מבוא

בכלל המצוות שבפרשתנו, ובהן עשרת הדיברות, בולטת מצווה כללית: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח). על מקומה של מצווה זו, חשיבותה ומרכזיותה, עמד הרמב"ן. וזה לשונו¹:

ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, ולא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיו"ב, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין... ואפילו מה שאמרו: ופרקו נאה, ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקָּרא בכל ענין תם וישר.

מצווה זו, הנמנית עם המצוות שבין אדם לחברו, יש לה מקבילה במצוות שבין אדם למקום: "קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ב). וכבר עמד על עניין זה הרמב"ן בפירושו לפסוק, וזה לשונו:

והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה². לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות... וזה דרך התורה, לפרוט ולכלול בכיוצא בזה. כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל: ועשית הישר והטוב. שיכניס בעשה היושר וההשווייה. וכל לפנים משורת הדין, לרצון חבריו.

אחד מחכמי דורנו אומר בעקבות דברי הרמב"ן:

ראייה מושלמת של עולם ההלכה תוכיח, כפי שהטעים הרמב"ן בכמה הקשרים, שיש לה אופי כפול: מצד אחד, זו מערכת מסועפת ומפורטת למדי של ציווים נקודתיים - לעיתים פורמליים וטכניים; ומצד אחר, היא כוללת כמה ערכי יסוד, המשמשים במובן אחד תשתית המערכת הפורמלית, ובמובן אחר - גולת כותרתה³.

המושגים "שורת הדין" ו"לפנים משורת הדין" באים כבר במקורות קדומים, כגון במדרש ההלכה לפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון"⁴, במכילתא דרבי ישמעאל: "'ואת המעשה' - זו שורת הדין; 'אשר יעשון' - זה לפנים משורת הדין"⁵.

ומצינו במקורות מאוחרים שנזדהו המושגים חסד ולפנים משורת הדין, ומי שנוהג לפנים משורת הדין נקרא חסיד⁶.

כפייה לנהוג לפנים משורת הדין

במקורות המשפט העברי, באה מחלוקת בשאלה אם ניתן לכפות על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, אם לאו, ויש מי שמאפיין אותה כמחלוקת בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד וצרפת. המרדכי, מחכמי אשכנז, אומר:

גם אנן כייפין למיעבד [=גם אנו כופים לעשות] לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו [של הדיין] לעשות⁷.

ואילו הרא"ש, שעבר מאשכנז לספרד, אומר:

ולאו דכייפינן ליה [=ולא שכופים אותו], דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין⁸.

לדעת רס"ג, מגאוני בבל, הציווי לנהוג לפנים משורת הדין מכוון רק לבעלי הדין:

שזאת חובה על הבעלים [=בעלי הדין, המתדיינים], לא על הדיין. אכן, הדיין לא יוסיף בדינו, ולא יגרע, ולא יעוול, שלא יעוות למאמרו: לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל⁹.

נראה אפוא ששורש המחלוקת בשאלה אם יש לראות בציווי לנהוג לפנים משורת הדין חלק מן הדין (ואז ניתן, ואף רצוי, לכפות על בעלי הדין לנהוג כן)¹⁰ או שהוא ערך נפרד החורג מן הדין עצמו (ואז אין לכפות)¹¹.

וראוי להביא כאן את דבריו המעניינים של ד"ר ר"ש קליינמן בעניין זה, המבוססים על מחקר מקיף שערך, ואלה דבריו:

הגם שקיימת בידי בית הדין, באופן עקרוני, סמכות לחייב בעל דין "לפנים משורת הדין", מעיון בפסיקה ובספרי השאלות ותשובות מתקבל הרושם כי פוסקי הלכה ודיינים, לפחות בדורות האחרונים, לא הרבו להשתמש בסמכותם זו. גם מבדיקת פסקי דין של בתי הדין הרבניים במדינת ישראל לסוגיהם, ומשיחות עם דיינים העוסקים בדיני ממונות, עולה כי הדיינים בימינו - בין במהלך הדיונים (בעל פה) ובין במסגרת פסק הדין (בכתב) - ממעטים לחייב בעלי דין "לפנים משורת הדין", ובדרך כלל מסתפקים בהמלצה¹².

הימנעות מלנהוג לפנים משורת הדין

ואף שיש מחלוקת בשאלה אם כופים לנהוג לפנים משורת הדין או רק ממליצים על כך, יש הסכמה נרחבת שלעתים עדיף להיצמד למידת הדין כמות שהיא, ולא לסטות ממנה, בין בעניינים משפטיים בין בעניינים לבר משפטיים.

כך לדוגמה בעייתית היא ההליכה לפנים משורת הדין בעניין הנוגע לזכויות הציבור, שכן הליכה לפנים משורת הדין בכגון זה מסייעת לפלוני על חשבון זולתו¹³.

האפשרות לנהוג לפנים משורת הדין ובחסידות יוצרת סכנה לטשטוש תחומין ועלולה להביא חוגים שונים בציבור לפעול שלא כדין. המשנה מונה בכלל "מבלי עולם" את מי שהוא "חסיד שוטה"¹⁴. ומיהו חסיד שוטה?

כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ואצולה [=כגון כשטובעת אישה בנהר, ואומר: אין דרך ארץ להסתכל בה ולהצילה].

הווי אומר: הקפדה יתרה על גדרי הצניעות עלולה למנוע הצלת חיים¹⁵.

הרמב"ם מביא דוגמה אחרת למנהגו של חסיד שוטה:

לעולם לא יקדיש אדם כל נכסיו... ואין זו חסידות, אלא שטות... ובזה וכיוצא בו, אמרו חכמים: חסיד שוטה מכלל מבלי עולם... ויהיה כמו שצוו נביאים, ויכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה ובין בדברי עולם¹⁶.

עיונים לשוניים כמפתח להבנת תכנים פנימיים

נראה שהצדדים החיוביים של מנהג חסידות והליכה לפנים משורת הדין לצד הסכנות שבטשטוש התחומין משתקפים בעיון הלשוני שנביא להלן¹⁷.

בפסוק אחד במקרא באה המילה חסד במשמעות שלילית:

ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם¹⁸.

אליעזר בן יהודה מתקשה במילונו בשאלה למה נושאת מילה זו שני משמעים הפוכים, אחד חיובי כל כך ואחד שלילי כל כך. וזה לשונו: "קצת קשה ששימשה מילה אחת, חסד, בשני מושגים כל כך הפוכים"¹⁹.

אך חכמי המשפט העברי שיש להם יד גם בחכמת הלשון הראו שלא רק שאין קושי בדבר, אלא שטמון כאן רעיון עמוק. כך, למשל, אומר הרד"ק כי חסד האמור בעניין העריות משמעו 'חרפה' (כעולה מתרגום אונקלוס על אתר), ומוסיף:

אולם חסד הוא גם הטוב והגמילות לפנים משורת הדין, ושני העניינים של חסד הם עניין אחד, כי כמו שהחסד הוא תוספת הטוב ויתרון הגמול, כן "חסד הוא" הוא תוספת הזנות ויתרון הנבלה²⁰.

זימונן של שתי הוראות מנוגדות לפונדק אחד, לשורש לשוני משותף, מעיד עד כמה חשוב לדקדק בשאלה אם יש מקום לעשות חסד וללכת לפנים משורת הדין, משום שכל מה שאינו נופל בגדר חסד במובנו החיובי, עלול להפוך לחסד במובנו השלילי, או לפחות לדבר מה פסול, במקום לדבר מה חיובי ורצוי²¹.

לפנים משורת הדין במשפט הישראלי

בשונה מחלק מן הדעות בעולמו של המשפט העברי, העיקרון המוצהר במשפט הישראלי הוא: "אין כופין על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, והדבר מסור ליוזמתו ולרצונו של בעל הדין"²². אמנם יש שופטים המעניקים הקלות דיוניות לאחד מבעלי הדין על אפו וחמתו של יריבו, וכופים את היריב לנהוג לפנים משורת הדין²³. כמו כן, יש ובעת פסיקת ההוצאות, המהווה חלק מן התוצאה המעשית של פסק הדין, השופט מחליט "לפנים משורת הדין" שלא לחייב את הצד שהפסיד בהוצאות משפט²⁴. ואולם יש להדגיש שלפחות בעצם הסכסוך העומד לדיון, נראה ששופטי ישראל אינם כופים לנהוג לפנים משורת הדין²⁵.

השאלה אם ראוי שימליץ בית המשפט לאחד מבעלי הדין לנהוג לפנים משורת הדין נתחדדה בפסק הדין הידוע בעניין כיתן²⁶. השופט אֵלון הביע את משאלתו שיפצה הצד שהדין עמו את הצד שכנגד לפנים משורת הדין, תוך הבעת דעתו על העניין העקרוני שבהמלצה מעין זו:

מן הראוי... שבנסיבות מסוימות... נביע את דעתנו ונחדיר לתודעתם של המתדיינים, שבנסיבות מסוימות מן הראוי לילך לפנים משורת הדין²⁷.

השופט שמגר, שותפו של אֵלון למותב בעניין כיתן, אמר שהוא "מסתייג בתכלית" מעמדת חברו למותב. ואלה דבריו:

מסתייג הנני בתכלית מן המגמה העולה מבין השיטין בדברי חברי הנכבד, שלפיה רצוי להעניק לתשלום לפנים משורת הדין מעמד כללי וממוסד בדיני הנזיקין... גישה כאמור תוביל בהכרח להגשת ערעורים בלתי מבוססים ותוסיף בכך לקשיים שבהם מתלבטים בתי-המשפט, שהרי אם אין חייבים לסמוך על קבלת טענות המעוגנות בדין דווקא כדי לזכות בפיצויים, מדוע לא למצות את כל ערכאות השיפוט, עד תומן...

יתרה מזאת, מערכת משפט הזונחת - כשיטה - את התחומים שהותוו בדין המהותי ומוסיפה, כנדבך חלופי נוסף וכשיטה, את ההמלצה על מתן פיצויים לפנים משורת הדין, פועלת בהכרח על-פי אמות המידה הערטילאיות, ואם נדייק - גם המקריות - של השופט היושב על מדין בתיק מזדמן, ומביאה במשך הזמן לטשטושו של הדין ולפגיעה בזכויות הצדדים. בשל היעדר אמות מידה ברורות עלול הדבר להביא לא אחת, למעשה, גם לתוצאה שהיא בגדר איפה ואיפה. המלצה לבר-משפטית אשר לפי עצם טיבה יכולה לשמש בנסיבות יוצאות דופן בלבד, אין להפכה בשיטה כשלנו לכלל מנחה, כי הדבר נוגד מהותה²⁸.

השופט י' טירקל, עמד על הזהירות שיש לנקוט בהבעת משאלות והמלצות של שופטים, ואף יעץ:

ראוי לו לשופט, בדרך כלל, לכבוש את יצרו ולצמצם עצמו - בפסק הדין ולא רק בפסק הדין - אך ורק לנושאים שחובה עליו לפסוק בהם כדי להגיע להכרעה בהליך שלפניו²⁹.

חידוש מן העת האחרונה

למרות הדברים שאמרנו לעיל, שהמשפט הישראלי מתנגד עקרונית לכפות על אחד מבעלי הדין לנהוג לפנים משורת הדין בדברים הנוגעים לעניין הנידון בבית המשפט³⁰, דומה שבעת האחרונה סטה בית המשפט מן העיקרון הזה. בתביעת בנק כנגד לקוחתו, שנידונה בבית משפט השלום בתל-אביב, החליט בית המשפט, לפנים משורת הדין, לקזז מן הסכום שהבנק זכאי לו סך 10,000₪. הבנק ערער על פסק הדין³¹, אך ערעורו נדחה מן הטעם הזה:

לעיתים נוטה בית המשפט במקרים מיוחדים לסטות מהפורמליזם המשפטי ולפסוק על הבסיס של "לפנים משורת הדין", כפי שאירע במקרה זה. בנסיבות מיוחדות שנפרשו בפני השופטת המלומדת ניתן להבין ללבה ולהימנע מהתערבות בשיקוליה. לא בכדי הדבר הראשון שמבקש שלמה המלך מאלוהיו כשהוא מתבשר שעליו למלא תפקיד של שופט ולשפוט את העם הוא "ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" (מל"א ג, ט). ואם מוצא שופט לנכון לפעול לפי תחושת הלב, מה לנו כי נתערב בכך?

במאמר שכותרתו "מוחקים לחייבים חובות לפנים משורת הדין", מתח פרופ' רון שפירא ביקורת נוקבת על פסק דין זה, ואלה דבריו³²:

אין ספק שפסיקה כזאת חריגה בשיטות משפט בנות זמננו. לא בכדי, האסמכתא היחידה המובאת בה היא מן הנביאים. יש נטייה לחשוב שקיימת לבנק חובה מוסרית שלא לנשות בלקוחותיו העניים בתקיפות יתירה, אך קשה למצוא במדינות מודרניות בתי משפט הרואים לעצמם סמכות לכפות על תובע עשיר, הצודק בתביעתו, לוותר על חלק ממנה "לפנים משורת הדין"... יש הרבה יופי בגישתו המוסרית של בית המשפט המחוזי, ולמרות זאת פסיקתו נראית שגויה לגמרי... השופטים אינם רשאים להניח שהם "שופטים את העם" מכח מתת-אל להיות בעלי "לב שומע". מדינת חוק מינתה אותם לבצע תפקיד מוגדר, והצניעות (המתגלמת בעקרון החוקיות) מחייבת אותם לבצע תפקיד זה כמות שהוא, ולא לממש את העדפותיהם המוסריות.

פסיקה חדשנית זו, יחד עם דברי הביקורת שבאו בעקבותיה, יש בה כדי לחדד את מורכבות העניין שאנו עוסקים בו. מן הדברים שאמרנו לעיל עולה שמדובר בסוגיה רבת פנים, שתיתכנה בה גישות מגוונות, ומובן שמה שכתבנו ביריעה קצרה זו אינו ממצה את הדיון בסוגיה זו, וישמע חכם ויוסף לקח.

הערות:

* שופט בית משפט השלום בירושלים
1. בפירושו לפסוק זה. וראה גם רש"י על אתר. וראה פירוש הרמב"ן, מהדורת שעוועל, עמ' תקל"א, הערה 82. וראה מגיד משנה, על הרמב"ם, הלכות שכנים, פרק יד, הלכה ה.
2. ביטוי זה של הרמב"ן שימש מקור לביטויים שהשתמש בהם השופט אֵלון: "נבל ברשות החוק", "נבל ברשות החוזה", "נבל ברשות העשייה הציבורית". ראה ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 638; בג"ץ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 466.
3. הרב א' ליכטנשטיין, "עבירה לשמה - הרהורים בהלכה ובמחשבה" בתוך האחר - בין אדם לעצמו ולזולתו, תשס"א, עמ' 99, 110-111. וכבר היה מי שאמר ששאלת מנהג לפנים משורת הדין מעוררת בעיה אצל הוגים כפרופ' י' ליבוביץ', המפרידים בין דת למוסר, ואינם מאפשרים לשקול שיקולים מוסריים בשאלות הלכתיות. ראה למשל פ' שיפמן, "איבוד המעצורים המוסריים - זרע הפורענות של חתירה לאחדות", בתוך י' ליבוביץ' - עולמו והגותו, בעריכת א' שגיא, 1995, עמ' 273, 277.
4. שמות יח, כ.
5. מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה ב, מהדורת הורוביץ-רבין, עמ' 198. וראה בבא מציעא ל ע"ב. וראה גם מאמרו המצוין של ר"ש קליינמן, "כפיית נורמות של 'לפנים משורת הדין' על גופים ציבוריים", בתוך ספר שמגר, מאמרים א (תשס"ג), עמ' 469, 477-476 (מכאן ואילך: קליינמן).
6. ראה הפירוש המיוחס לרש"י לאבות ו, א. וראה רמב"ם, הלכות דעות, פרק א, הלכה ה; ושמונה פרקים להרמב"ם, פרק ד. למקורות אחרים, ראה ר' יעקובי, "על ההוראות המנוגדות של חסד ומשמעותן", שמעתין 99 (תשרי-כסלו תש"ן), עמ' 69, 72-71, והערה 16.
7. מרדכי, בבא מציעא, פרק ב, סימן רנז. למקורות אחרים, ראה קליינמן, עמ' 481-479.
8. פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ב, סימן ז. למקורות אחרים, ראה קליינמן, עמ' 482-481.
9. ספר הפיקדון, בתרגום ד"ר א"נ בראון. וראה: קליינמן, עמ' 487-486; מ' ויגודה, "ודל לא תהדר בריבו", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ב, גיליון מס' 62.
10. ראה למשל סמ"ק, סימן מט, המונה את ההליכה לפנים משורת הדין כאחת מתרי"ג מצוות. ר' צדוק הכהן, ישראל קדושים, עמ' 85: "אחד מדיני ומשפטי התורה לעשות גם כן לפנים משורת הדין"; באיגרת הראי"ה קוק: "וגם עיקר של לפנים משורת הדין גם הוא נכנס בכלל הדין לפעמים" (ספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן (ירושלים תשל"ט), עמ' 67; השופט מ' אֵלון: "ההליכה לפנים משורת הדין... אף היא אפוא חלק מן הדין - במשמעותו הרחבה של מושג זה - באשר מעוגנת היא בהוראה מפורשת של הדין. ודומה הדבר למה שמצינו במשפט העברי, שאף בו, בנסיבות מסויימות, ההליכה לפנים משורת הדין היא חלק מהדין" (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337, 352).
11. כגון: "אם ניתן לכוף על לפנים משורת הדין, הרי שכבר נטשטשו הגבולין, ואין ולא כלום בין שורת הדין לבין לפנים משורת הדין" (קליינמן, עמ' 482).
12. קליינמן, עמ' 485-484. ושם העיר: "טרם מצאתי אצל פוסקי ההלכה דיון עקרוני ומפורט בשאלה באלו סוגי מקרים ראוי לכוף בעל דין - או לפחות להמליץ לו - לנהוג לפנים משורת הדין" (קליינמן, עמ' 485), והסיק: "ספק רב אם ניתן להציב בסוגיה זו הגדרות חדות וברורות. מטבע הדברים, ההחלטה אם, במערכת עובדות נתונה, יש לחייב בעל דין לנהוג לפנים משורת הדין, תלויה בשיקול דעת שיפוטי של הדיינים בהתאם לנסיבות המקרה" (קליינמן, עמ' 486-485).
13. כך משתמע ממה שפסק בית הדין הרבני בתיק (י-ם) 517/תשי"ד לנדסמן נ' הוועדה להר ציון, פד"ר א 169, 171. לגישה אחרת, ראה קליינמן, עמ' 498-499. וראה בג"ץ 376/81 (הנזכר לעיל, בהערה 2), עמ' 470.
14. סוטה ג, ג.
15. סוטה כא ע"ב.
16. רמב"ם, הלכות ערכין וחרמין, פרק ח, הלכה יח. עניין אחר שיש סיכון בהליכה בו לפנים משורת הדין הוא חשש יוהרא במנהגי חסידות מופלגים. ראה: ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן מא; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, עמ' מג.
17. לדברי שופטים על עיונים לשוניים ועל חשיבותם, ראה: דברי השופט מ' חשין, ע"פ 4351/00, 4463 מ"י נ' אבו אלהווא, פ"ד נה(3) 327, 336; "עיטורים בלשניים" שהביא הנשיא לנדוי בע"א 680/80 עזבון פריימן נ' חברת קו צינור הנפט אילת-אשקלון בע"מ, פ"ד לו(2) 578, 595-594; ע"פ 7757/04 בורשטיין נ' מ"י, תקדין עליון 2005(1) 2150; רע"פ 10462/03 הראר נ' מ"י, תקדין עליון 2005(2) 4099.
18. ויקרא כ, יז.
19. מילון העברית הישנה והחדשה, כרך ג, עמ' 1663, הערה 2.
20. וראה גם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה: "כי ההפלגה בדבר ייקרא חסד, תהיה ההפלגה ההיא בטוב או ברע" (אבות ה, ב); ומעין זה במורה נבוכים: "שחסד עניינו הפלגה באיזה דבר שמפליגים בו" (חלק ג, פרק נג). וראה גם המקורות הנזכרים במאמרי הנזכר לעיל, בהערה 6, בהערה 19.
21. ויש מי שעמד על העובדה שהרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" ייחד רק למידת החסידות פרק שבו הוא דן במשקלה של מידה זו, דבר שלא עשה למידות האחרות שבברייתא של ר' פנחס בן יאיר, שהיא היסוד לספרו, וטעמו: "ללמדנו שביחס לחסידות, המשקל המדויק הוא תנאי קודם לכל מעשה, ומכאן שאין חסידות ל'חצי שיעור', וכל מה שאינו נופל תחת הגדר של חסידות שלמה - אינו חסידות כלל". ראה פ' וילמן, "מידת חסידות כיצד?", סיני פו (תש"ם), עמ' רעד. ולפי מה שאמרנו לעיל, ניתן להסיק אף מסקנה מרחיקת לכת מזו, ולומר שמה שאינו חסד במובנו החיובי, עלול להפוך לחסד במובן השלילי. וראה גם מאמרי, "חסדים טובים וחסדים שאינם טובים", שמעתין 101 (אייר-אלול תש"ן), עמ' 69.
לעניין הוראות מנוגדות לשורש אחד נמצא מי שניסח כלל מקיף, ולפיו: "כידוע, דכל שורשי לשון הקודש מורים על דבר והיפוכו" (ר' צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים, עמ' 71), והסברו לתופעה: "והוא מצד הזה לעומת זה" (שם). כלומר, המבנה האנטינומי של עולמנו, שלשון הקודש אמורה לשקף את סגולותיו ותכניו מחייב כפילות זו: לשם יצירת איזון בעולם, הכרחי ליתן בו משקל שווה לכוחות הטוב והרע הפועלים בו, וביטוי לשווי משקל זה יש בכינוי הזהה, המשותף לתופעות שמשני קצות הקשת. ראה מאמרי הנזכר לעיל, בהערה 6, עמ' 71-70 ובהערות 12-10. וראה גם ב' ליפשיץ, משפט ופעולה (ירושלים תשס"ב), עמ' 18-16, עמ' 32-31 (בהערה 31), 36-35 (בהערה 42), עמ' 111.
22. השופט מ' אֵלון, ע"א 350/77 כיתן נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 810; קליינמן, בע' 472.
23. בש"פ 6743/93 פנסו נ' מ"י, תקדין עליון 93(4) 162 (מחיקת ערר במקום דחייתו כדי לאפשר הגשת ערר חדש); בג"ץ 7744/03 זיאדאת נ' משרד הפנים, תקדין עליון 2003(4) 969 (רשות להגיש עתירה מתוקנת); ע"א 521/03 דייני נ' עזבון קושניר, תקדין עליון 2003(2) 2310 (עיכוב הליכי מחיקת עיקול); ע"א 4608/92 שחאדה נ' בנק ערבי ישראלי, תקדין עליון 96(2) 405 (הארכת מועד להגשת ערעור). ראה גם רע"א 1119/05 גולדסיל נ' ביליה רוברט, תקדין עליון 2005(1) 2253.
24. ראה דברי בית המשפט במהלך חריג במיוחד שנקט: "לפנים משורת הדין, ואף שבתביעה ובערעור לא היה ממש - אנו מחליטים לבטל את ההוצאות שהוטלו על המערער בבית המשפט המחוזי ולהמנע מהטלת הוצאות בערכאה זו" (ע"א 9090/03 מאור נ' מ"י, תקדין עליון 2004(2) 2315). וכן: "בהתחשב בנסיבות האישיות של המבקשים, ולפנים משורת הדין, וחרף בקשת המשיב, אין צו להוצאות בהליך דהיום" (בש"א 4337/03 מצדה נ' בל"ל, תקדין עליון 2004(1) 703); ע"א 5934/02 קוך נ' מנהל מס שבח, תקדין עליון 2005(1) 1094; בג"ץ 792/05 רחמים נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, תקדין עליון 2005(1) 1819.
25. אך ראה להלן, ליד ציון הערה 30 ואילך.
26. ראה לעיל, בהערה 22.
27. פרשת כיתן, עמ' 811. לגישת השופט אֵלון בכללה, ראה קליינמן, עמ' 475-472.
28. שם, עמ' 805. לשיטת שמגר בכללה, ראה קליינמן, עמ' 476-475. לגישת השופט ויתקון באותה פרשה, ראה שם, בעמ' 807.
29. רע"א 4651/03 בד"ל נ' קבסא, תקדין עליון 2003(2) 3698.
30. ראה לעיל, ליד ציון הערה 22 ואילך.
31. ע"א (מח', ת"א) 3340/01 בנק המזרחי נ' בת לי אפללו ויקטוריה, תקדין מחוזי 2005(2) 745.
32. נ' שרביט, גלובס, 7.6.05.

---

---