איסור כתיבת התורה שבעל-פה

מגילת תענית היא המקור העתיק ביותר בתורה שבעל-פה שיש בידינו. המגילה, שנתחברה ככל נראה בתקופת החשמונאים, היא רשימת תאריכים כסדר חודשי השנה שאסור להתענות בהם, מפני שאירע בהם דבר משמח¹. אחד מן התאריכים הללו הוא עשרה בתמוז, שנקבע כיום טוב משום שנתבטל בו ספר גזרות: "בעשרה בתמוז בטילת ואעדיאת את ספר גזירתא"². ומהו ספר הגזרות העלום? בסכוליון, הפירוש למסכת מגילה שנתחבר בתקופה מאוחרת יותר, נאמר עליו:

שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: "והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד, כז); 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז, יא)?! מלמד שאין כותבין בספר".

היום שנתבטל בו ספר הלכות זה של הביתוסים נקבע כיום טוב האסור בתענית, משום שלפי המסורת הפרושית, הדורשת פסוק מפרשת השבוע, נאסרה כתיבת התורה שבעל-פה, כמו ששנינו בתלמוד³:

דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר' שמעון בן לקיש: כתיב: "כתוב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז); וכתיב: "כי על פי הדברים האלה" (שם) - הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה⁴, דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב⁵.

ונאמר שם בשם רבי יוחנן, בן הדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל:

אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל-פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"⁶.

ביטוי חריף יותר הובא משמו בתלמוד הבבלי:

אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר⁷.

ואף שהאיסור לכתוב את התורה שבעל-פה עולה בבירור מן המקורות שהבאנו לעיל, נחלקו הפוסקים בשאלת מהותו של איסור זה: האם הוא איסור מדאורייתא⁸ או אלא מדרבנן⁹. בהמשך דברינו נחזור על עניין זה, אך נעמוד תחילה על היקפו של איסור כתיבת תורה שבעל-פה ועל טעמו.

היקף האיסור

מדברי הפוסקים עולים סייגים לאיסור זה. בתלמוד נאמר שכבר בתקופות קדומות, כתבו יחידים לעצמם דברי תורה ששמעו בעל-פה מחשש שישכחו את לימודם: "דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי ר' חייא, וכתוב בה" וכו'¹⁰'. ופירש רש"י:

מגילת סתרים - שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו, מסתירין את המגילה¹¹.

דברי רש"י עולים גם מן התלמוד עצמו¹²:

רבנן אגרסייהו סמיכי. וכיון דאיכא שכחה, כתבין ומחתין, וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא [=חכמים סומכים על גרסתם. וכיוון שיש שכחה, כותבים ומניחים, וכשנשכח דבר מעיינים בספר].

וכן עולה גם מדברי הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה:

ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש [=רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה] לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל-פה. אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול.

לעומת רש"י, המצמצם את היתר הכתיבה ל"דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש", הרמב"ם כולל בו גם "שמועות ששמע מרבותיו", אף שאינן בגדר חידוש אלא מגוף המסורת שבעל-פה. ונראה שרבי יוסף קארו נוטה לדעת רש"י, שהרי הוא אומר¹³: "דאפילו בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבעל-פה, הותרה בדבר של חידוש"¹⁴.

לדעת הנצי"ב מוולוז'ין¹⁵, ההבחנה בין כתיבה לשם פרסום ולימוד ברבים לבין כתיבה לצורך היחיד מרומזת כבר במסכת גיטין: "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב", אך לא נאמר: אי אתה רשאי לכותבן¹⁶. הנצי"ב אף מרחיק לכת וטוען שלא זו בלבד שאין איסור שיכתוב היחיד דברי תורה שבעל-פה ששמע, אלא שמי שמחדש דבר בלימוד התורה חייב לכתבו, הן כדי שיזכור אותו בעת הצורך הן כדי שאם יעלה העניין לפניו הלכה למעשה, יוכל לדון בו אובייקטיבית ממה שכתב בעת הדיון התאורטי¹⁷.

על מה ולמה נאסרה כתיבת תורה שבעל-פה?

ושאלה היא: מה פשר איסור כתיבת תורה שבעל-פה? הלוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה שאחד ממאפייניו של חוק, כל חוק, הוא היותו גלוי וידוע לכול. אם כן, מדוע נאסר לכתוב את התורה שבעל-פה שהיא היסוד לנורמות ההלכתיות?

גדולי החכמים לדורותיהם, למן תקופת התלמוד ועד עצם ימינו אלה, נתחבטו בשאלה זו, אך לא נוכל להביא כאן את כל ההסברים שהוצעו לה, ורק נאמר שיסודם במגוון שיקולים רחב: לאומיים, פרשניים¹⁸, חינוכיים¹⁹, חברתיים, תאולוגיים ועוד²⁰. לכן נסתפק בהבאת דבריו המאלפים של אחד מגדולי הדור הקודם, הרב יהודה גרשוני ז"ל, האומר שיסוד האיסור בשאיפה לשמור על חיוניות ההלכה. וזה לשונו²¹:

אבל האמת בזה, שמי שאינו רוצה לעקם את האמת יגיע להחלטה שכזו, שמה שנמסר בפירוש התורה שבעל-פה ונאסר לכותבה הוא כדי שלא לעשות קיום לדורי דורות ולקשר ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נבין את נצחיות התורה.

וחכמה נפלאה מחכמת התורה היא, שנמסר לחכמי כל דור ודור פירוש התורה, והן הן דברי הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכה א': "ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר: 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם' - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך"...

לפיכך נמסרה פירוש התורה לחכמי כל דור ודור, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, 'והיא נצחיותה'... וזה מורה על רצון המצוה יתברך לתת לחכמי התורה לפרש בכל דור ודור את התורה, שלא לעשות קיום מוחלט לפירוש התורה... יוצא מכל זה שהתורה נתנה על ידי תורה שבעל-פה יד חפשית לפרש לפי התפתחות חכמי כל דור ודור²².

כוחם של החכמים לחזור לדרוש את התורה שבכתב ולחפש בה תשובות לשאלות הזמן המתחדשות טמון בהכרתם בקדושתה של תורה זו. בכל דור ודור, לומדי התורה חדורים אמונה באמיתותו ובנצחיותו של הטקסט, ומתוך ביטחון זה הם הולכים ומחפשים את משמעות הטקסט לדורם²³, ומכאן החשיבות שניתנה לשילוב בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה. דווקא יחס הקדושה לתורה שבכתב הוא מקור חיותה של התורה שבעל-פה, וזהו עומק כוונת המדרש שראינו לעיל²⁴, ולפיו נדרש האיסור לכתוב את התורה שבעל-פה מפסוק המורה על פי פשוטו על כתיבת התורה שבכתב: "כתָב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". הקב"ה מורה למשה לכתוב את התורה כדי שישמשו הדברים הכתובים בסיס איתן ומוצק להתפתחות התורה שבכתב באמצעות התורה שבעל-פה. הכתב בא "בשביל" הבעל-פה.

ההיתר לכתוב את התורה שבעל-פה

יהא טעמו של האיסור אשר יהא, נשאלת השאלה כיצד זה הועלתה התורה שבעל-פה על הכתב בניגוד לאיסור המפורש? כדי לענות על שאלה זו, נעיין בדברי הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, כשהוא מסביר מה הניע את רבי יהודה הנשיא לחבר את המשנה:

לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה, ולא יישכח.

את היסוד ההלכתי להיתר כתיבת התורה שבעל-פה מצאו חז"ל בסיפור על ר' יוחנן וריש לקיש שהיו מעיינים בספרי אגדה בשבת והסמיכו את מעשיהם לפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), ואמרו: "מוטב תיעקר תורה [=מצווה אחת], ואל תשתכח תורה [כולה] מישראל"²⁵.

לא נפרט את המחלוקת המפורסמת בשאלה אם נכתבה התורה שבעל-פה כבר בימי ר' יהודה הנשיא²⁶ או שהוא רק ערך אותה וקבע את נוסחה, אך היא הועלתה על הכתב רק בתקופה הבתר-תלמודית²⁷. נסתפק בהערות אחדות בדבר אופייה המיוחד של ספרות התורה שבעל-פה ועל היקף ההיתר, ונצביע על מקצת מן התוצאות של כתיבת התורה שבעל-פה.

לאופי כתיבת התורה שבעל-פה

ספרי התורה שבעל-פה, המשנה והתלמוד, אינם קודקס סגור אלא טקסט מסודר למחצה, העני במקום אחד ועשיר במקום אחר. יסודו בעיקר בפרוטוקולים מדיוני חכמי התורה בישיבות בבל וארץ ישראל ולא בפסקי דין. לשון אחר, הספרות התלמודית היא גוף חי הממשיך להתפתח גם אחר שהועלה על הכתב, וניתן לומר שלפחות עד לפסיקותיהם של הראשונים, לא איבד את אופיו האורלי. בין שהועלתה המשנה על הכתב בבת אחת בין שהועלתה בשני שלבים, שבתחילה נקבע נוסחה ואחר כך הועלה על הכתב, לא איבדה התורה שבעל-פה את אופייה הדיאלוגי.

היקף ההיתר

אשר להיקף ההיתר, יש מי שאומר שבתחילה לא הותר לכתוב אלא דברי הלכה, אבל דברי אגדה שיש בהם מסתרי התורה נותרו אסורים בכתיבה כדי שלא יפלו לידיים לא רצויות²⁸. ויש האומרים שבתחילה לא הותר להעלות על הכתב אלא דברי אגדה²⁹, משום ששכחתם מצויה כיוון שעסקו בהם פחות מבדברי הלכה, ורק מאוחר יותר נכתבו אף דברי הלכה³⁰.

סייג מעניין להיתר בא בדברי ר' משה סופר (גרמניה-הונגריה, המאות הי"ח-י"ט). לדעתו, מותר לכתוב דברי תורה שבעל-פה רק אם המניע לכך הוא "עת לעשות לה'", אך אם המניע של הכותב זר, כגון פרסום שמו, כתיבת התורה שבעל-פה עברה היא בידו. וזה לשונו:

כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו... עובר איסור דאורייתא, "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכותבן", ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'" (כגיטין ס' ע"א). ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד³¹.

לא כן היא דעת הרב עובדיה יוסף שנשאל:

האם מותר ללמוד תורה ולערוך מחקר תלמודי בעניני הלכה בכתב בכדי לקבל תואר דוקטור, וכן האם מותר לכתוב ספר או חידושי תורה כדי לשלחו למוסדות המעניקים פרס למצטיינים על מנת לזכות בפרס?³²

לשיטת חתם סופר, אסור לעשות כן, ואילו הרב עובדיה יוסף דוחה את דבריו ואומר שיסוד דעת חתם סופר בתפיסת האיסור כאיסור דאורייתא אלא שרוב הפוסקים סבורים שהאיסור הוא רק מדרבנן. זאת ועוד, מן העובדה שגדולי פוסקי ההלכה, הרמב"ם והשולחן ערוך, לא הזכירו בספריהם את איסור כתיבת תורה שבעל-פה, הוא מסיק שמשעה שהותר לכתוב תורה שבעל-פה, בטל האיסור לגמרי³³ ושעל כגון זה נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה... שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"³⁴.

תוצאות ההיתר

יש פוסקים הסבורים שהיו לכתיבת התורה שבעל-פה תוצאות הלכתיות כבדות משקל. דרך משל, יש מי שאומר שמשעה שהותר לכתוב תורה שבעל-פה, פג תוקף האיסור שרק למי שהוא בן למעלה מארבעים שנה מותר להורות הלכה³⁵. ויש מי שהרחיק לכת וקבע שגם האיסור לאדם להורות הלכה לפני רבו בטל, כי מיום שנכתבה תורה שבעל-פה "אין התלמיד חכם המורה, כי אם הספר"³⁶. ואת הפתגם שמביא הכוזרי, "מפי סופרים ולא מפי ספרים"³⁷, הם מבקשים לסרס ולגרוס: "מפי ספרים ולא מפי סופרים"³⁸.

תוצאה אחרת בדיני חינוך באה בפסקו של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד במאה הי"ח, וזה לשונו:

ובזמן הזה, שכל התורה שבע"פ היא כתובה לפנינו, אין צריך לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ³⁹, אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים הראשונים ואחרונים, ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה, שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים, ואז יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים לידע כל ההלכות של תורה שבע"פ, שהן פירוש התרי"ג מצות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן כאִלו לִמדו המלמד.

לשון אחר, חובת החינוך השתנתה. אין האב חייב עוד ללמד את בנו את כל התורה שבעל-פה. די שיקנה לו מיומנויות שיוכל ללמוד בעזרתן את התורה שבעל-פה מתוך הספרים.

ולא זו בלבד אלא לדעת ר' צדוק הכהן מלובלין, משעה שניתן היתר לכתוב את התורה שבעל-פה, חובה לכתוב כל חידוש בתורה כדי שיתקיים:

אחר שהותר לכתוב הרי כתיבתם מצוה, ובכלל "כתבו לכם", שעיקר הכוונה שיהיה קיים לדורות⁴⁰.

סוף דבר

הבאנו לעיל את דברי הרב גרשוני לפיהם מטרת האיסור לכתוב תורה שבעל-פה הייתה "שלא לעשות קיום לדורי דורות ולקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נבין את נצחיות התורה". ויש לשאול: האם לא נפגעה מטרה זו עם ההיתר לכתוב תורה שבעל-פה? הלוא מעתה הפוסק חייב לקחת בחשבון את הספרות העצומה שקדמה לו. ריבויים של ספרי פסק וקודיפיקציה, למן הרמב"ם ועד משנה ברורה, מקשה מאוד על מלאכת התאמת ההלכה למציאות המשתנה בקצב הולך וגדל⁴¹.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.
גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של מאמרי, "'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' - על גלגולה של הלכה נשכחת", הרואה אור בימים אלה בכתב העת דימוי 26 (אביב תשס"ו), בעריכת ח' פנחס-כהן וש' פרידלנד-בן ארזה, בית מורשה, ירושלים תשס"ו.
1. רק בעת האחרונה זכינו למהדורה מדעית ראויה לשמה של מגילת תענית, מעשה ידיה של חוקרת התלמוד ורד נעם, מגילת תענית - הנוסחים, פשרם, תולדותיהם, ירושלים תשס"ד (מכאן ואילך: נעם).
2. על פי כ"י אוקספורד, מהדורת נעם, עמ' 77.
3. גיטין ס ע"ב ובמקבילה בתמורה יד ע"ב. בשפה המשפטית המודרנית עבר המושג "תורה שבעל פה" תהליך חילון והוא משמש בעיקר בהוראת 'מנהג'. ראה למשל: ג' טדסקי, "המנהג במשפטנו הנוהג והעתידי", משפטים ה (תשל"ד) 9, בעמ' 48 (מובא בין השאר בבג"ץ 4222/95 פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נב(5) 614, בעמ' 620).
4. לאיסור זה, היקפו וסייגיו, ראה מנחת אשר (לרב אשר וייס), חלק ב, ירושלים תשס"ד, סימן סב.
5. רש"י גורס שם: "אי אתה רשאי לכותבן".
6. וכעין זה: "ואם שניתה מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה, לא כרתי אתך" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא, סימן ו). דרשות אלה נראות כמתעלמות לחלוטין מפשוטו של מקרא. אבל ראה להלן, ליד ציון הערה 24.
7. תמורה יד ע"ב, לפי גרסת רש"י.
8. ראה לדוגמה תשב"ץ, חלק א, סימן ב, ד"ה נמצא. וראה הפניות לפוסקים אחרים באוצר מפרשי התלמוד, גיטין ס ע"ב, הערה 24.
9. והלימוד מן הכתובים אינו אלא אסמכתה בעלמא, כעולה למשל מספר היראים, סימן רסח. וראה הפניות לפוסקים אחרים באוצר מפרשי התלמוד, גיטין ס ע"ב, הערה 25.
10. שבת ו ע"ב.
11. וכן: "מגילת סתרים - שהסתירוה, לפי שאין כותבין הלכות" (רש"י, שבת צו ע"ב).
12. תמורה יד ע"ב לפי "לשנא אחרינא", המובאת בשיטה מקובצת שם. להוכחות רבות מספרות התלמוד בדבר כתיבת תורה שבעל-פה שלא לשם לימוד בציבור, ראה י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים תש"ח, עמ' 692 ואילך.
13. בפירושו לספר הטורים, בית יוסף, אורח חיים, סימן תקמה, אות ט, ד"ה וכתוב בהגהות.
14. המקור לדבריו הוא: "וכתוב בהגהות סמ"ק (שם), מצאתי כתוב דמותר לכתוב חידושין בחולו של מועד, ונראה לי ראיה מהא דפריך בפרק ב' דתמורה (יד:): והא אמר ר' אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי תורה וכו' דילמא מילתא חדתא שאני, פירוש: דבר חדש וירא שמא ישכחנו...". ואיני יודע כיצד למד את הדבר מן הסוגיה בתמורה, שהרי נאמר בה בפירוש שדברי אגדה שהיו חידוש לר"י ור"ל נכתבו משום 'עת לעשות לה'', כלומר רק משום ההיתר המיוחד (ראה להלן), ולא כפי שאומר הסמ"ק. ועדיין צריך לעיין בדבריו.
15. קדמת העמק (הקדמתו לפירושו העמק שאלה על ספר השאילתות דרב אחאי גאון), סימן ג, אות י.
16. אבל ראה לעיל, בהערה 5, שדיוק זה אינו עולה יפה לפי גרסת רש"י שם.
17. מהמשך דבריו נראה שהנצי"ב אינו אומר את דבריו אלא בעניין חידושי תורה, שחובה לכתבם לעצמו, כדי שלא ישכחם, אבל אסור לכתוב הלכות מקובלות. הבחנה זו הולמת את דברי רש"י שהבאנו לעיל. ויש לציין שגישה הפוכה עולה מדברי ר' יאיר בכרך, בעל שו"ת חוות יאיר, סימן קעה, שלא נאסרה כתיבת דברי תורה שבעל פה אלא ליחידים, אבל "לציבור הלומדים יחד, היה גם כן מותר". ודבריו תמוהים.
18. ראה למשל מגן אבות לרשב"ץ, על אבות, פרק א, משנה ו, על הנאמר באבות, "עשה לך רב": "ועוד שיש דברי[ם] שצריך קבלה מהראשונים בפירושיהם, ואם אדם סומך על הבנתו, יטעהו והוא לא ירגיש, ועל זה אמר [כוזרי, מאמר שני, פסקא עב] 'מפי סופרים ולא מפי ספרים'". על עדיפות הלימוד מפי רב על פני הלימוד מתוך ספר, ראה בהרחבה ר' יעקובי, "מפי סופרים ולא מפי ספרים במשנת ר' צדוק הכהן והוגים אחרים", בתוך מאַת לצדיק, בעריכת ג' קיציס, ירושלים תש"ס, עמ' 254-245.
19. ראה למשל דבריו החריפים של המהר"ל מפראג בביקורתו על פרסום השולחן ערוך: "שלא יבטח האדם בעורות הבהמות המתות אשר התורה כתובה עליהם, ותהיה התורה עמו בפיו על ידי תורה שבעל פה, אשר זולתה אין לעמוד על דבר מדברי התורה שבכתב... אבל אשמים אנחנו שהתורה מונחת על השולחן הערוך ובפינו אין דבר" (דרוש על התורה, מהדורת יהדות, ירושלים תשל"א, כרך באר הגולה, עמ' מח).
20. לסקירת השיקולים העיקריים שהוצעו ופירוטם, ראה מאמרי הנזכר בהערת המבוא.
21. י' גרשוני, קול יהודה, ירושלים תש"ן, "בירור במקורות דמוקרטיה ויהדות וזכויות העם", עמ' תרכב.
22. וראה מה שמביא מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1120, בעניין סירובם של גדולי פולין במאה הט"ו, ר' יעקב פולאק ור' שלום שכנא, לכתוב את פסקיהם עלי ספר דווקא מתוך הכרת סמכותם, כדי שלא לכבול את ידי הפוסקים בדורות הבאים.
23. וראה מ' הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 190, הדן בעקרון החסד בפרשנות שפיתח דבורקין. בעניין כתבי הקודש, הוא כותב: "על טקסט קדוש מופעל עקרון חסד בלתי מוגבל. המחויבות של הפרשן כלפיו היא כך שיואר באור הנכון והטוב ביותר, זאת מפני שמקורו האלוהי אינו מאפשר טעות או סטייה מן הצדק".
24. ראה לעיל, הערה 6.
25. תמורה יד ע"ב. למותר לציין שאין זה פשוטו של מקרא. ראה למשל פירוש מצודת דוד שם: "יש עת קבוע לעשות לה' משפט בהרשעים אשר הפרו תורתך".
26. כפי שעולה מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, וכן היא דעת י"נ אפשטיין (הנזכר לעיל, בהערה 12)
27. כדעת רב שרירא גאון ורש"י (עירובין סב ע"ב, ד"ה כגון מגלת תענית). וראה גם מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק לג. וכן היא דעת ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ד, "פרסומה של המשנה", עמ' 213. לספרות עדכנית בעניין זה, ראה ו' נעם, מגילת תענית (הנזכרת לעיל, בהערה 1), עמ' 210, הערה 29.
28. ראה שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן רלב. וראה ר' יעקובי (הנזכר לעיל, בהערה 18), עמ' 253, הערה 41.
29. כעולה מן הסוגיה בתמורה יד ע"ב, שהבאנו לעיל.
30. ראה מבוא התלמוד למהר"ץ חיות, פרק לב, ד"ה ולפי; שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן לט, ד"ה אבל גם.
31. ראה שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן רח.
32. ראה שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן עד.
33. את הטיעון הזה הוא מביא בשם ר' דוד שפרבר (1962-1875), בשו"ת אפרקסתא דעניא, חלק א, סימן ב, שהכריע גם הוא בשאלה זו להתיר.
34. פסחים נ ע"ב ועוד.
35. למקורות, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ח, ערך הוראה, הערה 101.
36. לשון שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן א.
37. הוזכר לעיל, בהערה 18.
38. ראה י' אחיטוב, על גבול התמורה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 119-99, הסוקר יפה את הספרות בעניין זה. וראה גם ר' יעקובי (הנזכר לעיל, בהערה 18), עמ' 253. יעקובי מציין שני יתרונות של הכתוב על פני האמור בעל פה: עמידה לאורך זמן; הרושם שמותירה פעולת הכתיבה על הכותב. על יתרונות אלה ניתן להוסיף גם שהכתיבה מחייבת את הכותב להבהיר לעצמו את הדברים שהוא לומד ועוזרת לו לחדד את הרעיונות שהוא הוגה ונמצא שגם הנושא יוצא נשכר מן הכתיבה ולא רק הכותב.
39. בהלכה ה, הסביר: "כי באמת ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להם קץ ותכלית ומספר, וכן המדרשים שנתגלו לנו, רק שהתורה מצד עצמה אין קץ ותכלית אפילו לפשטי דרשותיה הצפונות בה".
40. הוא מפנה לשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ער, סעיף ב, האומר: "האידנא [כלומר, בזמננו משבוטל איסור כתיבת תורה שבעל פה] מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן". וראה ש"ך, שם, ס"ק ה.
41. הפולמוס הגדול בשאלת ספרות הקודיפיקציה של ההלכה נוגע לעניין, אך אין כאן מקום להאריך. ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, כרך ב.

---

---