מבוא

המשפט המקראי נותן גושפנקה חוקית להמית בעל חיים שהזיק. הדוגמה הקלסית במשפט המקראי היא שור נגח כעולה מפרשת השבוע, פרשת משפטים:

וכי יגח שור את איש או את אשה וָמת, סקול יסקל השור ולא יֵאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא מתמל שלשם, והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כּפר יושת עליו, ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו. או בן יגח או בת יגח, כמשפט הזה יֵעשה לו. אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לַאדנָיו והשור יסקל (שמות כא, כח-לב).

מן ההוראות הללו אנו למדים שהמשפט המקראי מחמיר מאוד ביחס לשור לעומת בעליו. דינו של השור מיתה, גם אם הייתה זו נגיחתו הקטלנית הראשונה. לעומת זאת, בעל השור אחראי להתנהגות שורו רק אם הועד בעבר על התנהגותו הנגחנית, וגם אז הוא יכול לפדות את נפשו מעונש מוות תמורת תשלום כופר.

לדעתי, המתת השור הנגח לא נועדה למנוע הישנות מקרים נוספים של נזק על ידי השור הנגח¹. אדרבה, החובה לסקול את השור גם כשנגח אדם בפעם הראשונה, ובעליו לא הותרו קודם לכן, והאיסור לאכול את בשרו², מאפשרים להבין את הדרישה להמתת השור כפעולת ענישה. כי יש הסבורים³ שלפי התפיסה המקראית "האדם" ניצב בראש הסולם ההיררכי בטבע לאחר האלוהים, כיוון שנברא בצלם אלוהים. משום כך, קדושת חיי האדם בעולם הזה היא ערך עליון, וכל פגיעה בה מחייבת עונש חמור ביותר. התפיסה המקראית, שהדגישה את עליונות האדם על כל בעלי החיים, לא יכלה להתייחס בסלחנות למי שנוטל חיי אדם, ולכן נגזר דינו של השור הנגח למות בסקילה, תהא הסיבה להתנהגותו אשר תהא⁴. ענישה זו דומה לענישה המקראית לעובדי אלילים⁵, אונס בתולה מאורסה בעיר⁶, הקרבת ילדים, כשפים, כפירה וחילול שבת⁷ שנתפסו במקרא כפשעים חמורים במיוחד. עונש חמור זה הוטל גם על שור שנגח עבד, שמעמדו היה כידוע נחות בהרבה ממעמד בן חורין, וזאת משום שגם העבד נהנה מקדושת החיים⁸ עקב היותו יצור אנושי.

ראוי לציין שהגישה המקראית הייתה נוקשה על אף יחס החמלה לבעלי החיים בכלל, ולשור בפרט, המתחייב בדרך כלל מן הציווי המקראי. דרך משל, מצינו שמותר להקריב את בכור השור והצאן רק ביום השמיני ללידתו משום: "שבעת ימים יהיה עם אמו"⁹. וכפי שכותב א"ש הרטום¹⁰: "לפי ההלכה, אין אדם חייב לתת לה', כלומר לכהן, את בכור הבהמה דוקא ביום השמיני, אלא כוונת הפסוק היא להזהיר את הכהן שלא יקריב את הבכור לפני היום השמיני להולדתו (ויקרא כב, כז)". עוד מצווה המקרא: "ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

גם בעניין מנוחת השבת, התורה מביעה את דאגתה למנוחת בעלי החיים ומצווה אותנו: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך" (שמות כג, יב). ובעבודות החקלאיות נאמר הציווי המפורסם: "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד).

ויש לומר שהתורה מחמירה בדין השור הנגח אף לעומת חוקי העמים הקדומים שעסקו בעניין זה ממש. כך, למשל, הן השומירים והאכדים, בחוקים הידועים כחוקי אשנונה¹¹, הן הבבלים, בחוקים הידועים כחוקי חמורבי¹², דנו בשאלת דין שור נגח וקבעו במצבים דומים, ואפילו כמעט זהים, לאלה המתוארים בפרשתנו, רק חובת פיצוי כספי כשיש לראותו אחראי לנזק, ותו לא¹³. להבדיל מן הציוויים בספר שמות, אין חוקים קדומים אלה מטילים עונש על השור עצמו, תוצאה של הבדל עמוק בתפיסה. מניעיהם של העמים הקדומים הללו היו כלכליים-רכושיים, ואילו מניעיו של העם העברי היו דתיים-מוסריים שיסודם באמונה בקדושת חיי האדם¹⁴.

ואולם לא רק קדושת חיי האדם הביאה את המשפט המקראי לגזור עונש מוות על בעל חיים, שהרי הטיל עונש זה גם במקרים אחרים. דרך משל, מי ששכב עם בהמה או אם קרבה אישה אל בהמה כדי שתרבע אותה¹⁵, דין האיש והאישה והבהמה למות. וכבר הקשו חכמינו ז"ל ושאלו: וכי במה חטאה הבהמה שצריך להרגה? והתשובה שניתנה לשאלה זו הייתה: אם משום שיצאה תקלה על ידי הבהמה או משום כבודו של אדם, שמא תהלך בהמה זו בשוק ויאמרו הבריות שבהמה זו הייתה שותפה למעשה תועבה. וזה לשון המשנה בעניין זה¹⁶:

אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב 'תסקל'. דבר אחר. שלא תהא בהמה עוברת בשוק, ויאמרו: "זו היא שנסקל פלוני על ידה".

כאן החמיר המקרא עם הבהמה אפילו יותר מבשור נגח. בשור נגח, נענש השור מכיוון שגרם למות אדם, ואילו כאן הבהמה לא חטאה שהרי בן אנוש השולט בה ניצל אותה כדי לבצע את זממו.

החוק בישראל

אם נעבור לימינו אנו, נמצא שהנימוק של ענישת בעל חיים בגלל שגרם למותו של אדם או בגלל סיבה אחרת כלשהי אינו תופס עוד. יחד עם זאת, אף שכבר אין בחוק הישראלי סעיף הקובע עונש מוות לבני אדם, למעט במקרים נדירים וחריגים¹⁷, עדיין יש ציווי להמית בעלי חיים במקרים מסוימים.

במשפט האזרחי, בעליו של בעל חיים או מי שממונה על בעל חיים שגרם נזק לאדם או לבעל חיים אחר, כולל מוות, אחראי להתנהגות בעל החיים שהזיק. אחריות זו מוסדרת בעיקר בפקודת הנזיקין¹⁸. התרופה המוענקת לניזוק או לקרוביו לפי פקודה זו, בגין התנהגות מזיקה של בעל חיים, עיקרה פיצוי כספי. פקודת הנזיקין מטילה את האחריות על הבעלים או הממונה על בעל החיים. מעצם היות פקודת הנזיקין חקיקה אזרחית, גם אם היא מלווה פה ושם במטרות עונשיות, אין בה זכר להוראות עונשיות כלפי בעלי חיים שהזיקו.

יחד עם זאת, לא חסרות הוראות אחרות בחקיקה הגוזרות מוות על בעלי חיים, בעיקר משיקולים של הגנת הציבור. נדון להלן בכמה מהן ביחס לזכות היסוד של בעלי החיים לחיות.

פקודת הכלבת, 1934

פקודה הכלבת היא פקודה מנדטורית, שתוקנה כמה פעמים בידי המחוקק הישראלי. הפקודה עוסקת במניעת מחלת הכלבת לפני שנתגלתה¹⁹ ולא בבלימתה ובמניעת התפשטותה של המחלה לאחר שנתגלתה²⁰.

בדרך כלל, הצדיקו בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, את המטרות שפקודה זו באה לשרת. אמנם עמדו נגד עיניהם זכות בעלי החיים לחיות והאיסור להמיתם, אך לא נעלם מעיניהם "העימות בין זכותם של בעלי החיים לחיים לבין זכותם של בני-האדם לחיים ולרווחה גופנית ונפשית"²¹. ואלה דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין זה:

דומה כי אין מי שיחלוק על כך שזכות החיות לחיות איננה מוחלטת והיא נסוגה - למצער - מפני הצורך להגן על חייו, על בריאותו ועל רווחתו הגופנית והנפשית של האדם. לתכלית זו הוענקו לרשויות סמכויות להגן על האדם מפני סיכונים הצפויים לו מצד בעלי החיים²².

לפי הסמכויות המוקנות לרשויות בפקודת הכלבת, רשאיות הרשויות המקומיות לנקוט צעדים לדילול אוכלוסיית בעלי חיים, כגון חתולים, המשוטטים במקום מסוים ובזמן מסוים כדי למנוע את התפשטות הכלבת בהתקיים התנאים המקימים חשד לסיכון. ואשר לעצמת החשד, אומר השופט גולדברג:

נקודת המוצא היא שאין מקום לדרוש ודאות גבוהה, שכן פרשנות מחמירה כזו אינה עולה בקנה אחד עם משקלו הסגולי הרב של האינטרס הציבורי בבריאות הציבור. עם זאת לא כל חשד - חלש ורחוק ככל שיהא - יכול להצדיק המתת בעלי חיים. פרשנות מקלה כזאת מרוקנת מתוכן את החובה להגן על בעלי החיים ואת האיסור להשמידם ללא טעם ראוי ומבורר²³.

ניתן אולי לפרש את יסוד ההוראות שבפקודת הכלבת בצורך למנוע את התפשטות הכלבת על ידי השמדת בעלי חיים הנגועים בה. לא כן בהוראות שבסעיף 5 לפקודת הכלבת, המתירות להמית בעלי חיים, כלב או חתול או קוף, רק משום שנשכו בני אדם יותר מפעם אחת או משום שהם משתוללים, אף שאינם חשודים כנגועים בכלבת או כצפויים להידבק בכלבת ולהעבירה²⁴ או כל כלב בן שישה חודשים ומעלה שלא קיבל זריקת חיסון נגד כלבת²⁵.

הפקודה מתירה להשמיד כלב או חתול או קוף, אם לקחו בעליו מן המכלאה שהובא אליה לבידוד לאחר שנשך אדם חמישה ימים מתום מעצר בעל החיים²⁶. השמדת בעל חיים מותרת לאו דווקא משום שנמצא נגוע בכלבת, אלא גם אם החליטו הגורמים המוסמכים לעשות כן מטעמי מחסור במקום במכלאה וכיוצא בזה, על אף החובה המוטלת על בעליהם של בעלי החיים לשלם אגרה לרשות המקומית שהמאורה מצויה בתחומה בגין התקופה הנוספת ששהה בה בעל החיים²⁷.

נמצא שפקודת הכלבת מתירה להשמיד בעלי חיים לא רק כדי למנוע ישירות או בעקיפין את התפשטות מחלת הכלבת, אלא גם בגלל צרכים אחרים שבוודאי אינם יכולים להצדיק את הקלות הבלתי נסבלת שנידונים בה למיתה בעלי חיים.

חוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג - 2002

בחוק זה, שכולו פרי חקיקה ישראלית חדשה, אין המחוקק נרתע מלהתיר הריגת כלבים, גם כאשר אלה לא עשו כל רע. כך, למשל, נקבע בסעיף 6 לחוק שאם בוטל הרישיון להחזקת הכלב, גם מסיבות התלויות בבעליו ולאו דווקא בהתנהגותו, והכלב הובא למכלאה של הרשות המקומית, הווטרינר העירוני חייב למסור אותו למערכת הביטחון או לגורם אחר שיקבע שר החקלאות²⁸. דא עקא, אם לא ניתן למסור את הכלב בגלל מחסור במקום או שאין דרישה לכלבים או שהכלב אינו מתאים לצורכי מערכת הביטחון או הגורם האחר שקבע השר, הווטרינר העירוני רשאי להורות על המתת הכלב מכוח סעיף 6 (ה) לחוק. המחוקק חש אי-נוחות ומצוקה מצפונית נוכח צעד אכזרי זה וביקש ש"המתת הכלב תבוצע תוך מניעת סבל מיותר", אך לא שכח לציין ש"בעליו של הכלב יישא בהוצאות ההמתה".

חוק להגנת חיית הבר, התשט"ו - 1952

לפי שמו, חוק זה נועד להגן על חיות הבר. הנושא המרכזי בו הוא "איסור צידה" של חיית בר מוגנת אלא ברשיון ציד או בהיתר²⁹. השאלה היא אם יש להסתפק בחצי הכוס המלאה, משום שלצד ההגנה על חיות הבר, החוק בא להגן על האינטרסים של האוכלוסייה על חשבון בעלי החיים. החוק מתיר להמית חיות בר בנסיבות מסוימות ולא רק לפגוע בחירותן. בסעיף 3 לחוק נקבע:

שר החקלאות רשאי להעניק רשיון לשם צידת ציד, ולהתיר, בהיתר צידה כללי או מיוחד, צידת חיית בר מוגנת למטרות מדעיות, לרבייה, לשמירת האיזון בטבע, למניעת נזקים לחקלאות, למניעת סכנה לאדם או לחי ולמניעת מחלות מידבקות בהם.

במרבית המקרים, מסתיים הציד במות החיה, ובפרט כשהוא נועד לשמור על האיזון בטבע, למנוע נזקים לחקלאות, למנוע סכנה לאדם או לחי ולמנוע מחלות מידבקות בהם. גם הציד לתכלית מדעית נועד בעיקר לספק בעלי חיים לצורך ניסויים מדעיים המסתיימים לא פעם במות החיה.

עינינו הרואות שהחוק המתיימר להעניק הגנה לבעלי חיים מתיר לא פעם להמיתם.

חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד - 1994

חוק זה בולט בהגנה שהוא מעניק לבעלי החיים. ההוראה היחידה הדנה בהמתת בעלי חיים (בסעיף 13) מתקיימת אם "נוכח הממונה או רופא וטרינר עובד ציבור שהמנהל הסמיכו לכך, כי בעל חיים חולה או סובל, ואינו מקבל טיפול רפואי הולם, רשאים הם להעבירו למתקן מוגן או לצוות על המתתו, הכל לפי מצבו הרפואי... המתת בעל חיים תבוצע תוך מניעת סבל מיותר והבעלים או המחזיק ישאו בהוצאות ההמתה".

נמצא שחוק זה אינו נחפז להתיר להמית בעלי חיים שלא נמצא להם מקום הולם. המבחן להמתת בעל חיים הוא מצבו הרפואי. אם יש סיכוי לרפאו, ניתן לקוות שלא יומת.

חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים ), התשנ"ד - 1944

תכלית חוק זה להסדיר את שאלת הניסויים בבעלי חיים. המחוקק דאג למזער את הכאב ואת הסבל הנגרמים לבעלי החיים אגב הניסויים. לעניין המתת בעלי החיים, המחוקק מחייב בסעיף 12 לחוק כל מוסד שמתנהלים בו ניסויים מדעיים להעסיק רופא וטרינר שיהא מופקד "על הקטנת סבלם של בעלי חיים לפני, בעת ולאחר גמר הניסויים, על המתתם במידת הצורך, ואשר מדריך את סגל העובדים בנושאים אלה".

כחלק מהדרכה זו קבע המחוקק בסעיף 3:

נתחייבה המתת בעל חיים לאחר ניסוי, תיעשה ההמתה, ככל הניתן, בטרם שובו להכרה; בעלי חיים הצפויים או החשופים לכאב עז או לסבל ממושך לאחר הניסוי, יומתו גם אם לא הושגו מטרות הניסוי.

לא זה המקום להידרש לוויכוחים הרבים בשאלת נחיצותם של ניסויים אלה. לעצם הליך ההמתה, נראה לי שגם מתנגדי הניסויים לא יחלקו על המניעים ההומניים המשתקפים בהוראות החוק הללו.

פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה - 1985

פקודה זו עוסקת בבעלי חיים שנמצאו נגועים במחלות או שיש חשד שהם נגועים. בסעיף 7 של הפקודה נקבע:

רופא וטרינר ממשלתי רשאי להורות לבעלו של בעל חיים נגוע במחלה להמיתו או לגרום להמתתו, מיד או תוך זמן שיציין, והוא הדין כשבעל חיים היה במגע עם בעל חיים כאמור או כשהיה חשוף בדרך אחרת להידבקות במחלה או לזיהום ממנה או כשהרופא חושד כי הוא נגוע במחלה.

המתת בעל חיים נגוע או חשוד כנגוע במחלה אינה אמורה להיעשות כדבר שבשגרה, שכן יש לבחון אם ההמתה הכרחית ואם אין דרך אחרת להתמודד עם הבעיה, כעולה מסעיף 9 של הפקודה, הקובעת:

סבור רופא וטרינר ממשלתי או מפקח שנחוץ או רצוי לעשות כן למניעת התפשטותה של מחלה, רשאי הוא להורות לבעלו של בעל חיים לבצע בו בדיקה, חיסון או טיפול בדרך אחרת, סימון בסימן קבע או באופן אחר, טבילה, ריסוס, רחיצה או חיטוי בדרך אחרת, או להחזיקו בהסגר לתקופה שציין בהוראה.

כדי למנוע במידת מה החלטה חפוזה להמית בעל חיים המחוקק מחייב את המדינה לשלם פיצויים לבעלים, בסכומים ולפי כללים שנקבעו, אם התברר בדיעבד שבעל החיים שהומת לפי הוראות נציגי המדינה לא היה נגוע במחלה ולא היה הכרח להמיתו. יחד עם זאת נקבעו סייגים מסוימים לתשלום. כך, למשל, נקבע בסעיף 17: "לא ישולמו פיצויים בשל כלב, חתול או קוף שהומתו לפי הוראות פקודה זו". סייג זה מעודד, גם אם שלא בכוונה ובעקיפין, זלזול מה בחיי שלושת בעלי החיים האלה.

אמת, ניתן לטעון שהחיוב לשלם פיצויים לא נועד מתחילה לרסן את הנטייה להמית בעלי חיים כל אימת שנדרש פתרון קל במצב נתון, אלא לפצות את הבעלים על אבדן מיותר של נכס שהושמד. יחד עם זאת, עולה מן הסייג שיש בעיני החוק בעלי חיים שווים, בעלי חיים שווים פחות ובעלי חיים שאינם שווים כלל!

הערות:

* שופט בדימוס.
1. כפי שסבורים למשל ז' לוי ונ' לוי בספרם אתיקה, רגשות ובעלי חיים, תל-אביב 2002, עמ' 70.
2. פרופ' א"ש הרטום מביא בפירושו לספר "שמות", לפי שיטת פרופ' מ"ד קאסוטו (תל-אביב תשל"ו), עמ' 79, את דעת חז"ל, ולפיה: "הוספה זו [של איסור אכילת בשר השור הנסקל], הנראית כמיותרת, שהרי השור הנסקל אסור באכילה משום נבלה, באה ללמד על האסור לאכל את בשר השור לאחר שיצא פסק דינו להריגה, אף אם ישחטנו בעליו לפני סקילתו, בשרו אסור", כמפורש בבבא קמא מא ע"א.
3. ראה למשל: S.M. Wise, Rattling the Cage - toward legal rights for animals (Cambridge, 2000), 27. בפרק השלישי, מפנה וייס למחברים הדנים בנושא זה.
4. גם אם התנהגותו היא תוצאה של פחד ובהלה, ולאו דווקא בגלל אופי מרושע. ראה וייס, שם, עמ' 23. יש לציין שחז"ל מסייגים במסורת שבעל-פה את האחריות הגורפת הזאת באמרם: "שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר: 'כי יגח' (שמות כא, כח) - ולא שיגיחוהו" (משנה, בבא קמא ד, ד). וכן: "שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם... פטור" (משנה, בבא קמא ד, ו); "שור שהמית בן חורין שלא בכוונה... אין דינו סקילה" (בבא קמא מג ע"א). עוד יש לציין שחכמי התלמוד קובעים שהמתת שור נגח נעשית אך ורק בהליך שיפוטי בסנהדרין של עשרים ושלושה חברים. והעיר רבנו חיים בן עטר בעניין זה: "שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם" (אור החיים, ויקרא יז, יא).
5. דברים יז, ה.
6. דברים כב,כד.
7. במדבר טו,לה.
8. במקום אחר במקרא הודגש עיקרון זה ביתר שאת: "ואך את דִּמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שׁפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ה-ו).
9. ראה שמות כב, כט.
10. בספר קאסוטו, הנזכר לעיל, בהערה 2, עמ' 84.
11. מן המאה הי"ח בערך לפנה"ס. כתובים בלשון האכדית. המגילות נמצאו בשנת 1945 ובשנת 1947 בתל Harmal שליד בגדד.
12. שלטונו החל לפי המשוער בתחילת המאה הי"ז לפנה"ס.
13. על השוואה בין המקורות הקדומים ראה: R. Yaron "The Goring Ox In Near Eastern Laws", 1 Isr. L. Rev. ( 1966 ) 396. לפי חוקי אשנונה: "אם שור נגח שור אחר וגרם למותו, בעלי השוורים יחלקו ביניהם את ערך המכירה של השור החי ואת שווי הפגר של השור המת (זהה לאמור בשמות כא, לה: "וכי יגף שור איש את שור רעהו וָמת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון"). אם השור היה מועד והרשויות המקומיות הזהירו כראוי את הבעלים וזה לא שמר על השור והשור נגח איש והמיתו, בעל השור ישלם שני שלישים של מנה כסף (לשאיריו של המת). אם השור נגח עבד והמיתו, ישלם הבעלים 15 שקלים של כסף.
ולפי חוקי חמורבי: "אם נגח שור בעת הליכתו ברחוב אדם, וגרם למותו, לא תותרנה תביעות במקרה כזה. אולם אם השור היה מועד והרשות המקומית הודיעה לבעלים על היות השור מועד, ואף על פי כן לא כיסה את קרני השור ולא שמר את השור תחת פיקוח, והשור נגח למוות איש שנולד בן חורין, על הבעלים לשלם חצי מנה של כסף. אם (הקרבן) היה עבד, עליו לשלם שליש של מנה כסף(לבעלים של העבד)".
14. ראה וייס, הנזכר לעיל, בהערה 3, עמ' 27.
15. ויקרא כ, טו-טז.
16. משנה, סנהדרין ז, ד.
17. עם המקרים החריגים לפי הדין הישראלי נמנים כיום: סעיף 300 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע: "מי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, דינו - מיתה". על פי סעיף זה נידון אדולף אייכמן למיתה.
18. סעיפים 40, 41א-41ג.
19. בג"ץ 1555/90 "חיים לבעלי-חיים" - האגודה הישראלית נגד ניסויים אכזריים בבעלי חיים, ואח' נ' מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, פ"ד מה(1) 83, 85. בנושא זה ראה גם את ספרם של השופטים צ"א טל ושלום ברנר, משפט הכלב (ירושלים תשס"ד).
20. השווה פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], תשמ"ה-1985. ראה להלן.
21. כלשון השופטת ט' שטרסברג-כהן בבג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית תל-אביב, פ"ד נה(1) 769, בעמ' 779.
22. שם, שם. השופטת ט' שטרסברג-כהן הזכירה את עמדתה זו בבג"ץ 9232/01 "נח" - ההתאחדות הישראלית על הארגונים להגנת בעלי- החיים נ' היועץ המשפטי לממשלה ו-34 אח', נז(6) 212, בעמ' 248.
23. בג"ץ 6446/96, בעמ' 803.
24. נושא הוראות אלה עלה לדיון בפרשת הכלב הידוע בשם "טריפ", אשר נשך למוות ילדה בת ארבע, ועקב כך הוגשה בקשה על ידי השירותים הוטרינרים במשרד החקלאות להשמידו: ב"ש 17/04(ת"א) השרותים הוטרינרים במשרד החקלאות נ' עמותת תנו לחיות לחיות (פורסם באתר הנהלת בתי המשפט). הוכח, כי שבוע ימים לפני כן תקף הכלב כלב אחר והרגו. בית המשפט פסק, כי יש לראות בהתנהגות הכלב משום "השתוללות", ומאחר שלא נמצא פתרון אחר להחזקת הכלב (למשל, על ידי מסירתו למתקן בטחוני), יש להשמידו כמתחייב מלשון הוראת סעיף 5 לפקודת הכלבת, אף על פי שלא היה חשוד כנגוע בכלבת.
25. סעיף 7א. לפקודת הכלבת.
26. סעיף 4(4) לפקודת הכלבת.
27. סעיף 4 (5) (ב) לפקודת הכלבת.
28. וראה גם סעיף 13 לחוק.
29. על נושא הציד לפי המשפט העברי ראה: נ' רקובר הגנת החי- ציד חיות (תשנ"ד); מ' ויגודה, "על הציד במשפט הישראלי ובמשפט העברי", פרשת השבוע, תולדות, תשס"ב, גיליון מס' 51.

---

---