אקדמות מילין

המס הוא חלק בלתי נפרד מכל שיטת ממשל. בפרשתנו מופיעים לראשונה בעולמו של המקרא "שרי מסים", המעידים על מיסודו של המס ועל ניהול מערכת מתוקנת לגבייתו. במקרה שלפנינו, אין המקרא מבאר מה טיבם של המסים. מקצת מן הפרשנים נטו לזהותם עם "מס עובד" שביטויו במצרים היה בבניית ערי המסכנות לפרעה, ואין כאן אלא שניים שהם אחד. במקום אחר¹ עסקנו בעניינה של פרשה זו, דרך גביית המס ועיתויו והחובה להחיל את דיני המס בדרך הוגנת וראויה. בעיון שנביא להלן, אנו מבקשים לעמוד על פרק אחד בתורת הפרשנות בדיני המס, פרשנות דווקנית של דיני המס הנוטה אחר לשון החוק ולא כוונתו.

ענייני מסים² הם מן הנושאים השכיחים שהוסדרו באמצעות תקנות הקהל³. כבר בתקופות קדומות למדי, העניק השלטון הזר ליהודים עצמאות בעניין זה, ולא רק מ"אהבת מרדכי": כך פטרו השליטים הנכרים את עצמם מן הצורך לנהל משא ומתן מייגע עם כל אחד מבני הקהילה בנפרד. השלטון השית סכום מס כללי, ופרנסי הקהילה היו צריכים להתחבט בשאלה כיצד לחלק את הנטל בין בני הקהילה.

ההסדרים הנורמטיביים בענייני מסים וההכרעות השיפוטיות בעניינם משקפים בדרך כלל לא רק הכרעה שיפוטית פורמליסטית צרה, אלא תפיסת עולם שלמה של צדק חברתי, חלוקת משאבים ראויה וכיוצא בהנה. לצד זה, יש להם השפעות רבות משמעות על מצבה הכלכלי והחברתי של הקהילה. לעתים קרובות, לא הדביקה גביית המסים את השומה שהושתה על הקהילה, ובניה נאלצו ללוות כספים כדי לעמוד בנטל המס. מצב זה יצר תלות של הקהילה במי שהלווה לה, ואיים על עצמאותה של הקהילה⁴.

זאת ועוד. לחלוקת נטל המס ודרכי גבייתו, נודעה השפעה ישירה על מערכת היחסים הפנימית של הקהילה ויחסי הגומלין בין ה"מעמדות": עניים, עשירים ו"בינוניים". השלטון העניק פטור ממס לאנשי הקהילה שחפץ ביקרם⁵. תופעה זו עוררה מתחים חברתיים בין מי שזכו לפטור לבין שאר אנשי הקהילה שנדרשו לשלם את המס.

ההשתמטות ממס ויצירת "מקלטי מס" היו רווחות גם הן, ויש להן מקום נכבד במקורות שעניינם פרשנות דיני מסים.

פרשנות דיני מסים במשפט הישראלי

במשפט הישראלי יש שתי גישות בסיסיות לפרשנות דיני המס. הגישה ה"מסורתית" היא זו שנקט השופט ויתקון⁶:
מן המפורסמות הוא שדיני מסים יש לפרש פירוש דווקני. כלומר מקום שדברי החוק אינם מגלים כוונה ברורה לחיוב הנישום, אין למלא את החסר בדרך היקש או גזרה שווה או על ידי השערות לגבי "כוונת המחוקק" הנסתרת.
אך יש גם גישה "פתוחה" יותר, שנקט השופט ברק, ולפיה אין ייחוד בפרשנות דיני המס לעומת מערכות דינים אחרות:
אין להם לחוקי המסים פרשנות משלהם... כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ועתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום... כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי⁷.
השופט חיים כהן נקט גישה ממצעת. מחד גיסא, הוא קבע שאין לפרש חוקים פיסקאליים, שעניינם ממון, בדרך שונה מפרשנות החוק הרגילה. יחד עם זאת, קבע השופט כהן שבכל מקרה של ספק הפירוש יהיה לטובת הנישום⁸.

פרשנות דיני מסים במשפט העברי

השאלה המרכזית הניצבת לפתחנו היא האם אמנם פרשנות תקנות קהל במשפט העברי בענייני מסים שונה מפרשנות תקנות בתחומים אחרים? ואם כן, מדוע?

כבמקרים אחרים, התשובה לשאלה זו מורכבת ואינה חד משמעית. גם בפרשנות תקנות קהל שעניינן דיני מסים, אנו מוצאים את כל המאפיינים הקיימים בתחומי משפט אחרים: פרשנות הנסמכת על לשון התקנה, פרשנות לפי ה"כוונה", רצון להתאים את התקנה המתפרשת לדין הקיים וכיו"ב⁹. יחד עם זאת, מאפיין ייחודי אחד, ניכר ובולט לעין בדיני המסים, ופרשנותם בכלל זה, היא ההסתמכות המרובה על ה"מנהג" כמקור משפטי להכרעת ספקות שנפלו בהם. ביטוי חד לדבר נתן הרשב"א באחת מתשובותיו¹⁰. וזה לשונו:
דיני המס בכל מקום אין יסודתן בהררי קודש¹¹ התלמוד, ובכל מקום ומקום תמצא בו דינים מחולפים על פי הנהוג והסכמת גדוליהם אשר גבלו ראשונים¹².

ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות ומנהגים ידועין כפי מה שירצו שלא על פי ההלכה, שזה דבר שבממון הוא¹³. ועל כן, אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה, הלֵּך אחר המנהג, שהמנהג מבטל את ההלכה¹⁴.
כיוצא בדבר כתב בן דורו מאשכנז, המהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג. וזה לשונו:

ענייני המס אינם תלויים לא בסברא ולא בגמרא, אך כפי מנהג המדינה...¹⁵ דיני מיסים שמהלכות מדינה¹⁶ הם, נהרא נהרא ופשטיה [=כל נהר ומסלולו], ורבו בהם חילוקי מנהגים¹⁷.

מטבע הדברים, כל הקלת מס לאחד מבני הקהילה מביאה להכבדת הנטל על האחרים. וראוי לזכור כי בהתקנת תקנות בענייני כספים בכלל, ובענייני מס בפרט, הייתה לדעתם של עשירי הקהילה משקל מכריע¹⁸. מאחר שהם היו "בעלי המאה", ועיקר הנטל הוטל עליהם, ביקשו העשירים להיות אף "בעלי הדעה" ולקבוע את ההסדרים הכספיים, לעתים בניגוד לדעתם של העניים, שהיו רבים במספר אך דלי ממון והדבר גרם ללא מעט סכסוכים ומתיחויות. בפרשנות תקנות הקהל בענייני מסים יש אפוא גם רובד נוסף של "ביקורת שיפוטית" שנועדה לתקן או אף למנוע לעתים עיוותים בחלוקת הנטל שנוצרו בעקבות התקנת התקנות¹⁹.

יתר על כן, דומה שהריבוי היחסי של שאלות בענייני מסים משקף מאבקים חברתיים שהתנהלו בקהילה בין המעמדות. דוגמה יפה לדבר הן התשובות שעניינן פטור מתשלום מסים, הן לתלמידי חכמים²⁰ הן לאנשים אחרים בקהילה. תשובות אלה משקפות את המתח בין שכבת עלית זו לשאר הציבור ואת הערך שניתן, אם ניתן, ללימוד התורה בקהילה.

ככל שמדובר באשכנז, עלייתה של שכבה חברתית שעיקר עיסוקה בהלוואה בריבית ובענייני כספים אחרים הביאה עמה תמורות אף בשטח המשפט, והד לכך יש בתשובות. כך למשל מעיד המרדכי²¹: "בכל מלכותינו אין נותנים מס מן הקרקעות, ופעמים רבות רצו בעלי כיסין²² לשנות".

דומה שהמעקב אחר כללי הפרשנות בדיני מסים יכול ללמד לא רק על עצמו, הפרשנות במשפט, אלא על ה"כלל" כולו, תמורות חברתיות וכלכליות ומאבקי שליטה בקהילה.

העקרונות המרכזיים בדיני מסים ופרשנותם בכלל זה הם ההליכה אחר המנהג מחד גיסא ועקרון "המוציא מחברו עליו הראיה" (כשהקהילה נחשבת בדרך כלל, אך לא תמיד, ל"מוציאה"-תובעת מהנישום-המוחזק) מאידך גיסא. הבעיות העיקריות מתעוררות כשיש סתירה כלשהי בין שני עקרונות אלה.

פרשנות תקנת מס - הלשון ולא הכוונה

דוגמה מאלפת לפרשנות דווקנית של דיני המס מצויה באחת מתשובות הרשב"א שעניינה תקנה בענייני מס. לאחר שתוקנה התקנה, נתברר לבני הקהילה כי במקרים מסוימים היא עשויה להביא עמה תוצאה שמשמעותה נזק כספי כבד לבני הקהילה שהתקינוה. לפיכך ביקשו למצוא דרכים כדי להשתחרר הימנה²³.

לאור העובדה שרבים מבני הקהילה ניהלו עסקי מסחר מחוץ לעיר²⁴, ביקשו בני הקהילה למסות סוחרים אלה ולחייבם בתשלום מס, באמצעות תקנת הקהל, גם עבור ממון וסחורות שהחזיקו מחוץ לעיר לצורך מסחרם. מנגד, בקשו אותם סוחרים למנוע את חיובם בתשלום כפל מס: גם במקום מושבם שלהם וגם במקום הנכסים שמחוץ לעיר, וכך נקבע אכן בתקנה²⁵.

אלא שהיו מקרים שבהם ההוצאות שהוצאו עבור הטיפול בנכסים שמחוץ לעיר עלו על המס שחויב בו הנישום בעיר מגוריו, ובעקבות כך, טען הנישום, שלאור הפסדיו, צריך להפחית גם את סכום המס שהוא חייב עבור נכסיו שבעיר מגוריו. נמצא שלא רק שהקהילה המקומית לא הרוויחה מן התקנה, אלא אף הפסידה הכנסות שהיו צפויות לה אלמלא תוקנה התקנה. נציגי הקהל טענו שמטרת התקנה היא הגדלת שיעור המס הנגבה מבני הקהילה, ולא הקטנתו, וממילא אין להחיל את התקנה במקרה מעין זה; ואילו הנישומים טענו שיש לילך אחר לשון התקנה, משום שלא נקבעו בה סייגים להחלתה.

הדיין המקומי ביקש אפוא מהרשב"א שיכריע בשאלה "אם נלך אחר לשון התקנה או אחר כוונת הקהל".

הרשב"א מצדיק את עמדת הנישומים, "בעלי הפשרה", כלומר הסוחרים שכרתו עם הקהל הסכם למניעת תשלום כפל מס, לאור לשונה הברורה של התקנה שאינה מבחינה בין מקרים שירוויח בהם הקהל מן ההסכם לבין מקרים שיפסיד בעקבותיו. נוסף על כך, הוא דוחה את טענת הקהל שהתכוונו רק למקרים שבהם סכום ההוצאות של הנישומים מחוץ לעיר לא יעלה על סכום המס שהם צריכים לשלם במקום מגוריהם, והוא מתבסס על הכלל המפורסם "דברים שבלב - אינם דברים".

בית המשפט העליון במדינת ישראל נזקק לתשובה זו בעת שדן בטענת מנהל מס עיזבון בשאלת פרשנות סעיף שעניינו תשלום מס יתר²⁶.

ויש להעיר שאף על פי שהרשב"א נסמך בסוף תשובתו על הכלל "דברים שבלב" תוך הדגמת השימוש שנעשה בו בעניינים שונים, אין זה ברור כלל שזהו הנימוק שביסס עליו את הכרעתו, ואפשר שאינו אלא "אמרת אגב".

ניתוח משפטי של תוכן התשובה מלמד שהרשב"א בונה את העיגון המשפטי להכרעתו על בסיס דיני השותפות²⁷: עם כריתת ההסכם, הפכו הסוחרים ובני הקהל מעין שותפים בנכסי הסוחרים שמחוץ לעיר, וממילא עליהם לשאת כדין כל שותפין הן ברווח הן בהפסד הנובעים מן הנכסים הללו. בנסיבות אלה, נראה לכאורה כי גם לוּ היו בני הקהל כותבים במפורש בתקנה שנועדה להגדיל את הכנסות הקהל, עדיין הייתה תקפה גם כאשר תוצאתה הפסד ולא רווח, מכוח דיני השותפות, ומחמת שאינה מסייגת את תחולתה ואינה מגבילה אותה רק למקרים שתביא רווח לבני הקהילה. במלים אחרות: הצהרת הכוונות בתיקון התקנה אין בה כדי להכריע בלעדית את פרשנותה²⁸. אפשר שנושאי התקנה, הסוחרים הנישומים, ניאותו להיכנס להסדר של הטלת מס על נכסים שמחוץ לעיר תוך הבטחת מניעת כפל מס, רק בתנאי שתחול תמיד, וכוונת הקהל, אף אם הובעה במפורש, אינה יכולה לשנות את מהות ההסדר.

במקרה אחר שבא לפני הרשב"א²⁹, נידונה שאלת מועד החיוב במס. בני קהילת סרגוסה טענו שהמועד הקובע הוא השעה שהושת בו החיוב במס, ולכן נתחייב בו גם מי שעקר לאחר מכן את דירתו מן העיר³⁰; ואילו הנישום טען שהמועד הקובע הוא שעת גביית המס בפועל, וכיוון שבשעת הגבייה לא נמנה עוד עם תושבי העיר, הוא פטור מלשלם את המס. הרשב"א מכריע לכאורה על סמך לשון התקנה לטובת בני הקהילה.

אך יש לתת את הדעת לעובדה שפרשנות זו אינה פועלת תמיד לרעת הנישום, כבמקרה שנידון לפני הרשב"א. אם היגר הנישום לעיר לאחר מועד החיוב, אך לפני הגבייה בפועל, לכאורה לא יתחייב בתשלום המס אלא מכאן ולהבא. ההכרעה בשאלה זו תלויה כמובן בשאלה מאימתי רואים בן עיר חדש כחלק מתושביה לעניין חיובו במסים. שאלה זו שורשיה עתיקים, והם נטועים כבר בספרות המשנה והתלמוד.

סוף דבר

כאמור לעיל, הליכה אחר "לשון התקנה" ופרשנותה בדרך דווקנית ומצמצמת אינה אלא פרק אחד מני רבים בתורת הפרשנות של דיני המסים במשפט העברי. כנגדה ניצבות דרכי פרשנות אחרות, לפי תכלית התקנה, לטובת הנישום ולטובת הקהילה, ועוד חזון למועד לשוב ולשנות פרק גדול זה בעולמו של המשפט העברי.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט ומנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללה; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. ראה א' הכהן, "צדק ויושר בדיני המס", פרשת השבוע, שמות, תשס"ג, גיליון מס' 105.
2. דיני המס נידונו בהרחבה בספרות השו"ת וההלכה. ראה: מ' אֵלון, אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 15, עמ' 872-840, ערך Taxation; מאמרי הנ"ל בהערה 1; ובהרחבה בעבודתי פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, עבודה לקבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ג, עמ' 330-313; וראה שם ביבליוגרפיה נוספת בנושא. למשמעותן החברתית של הלכות מסים, ראה למשל יו"ט עסיס, "משבר בקהילת סרגוסה בשנים 1264-1263 על פי מקורות עבריים ולועזיים", דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, ירושלים תשמ"א, עמ' 42-37; יו"ט עסיס, "עני ועשיר בחברה היהודית בספרד הים-תיכונית", פעמים 47-46 (תשנ"א), עמ' 138-115.
3. כבר בדורות קדומים, יש רמזים לתקנות קהל בענייני מסים. ראה למשל ספר השטרות לר"י ברצלוני, עמ' 137 "שטר השוויה", שנאמר בו שהשתת המסים היא "תקנה": "ומה שראינו בהסכמת בני קהלנו צוינו לכתוב". ריכוז גדול של תקנות קהל בדיני מסים הגיע אלינו ממקומות שונים. ראה למשל תקנות המיסוי ממנטובה ופירוט מקצתן בספרו של נ' רקובר, אוצר המשפט, חלק א (ירושלים תשל"ה), עמ' 171. וראה ש' סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה (ירושלים תשכ"ג), עמ' 361-232. גם בספרות המחקר הוקדש מקום נרחב יחסית בסוגיה זו, כגון במאמרו הקלסי של י' בער, "היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים", ציון טו (תש"י), עמ' 37.
4. ראה למשל י' אופנהיים, "ענייני חברה בפנקס הכשרים של קהילת פוזנא", גלעד ג (תשל"ו), עמ' 42.
5. כל מי שקיבלו פטור ממס, כונו "חופשיים" (francos). לתיאור התופעה ותוצאותיה, ראה יו"ט עסיס, "היהודים במלכות ארגוניה ובאזורי חסותה", בתוך מורשת ספרד, בעריכת ח' ביינארט (ירושלים תשנ"ב), עמ' 41, והמקורות הנזכרים שם. אף נשתמרו תעודות הרבה המעידות על היקפה של התופעה ואופיה. ראה למשלJ. Regne, History of the Jews in Aragon, (Jerusalem, 1978), pp. 582.
6. א' ויתקון, דיני מסים, מהדורה רביעית, עמ' 41. וראה גם מאמרו, "דרכי הפרשנות בתחום דיני מסים", משפט ושיפוט (תל-אביב תשמ"ז), עמ' 188.
7. ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 75.
8. ע"א 364/80 מנהל מס רכוש נ' פרוסקאואר ואח', פ"ד לד (3) 581.
9. לכל אלה ראה חיבורי, פרשנות תקנות הקהל (הנזכר לעיל, בהערה 2).
10. שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן רס. לפי האמור בראשה, השאלה נשלחה לטורטושה (Tortosa), קהילה ששכנה בממלכת טרגונה שבצפון מזרח ספרד, שהיא אחת הקהילות הוותיקות בחצי האי האיברי. במקום נמצאה מצבה יהודית ועליה כתובת תלת לשונית (עברית, לטינית ויוונית) מן המאות הראשונות לספירה. המס שהוטל על ידי יהודי הקהילה בשנת 1271 עמד על 6,000 סולידוס, והוא משקף את עושרם. בסופה נשמרה לשון ברכה: "והא-ל יתברך יצילנו מעונש הדין". לתשובה זו, ראה גם: אֵלון, המשפט העברי, עמ' 603 ועמ' 748.
11. היינו: בדברי תורה מפורשים. ראה תהילים פז, א. לדימוי התורה וההלכה להר, ראה למשל במשנה: "כהררים התלויים בשערה" (חגיגה א, ח).
12. מקורו של הביטוי באיסור הסגת גבול שבתורה (דברים יט, יד).
13. לפי ההלכה, ניתן להתנות על "דבר שבממון" דווקא. ראה בבלי: כתובות נו ע"א; קידושין ט ע"ב ועוד.
14. למאמר זה, משמעותו ומקורו, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 734 ואילך; ב' ליפשיץ, "מנהג מבטל הלכה", סיני פו (תש"ם) ח; ליפשיץ, משפט ופעולה (ירושלים תשס"ב), עמ' 160, הערה 1.
15. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן קו.
16. למונח זה ומשמעותו, ראה: קידושין לח ע"ב; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, עמ' שפז-שפח.
17. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, פראג, סימן תתקצה. הדברים מובאים אצל מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 748. אלון ציין גם לתשובת ר"א כ"ץ המובאת במרדכי, בבא בתרא, סימן תעז, בדבר החיוב במס לתושב חדש בעיר: "אם מנהג קבוע שם לחובה - איני יודע לפוטרו", אפילו בניגוד לדין התלמוד, "ולא מנהג חכמים בלבד אלא אפילו מנהג חמרים, יש לו לסמוך עליו".
18. לרצונם של העשירים להיות "בעלי הדעה" בקביעת הסדרים כספיים, ניתן ביטוי יפה גם בתשובתו המאוחרת של רמ"מ קרוכמל, שו"ת צמח צדק, סימן ב. ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 88-87.
19. אין צריך לומר שכמכשיר בקרה ראשון במעלה שימש הצורך באישור של "אדם חשוב". ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 607 ואילך. וראה שם, עמ' 610, דיון בשאלה אם הצורך באישור "אדם חשוב" חל גם כשמדובר בתקנה שהותקנה על ידי כל בני הקהילה.
20. סוגיה זו היא מן הסוגיות הנפוצות בדיוניהם של חכמי ימי הביניים בדיני מסים. ראה למשל: תשובות הגאונים, הרכבי, סימן תקלז; שו"ת תרומת הדשן, סימן שמב. עניין זה נידון הרבה בספרות המחקר. ראה למשל: מ' פרנק, קהלות אשכנז ובתי דיניהן (תל-אביב תרצ"ח), עמ' 23; י' הקר, "'אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ' - תשלום מס הג'זייה על ידי חכמים בארץ ישראל במאה השש-עשרה", שלם ד (תשמ"ד) 63, והמקורות שנזכרו שם; מ' בניהו, "הסכמת צפת לפטור תלמידי חכמים ממסים ונסיונו של ר' יהודה אברלין לבטלה", ספונות ה (תשכ"ד) קג. וראה השגתו של י' תא-שמע על ניתוח מקור זה ורקעו, "על פטור תלמידי חכמים ממסים בימי הביניים", ספר היובל לכבוד ע"צ מלמד (רמת-גן תשמ"ב) 312 [=הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1350-1100 (ירושלים תשנ"ו), עמ' 240-228]; מ' אֵלון, המשפט העברי, עמ' 628-627; י"י יובל, חכמים בדורם (ירושלים תשמ"ט), עמ' 435-428; B. Rosenzweig, "Taxation in the Late Middle Ages in Germany and Austria", Dine Israel 12 (1984-1985), pp. 49; H. Soloveitchik, "Three Themes in the Sefer Hasidim", AJS Review I (1976), pp. 347.
21. מרדכי, בבא בתרא, סימן תפא.
22. מונח זה משמש שם נרדף לעשירי הקהילה. ראה למשל מנחות סז ע"א, ד"ה גזירה, והמיוחס לרש"י שם.
23. שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רפב. כפי שעולה מתוכנה, היא נשלחה לסרגוסה.
24. בתשובה יש ביטוי לשינוי שחל בחיי המסחר של הקהילה. תופעת המסחר מחוץ לעיר, שהייתה בעבר נחלת יחידים, הלכה ונתגברה, "וראו הקהל שרבים הם מעצימים", והיא שהניעה את בני הקהל לתקן את תקנתם.
25. על תקנות שנועדו למנוע כפל מס, ראה מ' אֵלון, Taxation (הנזכר לעיל, בהערה 2), עמ' 851.
26. בג"צ 333/78 חברה לנאמנות של בל"ל בע"מ נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד לב(3) 214-212, מפי השופט אֵלון. הובא גם על ידי השופט טירקל בע"א 460/00 ממן מסופי מטען וניטול נ' מנהל מכס ומע"מ, פ"ד נז(2) 461, בעמ' 473-472.
27. לביסוס דיני הקהל על מערכת דינים זו, ראה: ש' אלבק, תולדות המשפט הציבורי היהודי בספרד עד המאה ה-14 (לפי בעלי ההלכה), עבודה לקבלת התואר דוקטור באוניברסיטה העברית, ירושלים תשי"ח; הנ"ל, "יסודות משטר הקהילות בספרד עד הרמ"ה (1244-1180)", ציון כה (תש"ך) 85 [=הקהילה היהודית בימי הביניים, בעריכת ח"ה בן ששון (ירושלים תשל"ו), עמ' 66; י' קפלן, הלכות קהל באשכנז בימי הביניים עד שלהי המאה הט"ו, עבודה לקבלת התואר דוקטור באוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ד, וההפניות שם.
28. ראה בהרחבה במחקרי הנזכר לעיל, בהערה 2.
29. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן תכא. כפי שעולה מראשה, היא נשלחה לברורי סרגוסה. הרשב"א מציין ש"עמד" על פרקי התקנה והסיק מכוחם את מסקנתו. יש בתשובה עדות לפריבילגיות, "חותם", שהעניקו השליטים למקורביהם.
30. תשובה זו, כהרבה תשובות אחרות, משקפת את המתח החברתי שהיה בקהילת סרגוסה בעניין המסים.

---

---