מבוא

פרשת אמר פותחת באיסור שהוטל על הכוהנים להיטמא למתים, פרט לששת בני המשפחה הקרובים ביותר. וזה לשון האיסור:

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אלהם לנפש לא יִטַּמָּא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא (ויקרא כא, א-ג).

ואומר הרב שמשון רפאל הירש בעניין זה¹:

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בִּגְוַע האדם תצמח מלכות האל... משום כך, מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כוהניהם הוא ליד גופת המת. במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת...

לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלוהי ישראל ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים... אין הוא מורה לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות. הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים...

שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש שנאספה אל עמיה, חייבים הכהנים להתרחק. בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת, יעוררו בלב העם את רעיון החיים.

חריג לעניין זה הוא "מת מצווה", כלומר מי שנמצא מוטל מת בדרך במקום שאין עוברים ושבים בו בני אדם ואיש אינו מטפל בקבורתו, וכל מי שמצא אותו חייב לטפל בהבאתו למנוחת עולמים, אף אם הוא כוהן גדול. וכבר כתב הרמב"ם להלכה בעניין זה דברים נכוחים²:

כהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מטמא לו. אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו. ואיזהו מת מצוה? אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין. דבר זה הלכה מפי הקבלה. במה דברים אמורים? כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר. ואפילו קרא שם [הכוהן] בדרך ואין לו עונה. אבל אם כשיקרא, אחרים עונים אותו, אין זה מת מצוה, אלא יקרא לאחרים, ויבואו ויעסקו בו.

והסיק מכאן הרש"ר הירש³:

ולמדנו מכאן את המעלה היתירה של מצוות גמילות חסד כלפי מת עזוב בלתי מוכר. והרי זה קו אופייני של תורת החיים היהודית, ללמדנו שמטרת המטרות של התורה הזאת - לחנך את האדם להיות אדם.

חובת הקבורה היא אפוא מן המצוות החשובות שנאמרו בתורה⁴, והיא אמורה על כל אדם, אף על הרוגי בית דין, כמו שנאמר בתורה במפורש:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אתו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה (דברים כא, כב-כג).

בעת האחרונה קמה בישראל חברה פרטית המציעה לשרוף את גופות מי שמעוניינים בכך במקום להביאן לקבר ישראל. בדברים שנאמר להלן, נבחן את עמדת ההלכה והחוק בשאלה זאת.

שרפת גופות במקרא

בפרסומיה של החברה החדשה נטען שאחד מאבות בתי הדין הרבניים, ששמו אינו נקוב בפרסומים הללו, אומר כי המנהג לשרוף את גופות המתים היה "הנוהג המקובל בתקופת המלכים"⁵. כתימוכין לטענה זו, החברה מציינת פסוקים אחדים מספר שמואל ומספר דברי הימים.

על שאול ובניו, שנפלו במלחמה נגד הפלשתים, מסופר בספר שמואל:

ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שָׁן, ויבאו יבשה וישרפו אתם שם (שמואל א לא, יב).

ועל אסא מלך יהודה, נאמר בדברי הימים:

ויקברֻהו בקִברתיו אשר כרה לו בעיר דויד וישכיבֻהו במשכב אשר מלא בשמים וזְנים מרֻקחים במרקחת מעשה, וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד (דברי הימים ב טז, יד).

ואילו על יהורם מלך יהודה, נאמר:

וימת בתחלֻאים רעים, ולא עשו לו עַמו שרפה כשרפת אבתיו (דברי הימים ב כא, יט).

כידוע לכל בר בי רב דחד יומא, אין למדים הלכה מן הכתובים. ואף אילו היה ניתן לעשות כן, ברור לכל יודע ספר שהפסוקים שהובאו לעיל אינם יכולים לשמש כאסמכתה להלכה המתירה כביכול שרפת גופת המת, שהרי הפסוקים בדברי הימים אינם מדברים על שרפת גופת המלך, אלא על מנהג שרפת בשמים לכבוד המלך, "וישרפו לו", ואפשר שזוהי גם כוונת הכתוב בספר שמואל בעניין שאול המלך, כפי שהציעו לפרש מקצת ממפרשי המקרא⁶.

ויש מי שאומר שהשרפה שנזכרה אצל מלכים במקרא אינה אלא שרפת כלי תשמישיו של המלך⁷, כעולה מן ההלכה הבאה בתוספתא⁸. וזה לשונה:

שורפין על⁹ המלכים... כשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים, אבל לא על הדיוטות. ומה הן שורפין עליו? מטתו וכלי תשמישו.

שרפה זו נועדה למנוע משאר בריות להשתמש בכלי תשמישו של המלך כדי שלא לפגוע בכבודו¹⁰.

ואולם יש מי שפירשו את השרפה האמורה במלכים כשרפת חלק מן הגופה, כגון הרד"ק, רבי דוד קמחי (פרובנס, המאה הי"ג), האומר¹¹ ששרפו את איבריו הפנימיים של שאול המלך, משום שהחל גופו להתליע, ואין זה מכבודו של המלך שייקברוהו כשחלק מגופו החל להירקב.

בדרך דומה, מסביר רבי יום טוב ליפמאן הלר (מורביה, המאה הי"ז), תלמידו של המהר"ל מפראג ומפרש המשנה. הוא אומר שנהגו לשרוף את איבריהם הפנימיים של מלכים כחלק מתהליך הכנת הגופה לחניטה, שהייתה דבר מקובל בימי קדם כחלק מקבורת המלכים¹².

בתקופת המלכים נחשבה שרפת גופת אדם לפעולה המבזה את המת, כעולה מן האמור במקרא על יאשיהו המלך, ששרף את עצמות כוהני הבעלים במסגרת מאבקו לטיהור יהודה מעבודה זרה¹³ וכעונש על שנהגו כוהני הבעל לשרוף עצמות אדם על מזבחותם¹⁴.

על היחס השלילי של נביאי ישראל לשרפת גופות, ניתן ללמוד מדבריו הנכוחים של הנביא עמוס, המונה בראש פשעי מואב את המנהג הזה, ואומר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו, על שָׂרפו עצמות מלך אדום" (עמוס ב, א). נמצא שאפילו שרפת גופתו של מלך נכרי נחשבה בעיני הנביא לדבר פשע. כיצד יעלה אפוא על הדעת שכך נהגו יהודים בגופות מלכיהם¹⁵.

דעת חז"ל על שרפת גופות

ממקורות רבים בתלמוד עולה בבירור שחכמי ישראל המשיכו לאחוז במסורתם של הנביאים והתנגדו אף הם התנגדות עזה למנהג שרפת הגופות. שרפת גופת המת נחשבה בעיניהם כביזוי כבוד המת וכעונש קשה לאדם. כך, למשל, מסופר בתלמוד¹⁶ על יהויקים מלך יהודה שנענש על חטאיו הרבים בשרפת גולגלתו לאחר מותו. והגדילו חכמי ישראל כשנהגו לכנות את הגרועים שבאויבי ישראל בכינוי הגנאי "שחיק טמיא", כלומר מי שנשחקו עצמותיו ונעשו אפר¹⁷. שרפת גופתו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן ופיזור אפרו בלב ים הם ביטוי מודרני למסורת עתיקת יומין זו.

התפיסה ששרפת גופת המת גורמת לו ביזיון השתרשה כה עמוק במסורת היהודית ובמנהג העממי, עד כי חששו חכמי ההלכה שמא יכבו יהודים דלקה שפרצה בשבת ויחללו את השבת כשהיא מאיימת לשרוף את גופותיהם של נפטרים. משום כך, בניגוד להלכה שקבעו חכמים עצמם, שאסור לטלטל את גופת המת בשבת, החליטו חכמים לצמצם את האיסור, וקבעו שהוא אינו חל אם הטלטול נועד להציל גופת מת מן השרפה, רק מפני החשש שיכבו קרוביו את השרפה, מפני שהכיבוי כרוך באיסור מדאורייתא¹⁸.

בתלמוד הירושלמי¹⁹ נקבע שאין תוקף לצוואתו של מי שציווה לשרוף את גופתו ושיש לקבור אותו כמנהג המקובל. לשון אחר: המבחן בעניין שרפת גופת המת אינו מבחן סובייקטיבי אלא אובייקטיבי. משל למה הדבר דומה? לאיסור העבדות בימינו, שגם הוא אינו תלוי בדעתו הסובייקטיבית של האדם, והוא חל על כל אדם באשר הוא אדם.

שרפת גופות בספרות ההלכה

בהמשך למסורת שתיארנו לעיל, ראו פוסקי ההלכה בכל הדורות בשרפת גופת המת עוון חמור מכמה טעמים: ביטול מצוות הקבורה²⁰; ניוול המת²¹; איסור "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא, כג)²²; איסור "בחקתיהם לא תלֵכו" (ויקרא יח, ג)²³; פגיעה באמונה בתחיית המתים²⁴.

לתפיסה הלכתית זו היו תוצאות חמורות ביותר. בפולמוס שהתקיים בשאלה אם מותר לקבור את אפרם של יהודים רפורמים שציוו לשרוף את גופתם בבית קברות יהודי, רבו האוסרים על המתירים²⁵ (וראוי להדגיש שאין הדברים אמורים במי שנשרפה גופתו בעל כורחו, שהכול מודים שיש להביא את אפרו לקבר ישראל).

רבי דוד צבי הופמן, מחשובי הפוסקים בגרמניה במאות הי"ט-הכ', אף התייחס לשאלה אם יש לאפשר תמיכה ציבורית לגופים העוסקים בשרפת גופות. ואחר שהאריך לעסוק בעמדתה העקרונית של היהדות בשאלה זו, הוא מדגיש:

בבית הקרעמטאריום [=משׂרפה] לא ישמש איש ממשועבדי הקהל [=מעובדי הציבור] שלא יסייעו לעוברי עבירה... והקהל לא יהא לו חלק באותו מעשה²⁶.

שרפת גופות במשפט הישראלי

התשתית הנורמטיבית לבחינת שאלת שרפת גופות במדינת ישראל מצויה בחוקים אחדים הנוגעים לעניין הטיפול בגופת המת.

ואולם קודם שנעסוק בדברים שנאמרו בחוקים הללו, ראוי להעיר שתמוה הוא הדבר שאין בישראל חוק המחייב לקבור מתים או לטפל בגופות המתים בדרכים אחרות²⁷. אמנם יש חוקים הדנים באופני קבורת המת או ניתוח גופתו, אך אין חוק הקובע במפורש את החובה לקבור את המתים²⁸.

כך, למשל, פקודת בריאות העם, 1940, מסדירה את ניהולם של בתי העלמין, וקובעת כללים אחדים בעניינם: שאין להקים בית עלמין אלא על פי אישור שיינתן בתנאי שבית העלמין נמצא במקום שאינו מסכן מקורות מים ובתנאי שהוא מרוחק יותר ממאה מטרים מבתי מגורים (סעיף 7(1)); שבית העלמין חייב להיות מוקף גדר (סעיף 7(2)); שחובה לנהל פנקס קבורה (סעיף 7(5)); שאין לקבור מת אלא אם ניתן רישיון קבורה בהתמלא תנאים מסוימים (סעיף 8(1)). הפקודה מסדירה גם את מועד הקבורה (סעיף 8(3-2)). אמנם הפקודה קובעת גם סנקציה פלילית על מי שמפר את הוראותיה (סעיף 10), אך אין בה הוראה מפורשת המחייבת את הקבורה.

לפני כעשר שנים חוקקה הכנסת את חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996. החוק קובע את זכותו של אדם להיקבר על פי השקפתו בלא להיזקק לשירותיהן של חברות הקדישא ומחייב את השר הממונה על ענייני הדת במדינה, כיום ראש הממשלה, להקצות קרקעות לבתי עלמין אזרחיים, אך גם חוק זה אינו מחייב את הקבורה עצמה.

ואמנם תמוה הוא שהמחוקק השאיר סוגיה ציבורית רגישה כל כך כשהיא פרוצה. יחד עם זאת, אין להסיק משתיקה זו שאין מגבלה חוקית בשאלה מה מותר לעשות בגופה²⁹. דומה שהנחת המחוקק היא שהטיפול בגופות צריך להיעשות לפי דיני העדה הדתית שהמת נמנה עליה, כמפורש בסעיף 5(א) לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953³⁰, הקובע:

לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה הגויה בבית הספר לרפואה יובאו הגויה וחלקיה המבותרים לקבורה לפי דיני העדה הדתית שעמה נמנה המת ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה (ההדגשה שלי; מ"ו).

לפי זה, יצאה שגגה מלפני המחוקק כשקבע חובה זו במפורש רק ביחס לגופה שבוּתרה לפי הוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, אך לא עשה כן ביחס לשאר הגופות. ואכן, לא יעלה על הדעת שהחוק אוסר לשרוף גופה רק אם נותחה לפני כן בבית ספר לרפואה, אך מתיר לשרוף גופה שלא נותחה בו.

בהתאם לכך, אם אנו מבקשים לשנות את המצב ולאפשר דרכים חלופיות לטיפול בגופות, ראוי שייעשה הדבר על ידי המחוקק לאחר דיון ציבורי ופרלמנטרי ראוי, ולא על דרך הפרשנות.

סוף דבר

היהדות מתנגדת נמרצות לשרפת גופות, ולא מצאנו בעניין זה שום מחלוקת, לא רק בין פוסקי ההלכה אלא אף לא בין מפרשי המקרא.

שרפת גופת המת מוגדרת כניוול למת וביזויו וכפגיעה בכבוד האדם. אשר על כן, אין תוקף לצוואתו של מי שמבקש שישרפו את גופתו. ההלכה אף אוסרת תמיכה ציבורית בגופים העוסקים בשרפת גופות.

דומה שהחוק הישראלי, אף שהוא מעורפל והשאיר חללים רבים בהסדרת השאלות הכרוכות בטיפול בגופות, אינו מתיר לשרוף גופות של מתים. יחד עם זאת, לא נאסר הדבר בחוק במפורש אלא ביחס לגופה שנותחה לפי הוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.
1. פירוש רש"ר הירש, ויקרא כא, ה.
2. רמב"ם, הלכות אבל, פרק ג, הלכה ח.
3. פירוש רש"ר הירש, ויקרא כא, א.
4. ראה רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה רלא. וראה לעניין זה: א' הכהן, "'חברה קדישא' ותקנת הציבור", פרשת השבוע, חיי שרה, תשס"ב, גיליון מס' 50; מ' ויגודה, "בדיקה גנטית לזיהוי גופה בקבר אחים", פרשת השבוע, ויחי, תשס"ה, גיליון מס' 190.
5. מתוך אתר החברה www.aleyshalechet.co.il
6. ראה פירוש דעת מקרא על אתר. לכאורה, יש ראיה מן הפסוק הבא מיד אחרי המילים "וישרפו אותם שם" שאין מדובר בשרפת הגופה. וזה לשונו: "ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביָבֵשָׁה". כי אילו שרפו את גופת שאול, לא היה מה לקבור תחת האשל זולת אפר הגופה. ואולם ראה מאמרו של פרופ' בנימין מזר (מייזלר), "מנהג שרפת המתים", קדם ב (ירושלים תש"ה), עמ' 126. לפי המובא שם, אין להביא מכאן ראיה, משום שמדובר בחברות פרימיטיביות ופגניות שנמצאו עדויות ארכיאולוגיות למנהגי שרפת גופות בהן, כשנמצאו שרידים של עצמות חרוכות שלא כילתה האש את עצמותיהם עד לאפר. ואולם ראה שם, עמ' 128, את מסקנתו החד-משמעית של מזר, שמנהג זה לא היה מקובל בין יהודים. לדעתו, שרפת גופות שאול ובניו הייתה חלק מתהליך טיהור גופותיהם אחרי שנטמאו בידי הערלים. מעשה זה הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: "בתקופת המלוכה הישראלית היתה נחשבת שרפת המתים, וכל שכן שרפת העצמות, למעשה בזיון וקלון כלפי הנפטרים".
7. ראה דעת מקרא לשמואל א על אתר. למנהגי הקבורה בתקופת המקרא, ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ז, ערך קבר, קבורה, עמ' 24-3.
8. תוספתא (ליברמן), שבת ז, יח.
9. זהו הנוסח ברבים מכתבי היד של התוספתא (בניגוד לנוסח המצוי בדפוסים: "את המלכים"). וראה ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, שבת, עמ' 100.
10. ראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ב, הלכה א.
11. פירוש הרד"ק לשמואל א, שם.
12. תוספות יום טוב על המשנה, פסחים ד, ט.
13. ראה דברי הימים ב לד, ה.
14. ראה: מלכים א יג, ב; מלכים ב כג, טז-כ.
15. וראה מה שהבאנו מדברי מזר (לעיל, הערה 6).
16. סנהדרין פב ע"א.
17. כינוי זה דבק באדריינוס קיסר ובנבוכדנצר מחריב בית המקדש. ראה למשל: מסכת סופרים יד, ג; בראשית רבה (וילנא) עח, א; ויקרא רבה (וילנא) כה, ה.
18. שבת מג ע"ב-מד ע"א. וראה להלכה, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שיא, סעיף א.
19. ראה ירושלמי כתובות, פרק יא, הלכה א, ופירושו בשו"ת בית יצחק, יו"ד, חלק ב, סימן קנה, אות ג.
20. ראה: שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, יורה דעה, סימן קיד; הרב י"מ טוקצ'ינסקי, גשר החיים, חלק א, פרק טז, סעיף ט.
21. שם.
22. ראה שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן עב.
23. ראה שו"ת דעת כהן, יורה דעה, סימן קצז.
24. ראה: שו"ת אחיעזר ושו"ת דעת כהן שם.
25. לסקירת דעות הפוסקים בשאלה זו (והפניות רבות לפוסקים שנדרשו לשאלת שרפת גופות בכלל), ראה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשנ"א, כרך ב, עמ' 505, הערה 24א. וראה גם, הרב א' בקשי-דורון, "פתרון לבעיית קבורת הנוכרים במדינת ישראל", תורה שבעל פה לט (תשנ"ח), עמ' כז-כח.
26. שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, יורה דעה, סימן קיד, סעיף יח, אות ג.
27. יש להוציא מכלל זה את חוק בתי קברות צבאיים, התש"י-1950, סעיף 4(א), המחייב להביא חייל לקבורה.
28. על רקע זה הונחה על שולחן הכנסת ביום 27.7.05 הצעת חוק פרטית של ח"כ אלי ישי, הצעת חוק חובת הבאה לקבורה, התשס"ה-2005 (פ/3923), ובה הוראה מפורשת האוסרת לשרוף גופות כולל סנקציה פלילית בצדה.
29. על הטיפול בגופת המת, עשויות אמנם לחול באופן עקיף גם הוראות חוק אחרות, כגון סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, האוסר לשבש מהלכי משפט, שהרי שרפת גופה עלולה להביא להעלמת ראיות. וראה גם סעיף 20 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958.
והשווה סעיף 8(1)(ה) לפקודת בריאות העם, 1940: "ראו רופא של לשכת בריאות מחוזית או רופא שהוסמך לפי פסקה (ב), שסיבת המוות אינה טבעית, או היה להם יסוד סביר לחשש שסיבת המוות אינה טבעית, ימסרו הודעה על כך למשטרה או יבקשו מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאה הגוויה לחקור בסיבת המוות, ולא יתנו רשיון קבורה כל עוד לא קבלו הודעה מהמשטרה שאין יותר מניעה למתן הרשיון...".
30. לניתוח החוק והרקע ההיסטורי לחקיקתו, ראה א' הכהן, "משפט ורפואה ב'מדינה יהודית ודמוקרטית': בין אנטומיה של חוק לפתולוגיה של יחסי דת ומדינה", שערי משפט ב (תש"ס), עמ' 189.

---

---