מבוא

אין לך דמות מלאה סתירות ביחסה להוריה כיוסף. מחד גיסא יוסף הוא הבן האהוב החרד לשלום אמו ומגן עליה בגופו לקראת המפגש רווי המתח והסיכון של יעקב ומשפחתו עם עשיו אחיו¹. והמדרש אומר²: "יוסף קיים את כל התורה כולה", ובראש רשימת המצוות שקיים יוסף נמנית מצוות "כבד את אביך".

מאידך גיסא, חז"ל מדגישים שיוסף נפטר לפני אחיו משום ש"לא מיחה בכבוד אביו", כשדיברו עמו אחיו על אביהם וכינו אותו: "עבדך אבינו"³.

בין לבין, נעים חייו של יוסף ממסירות נפש לכבוד אביו ועד להתנכרות לאחיו מלווה בהתנשאות, ובעקיפין גם לאביו. וכבר עמד על כך הרמב"ן בהרחבה בשני אירועים הממחישים את הניגודים בהתנהגותו. במקרה האחד, זכה יוסף להערכה רבה על נכונותו, בלשון "הנני"⁴, ללכת לבקשת אביו לראות את שלום אחיו שרעו את צאן אביהם בשכם. וזה לשונו⁵:

"וישלחהו מעמק חברון" - יזכיר הכתוב המקום שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם... ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק, ולא אמר: איך אלך ואלה שונאים אותי?... "וימצאהו איש והנה תועה"... ויאריך הכתוב בזה להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו.

לעומת זאת במצרים, לאחר שעלה לגדולה, נמנע יוסף מלחדש את הקשר עם אביו, והרמב"ן מבקר את התנהגותו בחריפות רבה⁶. וזה לשונו:

יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה, היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו, ויפדנו ברוב ממון.

האמנם "הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות"

על השאלה הנזכרת, השיב הרמב"ן באמרו שפעל יוסף מתוך שכנוע עצמי שהוא שליחו של ה' בקיום הבטחתו לאברהם⁷, ו"הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת"⁸.

יוסף ידע שהחלומות הם בגדר נבואה הצפויה להתגשם. הוא חש שהוא ממלא תפקיד העתיד להסתיים רק בהתגשם החלומות ובהשתחוויית אחיו לו, לרבות אביו וכל זרעו אתו, דבר שלא היה יכול להתקיים בארצם, ולכן עדיין לא הגיע המועד לחשוף את זהותו ולשלוח כתב לאביו⁹. הערך הרב שראה יוסף בהגשמת חלומותיו הוא שהצדיק בעיניו את הפגיעה באביו.

ואולם ר' יצחק עראמה אינו מקבל את הסברו של הרמב"ן. לדעתו, ציפייתו של יוסף להתגשמות חלומותיו אינה סיבה מספקת להתעלמותו מאביו הזקן השרוי בצער. וזה לשונו¹⁰:

למה לא הודיע יוסף לאביו את כל כבודו שם, כי יש לאל ידו להניחו מרוגזו ומעצבו וכל שכן בשנות הרעב, להציל ממות נפשו ולחיותו. ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו בשיתקיימו. ואף כי תהיה תועלת, לא היה לו לחטוא נגד אביו, אבל היה לו לחשׂוך עצמו מחטוא לו. והחלומות - העושם יגיש פתרונם. גם שתיראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו, שהרי הם הדברים אשר ייעשו שלא מדעת בעלים.

משום כך מבקש ר"י עראמה להסביר את התנהגותו של יוסף כמונעת מכוחם של שיקולים ריאליים-טקטיים. כל זמן שהיה יוסף עבד בבית אדוניו, הבין יוסף כי "לא יתנהו לפדיון ב[עד]כל ממון שבעולם". ולא זו בלבד, אלא שעצם הידיעה על מכירת יוסף הייתה גורמת "למסה ומריבה בין אביו ואחיו". לכן, לא מצא יוסף תועלת רבה בשליחת מכתב לאביו. מכתב מעין זה לא היה מקל במידה רבה מצער אביו, בידעו שבנו שבוי, ואין אפשרות לשנות את מצבו, ואף היה גורם לסכסוך פנימי במשפחת יעקב. ואף משעלה לגדולה נמנע יוסף מכך משום שידע שמעמדו בעיני המצרים רופף כל זמן שלא נתגשם הפתרון שנתן לחלומו של פרעה בעניין שנות הרעב המאיימות על האזור¹¹.

בדברים שלהלן, אבקש לטעון שיסוד המחלוקת הפרשנית בשאלה עד היכן כיבוד אב. לשם כך, ראוי שנבהיר תחילה את גדריה של המצווה ואת סייגיה.

כיבוד אב ואם - המצווה וסייגיה

חשיבותה של מצוות כיבוד אב ואם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. חז"ל מפליגים בשבחה של מצווה זו, המוגדרת כ"חמורה שבחמורות"¹², והרמב"ם אף אומר עליה שהיא "מצות עשה גדולה"¹³. יחד עם זאת, גם למצווה חשובה זו יש סייגים, כפי שקבעו חז"ל¹⁴:

יכול אמר לו אביו: היטמא; או שאמר לו: אל תחזיר, יכול ישמע לו? תלמוד לומר: 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו (ויקרא יט, ג) - כולכם חייבין בכבודי.

כלומר, כשיש מתח בין כיבוד אב למצווה אחרת, האדם צריך להתעלם ממצוות כיבוד אב ואם ולקיים את המצווה, מפני שהאב והבן חייבים במצווה¹⁵. וכן פסק הרמב"ם להלכה¹⁶:

מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה, אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" - כולכם חייבין בכבודי.

זאת ועוד, גם באשר לחלוּת המצווה, אף אם אין התנגשות עם מצווה אחרת, נוקטים הראשונים בפרשנות מצמצמת, כגון בדברי הרמב"ן:

אין עיקר כיבוד אב אלא כמו שאמרו בקידושין: איזהו כיבוד? מאכילו ומשקהו וכו' וכל דבר שיש בו הנאה לאב. אבל אם אמר לו לעשות דבר שאין לו ממנו הנאה של כלום, אין זה כיבוד שאמרה תורה. וכן מה שאמרו: יכול אמר לו אביו: היטמא וכו', היינו להביא לו פירות קאמר [=אמר]. אבל היטמא לחנם, אין צריך לומר שלא ישמע לו¹⁷.

נמצא שלמרות הכלל המחייב את הבן לכבד את אביו ואת אמו, יש נסיבות שתידחה בהן מצוות כיבוד אב ואם מפני רצון הבן או מפני המצווה שהבן חייב לקיימה. ונפסק להלכה שאין חיוב על הבן להישמע להוריו בבחירת מקום לימודו¹⁸, בבחירת בן או בת זוגו¹⁹, בעלייה לארץ-ישראל חרף התנגדות ההורים²⁰. כיוצא בזה פטור ילד למלא בקשת הורה הנוגדת התוויה רפואית²¹. אף אין על הבן חובה מצד כיבוד אב ואם לתרום איבר או רקמה מגופו להצלת הוריו²².

דחיית כבוד ההורים להגשמת ערך סובייקטיבי

אפשר שמחלוקתם של הרמב"ן ור"י עראמה משקפת פרשנויות שונות להיקף תחולת הסייג הראשון שדנו בו עתה.

מצוות כיבוד אב ואם נדחית מפני קיום המצוות המבטאות ערכים אובייקטיביים הקבועים עלי חוק. ברם, שאלה קשה היא: האם תידחה המצווה אף להגשמת ערכים סובייקטיביים שהבן מאמין בהם, אך אין הם בהכרח נחלת הכלל?

אולי סבר הרמב"ן שניתן לדחות את מצוות כיבוד אב ואם, אף מפני אמונתו הסובייקטיבית של יוסף בקיומה של שליחות אלוקית שהוטלה עליו: "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" (בראשית מה, ה). שליחות זו, "לשום לכם שארית בארץ" (בראשית מה, ז), העתידה להסתיים רק לאחר התגשמות החלום השני, גוברת על צערו המתמשך של אביו מאי יצירת הקשר עמו במשך שנים רבות.

לעומתו, סבור ר"י עראמה שהערך הגלום במצוות כיבוד אב ואם, שהוא ערך אובייקטיבי, איננו יכול להידחות מפני ההכרה העמוקה, אך הסובייקטיבית, של יוסף בערכה הרב של שליחותו. בהתנגשות ערכים מעין זו, היה על יוסף להעדיף את הערך האובייקטיבי ולתור אחר דרך למלא את השליחות שהוא מאמין בה מבלי לפגוע באביו.

כיבוד אב ואם במשפט הישראלי

הקשר בין ילד להוריו ומצוות כיבוד אב ואם הוא יסוד מוסד ועיקרון מקודש במורשת ישראל מקדמת דנא וגם בכל חברה אנושית בת תרבות. יחסי הורים וילדים אינם חד-סטריים, אלא לצד זכויותיהם של הילדים כלפי הוריהם קיימות גם חובות. חבות הילד להוריו תופסת מקום נכבד במסורת היהדות, והיא מתבטאת במצוות כיבוד אב ואם²³.

אמנם המשפט הישראלי אינו מתייחס במפורש למצוות כיבוד אב ואם, ואין בו אלא "הד עמום ממנה", כלשון השופט אנגלרד²⁴. עמימות זו מתבטאת בעובדה ש"הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם"²⁵. ואף שמצוות כיבוד אב ואם היא חובה מוסרית שאינה צריכה עיגון חוקי, ואין סנקציה בצדה²⁶, בתי המשפט רואים חשיבות רבה לקיום מצוות כיבוד אב ואם הרובצת על ילד. והראיה היא שכשההורים הפרודים שקולים בהתאמתם להחזיק בילדם המשותף ובחינוכו, יימסר הילד למשמורת אותו הורה המחנך לכיבוד ההורה האחר. זאת, הן מכוח חובת כיבוד אב ואם הרובצת על הילד מוסרית וחוקית והן משום שטובת הילד ברוב המקרים היא לקיים קשר עם שני הוריו וליהנות מחברת שניהם, מאהבתם ומתשומת לבם במידה שווה עד כמה שהדבר אפשרי²⁷.

דומה שיש לתהליך ה"משפטיזציה" העובר על החברה בישראל, ובעיקר המעבר ל"שיח זכויות", תוצאות חמורות מבחינת מערכת היחסים בין הילד להוריו²⁸. המדיניות המקנה לילד זכויות מבלי להציב מולן מערכת איזונים ובלמים, טומנת בחוּבה סכנה לערעור סמכותם של ההורים²⁹. התפתחות זו מצדיקה את בחינת האפשרות להפוך את הצו המוסרי לכיבוד ההורים לחובה משפטית המלווה בסנקציה. אין בהצעה זו כדי לפגוע במעמדו של הילד כבעל אינטרס עצמאי מהוריו, אך יש בה סיכוי לבלום את הסכנה לערעור התא המשפחתי.

סוף דבר

אבות האומה היו מאז ומעולם מקור השראה להתנהגות העם, בחינת מעשה אבות סימן לבנים. אף על פי כן, אין פרשני המקרא נרתעים מהאנשת דמותם. יוסף, הבן האהוב המתנדנד בין מסירות שאין למעלה הימנה להוריו להתנהגות מתנשאת ויהירה, הוא דוגמה בולטת ליחסם של חז"ל לגדולי האומה. מצד אחד, אין הם נרתעים מלבקר אותו על יחסו לאביו ולאחיו, ביקורת המועצמת בשל צדיקותו, ומצד שני, הם מנסים להבין שאין לבחון את התנהלותו של יוסף במנותק מהתהליך המכוון על ידי הקב"ה שהוא ממלא בו תפקיד מרכזי, ללמדנו שיש לבחון את התנהגות הפרט לאורך זמן ולהתחשב במכלול גורמים בנסיבות העניין.

הערות:

* ד"ר יוסי גרין, בית הספר למשפטים, המכללה האקדמית, נתניה.
1. רש"י, בראשית לג, ז.
2. אליהו רבה (איש שלום), פרשה ז, ד"ה ברוך.
3. סוטה יג ע"ב.
4. על משמעות התשובה "הנני", אומר רש"י: "לשון ענוה וזריזות. נזדרז למצות אביו, ואף על פי שיודע באחיו ששונאין אותו". וכאן מתעוררת השאלה: האם נהג יוסף נכון כאשר סיכן את חייו לכבוד אביו בשעה שידע כי אחיו שונאים אותו והם עלולים לפגוע בו בגלל הריחוק מן הבית? שאלה זו קובעת דיון לעצמה, ואין כאן מקום להאריך בה.
5. רמב"ן, בראשית לז, יד-טו.
6. רמב"ן, בראשית מב, ט. מאותו טעם מבקר הרמב"ן את התנהגותו של יוסף בשעה שאסר את שמעון: "היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו. ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו?". וראה גם אברבאנל לפרשת מקץ. על פרשה זו נכתבה באחרונה ספרות ענפה. ראה, למשל: הרב י' בן נון, "מפני מה לא שלח יוסף שליח אל אביו?", מגדים א (תשמ"ו), עמ' 20; הרב י' מדן, "במקום שבעלי תשובה עומדים (פרשת יוסף ואחיו)", מגדים ב (תשמ"ז), עמ' 54, ותגובותיהם של ד' הנשקה שם, עמ' 106 והרב י' בן נון, שם, עמ' 109. וראה עוד: הרב י' קטן, "העימות בין יעקב ויוסף על דחיית הקץ", המעיין, טבת תשנ"ח. בדברינו להלן אנו מתמקדים בפרשנים הקלסיים.
7. תנחומא, פרשת וישב, אות ד.
8. רמב"ן, בראשית מב, ט.
9. וכעין זה ראה בהעמק דבר, בראשית מב, ט.
10. עקדת יצחק, בראשית, פרשת מקץ, שער כט. לביקורת על בעל "עקדת יצחק", ראה נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשל"ג, עמ' 327.
11. עקידת יצחק, שם, אות י.
12. ירושלמי, פאה פרק א, הלכה א.
13. רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה א.
14. יבמות ו ע"א; בבא מציעא לב ע"א. על תוצאה אקטואלית מעניינת של סוגיה זו, ראה לאחרונה: הרב י' אריאל, "התנדבות לקצונה בניגוד לרצון הורים", בתוך: דברים שיש להם שיעור - עיונים ובירורים במצוות כיבוד אב ואם, הרב י' שביב עורך, אלון שבות תשס"ה, עמ' 97; א' הכהן, "כיבוד אב ואם מול ערכים אחרים", הנזכר להלן, בהערה 22.
15. וראה עוד דברי איסי בן יהודה בתלמוד: "אם אפשר למצווה ליעשות על ידי אחרים, תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא בכבוד אביו. אמר רב מתנה: הלכה כאיסי בן יהודה" (קידושין לב ע"א). וכן פסק הרמב"ם להלכה במשנה תורה, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה יג.
16. רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה יב.
17. חידושי הרמב"ן, יבמות ו ע"א, ד"ה מה להנך. וכן מדייק הריטב"א מלשון רש"י. ראה חידושי הריטב"א, בבא מציעא לב ע"א, ד"ה איכא דמתני. וראה עוד הרשב"א, יבמות ו ע"א, ד"ה מה.
18. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף כה. וראה עוד: פתחי תשובה, שם, ס"ק כג; שו"ת חוות יאיר, סימן ריד; שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן לד; שו"ת יביע אומר, חלק ח, סימן כב. וראה עוד: הרב א' ורהפטיג, "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם", סיני ק (תשמ"ז), עמ' תיב; הרב ע' יוסף, "לימוד בישיבה ללא לימודי חול נגד רצון ההורים", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 235.
19. שם, בהגהה. וראה עוד שו"ת מהרי"ק, שורש קסו. אף אין הבן חייב להישמע לאביו, אם אביו דורש ממנו שיעבור על מצווה שבין אדם לחברו. ראה: שו"ת הרא"ש, כלל טו, סימן ה; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף טז; ש"ך, שם, ס"ק יח.
20. י' גרין, "כולכם חייבים בכבודי - יישומו של עקרון בדין ישוב ארץ ישראל", בתוך שעלי שמואל, סוגיות במצוות יישוב ארץ ישראל, ספר זיכרון לחייל שמואל קלוגהפט ז"ל, בעריכת י' אלפסי (אלול תשנ"ט). וראה: הרב ש' ישראלי, "עלייה לארץ ישראל נגד רצון ההורים", שנה בשנה תשכ"ה, עמ' 129; הרב י' שצ'יפנסקי, "עלייה לא"י בניגוד לרצון ההורים", אור המזרח כ (תשל"א), עמ' 170.
21. ראה ספר חסידים, סימן רלד: "מעשה באחד שחלה. בא הרופא אצלו לרפאותו. אמר לו: אם תשתה מים, תהיה בסכנה; ואם תאכל מאכל פלוני, תהיה בסכנה בנפשך. ואמר לבנו: תן לי מים ואותו מאכל פלוני, ואם לאו, לא אמחול לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אמרו לו הקהל: אל תהי חושש בדבריו". וכן פסק החיד"א: "אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו דבר מזיקו, אבל ודאי דליתא סכנה, ישמע לו. וכן משמע ב'ספר חסידים', שכתב במידי דסכנה, לא ישמע לו... ומוכח, הא האי דליכא סכנה, אף שמזיקו שרי" (ברכי יוסף, יורה דעה, סימן רמ, ס"ק י).
22. ראה: י' גרין, "כיבוד אב ואם - גם על ידי תרומת איבר להשתלה?", בתוך דברים שיש להם שיעור, עיונים ובירורים במצוות כיבוד אב ואם לע"נ יהונתן דבירי הי"ד, בעריכת הרב יהודה שביב (מכון צומת, תשס"ה), עמ' 279; א' הכהן, "כיבוד אב ואם מול ערכים אחרים", שם, עמ' 381.
23. ע"א 2034/98, יצחק אמין נ' דוד אמין, פ"ד נג(5) 69, בעמ' 83.
24. ע"א 2034/98, בעמ' 83.
25. סעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. על הרקע לחקיקת סעיף זה ראה ג' טדסקי, "משבר המשפחה וחסידי המסורת", מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, בעריכת ג' טדסקי (תשכ"ד), עמ' 282. וראוי לתת את הדעת לעובדה שחובה זו אינה מלווה בסנקציה. עובדה זו מלמדת שהמחוקק סובר כנראה כי די בהיבט המוסרי כדי לחייב את הילד בכיבוד הוריו, כעולה מדברי יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת מ' אונא, המצוטטים על ידי השופט אֵלון בע"א 1482/92, הגר נ' הגר, פ"ד מז(2) 793. ראה דברי הכנסת 34 (תשכ"ב) 3078, 3086.
באשר לחובת הבן לזון את הוריו והורי הוריו לפי החוק האזרחי, אני מסכים עם י"צ גילת, הסובר שמצוות "כיבוד אב ואם" אינה כוללת את חובת הבן או הבת הבגירים לפרנס את הוריהם. חובת הזנת ההורים לפי החוק אינה אלא כאשר "יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו" (סעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959). ראה י"צ גילת, "כבד את אביך ואת אמך - בין קדש לחול", פרשת השבוע, פרשת נשא (שבועות), תשס"ג, גיליון מס' 124.
26. טענה דומה הושמעה עובר לחקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, הקובע את חובת ההצלה כחובה משפטית. וראה עוד: מ' בן פורת, "על הגנת הצורך והכורח", עיוני משפט יד (תשמ"ט), עמ' 211.
27. ראה ע"מ 1125/99 ד.ל נ' ר.ז (לא פורסם). וראה גם ע"א 493/85 פדידה נ' פדידה, פד"י לט (3) 584.
28. ראה לעניין זה, ע"א 2266/93 פלוני קטין נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221; י' קפלן, "זכויות הילד בפסיקה בישראל - ראשית המעבר מפטרנליזם לאוטונומיה", המשפט ז (תשס"ב), עמ' 303.
29. ולא פחות חשובה היא סמכות המורה הנכנס בנעלי ההורה.
על ענישה גופנית בחינוך, ראה ש' נחמיאס, "ענישה גופנית במוסדות החינוך במבחן משפטי", הפרקליט לז (תשמ"ז), עמ' 334. וראה עוד בהרחבה: נ' גוטל, "'חושך שבטו שונא בנו'? הכאת ילדים בין 'הלכה' ל'הלכה למעשה', לדרכה של מדיניות חינוכית-הלכתית", שנה בשנה (תשס"ב), עמ' 169; ב' שמואלי, "ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם, על פי המשפט העברי - פגישות מסורתיות וזרמים מודרניים", פלילים י (תשס"ב), עמ' 365. וראה גם פסק דינו המאלף של השופט ר' שפירא, שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 21.7.04, בתיק פ 368/02 (לא פורסם).

---

---