אקדמות מילין

האלימות, המילולית והפיזית, מעשי הרצח והאיומים, ימיהם כימי עולם. כבר בפרשה הראשונה בתורה, קם קין על הבל אחיו ורוצח אותו נפש.

כדרך המקרא במקומות רבים, גם כאן חושף הוא טפח אך מכסה טפחיים. מעשה הרצח הראשון בעולם מתואר במלים קצרות, חסכניות¹:

ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנכי. ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה².

הכתוב אמנם מפרש שקדמה למעשה הרצח אמירה, "ויאמר קין אל הבל אחיו", אך אינו מפרשה. גם קול הנרצח, קולו של הבל, נותר אילם. ואפשר שבהשמיטה את תוכן הדברים, מבקשת התורה ללמדנו שלא קדם למעשה הרצח כל דבר שיהא בו כדי להצדיקו, ושאין ולא יכול להיות צידוק למעשה רצח³.

אותו "יצר לב האדם רע מנעריו" - משעה שננער לצאת ממעי אמו - חוזר ומתגלה לכל אורך התורה וההיסטוריה האנושית עד ימינו. אלימות, רצח, ושאר מעשי עבריינות מלווים רבים מפרקי התורה. למרות ניסיון שנעשה לעתים על ידי כותבי דברי ימי ישראל ליפות את המציאות, עיון במקורות מלמד שגם ההיסטוריה היהודית הבתר מקראית, רוויה במעשי עבריינות חמורים, שגם האלימות והרצח לא נעדרו מהם⁴. כיצד התמודדו חכמי ישראל עם תופעות אלה? מהן השלכותיהן על מערכת המשפט? ובייחוד, מהו עונשו של רוצח? בדברים שלהלן נבקש לעמוד על מקצת סימנים בדרכו של המשפט העברי בסוגיית עונשו של רוצח ובמאבק למיגור תופעות של רצח ואלימות.

שפך דם האדם באדם דמו ישפך

את עונשו של הרוצח יש לראות, כמובן, בהקשר רחב יותר, של תורת הענישה בכלל. במשפט הקדום, הייתה רווחת ענישת "מידה כנד מידה".

לגבי דינו של רוצח, גישה זו רמוזה כבר בראשית ספר בראשית, בפסוק "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (ט, ו). ביטויה הידוע הוא בנורמה שנקבעה בפרשת משפטים: "ונתתה נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל" (שמות כא, כג-כד).

לנוכח גישה זו, מתעצמת עוד יותר הקושיה: מה טעם לא הושת על קין, הורג אחיו, עונש מוות, והומר בעונש של הגליה וקללה: "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ"⁵ (ד, יא-יב).

יתר על כן: לא רק שלא נגזר על הרוצח קין עונש מוות, אלא שנגזרה גזרת הריגה, כפולה ומכופלת על כל הורגו: "לכן כל הורג קין שבעתיים יקם"⁶ (ד, טו), והושם עליו אות "לבלתי הכות אותו כל מוצאו".

פרשני המקרא התחבטו בשאלה זו. חלק מן הפרשנים המודרניים⁷ סבורים שיש כאן ביטוי לעונש "פנימי", בדומה לעונש שהוטל על רסקולניקוב, גיבורו של דוסטוייבסקי בספרו "החטא ועונשו". לפי פירוש זה, "נע ונד", פירושו נעדר יציבות נפשית ונתון במצב קבוע של נוירוזה. עונש זה ילווה את קין גם כאשר ישקם את חייו החיצוניים.

לפי פירוש אחד, הגירוש מן השבט, ומחברת בני אדם, היה העונש החמור ביותר שהושת על אדם בחברה הפרימיטיבית, שחשף אותו לסכנות איתני הטבע ובעלי החיים⁸.

פירוש אחר המופיע במדרש תנחומא⁹ מעגן את העונש הקל יחסית שהושת על קין, בכך שלא היה מודע לטיב מעשיו: "לא ראיתי הרוג מימיי, מניין הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת?". הגנה זו דומה לעיקרון הגדול שנקבע בדין הפלילי המודרני, ולפיו אדם שאינו מבין את "טיב מעשיו", ולא יכול לצפות את תוצאתם המסתברת, פטור מאחריות פלילית, כולה או מקצתה.

צועקים עלי מן האדמה

לפי מדרש אחר לאפליית הבל והעדפת מנחתו על פני קין - "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (ד, ה) - היה משקל מכריע בהנעת קין לרצוח את אחיו, ואפשר שהייתה גם גורם להקלה בעונשו. לפי פירוש זה, הקב"ה העמיד מלכתחילה את קין בניסיון מוסרי קשה, שיש בו בחירה: "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" (ד, ז). פסוק קשה זה משקף¹⁰ את סערת הנפש והבלבול שבה היה נתון קין, בעקבות האפליה הקשה שחווה על בשרו:

אמר קין: מאמין הייתי שבחסד נברא העולם, ועכשיו רואה אני שאין יושר ואין צדק, לית דין ולית דיין, ואין שכר ואין גמול, אלא הבורא הוא השליט בעולמו ויש משוא פנים לפניו, שאלמלא כן מדוע נשא פנים להבל ורצה קורבנו, ולמנחתי לא שעה ולא האיר לי פנים?¹¹.

עמדה מעניינת, שהמדרש עצמו שם לב לחריגותה, תולה את האשם ב"שומר" - ב'גורמי אכיפת החוק' שנתרשלו בשמירתם, ואפשרו את מעשה הרצח:

אמר רבי שמעון בן יוחי: קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו.

[משל] לשני אתלטין [=אתלטים] שהיו עומדין ומתגששין [=נאבקים] לפני המלך. אילו רצה המלך - פירשן [=היה מפריד ביניהם]. לא רצה לפרשן, חזק אחר על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר יבעי דיני קדם מלכא [=יתבקש דיני מן המלך, שלא הפריד בינינו]. כך 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה'¹².

בצורה חריפה יותר, מופיע רעיון זה במדרש תנחומא¹³:

כיוון שאמר לו הקב"ה 'אי הבל אחיך', אמר לו קיין: 'לא ידעתי, השמר אחי אנכי'. אתה הוא שומר כל הבריות, ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש. לבוקר תפשו השומר. אמר לו: למה גנבת את הכלים? אמר לו: אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אומנתך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך?

לפי פירוש זה, אומר הקב"ה ש"קול דמיו" של הבל צועקים "עלי" - לא "אלי" מן האדמה, מכיוון שהיה יכול הקב"ה, מלכו של עולם, להפריד בין האחים הנצים ולא עשה כן, או, למצער, ל"שמור" על הבל ומעל, כביכול, בשמירתו.

מדרש אחר¹⁴, תולה את סיבת ההקלה בעונשו של קין, בכך שלא קדמה לו אזהרה תחילה:

רבי נחמיה אמר: לא כדינן של רוצחנין [=רוצחים], דין קין. קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד. מיכן ואילך, כל הורג - ייהרג.

גישה זו עולה יפה בקנה אחד עם עקרון היסוד במשפט הפלילי, שיש בו קווי דמיון ל"עקרון החוקיות". כלל גדול זה נוסח במשפט העברי בכלל התלמודי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" שבעולם המשפט הכללי נתנסח בכלל "nullum crimen sine lege"¹⁵.

השחתת ישובו של עולם

חומרתה היתירה של עבירת הרצח באה לביטוי בתחומי משפט שונים. כך, למשל, מעיקר הדין, לא ניתן להרשיע אדם אלא על פי עדותם של שני עדים כשרים, ורק לאחר התראה. אכן. בחיבורו "משנה תורה" (הלכות רוצח ד, ח-ט), מדגיש הרמב"ם את חומרת עבירת הרצח אגב פירוט החריגה מסדר הדין הפלילי הרגיל שנוהג לגביה¹⁶:

ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה¹⁷ [=מעין מעצר], ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי.

ואין עושין דבר זה לשאר מחויבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה - ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה - פוטרין אותו.

שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבֵירות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין שנאמר 'אדם עשוק בדם נפש' וגו'.

צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו 'רק לא היה כאחאב'. וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלוקי הרוחות, לא נמצא עוון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות... והרי הוא [=אחאב] הרשע לא הרג בידו אלא סיבב, קל וחומר להורג בידו.

ועל אף שכבר בתקופות קדומות ביותר "בטלו דיני נפשות", בתקופות מסוימות החמירו קהילות ישראל בדינו של רוצח ודנוהו למוות¹⁸.

ולא תקחו כופר לנפש רוצח

ביטוי נוסף לחומרתה היתירה של עבירת הרצח במשפט העברי¹⁹ לעומת עבירות אחרות ניתן למצוא גם באחת ה"נורמות המיוחדות" (lex specialis) שהודגשה במשפט הפלילי המקראי, והיא האיסור ל"קחת כופר", שלא מצאנו דוגמתו בעבירות אחרות:

ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול.

ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו (במדבר לה, לא-לג).

את טעמו של איסור זה, מסביר הרמב"ם²⁰:

ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח. ואפילו נתן כל ממון שבעולם. ואפילו רצה גואל הדם לפטרו. שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח'. ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר 'ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ'.

מסיבה זו, במקרה שבו לא נודע מי הרוצח, חייב הציבור בהבאת עגלה ערופה לשם כפרה, אך בניגוד לחוקי משפט המזרח הקדמון, אין הציבור מפצה את קרובי הנרצח בכסף, מכיוון שהתורה אינה מכירה ב"פיצוי" שיהווה מעין תמורה לרצח אדם.

כאילו החריב עולם מלא

כמו במשפט בן ימינו, במישור הרעיוני-האידיאי, היה איסור שפיכות דמים ראש וראשון לאיסורים שעליהם נצטווה האדם. איסור זה מופנה לכל אדם, והוא משלושת הדברים שעליהם נצטווה אדם מישראל "ייהרג ובל יעבור", דהיינו: אם בידך הברירה להרוג או ליהרג, אסור לך להרוג אחרים כדי להציל את עצמך.

ועוד אמרו²¹, ש"כל המאבד נפש אחת²² - כאילו איבד עולם מלא". כאמור לעיל, המקרא רווי במעשי אלימות, הרג, קטל ורצח. לצד איסור "לא תרצח", שנקבע עלי עשרת הדיברות, נקבעו במקרא הרבה אזהרות ועונשים שמכוונים כלפי שופכי דמים.

במשפט הישראלי

חומרתן היתירה של עבירות ההמתה, לסוגיהן השונים, באה לביטוי גם במשפט הישראלי. ועולה על כולנה עבירת הרצח, שלא כשאר עבירות, שעונשן מאסר קצוב דרך כלל, נקבע לה עונש "מאסר עולם". גם בתי המשפט שדנו בעניינה, הרבו דברים בתיאור חומרתה.

במקום אחד, מתייחס בית המשפט לעניין ה'קינטור', שיש שנתלו בו גם כדי להצדיק את עונשו הקל-יחסית של קיין בפרשתנו: "אין לך קינטור בעולם אשר יצדיק מעשה רצח, ואין לך רצח בעולם שיהיה מעשה סביר, אף אם הקינטור שגרם לו עלול היה להשפיע על אדם סביר. כי קדושת חיי האדם היא חובה מוסרית החלטית, ואין שום קינטור והתגרות - כל עוד לא הולידו "צורך" - עשויים לבטל את החובה או לגרוע הימנה"²³.

בהדגישם את חומרת הרצח, הסתמכו לעתים בתי המשפט על מקורות המשפט העברי, וראש וראשונים להם, עקרונות היסוד שבפרשתנו. וכך, למשל, כתב השופט מ' חשין²⁴:

אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (ספר שופטים, הלכות סנהדרין, יב, ג): "נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם." כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו כדמותו: "בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית א, כז).

אחרית דבר

"האלימות מכרסמת ביסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, ולבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". במלים אלה חתם ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, את נאומו, דקות ספורות לפני שנרצח בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בידי בן בליעל.

"ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", מחייבים זהירות יתירה בשפיכות דמים, והשתת עונשים חמורים ביותר על המבקש "להחניף את הארץ", ונוטל חייו של אדם אחר. וכדברי הרמב"ם שהובאו לעיל: "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים".

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, סגן דיקן ומנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. לניתוח פרשה זו, ראה גם: ש' אלמוג וא' הכהן, "על רוצחים ונרצחים - פרשת בראשית וש"י עגנון", פרשת השבוע, בראשית, תשס"ד, גיליון מס' 141.
2. את השימוש בלשון רבים ("דמי אחיך"), פירשו חכמים (סנהדרין לז ע"א) כביטוי להבלטת חומרתו היתרה של מעשה רצח: "דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרעותיו [=זרעו] תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר 'דמי אחיך צעקים', אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך - דמו ודם זרעותיו". והשווה לנאמר באבות דרבי נתן, פרק לא.
3. והוסיף בעל "תורת עם" (להלן, הערה 7): "מכאן שאין לחזור ולצטט דברי בלע שמשמיעים רוצחים. תמיד יש להם 'מה לומר', תמיד הם מחפשים אוזניים כרויות 'להסביר' את מעשיהם השפלים ביותר ואת מניעיהם הרצחניים". סוגיה זו עלתה על סדר היום המשפטי והציבורי בשנים האחרונות, בעקבות הצעות שביקשו לחוקק חוק (חוץ מהשאלה האתית שכרוכה בכך), שימנע מעבריין להתראיין בכלל, או לקבל תמורה עבור מתן ראיון עיתונאי, ובכך להפיק רווחים ממעשי העבירה שלו גם תוך כדי ריצוי עונשו. לפי תקנון האתיקה הבריטי, שנכנס לתוקפו בשנת 1991, "לא יוצע ולא יינתן תשלום עבור כתבה, לאדם המעורב בפשע או למסייע לו, אלא אם טובת הציבור מחייבת את פרסום החומר והפרסום אינו אפשרי בלי התשלום". ראה: מ' רונן, אתיקה עיתונאית (ת"א 1998), עמ' 132-128. בשנת 1996, הניחה ח"כ נעמי חזן על שולחן הכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון - איסור מתן תמורה בקשר לפרסום פשע), התשנ"ו-1996, שביקשה להוסיף לחוק העונשין את סעיף 261א שיקבע לאמור: "הנותן כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת למקבל או לאחר על פי הוראת המקבל בתמורה לכתיבת ספר, יומן, תסריט, מחזה או כל מעשה אחר העוסק במקבל, במשפחתו של המקבל או במעשה בגינו הואשם או הורשע המקבל, דינו - מאסר שלוש שנים".
4. ראה, למשל, את המקרים שמתוארים בספרו של הרב ש' אסף, העונשין אחר חתימת התלמוד (ירושלים תרפ"ב), ובמפתחות השו"ת של המכון למשפט עברי.
5. על הגירוש וההגליה כעונש, ראה: א' הכהן, "גירוש אדם לצרכים 'אזרחיים' וכאמצעי ענישה", פרשת השבוע, לך לך, תשס"ה, גיליון מס' 183.
6. על חוסר הצדק הלכאורי שבענישת "שבעתיים", ראה דרשוביץ (להלן, הערה 8), 47.
7. כך, לדוגמא, פירש רבי שלמה כהן, בעל "תפארת שלמה": הקב"ה קילל את קין שיהא נע ונד. וכי קללה היא זו? והרי רבים וגם טובים נעים ונדים בעולם? אלא שכוונת הדבר היא שמחשבתו תהא נעה ונדה כל העת, ולא יהא לו יישוב הדעת. ראה: הרב מ' הכהן, תורת עם - בראשית (ת"א תשנ"ד), 54. והשווה: א"ב יהושע, בהקדמה לספרו כוחה של אשמה קטנה (ת"א, תשס"א).
8. ראה: א' דרשוביץ, צדק מבראשית (חיפה 2003), עמ' 46. לפי פירוש זה, עולה יפה פירושו של רש"י על אתר המסביר את "אות קין" בעיקר כגורם מרתיע כלפי החיות הרעות.
9. מדרש תנחומא, בראשית ט.
10. כפי שהיטיבה לבאר ח' בר יוסף, בתוך: הוגים בפרשה (נ' רוטנברג עורך, ת"א תשס"ה), 23, המילה הקשה ביותר בפסוק זה היא "שאת". לפי פרשנים אחדים, דוגמת רש"י, רד"ק ודעת זקנים מבעלי התוספות, זהו פועל המשמש נשוא במשפט שנושאו הוא הקב"ה, ושיעורו: הקב"ה יישא את עוונו של קין ויסלח לו אם ייטיב את דרכו. לפי האבן עזרא, הקב"ה יעניק לקין אות כבוד ועל פי הרמב"ן יעדיף אותו על פני אחיו. לעומת זאת, לדעת רבנו בחיי "שאת" אינו פועל אלא שם עצם, וכינוי ל"דורון": הקב"ה מבקש מקין שיחזור ויביא לו דורון טוב יותר שיוכל להתקבל בברכה. לפי פירוש אחר, "שאת" הוא כמו "משא" (ראה שם, "גדול עווני מנשא"), היינו: קין יישא באופן תמידי את "משאו", סבלו וכעסו, על כך שקופח לעומת אחיו והופלה על פניו.
11. ראה ל' גינצבורג, אגדות היהודים (הרב מ' הכהן מתרגם, רמת גן תשכ"ו), עמ' 71.
12. בראשית רבה כב, י, מהדורת תיאודור -אלבק, עמ' 216.
13. מדרש תנחומא, בראשית ט.
14. בראשית רבה כב, יג, עמ' 218.
15. ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, חלק א (ירושלים תשמ"ד).
16. אכן, חריגה מסדרי הדין הפלילי נקבעה לא רק על עבירת הרצח אלא גם על עבירות אחרות. ראה מאמרו הנודע של רבי אליעזר בן יעקב (סנהדרין מו ע"א): "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה", וראה: י"מ גינצבורג, משפטים לישראל (ירושלים תשט"ז); מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 425-421.
17. על "הכנסה לכיפה", ראה משנה סנהדרין ט, ה, ובהרחבה: מ' אלון, "המאסר במשפט העברי", ספר היובל לפינחס רוזן (ירושלים תשכ"ב), עמ' 178-176. על ההחמרה במעצר חשוד ברצח עד תום ההליכים, תוך התבססות על המשפט העברי, ראה פסק דינו של השופט אֵלון, ב"ש 691/82 סורה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 12.
18. ראה למשל, שו"ת זכרון יהודה, סימן נח.
19. זאת, לעומת תרבויות אחרות שמשתקפות בחוקי המזרח הקדמון, שנוקטות בגישה "כלכלית" לפיה ניתן ל"פדות" את ערכו הכלכלי של הנרצח בכסף. ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ז (ירושלים תשמ"א), עמ' 431 ובמקורות שצוינו שם.
20. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ד.
21. סנהדרין לז ע"א. וראה גם רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה טז; והלכות סנהדרין, פרק יב, הלכה ג.
22. בחלק מכתבי היד הוסף הביטוי "מישראל". לגלגולו של מאמר חכמים זה, ראה א"א אורבך, "'כל המקיים נפש אחת...' - גלגוליו של נוסח, תהפוכות צנזורה ועסקי מדפיסים", תרביץ תשל"א, עמ' 284-268 [=מעולמם של חכמים, ירושלים תשס"ב, עמ' 577-561].
23. ע"פ 46/54 היועץ המשפטי נ' סגל, פ"ד ט 407.
24. ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 306.

---

---