" 'כבד את אביך', מכבדו בחייו ומכבדו במותו¹" (קידושין לא ע"א).
לע"נ אבי מורי, ר' חיים ב"ר משה נח שמעוני, הולך תמים ופועל צדק. נלב"ע בש"ק בהר-בחקותי תשמ"ז.

אקדמות מילין

פרשת בהר עוסקת בדיני מכירת קרקעות ובתים בארץ-ישראל ובדיני גאולתם. לפי האמור בתורה (ויקרא כה, כט-ל), יש מערכת דינים לגאולת "בית מושב עיר חומה", כלומר בית בעיר שהייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, וכן לגאולת בית ב"בתי החצרים", עיר שלא הייתה מוקפת חומה. וזה לשון המקרא:

ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו, ימים תהיה גאלתו. ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חמה לצמיתֻת לקנה אתו לדרתיו, לא יֵצא ביובל.

המוכר זכאי לגאול בית שמכר בתוך "כל שנים עשר חודש מיום שמכר בכל עת שירצה, ואפילו ביום שמכר"². ואם לא גאל המוכר את הבית בפרק זמן זה, המכר מוחלט לצמיתות לקונה אותו, ואינו חוזר לבעלותו אפילו בשנת היובל.

דין זה מנוסח במשנה בסגנון נורמטיבי: "המוכר בית בבתי ערי חומה, הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חודש" (ערכין ט, ג); ובמשנה שלאחריה מובאת התוצאה של הימנעות מגאולת הבית: "הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאלה, היתה חלוטה לו [=לקונה]" (ערכין ט, ד).

הגדרת הזכות לגאול

במסגרת עיוננו כאן, נבקש להגדיר את זכות הגאולה במינוח משפטי כללי, תוך הדגמת חילוקי הדעות שבין הפרשנים לבין הפוסקים בסוגיה זו.

זכות המוכר לבטל את המכר, "זכות הגאולה", מחייבת להגדיר את טיבה של הזכות במציאות המשפטית שבין הצדדים³.

עקרונית, ניתן להציע שתי דרכים להגדיר את זכות הגאולה: הדרך האחת היא, לראות את זכות הגאולה כזכות נלווית וצמודה לעסקת המכר; והשנייה, לראותה כזכות עצמאית ונפרדת מעסקת המכר.

תנאי מתלה או תנאי מפסיק

בהנחה שזכותו של המוכר לגאול היא זכות שמקומה הוא בעסקת המכר שבין הצדדים, משמעותה תהיה כהתניה על עסקת המכר, כשהתנאי הוא חלק בלתי נפרד מן ההתקשרות שבין הצדדים.

תוכן התנאי ברור: אם לא יגאל המוכר את הבית שמכר בתוך שנה מיום מכירתו, יתקיים התנאי, והמכירה, שהייתה מותנית, תהפוך למכירה מוגמרת וחלוטה⁴.

מנגד, ניתן להציג את זכות המוכר לגאול כתנאי שתוכנו הפוך, לאמור: אם יגאל המוכר את הבית, תתבטל המכירה⁵.

גדולי המפרשים של שולחן ערוך חושן משפט, "קצות החושן" מצד אחד ו"נתיבות המשפט" מצד שני, חלוקים בשאלת תוכן התנאי הנלווה למכירה בשל זכותו של המוכר לבטל את המכירה⁶.

לדעת בעל "קצות החושן", זכות הגאולה היא תנאי שבהתקיימו בטלה המכירה. תנאי מסוג זה חופף במשמעותו להגדרת תנאי מפסיק. לשיטתו, התרחשות התנאי מחייבת פעולה אקטיבית של המוכר לגאול את הבית. בהתקיים התנאי, מתבטלת עסקת המכר שבין הצדדים.

לעומתו, מסווג בעל "נתיבות המשפט" את הזכות לגאול כתנאי שבהתקיימו מתקיימת המכירה. תנאי מסוג זה חופף במשמעותו להגדרת תנאי מתלה. לשיטתו, התנאי אינו מצריך כל פעולה מצד המוכר. התנאי המתלה מתקיים מאליו בחדילתו ובהימנעותו של המוכר מלגאול.

למחלוקת שביניהם בשאלת תוכן התנאי, האם כפעולה אקטיבית אם במחדל (אי-גאולה), יש נפקות משפטית, כפי שנפרט בהמשך דברינו.

זכות הגאולה כמכר חוזר

ניתן לטעון שזכות הגאולה אינה "מרחפת" מעל עסקת המכר שבין הצדדים ואינה גורעת מתוקפה. כך עולה לכאורה מדברי רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשולחן ערוך, ולפיהם: "בבתי ערי חומה - המכר נגמר מיד"⁷. את זכותו של המוכר לגאול הוא מגדיר בלשון זו:
דרחמנא [=שהתורה] זיכתה למוכר כאילו התנה הלוקח עמו... זו שלקחתי ממך, אם תיתן לי מעות עד י"ב חודש, מכורה לך מעכשיו.
לשיטתו, ההתניה שיחול המכר החוזר למפרע, "מעכשיו", כלומר מיום מכירתו לקונה, אינה קשורה להגדרת זכות הגאולה. בהמשך דברינו נבהיר מה היה ההכרח להוסיף את ההתניה הזאת לתנאי המכר החוזר.

מפרשים אחרים נוקטים בלשון מפורשת שעולה ממנה כי לשיטתם גאולת הקרקע היא מעין מכר חוזר: "קניין בית בערי חומה הוא קניין גמור בתוך השנה, רק שהתורה אמרה... אם זה יחזיר לו מעותיו, מחויב הלוקח לחזור ולמכור"⁸.

ביטול המכר למפרע

ביטול המכר למפרע מובן היטב אליבא דשיטת "נתיבות המשפט", ולפיה זכות הגאולה היא תנאי מתלה. כל זמן שלא התרחש התנאי, לא השתכללה המכירה, והיא מותנית: אם התנאי המתלה אינו מתקיים, כאילו לא נעשתה המכירה, וזכויות הצדדים נותרות כשהיו בתחילה.

לעומתו, בעל "קצות החושן" סבור שהתנאי הוא תנאי מפסיק, ובהתקיימו מתבטלת המכירה. הסברה נוטה לומר שהתרחשות התנאי המפסיק היא פרספקטיבית, כלומר צופה פני עתיד בלבד, ואינה רטרואקטיבית, כלומר אינה פועלת למפרע⁹, שהרי ההתקשרות שבין הצדדים לעסקה השתכללה כבר בשעת המכירה.

החידוש בזה הוא שגם לדעת "קצות החושן", מימוש זכות הגאולה מבטל את המכר למפרע, ולא מכאן ולהבא.

לפי השיטה השלישית, הרואה בגאולת הבית מעין מכר חוזר, יכולת החזרה מן המכר חלה למפרע, כלומר מיום המכירה המקורי¹⁰.

תקנת הלל הזקן

המשנה מתארת מצב, ולפיו כדי למנוע מן המוכר את האפשרות לגאול את ביתו, היה הקונה מסתתר מפניו בתום השנה שהייתה בה למוכר זכות לגאול את השדה. וזה לשון המשנה בעניין זה:¹¹

בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש, כדי שיהא חלוט לו [=לקונה].

כדי להתגבר על הערמה זו¹², התקין הלל הזקן תקנה גדולה:

התקין הלל שיהא חולש [=מטיל] מעותיו ללשכה, ויהא שובר את הדלת [=לאחר שהפקיד את הכסף לזכות הקונה, המוכר יכול להיכנס חזרה לביתו], ונכנס. אימתי שירצה הלה [=הקונה], יבא וייטול את מעותיו.

את חידושו של הלל, הסביר מ' אֵלון¹³:
מצד הדין, לא די שייתן המוכר את הכסף, אלא צריך שיתנהו לידי הקונה ושהוא יקבל אותו; זוהי אפוא "נתינה בעל כורחו", שאינה נתינה. הלל תיקן חידוש עקרוני, שבכגון זה אפשר לו להפקיד את הכסף במקום שהוא שמור מבחינה ציבורית לזכותו של מי שצריך לקבל את התשלום על פי דין, אך מסרב לעשות כך; ודינה של הפקדה זו כדין נתינה משפטית בעלת תוקף מלא¹⁴.
אֵלון אף מצביע על מניע משותף לשתי תקנותיו המהותיות של הלל, תקנתו בעניין הפרוזבול ותקנתו בעניין בתי ערי חומה¹⁵:

לשתי תקנותיו של הלל מניעים כלכליים-חברתיים משותפים. התקנה האחת היא תקנת הפרוזבול, המכוונת נגד מניעת אשראי מן האדם הקטן הזקוק לכך מחמת החשש של שמיטת החוב בשנה השביעית; על תקנה זו כבר עמדנו במפורט. התקנה השנייה היא בעניין גאולת בית בבתי ערי חומה, וכוונתה לסייע בידי המוכר, שנאלץ למכור את ביתו-דירתו, לגאול ולהחזירו לעצמו.

מן הפרט אל הכלל - טענת אונס בדיני מכר

מתקנתו של הלל, הסיק רבי אלכסנדר זוסלין הכהן (גרמניה, המאה הי"ד), בעל ספר "האגודה", עיקרון מנחה בדיני טענת אונס¹⁶. לפי עיקרון זה, אדם שהתחייב לעשות פעולה מסוימת בזמן קצוב, כגון "אעשה כך וכך... בתוך שלושים יום", והיה יכול לעשותה במשך הזמן, אלא שדחה את ביצועה מיום ליום, וביום האחרון נאנס ולא היה יכול לעשותה - אין טענת האונס יכולה לסייע בידו. הנימוק לכך הוא, שהיה לו די זמן לעשות את הפעולה לפני שאירע האונס.

כמקור לעמדתו של בעל ספר "האגודה", משמשת המשנה במסכת ערכין, שהזכרנו לעיל. מן המשנה הזאת משתמע שאלמלא תקנתו של הלל, אף על פי שלא גאל המוכר את הבית מחמת אונס שאירעו ביום האחרון, כשהקונה הסתתר מפניו, המכר היה חלוט. אילו הייתה טענת אונס ביום האחרון, בתום המועד, טענה בת תוקף, לא הייתה צריכה המכירה להיות חלוטה, גם בלא תקנת הלל.

בעל "נימוקי יוסף" נוקט עמדה הפוכה. לשיטתו, גם לטענת אונס בסוף הזמן יש תוקף, וצריך להתחשב בה, מכיוון שמלכתחילה הייתה רשות לטוען אותה לדחות את ביצוע הפעולה עד תום הזמן שניתן לו. אם כך, גם כשנאנס בסוף הזמן, נחשב הדבר לאונס.

אפשר שהסבר מחלוקתם תלוי בשאלה אם יש לתת משקל לעובדה שקודם להתרחשות האונס שמנע את קיום הפעולה, ניתן היה לעשות את המעשה אם לאו. לדעת בעל "האגודה", דחיית מימוש הזכות לסוף הזמן, כמוה כנטילת סיכון שימנע את ביצוע הפעולה. במקרה זה, האחריות מגולגלת על כתפי נוטל הסיכון, ובלשון המקורות: "איהו אפסיד לנפשיה", כלומר הוא הפסיד לעצמו.

אך לדעת בעל "נימוקי יוסף", יש לתת משקל מכריע לעובדה שניתן היה לדחות את ביצוע הפעולה מלכתחילה לסוף הזמן. ממילא, גם משאירע אונס, אם היה בתוך מסגרת הזמן שקבעו הצדדים מלכתחילה לקיום העסקה, תתקבל טענת האונס כצידוק לאי-קיום ההתחייבות.

על רקע גישות אלה, ניתן לשוב ולעיין בתקנת הלל לאור האפשרויות השונות בדבר סיוג זכות המוכר לגאול את הבית מיד הקונה, שהובאו לעיל.

אם זכות המוכר לגאול אינה גורעת מתוקף המכר כבר מיום המכירה, וכדי לגאול את הבית מידי הקונה, מתבצע מעין מכר חוזר, אין כל מקום לדיון בטענת אונס. ואף כשהיה המוכר אנוס, ונמנעה ממנו הזכות לגאול במשך כל השנה, אין בכך כדי לסייע בידו. בסופו של דבר, המכר החוזר לא התבצע בפועל, ומה הבדל יש בין פעולה משפטית שלא בוצעה מרצון לבין פעולה משפטית שלא בוצעה מחמת אונס. בין כך ובין כך, הפעולה המשפטית לא בוצעה. והלוא אין בכוחה של טענת אונס ליצור תוצאה התלויה בהתקיימותה של פעולה משפטית, שלא נתקיימה הלכה למעשה. כוחה של טענת אונס מוגבל רק לעניינים מצומצמים: פטור מענישה או שלילת ייחוס מעשה - שנעשה מחמת אונס - לעושהו. מסיבה זו, דוחה רבי עקיבא איגר את ראייתו של בעל ספר "האגודה"¹⁷.

לכאורה, הוא הדין לשיטת "קצות החושן", שהזכות שנתנה התורה למוכר לגאול את ביתו היא תנאי מפסיק בעסקת המכר, המחייבת פעולה אקטיבית, "גאולה", כדי להביא לביטול המכר. גם כאן, התוצאה המשפטית אינה יכולה להיווצר רק על ידי העלאת טענת אונס, הא ותו לא. טענת אונס אינה רבת כוח עד כדי כך שיכולה היא ליתן תוקף לפעולה שלא נעשתה, פעולת "הגאולה", ולהפוך אותה לפעולה שבוצעה בפועל.

מה שאין כן לשיטת "נתיבות המשפט". לשיטתו, זכות המוכר לגאול היא מעין הצבת תנאי מתלה על עסקת המכר, ואם לא יגאל המוכר את הבית, יהא המכר חלוט. כאן יש מקום לדון בהבדל בין מקרה שבו התנאי מתקיים, ורק בגלל אונס, נמנע המוכר מלגאול את שדהו, לבין מקרה שבו התמלא התנאי במהלך העניינים הרגיל¹⁸. בנסיבות אלו, יוכל המוכר לטעון שאין ליחס אליו את מחדל אי-הגאולה שנגרם מחמת אונסו, ואם תתקבל טענתו, התוצאה תהיה שלא התקיים התנאי המתלה.

הערות:

* שופט (בדימוס).
1. ויפה העיר ידידי רי"ק רייניץ שמניין "כבד את אביך" עולה בגימטריא למניין "ובמותו". ראה ספרו, קישוטי תורה, פרשת יתרו.
2. רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק יב, הלכה א.
3. הביטוי לקוח מע"א 741/79 כלנית השרון ואח' נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533, 540, הדן בהגדרת המצב המשפטי בתקופת ביניים. הדיון שם הוא בשאלה אם חוזה שבוטל כדין בגין הפרתו מתבטל למפרע, או שביטול החוזה משמעותו שחרור הצדדים מחובתם לבצע חובותיהם בעתיד, אך אין פירושו עקירתו מהמציאות המשפטית שבין הצדדים עד לביטולו.
4. תנאי מסוג זה מוכר בחוק החוזים, חלק כללי, כ"תנאי מתלה", ובלשון החוק סעיף 27(א): "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי".
5. תנאי מסוג זה מוכר בחוק החוזים, חלק כללי, כ"תנאי מפסיק", ובלשון החוק סעיף 27(א): "או שיחדל בהתקיים תנאי".
6. בפירושיהם לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן נה.
7. הגהות רבי עקיבא איגר, אורח חיים, סימן קח.
8. עיני שמואל על מסכת ערכין, סימן לא, סעיף ב. הוא מדייק שם מלשון המשנה במסכת ערכין (ט, ד) על תקנתו של הלל בגאולת בית בעיר חומה, המצריכה גם מעשה קניין, שבירת הדלת על ידי המוכר, "ויהא שובר את הדלת". וזה לשונו: "הא דנקיט הלשון שיהיה שובר הדלת, כתבנו בעניותינו בהלכות גיטין, סימן קמא, דקניין בית בערי חומה הוא קניין גמור בתוך השנה, רק שהתורה אמרה שלאחר [צ"ל: שבתוך] שנה, אם זה יחזיר לו מעותיו, מחויב הלוקח לחזור ולמכור. ואם זה הטמין עצמו, ואינו רוצה להחזיר, על זה התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה. והנה תקנה זו היא מכח חכמים מצד הפקר בי"ד הפקר... היינו להפקיר יש כח בידם, אבל לא לעשות שאינו זוכה כזוכה, וצריך הזוכה לעשות בו קניין, לכך אמר שיהיה שובר את הדלת ויכנס".
וראה גם תוספות יום טוב על המשנה, שם, ד"ה "התקין הלל הזקן", האומר שתקנתו זו של הלל היא על יסוד הכלל "הפקר בית דין הפקר", ומפנה לסוגיית התלמוד (גיטין לו ע"ב), שהתפרשה בה תקנת הפרוזבול של הלל על יסוד הכלל "הפקר בית דין הפקר".
9. בספרות המשפטית הכללית, מצינו דעות אחדות בסוגיה זו. הדעה היותר מקובלת היא שבתקופת הביניים חוזה על תנאי מפסיק הוא חוזה תקף ומחייב לכל דבר ועניין, והוא יוצר זכויות וחובות מוחלטות מיד עם כריתתו, להבדיל מחוזה על תנאי מתלה. לדעות בעניין זה, ראה ג' שלו, דיני חוזים (תשס"ה), עמ' 484-481.
10. בעלי השיטות הגורסות כי ביטול המכירה הוא מכאן ולהבא נאלצים לומר שביטול המכירה הוא למפרע משום שסוגיית התלמוד במסכת ערכין (לא ע"ב) מגדירה את דמי השימוש שהקונה אינו משלם על תקופת הביניים שהחזיק בבית כריבית מותרת, שהתורה מתירה לקונה לקבל עבור התקופה שהמוכר החזיק בכספו. הווי אומר: אילו הייתה המכירה תקפה בתקופת הביניים, עד לגאולת השדה בידי המוכר, ומתבטלת מכאן ולהבא, היה נשמט הבסיס לחיובו של הקונה בדמי שימוש, שהרי בשלו החזיק. הגדרת דמי השימוש כריבית תואמת רק אם נאמר שמבחינה משפטית, המכירה מתבטלת למפרע.
11. משנה, ערכין ט, ד.
12. על הנושא המורכב ורב הפנים של הערמה על החוק במקורות המשפט העברי, ראה מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד (ירושלים תשכ"ד), עמ' 26 ואילך.
13. המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 461.
14. ראה לעיל, הערה 8.
15. המשפט העברי, שם, עמ' 460.
16. ספר האגודה על מסכת גיטין, פרק מי שאחזו, אות קלב.
17. ובלשונו: "דסוף סוף לא אקני ליה ביתיה, אלא אם יתן לו המעות. אבל אם לא יתן לו, אף שהוא מחמת אונס, מכל מקום, אינו מקנה לו בשביל כך את שלו, כמו שכתב הש"ך, חו"מ, סימן כ"א [ ס"ק ג], דאונס רחמנא פטריה, ולא חייביה. ודוק".
18. השווה סעיף 28(א) לחוק החוזים, חלק כללי, ולפיו צד שמנע את קיומו של התנאי המתלה אינו זכאי להסתמך על אי-קיומו אם הסתתר הקונה מפני המוכר כדי למנוע ממנו לגאול את מה שמכר לו.

---

---