של גופים פוליטיים להשפיע על ההכרעה השיפוטית, פוגע בעקרונות יסוד של המשטר החוקתי שלנו. אי התלות העניינית של השפיטה משמעותה, בין השאר, כי אסור לגורם ציבורי כלשהו לנסות ולהדריך את הערכאה השיפוטית. הכל מכירים בחובה של השופט לפסוק ללא השפעות אסורות. אך, למרבה הצער, שוב ושוב נאמרים דברים ונעשים מעשים אשר יש בהם פגיעה קשה בעיקרון זה. נושא ההתערבות בהליכים משפטיים והניסיון להשפיע על תוצאותיהם באמצעות כלי התקשורת הפך, לדאבון הלב, תופעה יומיומית והגל הולך וגואה. כי התערבות כזאת נשמעת גם מכיוונם של רשויות השלטון או נושאי תפקיד בהן.
אין מפטרים שופט לרצונו של אדון, ואין שופט מקבל הוראות כי ישפוט כך או אחרת. שופט פועל על פי דין ועל פי מצפונו בלבד. אי תלותו של השופט כרוכה ביושר לבב, בניקיון כפיים וברמה מוסרית מן הנעלות. שופט אינו נושא פנים לצד מן הצדדים המתדיינים לפניו. שופט הוא נייטרלי בריב המתגולל לפניו."לא תגורו מפני איש". זוהי כל תורת עצמאות השפיטה ואי תלותה במדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים. ואידך - אך פירושא הוא. נצא ונלמד.
הערות:
* ד"ר אביעד הכהן, סגן דיקן ומנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
1. שמות יח, כא-כב.
2. ראה: ספר הלכות גדולות, סימן נ; ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה, סימן רעו; ספר יראים, סימן שנח; ספר החינוך, מצווה תטו; ספר מצוות קטן, מצווה רלג.
3. פירוש זה סותר לכאורה את האמור במשנת אבות, המשבחת את הדיין ואומרת: "החושׂך עצמו מן הדין - פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שווא" (משנה אבות ד, ד), וכבר הארכתי בעניין זה במקום אחר.
4. ספרי דברים, מהד' פינקלשטיין, פיסקא יז, עמ' 29.
5. בפירושו של 'כלום' זה נחלקו הפרשנים. יש מהם שפירשוהו על דיין יודע כל, שאינו צריך עוד לחפש ולפשפש במקורות הדין בכל פעם שדין חדש בא לפניו. ויש מהם שפירשוהו לענייננו, שהוא שמח בחלקו ולא ניתן לשחדו. ראה תוספות על אתר, ד"ה שאינו צריך.
6. ספרי דברים, מהד' פינקלשטיין, פיסקא יז, עמ' 27-28. וראה מ' ויגודה, "מינוי שופטים" פרשת השבוע דברים, תשס"ב, גיליון מס' 83. וראה דברי המהר"ל מפראג, המובאים שם, ליד ציון הערה 17.
7. הגרסה שלפנינו, "הלווני ממון", משובשת בעליל. וקרוב להניח שמעתיקים ומגיהים מאוחרים, שלא הכירו את פירוש הנוסח המקורי (אולי "הלניסטון" -מכובד ובקי בהוויות העולם - כפי שהציע הרד"צ הופמן בהערותיו למדרש תנאים) שינו את הנוסח, וגרסו: "איש פלוני הלווני ממון"!
8. מגילה י ע"ב. וראה ש' ליברמן, "חזנות יניי", סיני ד (תרצ"ט), עמ' רכג-רכד, והערתי: א' הכהן, "מתי החלו מורידין לפני התיבה?", קתדרה 64 (תשנ"ב), עמ' 174-172.
9. תוספתא סוטה יד, ד, מהדורת ליברמן, עמ' 236.
10. מדרש תנאים לדברים יז, טו. על המעשה עצמו, ראה: משנה סוטה ז, ח; בבלי סוטה מא ע"א. במשנת רבי אליעזר, נוסף: "ומה אלו, שלא החניפו אלא מפני שנכמרו רחמיהן עליו, כך, המחניף לבטל את המצוות ואת הדינים על אחת כמה וכמה" (פרשה יב, עמ' 226).
11. ברכות טז ע"ב.
12. ראה רש"י, סנהדרין לא ע"ב, ד"ה התוקף את חברו בדין.
13. בית יוסף, חושן משפט, סימן יב, א.
14. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שמד. על קהילה זו, ראה י' בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב תשכ"ה, עמ' 89, 525 הערה 59.
15. שו"ת זכרון יהודה, סימן עה. לתופעת האלימות בחברה היהודית בספרד, ראה: י' בער (לעיל, הערה 14), 184. בתשובה אחרת מאותה תקופה, תשובת הריב"ש, רבי יצחק בר ששת, מתואר מקרה של אלימות קשה בין שני בעלי דין בתוך בית הדין, ואחד מהם אף ניסה להכות את השופט. בסופו של דבר, הרג בעל הדין האחד את יריבו, ושאלת העונש הראוי להשית עליו נידונית בה. ראה שו"ת הריב"ש, סימן רנא.
16. שו"ת חוות יאיר, סימן מה. על האלם בהליך השיפוטי ראה עוד נ' רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, שער רביעי, עמ' 136-105.
17. בג"צ 152/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 464.
18. בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4) 147.
19. ת' אור, בדברים שנשא בטקס הפרידה מן השיפוט, בית המשפט העליון, 15.3.2004.
20. כידוע, חובה זו עומדת גם ביסוד עקרון ה"סוב-יודיצה" שקבע המחוקק בסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. על סוגיה זו נכתב רבות. ראה, למשל: א' ויתקון, "מה לעיתונאי בבית המשפט?", משפט ושיפוט, ירושלים תשמ"ח, 230; ז' סגל, "איסור פרסום מטעמי סוב-יודיצה: הצעה להיתר ולהסדר אלטרנטיבי", מחקרי משפט ד (תשמ"ו), 166-105; מ' קרמניצר, "על חופש העתונות והעבירה על פירסום "סוב-יודיצה" - סעיף 41 לחוק בתי המשפט", משפט פלילי וקרימינולוגיה א (תשמ"ו) 217-165.
21. חובה זו אין פירושה שהשופט עצמו צריך להתעלם מהשפעתה העתידית של פסיקתו. ראה: א' הכהן, "על 'דעת המקום' ועל 'דעת הקהל' כשיקול בהכרעת הדין", פרשת השבוע, שלח, תשס"ה, גיליון מס' 212.
22. מ' חשין, "אמון הציבור בבית המשפט", המשפט 15 (2003), עמ' 5.
