כשרות דגים - מבחן קילוף הקשקשים

נאמר בתורה שסימניו של דג כשר הם "סנפיר וקשקשת"¹. המשנה מגדירה את הקשקשת כדבר הקבוע בדג, ואילו הסנפיר הוא דבר "הפורח", שהדג שט בעזרתו במים². הרמב"ן, בפירושו לתורה, אומר שאין להסיק מלשון המשנה שהקשקשת קבועה ממש בעור הדג, אלא כוונת חז"ל במילה "קבוע" היא: בניגוד לסנפיר, הקשקשים אינם מתנועעים. בתלמוד נאמר שהקשקשים מכסים את גוף הדג כמו מלבוש³. הרמב"ן מביא את תרגום אונקלוס למילת "קשקשת"⁴, "קליפין [=קליפות]", ואומר "שהן קליפין שעל העור, נפשטים ונקלפים ממנו כקליפות האילנות והפירות"⁵. בסוף דבריו, מביא הרמב"ן נימוק על פי המדע בתקופתו לתמוך בגישתו שרק דגים בעלי קשקשים נקלפים ראויים לאכילה.

הרמב"ם מגדיר את "קשקשת", בעקבות הפירוש הפשוט במשנה, "הדבוקה בכל גופו"⁶, אולם הרב וידאל די טולושא, בפירושו "מגיד משנה" על משנה תורה להרמב"ם, מוסיף את מבחן הקילוף מיסודו של הרמב"ן. וזה לשונו: "ודע שאף על פי שאמר הקשקשים הקבועים, הקשקשים הם אותן הקליפות הנקלפות ממנו ביד או בכלי. אבל הקבועה ואינה נקלפת מעור הדג אינה קשקשת. וזה ברור, כתבו הרמב"ן"⁷.

ר' יוסף קארו חוזר בשולחן ערוך על לשון המשנה: "וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו"⁸, ור' משה איסרליש מוסיף בהגהותיו לשולחן ערוך את מבחן הקילוף: "ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי, אבל אם אי אפשר לקלפם מעור הדג, לא מקרי קשקשת"⁹.

כשרות השטירל (Sterlet)

במאה הי"ח עלתה שאלת כשרותו של השטירל (Sterlet באנגלית; acipenser ruthenus בלטינית)¹⁰, שיש לו בליטות מעין קשקשים מצדי גופו. שאלה בדבר כשרות דג זה, שמקובל היה לאכלו בחזקת דג כשר בקהילות ספרדיות, כגון קונסטנטינופל וסלוניקי, נשלחה על ידי הרב צבי הירש סגל, רב בקהילה האשכנזית בטימישווארה שבטרנסילבניה¹¹, אל מורו ורבו, הרב יחזקאל לנדאו, בעל שו"ת "נודע ביהודה", מן הדמויות הבולטות בעולם הרבני במחצית השנייה של המאה הי"ח¹². הרב לנדאו מספר בתשובתו שמכתבו של הרב סגל הגיע "עם הדג למחרת יום הכיפורים". אחר שבדק את הדג, הכריע הרב לנדאו בשאלת כשרותו. וזה לשונו:

ואמנם אני ניסיתי דג זה, ויש לו שתי שורות קשקשים, שורה אחת בצד ימין ושורה אחת בצד שמאל, ומה בכך שאין נקלפים ביד, והלא נקלפים בכלי, וגם ניסיתי לאחר ששרה... במים מן העפר שקורין לויג (solution lye) כמו שלש שעות, ונקלפו ביד.

השאלה שעולה היא אם תהליך מסוג זה עובר את מבחן הקילוף. לכאורה, השטירל נקלף בידי הרב לנדאו בקושי רב, וקשה להאמין שהרמב"ן התכוון להסרת הקשקשים על ידי השריית הדג בחומר כימי במשך כשלוש שעות.

תשובתו של הרב לנדאו להשגה זו מורכבת למעשה משתי תשובות, פשוטה ומורכבת. התשובה הפשוטה היא:

ולדעתי, אפילו לא היו נקלפים לפני שרייה כלל, רק אחר שרייה הנ"ל, ג"כ הוא סימן טהרה. ואין לומר שהשרייה במים העזים הנ"ל גרם לו שיקלפו, דמה בכך? סוף סוף "שריון קשקשים הוא לבוש"¹³.

התלמוד אינו מזכיר את עניין הקילוף אלא את הצורך שיהו הקשקשים כעין מלבוש לדג. מכאן שהמבחן העיקרי בשאלת כשרות הדג הוא אם ניתן להפריד בין עורו לבין קשקשיו.

לעומת זאת, תשובתו העיקרית מורכבת יותר, והיא עוסקת במתודולוגיה המשפטית של ההלכה¹⁴:

וגוף החומרא שהמציא רבינו הרמב"ן בפירוש התורה... שאם אינן נקלפים כלל, לא נחוש בו לסימן טהרה, אלמלא אמרהּ אדם אחר, הייתי דן כנגדו [=חולק עליו]: ומה בכך שאינן נקלפים? והיכן הוזכר הקילוף בבבלי או בירושלמי או בתורת כהנים [=מדרש ההלכה לויקרא]? אדרבה, במשנה אמרו קשקשים הקבועים בו. והרמב"ן שם בפירושו נדחק בזה, וכתב: אם אין נקלפים, לא נקרא לבוש, שהרי הם דבוקים בעור. ואני אומר שהעור עצמו וגם הבשר נקרא לבוש, וכן כתיב: 'עור ובשר תלבישני' (איוב י, יא)... ואמנם מדברי רבותינו בעלי התלמוד היה לי להביא סתירה בפרק אין מעמידין: "רב אשי איקלע לטמדוריא. אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא. נקטיה להדי יומא, חזא דהוה ביה צמחי ושרייה" [=רב אשי נזדמן לטמדוריא. הביאו לפניו דג שהיה דומה לצלופח ((eel. נטלו לאור החמה, ראה בו גידולים והתירו]¹⁵. ולדברי הרמב"ן, מה בכך דחזי לעין השמש שהיו בו צמחי [=שראה באור החמה שהיו בו גידולים]? אכתי מאן יימר [=עדיין מי יאמר] שנקלפים ממנו, והיה לו לנסות, אלא ודאי שכל זמן שהיו קשקשים, לא איכפת לן אם נקלפים. אבל מה אעשה ורבנו הגדול הרמב"ן אמרהּ, והמגיד משנה הביאו... ורמ"א... [לכן] צריכין אנו לכוף אוזנינו ולשמוע דבריהם באימה. אבל על כל פנים, כל שנקלפים, יהיה על ידי איזה פעולה שיהיה, כבר הם נקראים קשקשים, ודג טהור הוא. ולכן ידע שדג זה ששלח לכאן טהור הוא בלי ספק כלל, ואם גם מין השני שהזכיר במכתבו יש להם גם כן שורות קשקשים הללו, גם הם מותרים בלי שום חשש. דברי הדורש שלומו.

הרב לנדאו מחלק את תשובתו לשלושה חלקים:

תחילה הוא קובע מדרג ספרותי-נורמטיבי, ולפיו רק דין שמקורו בתלמוד או במדרש הלכה זוכה להיות נורמטיבי ממדרגה ראשונה¹⁶ ואילו דין שאין לו מקור בהם אין לו מעמד מחייב מעין זה, ואם הוא מנוגד לדין שיש לו מקור בתלמוד או במדרש ההלכה, מעמדו אינו ברור. למבחן הקילוף של הרמב"ן אין מקור בתלמוד או במדרש ההלכה, ואף נראה שהוא מנוגד לתקדים תלמודי. לאור זה, יש להטיל ספק גדול בתוקפו.

אחר כך מרכך הרב לנדאו את דעתו ואומר שיש להתחשב בדעותיהם של חכמים ופוסקים, אף אם אין דבריהם מתיישבים עם המקורות ממדרגה ראשונה, התלמוד ומדרש ההלכה. מבחן הקילוף נזכר על ידי הרמב"ן, בעל מגיד משנה והרמ"א - כולם חכמי הלכה חשובים, ואין לדחותו על הסף.

לבסוף, הרב לנדאו מצרף את שני החלקים הראשונים ומגיע למסקנה שבגלל משקלו החלש של מבחן הקילוף, אפשר להסתפק ביישומו באופן סמלי בלבד: "אבל על כל פנים, כל שנקלפים, יהיה על ידי איזה פעולה שיהיה, כבר הם נקראים קשקשים, ודג טהור הוא". על יסוד זה, התיר את השטירל וכל דג הדומה לו, וכן נפסק בעקבותיו ב"ערוך השולחן". וזה לשונו¹⁷:

הקשקשת צריכים להיות נקלפים מהדג... אמנם הקליפה יכולה להיות גם על פי כלי וגם על פי תחבולה, כגון שביד אי אפשר לקולפה אלא בכלי ועל ידי שרייה במים רותחים, מכל מקום הא הם נקלפים.

האמנם חזר בו הרב לנדאו

כחמש שנים לאחר פטירת הרב לנדאו, סערו הרוחות בעולם הרבני בעניין כשרות השטירל וההיתר לאכלו¹⁸. בשנת 1798 הוציא לאור הרב אהרן חורינד, רבה של אראד שבטרנסילבניה, חוברת בשם "אמרי נועם", וטען בה שהדג כשר, והתבסס בעיקר על היתרו של הרב לנדאו. כעבור שנה, הוציא לאור הרב יצחק גריסהבר מפאקש חוברת בשם "מקל נועם" וטען בה שהדג אינו כשר, משום שאין לו קשקשים הניתנים לקילוף. לחוברת צורפה הסכמת הרב מרדכי בנעט, רבה של ניקולשבורג ואחד ממתנגדיה הבולטים של הרפורמה בכלל ודעותיו המתקדמות של בעל "אמרי נועם" בפרט. נוסף על הטענה שהשטירל אינו עומד במבחן הקילוף, הסתמך הרב בנעט על המנהג באשכנז שלא לאכלו. בסוף דבריו, הוא קובע את מעמדו המחייב במוחלט של המנהג: "ואין אחר המנהג כלום, בין שהיה המנהג מחמת ספיקא דדינא [=ספק בדין] או מחמת סייג וגדר. ולא תולים את המנהג בטעות... ואפילו גדול הדור אי אפשר לשנותו"¹⁹, ונראה שכוונתו להיתרו של הרב לנדאו, שהיה גדול הפוסקים באירופה בזמנו²⁰.

בתשובתו לשאלת כשרות השטירל, אומר הרב בנעט שלא הצליח להסיר את קשקשי הדג מבלי לפגוע בעורו. משום כך נאלץ להתמודד עם היתרו של הרב לנדאו, אף שהיה לו קשה מאוד לחלוק על גדול הדור בימיו. לדעת הרב בנעט, "בלי ספק, הגאון [=הרב לנדאו] לא על השטירליך נתכוון", והוא סבור שהדג שנשלח אל הרב לנדאו היה דג אחר, ועוד: "בלאו הכי מנהגן של ישראל תורה הוא ואי אפשר לשנות"²¹.

אולם בעל "מקל נועם" לא הסתפק בהסברו של הרב בנעט לעובדה המביכה שהגאון המפורסם, הרב לנדאו, בעל שו"ת "נודע ביהודה", התיר את הדג לאכילה, והוסיף טענה משלו: לדבריו, אחרי ששאל בעצמו את הרב לנדאו בדבר כשרות השטירל, שלח לו הרב לנדאו שהוא חזר בו מן ההיתר וביקש ממנו להעביר את המכתב אל הרב סגל שהופנה אליו ההיתר המקורי. לטענתו הוא שלח את המכתב אל הרב סגל כפי שנתבקש, אבל המכתב הלך לאיבוד בדואר:

עדותי נאמנה, ואבי שבשמים נאמן עלי שכתב אלי [הרב לנדאו] כאשר כתבתי... אך בודאי מעשה השטן הצליח שלא הגיע האיגרת [אל הרב סגל, שלא אסר את השטירל אחרי קבלת התשובה המקורית]... כאשר נתוודע לי בבירור דכמה כתבים נאבדו, הן מה שכתבתי לאחרים הן מה שאחרים כתבו לי²².

דחיית הטענה שחזר בו הרב לנדאו

טענת הרב גריסהבר שהרב לנדאו חזר בו מן ההיתר עוררה את אפם וחמתם של תלמידו הגדול של בעל "נודע ביהודה", הרב אלעזר פלעקלס, שמילא את מקומו בפראג ובכל חבל בוהמיה, ושל בנו של הנודע ביהודה, הרב שמואל לנדאו.

הרב פלעקלס מביא שלושה דברים הסותרים את טענת הרב גריסהבר: הראשון, היעלמותו של המכתב מעידה שהטענה בדבר קיומו שקרית; השני, שאילו ביקש הרב לנדאו לבטל את ההיתר, לא היה כותב רק להרב גריסהבר מפאקש, אלא ודאי היה שולח עותק להרב סגל מטימישווארה, שאליו שלח את ההיתר מלכתחילה; והשלישי, שאם אמנם חזר בו מן ההיתר, ודאי היה משנה את תשובתו המקורית והיה נמנע מלפרסמה בספרו "נודע ביהודה", כדי שלא ייכשלו הבריות באכילת דג טמא.

בהמשך דבריו מעיר הרב פלעקלס הערה כללית בדבר הצורך להימנע מחומרות יתרות. וזה לשונו:

והלווי שיתפלל כל היום ולא יחפש אחרי חומרות חדשות. ואינו כן דעת ר' יצחק במערבא [בתלמוד הירושלמי] פ"ט ממסכת נדרים, שאמר שם: "לא דייך במה שאסרה התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים". ועיין מה שכתב הרמב"ם בפ"ד משמונה פרקיו... ואני תפילה, אולי ה' צבאות יחנן, שיקבל האמת מינן, וישב בשקט שלום ושאנן, ויתערה כאזרח רענן, ויצחק ירנן, ישמח לבי גם אני...²³.

גם בנו של ה"נודע ביהודה", הרב שמואל לנדאו, שקם נגד הרב גריסהבר, חוזר על נימוקיו של הרב פלעקלס נגד טענתו בעניין מכתב החרטה ומטיח בו במפורש שהוא שקרן:
ותמה אני שכתב מעלתו שאדוני אבי ומורי הגאון ז"ל הדר [=חזר] בו מהוראה זאת, וצווה על מעלתו לשלוח איגרת ההדרנא [=החזרה] להרב מט"ו [=מטימישווארה]. ימחל לי מעלתו, שדבר זה הוא שקר מוחלט, וידוע לכל גודל צדקתו של... הגאון ז"ל, והיה מהיר וזריז במלאכת הכתיבה, ולמה לא כתב בעצמו להרב מט"ו... ולא היה נח ושקט מלשלוח אגרת על ידי גמלא פרחא [=גמל פורח; גמל מהיר] לפרסם הדבר לאיסור שלא ייכשלו באיסור שרץ דאורייתא... ואיך הניח התשובה להיתר בספרו, ולא חש לתקלה ולמוחקו או לכתוב בצדו שחזר בו? ופשיטא שאין מעלתו נאמן בזה, מאחר שאין בידו גוף האיגרת, ומרחיק עדותו לומר ששלחו להרב מט"ו ונאבד. גם למה לא הודיע הרב מט"ו ברבים לאסור הדג הזה? כל זה הוא למופת שכבוד מעלתו שקר ענה בשם אאמ"ו הגאון ז"ל.
אך הוא טוען גם טענה מעניינת, ולפיה יש להבין את צעדו של הרב מפאקש מבחינת המתודולוגיה ההלכתית:

ואני דן את מעלתו לכף זכות, שכוונתו בזה לשם שמים, אחר שלפי טעותו שבעיניו נראה שהדג הזה אסור, ויודע בעצמו שלא יהיה דבריו נשמעים נגד פסק של אאמ"ו הגאון ז"ל, לכך התחכם לומר שאאמ"ו הדר ביה.

הרב שמואל לנדאו מתייחס גם לטענת הרב גריסהבר שהתרת דג שנאסר קודם לכן עלולה לגרום לחילול השם:

ומה שמעלתו כתב שיש חילול השם, הנה יותר ויותר יש חילול השם אם המון עם רואים שרבו המחלוקות. ולמה יאמרו שנחלקו התורה לשתי תורות, ומה בכך שלא נהגו היתר מקודם, לא יש בזה שום חילול השם... ובפרט בזמן הזה בעוונותינו הרבים, אשר כבוד התורה מתמעט, ופריצי הדור שמחים אם רואים שני אנשים ניצים במחנה העברים²⁴.

ביסוס הלכה על טענה שקרית

אין ספק שהרב שמואל לנדאו סבור שהרב גריסהבר הוא שקרן ושכל סיפור מכתב החרטה הוא בדוי. אף על פי כן, הוא "דן אותו לכף זכות". לכאורה, יחס זה אינו מובן: איך אפשר לדון שקרן מזיד לכף זכות? נראה שהערה זו מעידה על המתח בין האמת המשפטית לבין התפיסה הכללית של האמת והחובה לאמרהּ. מאפיין יסודי של המשפט הוא שטענה משפטית נמדדת על פי מבחן התוקף ((validity, על פי ביסוסה במקורות הנורמטיביים של המערכת²⁵. מטבע הדברים, יש שגורלה של טענה משפטית משכנעת ונחוצה נמצא בסכנה, מפני שאין לה מגילת יוחסין נורמטיבית הולמת. סכנה זו גדולה במיוחד במערכת משפט עתיקה ובעלת אופי דתי דוגמת המשפט העברי, שיש בו נטייה חזקה לבסס כל טענה על דברי גדולי החכמים בעבר²⁶. כדי למנוע דחיית טענה מפאת היעדר מגילת יוחסין נורמטיבית הולמת, יש היתר תלמודי לייחס אותה לחכם חשוב, אף על פי שלא אמרהּ²⁷, כנראה כדי לשמור על דינמיות ההלכה ולמנוע את התאבנותה.

הרב אברהם גומבינר, בפירושו לשולחן ערוך, מסכם בקצרה את העיקרון התלמודי לייחס דינים לאישים בעלי סמכות הלכתית. וזה לשונו:

אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך, מותר לאומרו בשם אדם גדול, כי היכי דליקבלי מיניה [=כדי שיקבלו ממנו]²⁸.

נראה שהערת הרב שמואל לנדאו מתפרשת לאור העיקרון המתודולוגי הזה ולאור ההנחה שהרב גריסהבר פעל לשם שמים כשייחס מסקנה הלכתית שנראתה לו אמיתית לחכם גדול. לאור כל זה, יש מקום "לדון אותו לכף זכות" בעניין השקר שענה באביו, בעל "נודע ביהודה"²⁹.

אולם יש להבחין בין ייחוס בדוי של טענה הלכתית לחכם מסוים לבין מעשה דוגמת מעשהו של הרב גריסהבר שייחס לחכם טענה שכבר שלל אותה במפורש, ונראה שבכגון זה לא חל העיקרון התלמודי שמביא בעל "מגן אברהם". מכל מקום, הרב שמואל לנדאו מעלה את האפשרות לדון את הרב גריסהבר לכף זכות, אף שסטה מן ההיתר ההלכתי, אולי מתוך תקווה שגישה נדיבה תשפיע עליו להודות על האמת או לכל הפחות להפסיק את מסעו נגד ההיתר לאכול את הדג שהתיר אביו "הנודע ביהודה".

היחס בין המציאות להלכה

אין ספק שהפולמוס בשאלת כשרות השטירל משקף את השינויים הגדולים שעברו על הציבור היהודי באירופה בסוף המאה הי"ח ובתחילת המאה הי"ט, ובראשם האמנציפציה וצמיחת התנועה הרפורמיסטית. באותה תקופה, ביקשו שני המחנות, חסידי המסורת ושוחרי הקִּדמה, לבסס את דבריהם על יסודות הלכתיים, ובעיקר על סוגיות מתודולוגיות, כגון המבנה הנורמטיבי של המשפט העברי, והפער בין האמת המשפטית לבין התפיסה הכללית של האמת והחובה לספרהּ. מטבע הדברים, קלקלה האידאולוגיה את השורה וגרמה למעשים קיצוניים דוגמת בדיית מכתב החרטה הזה.

יש לציין שהשימוש בדרכים קיצוניות אלה נמשך גם לאחר מכן. לקראת סוף המאה הכ', נתפרסם מכתבו של אחד מחשובי הפוסקים החוזר בו לכאורה מאחד מפסקיו הנועזים שכתב שלושים שנה לפני כן, שלא מצא חן בעיני חלק מעמיתיו. כוונתנו להיתרו של הרב משה פיינשטיין לזוגות הסובלים מאי-פריון זרעו של הגבר להשתמש בזרע של תורם לא יהודי ((AID³⁰. בעת פרסום "מכתב החרטה", עדיין היה הרב פיינשטיין בחיים, והוא הגיב עליו בתשובה אחרת חד-משמעותית: "מה שכתבתי בתשובותי... כולם אמת. וברור לדינא לא שייך להתחרט מהם"³¹.

ובלא קשר לדיון העקרוני בשאלת חוקיותם ההלכתית של מעשים קיצוניים אלה, יש לשאול אם הם יעילים. ייתכן שיש להעדיף בימינו את האמת משום שנשתנו הדורות³².

הערות:

* פרופ' דניאל סינקלר, בית הספר למשפטים, המסלול האקדמי של המכללה למנהל, ראשון-לציון.
1. ויקרא יא, ט-י; יב.
2. משנה, חולין ז, ג. יש לציין שלפי התלמוד, הקשקשת, ולא הסנפיר, היא הסימן המובהק לכשרות הדג, כי "כל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר, אבל סנפיר אינו סימן מובהק, שיש הרבה מינים שיש להם סנפיר ואין להם קשקשת, ולמה כתבה התורה "סנפיר"? משום יגדיל תורה ויאדיר" (חולין סו ע"א).
3. חולין סו ע"ב.
4. "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמ"א יז, ה).
5. פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא יא, ט.
6. רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק א, הלכה כד.
7. מגיד משנה, הלכות מאכלות אסורות, שם.
8. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פג, סעיף א. יש לציין שמבחן הקילוף נזכר שם בבית יוסף.
9. הגהות הרמ"א, יורה דעה, שם, האומר שמקור ההוספה במגיד משנה.
10. דג זה הוא ממיני האשטוריאן (sturgeon באנגלית; acipenser sturio בלטינית) החי בנהרות הזורמים לימים הכספי, השחור והאזוב ומטיל ביצים שחורות הנקראות קוויאר.
11. העיר, הנמצאת היום במערב רומניה, הייתה מרכז חשוב של המנהל הטורקי בשנים 1716-1552. משנת 1716 שלטו בה האוסטרים. בשנת 1779 עברה לשלטון הונגרי ובשנת 1918 עברה לרומניה.
12. ראה א"ל גלמן, הנודע ביהודה ומשנתו, ירושלים תש"ך.
13. ראה לעיל, בהערה 4.
14. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן כח.
15. עבודה זרה לט ע"א.
16. המעמד הנורמטיבי הבחיר של התלמוד נזכר כבר ברמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה: "כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל ישראל ללכת בהם". הרמב"ם מטעים עקרון זה על פי יסוד ההסכמה: "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל". ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, כרך ב, ירושלים תשנ"ב, עמ' 904-902.
17. ערוך השולחן, יורה דעה, סימן פג, סעיף יג.
18. ראה שו"ת ציץ אליעזר, סימן יא, סעיף נד.
19. בהסכמה לחוברת "מקל נועם".
20. יש לציין שמלחמת החוברות נמשכה, ושני המחברים הוציאו עוד שתי חוברות: "שריון קשקשים", בעד ההיתר; "קלע בשריון", נגד ההיתר.
21. שו"ת פרשת מרדכי, יורה דעה, סימן ד. וראהו גם שו"ת הר המור, סימן יב.
22. מקל נועם, מכתב שני. וראה גם שו"ת בגדי כהונה, יורה דעה, סימן ד, שבה כותב הרב גריסהבר לבעל השו"ת: "לא אדע היאך הייתה כזאת שלא הגיע האיגרת ליד הרב דטימוסוארה".
23. תשובה מאהבה, סימן שכט.
24. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן כט.
25. ראה H.L.A. Hart, The Concept of Law (Oxford, 1961), pp. 97-107.
26. ראה הסברו של הרב יוסף קארו לשיטת פסיקת ההלכה שנקט בה (בהקדמה לספר בית יוסף) וביקורת הרמ"א עלי{ו} (בהקדמה לספרו דרכי משה).
27. עירובין נא ע"א; פסחים קיב ע"א.
28. מגן אברהם, אורח חיים, סימן קנו, סעיף ב.
29. לדיון בשאלת סמכות החכמים לעבור על איסור "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז) כדי להרים את קרן הדת, ראה ד' סינקלר, "לשאלת הטוהר הנורמטיבי במשפט העברי", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס"ד, גיליון מס' 174.
30. ראה D. B. Sinclair, Jewish Biomedical Law: Legal and Extra-Legal Dimensions (Oxford, 2003), pp. 76-88.
31. שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן לב, סעיף ה. מובן שהוא מסביר גם את ההיתר והדרך לשימוש בו, במיוחד לאור התפתחות טכנולוגיית הרבייה המלאכותית שלא הייתה מפותחת בעת מתן ההיתר המקורי. אולם הדבר החשוב הוא הקביעה הברורה שאין להעלות על הדעת חרטה על פסק ההלכה בעבר. הפסק שריר וקיים, וצריך רק ליישמו בצורה ההולמת.
32. ראה סינקלר, הנזכר לעיל, בהערה 29.

---

---