אקדמות מילין

פרשת במדבר היא אחד הסממנים השבטיים המובהקים ביותר בעולמו של מקרא. לצד פירוט מדוקדק של מניין בני כל שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך בהבדלה שבטית זו: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (ב, ב).

לעתים מקבלת השבטיות הדגשה חיצונית או סמלית גרידא כבפרשתנו המדגישה את חשיבות השמירה על סדרי המחנה הצבאי. ואכן, בכמה מתחומי החיים, קיבלה שבטיות זו פן נורמטיבי מובהק והייתה לראש פינה במערכת חוקים והלכות שתכליתם למנוע ערבוב בין קבוצות שבטיות או מעבר של אדם מן הקבוצה שהוא נמנה עמה לקבוצה אחרת.

בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על כמה ממאפייניה של השבטיות ועל תוצאותיה המעשיות בשאלות שבטיות ומגזריות (סקטוריאליות) בעולם המשפט ועניינה של אחת מזכויות היסוד בעולם המשפט המודרני: חירות ההתאגדות.

איסור חיתון בין-שבטי

אחד הדגשים השבטיים הבולטים בעולמו של מקרא משתקף בעמדתו בשאלת חלוקת הנחלות, וכפועל יוצא הימנה לאיסור נישואין בין-שבטיים.

לכאורה, חלוקת הנחלות המקראית אינה שוויונית, והיא מיוסדת על עקרונות שבטיים במובהק: יש בה קביעה מראש של תחום לכל שבט ושבט ופגיעה בעקרון השוויון עקב אי השוויון בגודל הנחלות ובטיבן. וכבר הובעה תרעומת על אפליה זו באגדת חכמים¹:

אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות?! לאחיי נתת להם ארצות, ולי נתת ימים ונהרות?!

לחלוקה קניינית זו יש השפעה עקיפה גם על דיני הנישואין. מפשוטו של מקרא עולה שנאסר על בנות צלפחד, שירשו את נחלת אביהן², להינשא מחוץ לשבטן. למותר לומר ששבטיות זו פוגעת פגיעה קשה בחופש הנישואין, אף שנומקה ב"תכלית ראויה", מניעת העברת נחלה "ממטה אל מטה", משבט אחד למשנהו: "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (במדבר לו, ט)³.

בתקופה מאוחרת יותר, אף נקבע איסור חיתון בין-שבטי כמעין-עונש⁴. בעקבות מעשה ההתעללות הנורא בפילגש בגבעה, נשבע איש ישראל במצפה לאמר: "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כא, א). מאורע זה היה כה טראומתי, עד כדי חשש שייפקד וייגדע "שבט אחד מישראל" (שם, ו).

יחד עם זאת, עיון בהלכת חז"ל מלמד שכבר בתקופה קדומה, עם הכניסה לארץ, נתבטל האיסור המקראי על נישואים בין-שבטיים באמצעות פרשנות יוצרת של החוק הקדום ונתאפשרה העברת אדמות משבט אחד למשנהו⁵. ביטוי לדבר הוא קביעת יום ט"ו באב כיום חג, כיוון שבו "הותרו שבטים לבוא זה בזה". וכך מתואר הדבר בתלמוד⁶:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

דרוש [=מה דרשו, כיסוד להיתר]? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד... למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר לו, ו) - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה⁷.

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" (שופטים כא, א). מאי דרוש? אמר רב: "ממנו" - ולא מבנינו⁸.

נראה שהשתמשו חכמים בפרשנות דווקנית⁹ כדי לצמצם את תחולת איסור הנישואין הבין-שבטיים עד למינימום, עד שבטל ועבר מן העולם.

שיפוט ושיבוט

אחת הדוגמאות הבולטות לזיקת שבין השבטיות לבין מערכת המשפט בעולמו של מקרא נוגעת למערכת השיפוט¹⁰. לעניין מינוי שופטים, התורה מצווה אותנו: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך" (דברים טז, יח). לפי פשוטו של מקרא, הפסוק מתאר אידיאל או מציאות גרידא הנובעים מפיזורם של השבטים והרצון להבטיח מערכת שיפוט יעילה לכול, אך יש פרשנים שראו בכך צו מעין נורמטיבי: לא יתמנה שופט אלא מבני אותו שבט. וכן עולה מן התלמוד: "תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'לשבטיך ושפטו' - מלמד שמצווה בשבט לדון את שבטו"¹¹. והטעם שניתן להלכה זו הוא הצורך שיכיר השופט את העומדים לדין לפניו וגם הצורך באימון הציבור במערכת המשפט. ההנחה המוטמעת בפסוק זה היא שהציבור ירחש כבוד יתר לשופט שהוא "אחד משלהם" ונמנה עם בני שבטם¹².

השבטיות כתנאי כשירות

דוגמה בולטת להשפעת השבטיות על המשפט היא ההנהגה המדינית בעולמה של מורשת ישראל. כידוע, למן תקופת המלוכה, הקפידו לבחור מלכים על ישראל רק משבט יהודה ומבית דוד. תנאי כשירות זה נרמז כבר בתקופה קדומה ביותר, בתקופת האבות¹³, ועוגן היטב בתקופת המלוכה.

תוצאותיה של הקפדה זו ניכרות היטב במהלך ההיסטוריה היהודית. כך, למשל, נאמר בתלמוד ש"אין מושחין כהנים למלכים"¹⁴, ואף יש הד לעובדה שהתנגדות החכמים למלכות בית חשמונאי היא תוצאה של יומרתם ליטול להם מלוכה אף שאינם מיוצאי חלציו של דוד המלך, ולא בשל כישוריהם הפחותים.

בתקופות מאוחרות יותר, נתרכך מעט טעמן של הלכות אלה, כעולה מדברי הרמב"ם, המבחין בין מצב של "לכתחילה", המלכת איש מבית דוד, לבין המנהג בדיעבד, כהונת מלך משאר שבטי ישראל:
נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך, וכל מצות המלכות נוהגות בו, אף על פי שעיקר המלכות לדוד, ויהיה מבניו מלך, שהרי אֲחִיָּה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו: 'והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד' וגו'. ואמר לו אחיה: 'ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים'.

מלכי בית דוד הם העומדים לעולם, שנאמר: 'כסאך יהיה נכון עד עולם'. אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל, תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם: 'אך לא כל הימים'¹⁵.

וכפי שעולה מן המקרא, ניתנה שימת הלב למסגרת השבטית גם בכהונות אחרות. ואף שנתערערה מסגרת זו כבר בימי מלכות דוד ושלמה, מלמדות לכאורה רשימות מפקדים של משפחות מימי דוד ואילך (דברי הימים א, ז) וכן מפקדים וגיוסים לפי מסגרות שבטיות בממלכת יהודה (דברי הימים ב, יד, ז; יז, יד), שלא חדלה מלהתקיים.

השבטיות התבטאה גם בכשירות לשרת במקדש. כשהורשו לעסוק בעבודת הקודש רק בני שבט לוי, ואף בו הותר לכל משפחה לעסוק רק בעבודה מסוימת¹⁶.

ביטוי נוסף לחלוקת ה"נחלות" בעבודת המקדש ניתן במשנה המתארת בני קבוצות ומשפחות מסוימות שרכשו מעין מונופולין בתחומים מסוימים של עבודת המקדש¹⁷.

שבטיות ומגזריות בקהילה היהודית

עם התגבשות הקהילה היהודיות, עלתה שאלת ה"שבטיות" והמגזריות בהקשר אחר לחלוטין, בעיקר בעקבות הגירת יהודים מקהילה לקהילה, ורצון כל קהילה מקורית לשמר את אורחותיה. התופעה הגיעה לשיא לאחר גירוש ספרד ביצירת קהלים רבים בערי האימפריה העותמנית. בספרות השו"ת יש עשרות תשובות שמשתקף בהן המתח בין הקהלים והן עוסקות באפשרות של אדם לעבור לקהילה אחרת.

המאבק בין הקהלים היה בעל משמעות כלכלית עצומה, ולא רק חברתית: ככל שהקהילה הייתה גדולה יותר, היה נטל המס שהוטל עליה מתחלק בין מספר רב יותר של חברים. יתר על כן: לקהילות הגדולות היו משאבים כלכליים גדולים יותר והן יכלו להיטיב באמצעותם את מצב חבריהן.

לכן, אין זה מפליא שמצינו בספרות המשפט העברי בתקופה זו דיונים רבים בשאלת חופש ההתאגדות והסדרים משפטיים שונים שמנעו לעתים מאדם לעזוב את קהילתו ולעבור לקהילה אחרת או אף הקמת קהילה חדשה.

עדות מרתקת לדבר נשתמרה בקטע מן הגניזה הקהירית המתאר פולמוס שאירע במצרים במאה הי"ג, בימי רבי אברהם בן הרמב"ם, שמונה לנגיד, מנהיג קהילת יהודי מצרים בהיותו בן שמונה-עשרה שנה בלבד¹⁸. בשל ערעורם על מנהיגותו, ביקשו חלק מאנשי הקהילה להימנע מלהתפלל בבתי הכנסת, ופתחו לעצמם "מועדוני תפילה" משלהם. כדי למנוע זאת, גזרו חכמי הקהילה בשנת 1205 חרם חמור האוסר על קיום תפילה בבתים פרטיים.

חופש ההתאגדות

תופעה דומה נתגלתה בקהילות מרוקו במאה הי"ז עם התרבותם של בתי כנסת פרטיים¹⁹. חלק ניכר מן ההכנסות שנתקבלו ממכירת העליות לתורה ושאר נדבות הציבור, פרט לדמי האחזקה השוטפת של בית הכנסת, יועדו למשפחה שבית הכנסת היה שייך לה והיא בעלת השררה. כדי למנוע הסגת גבול עקב הקמת בתי כנסת חדשים שיצמצמו בהכרח את הכנסות בעלי בתי הכנסת הקיימים, תיקנו חכמי מרוקו תקנות שאסרו פתיחת בתי כנסת חדשים.

כך, למשל, נדרש הרמ"א בן המגרב, רבי רפאל משה אלבאז²⁰, באחת מתשובותיו לשאלת פרשנותה של תקנה שאסרה פתיחת בתי כנסת חדשים²¹. על פי המתואר בשאלה, ביקש אחד מאנשי קהילת צפרו²² לבנות בית כנסת חדש בגלל הצפיפות בבתי הכנסת הקיימים. דא עקא, תקנת הקהל משנת "יתהלל המתהל"ל" [1745?²³] אסרה לפתוח בתי כנסת בלא אישור בית הדין²⁴, ולפי המתואר בשאלה, אושררה תקנה זו שנית ב"בית דין של חמש" בראשות ר' אליהו צרפתי בשנת "והוכיח במישו"ר [=1798]". לימים²⁵, ביקש בית דין זה עצמו לחזור בו מן התקנה בהסתמכו על "פסקי דינין מכמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה"²⁶, ולפיהם "כל תלמיד חכם שהוא ראוי והגון וירא שמים, יש רשות בידו לבנות בית הכנסת לעצמו להתפרנס ממנה²⁷ דרך כבוד, ואין שום אדם יכול לעכב עליו". כדי להתגבר על ההגבלה שבתקנת הקהל, פירשה ר' רפאל משה אלבאז פירוש מצמצם. וזה לשונו:

שלא אמרו חכמי התקנה אלא במי שאינו ראוי והגון, ורוצה לבנות במה לעצמו להשׂתרר על הציבור שלא לשם שמים, בכהאי גוונא [=בכגון זה] הוא דיכולים לעכב עליו, ועליו תעבור קו'ץ התקנה²⁸, אבל לא במי שהוא ראוי והגון.

ומה ששלחנו ועכבנו ע"י כהרר"ש אביטבול²⁹, האמת הוא שלא השגחנו בה שעתא [=באותה שעה] לראות לשון התקנה ולבוא עד תכונתה, ועלה בדעתנו שגם בעיר צפרו יש להם תקנה זאת, ולכן שלחנו ועכבנו על ידו. אכן השתא [=עתה], שירדנו לתכלית התקנה וכוונתה, אז ידענו ונתברר לנו דלא דיברו חכמי התקנה אלא במי שאינו ראוי והגון, דיכולים לעכב עליו, אבל במי שהוא תלמיד חכם ראוי והגון, לא אמרו, ומה גם בעיר צפרו, שלא נהגו תקנה זו, בודאי הגמור שאינם יכולים לעכב על ידו, וערעוריהם בטלין, לא שרירין ולא קיימין.

שבטיות במשפט הישראלי

עד כמה שהדבר נשמע משונה, גם בחברה הישראלית של המאה העשרים ואחת, ניתן למצוא מגוון שרידי שבטיות במערכת המשפט והשיפוט. בראשית ימיה של המדינה, התבטא הדבר בהקצאת 'כיסא ספרדי' ו'כסא דתי' בבית המשפט העליון. ועל אף אי הנעימות וההכחשות, בלט רצונם של מנווטי מערכת השיפוט להקצות מקום בערכאת השיפוט העליונה ליוצאי קהילות המזרח ולבני הציבור הדתי³⁰.

שבטיות זו בולטת הרבה יותר במערכת השיפוט וההנהגה הדתית. עד היום, למרות שחלפו שנות דור מאז הקמת המדינה, הותיר החוק על כנה את מערכת הרבנות הכפולה, ספרדית ואשכנזית. מצב זה אינו עניין של נוהג בלבד, והוא מעוגן בחקיקה ראשית³¹.

הסדר זה נולד עם העלאת הרעיון לייסד רבנות ראשית, שלא נשא חן בעיני חלקים מבני העדה הספרדית³², משום שעד לאותה עת, עמד מנהיג העדה, ה"חכם באשי" או ה"ראשון לציון", בראש הקהילה היהודית בא"י, וניתנו לו סמכויות דתיות ומנהליות. הקמת הרבנות הראשית ביטלה למעשה משרה זו ויצרה מוסד דו-ראשי.

כבר בטקס ייסודה של הרבנות הראשית, הביע הנציב העליון, הרברט סמואל, את צערו על שלא ניתן להעמיד בראש הרבנות רב אחד בלבד³³. וזה לשונו:

מצטער אני על אשר לא מצאנו את הדבר לאפשרי למסור את הרבנות הראשית לידי נשיא אחד, ושהוועדה [=ועדת בנטביטש, שהחליטה על הצורך בהקמת רבנות ראשית] מצאה כי תנאי הזמן דורשים מינוי שני רבנים ראשיים בני דרגה אחת מתוך העדה הספרדית והעדה האשכנזית. תקוותי חזקה כי לא ירחק היום, והרשות הדתית העליונה ביהדות הארץ ישראלית תיכון כמלפנים, בהיעדר הבדלים בלתי חשובים אלה, לשם הבלטת ייחודו העיקרי של הגזע היהודי בעיני כל העם בפרט והעולם בכלל... חילוקי דעות כאן מעוררים הד של פירוד בכל מקום. אחדות ורצון טוב על אדמת ישראל עצמה הם הצעד הראשון לקראת השלטת עקרון האחדות ורוח הרצון בקרב כל שדרות עמנו המפוזר והמפורד.

גם בתקופות מאוחרות יותר, עלה נושא זה על הפרק, הן בהקשר לעצם הכהונה הכפולה של שני רבנים ראשיים הן לעניין שיקוף חלוקה זו באסיפה הבוחרת. למשל, בדיון על תקציב המדינה הראשון במועצת המדינה הזמנית באוקטובר 1948, מחה חבר המועצה ונציג התאחדות התימנים סעדיה כובאשי על המצב בזה הלשון³⁴:

מתי נזכה לכך שבחירת רבנים תיעשה לפי הכשרה אישית ולא עדתית? ואם כבר נגזרה עלינו גזירה לבחור את הרבנים על פי עדותיהם, למה ייגרע חלקם של הרבנים התימנים באשר הם תימנים? אם אי אפשר לקיים בחירה אישית של רבנים, הרי תוקם-נא שלישיה של רבנים. מצער מאד לראות הרבה תלמידי חכמים צנועים מידחקים בפרנסתם וחיים חיי פת במלח ומים במשורה, והרבה חזנים ומורי הוראה מבני העדה שאפילו קב חרובין אין להם.

העניין הגיע לדיון משפטי בבית המשפט הגבוה לצדק בעניין חיימובסקי שנידונה בו סוגיית בחירת רבני ערים³⁵. העותר טען שתקנה 2 לתקנות בחירת רבני עיר, הקובעת שיכהנו בכל מועצה מקומית שני רבני עיר אינה סבירה, ודינה ליבטל. בג"צ דחה את עתירתו וקבע שאף על פי שאין בחוק המסמיך, חוק שירותי הדת היהודיים, הוראה מפורשת שיש לשר הדתות סמכות לחייב לבחור שני רבנים, יש לו סמכות כללית להתקין תקנות כולל להחליט על בחירת רב ספרדי ואשכנזי לעיר אחת. חוק שירותי הדת לא נחקק בחלל ריק, על רקע מציאות המכירה ברבנות כפולה. לגבי הרבנות הראשית, טענה זו אינה תקפה, מאחר שהכהונה הכפולה מעוגנת בחוק.

גם הניסיון לבטל את הרבנות הכפולה באמצעות חקיקה ראשית, לא צלח לחלוטין, אם כי חל בו שינוי ניכר לאור תיקון תקנות בחירות רבני עיר בשנת תש"ס-2000, המאפשר לרשות מקומית למנות רק רב עיר אחד.

לצד תחומי משפט אלה, עולה שאלת השבטיות והמגזריות במלוא עוזה בסוגיית הקצאת משאבי ציבור. בעקבות הפסיקה האמריקנית, נקבע גם במשפט הישראלי שהנוסחה של "נפרד אבל שווה" פסולה מעיקרה, ועצם ההבדלה בין סקטור אחד למשנהו מהווה פגיעה. יחד עם זאת, נקבע בתחומים מסוימים שניתן להקצות מקרקעין למגזרים מסוימים של האוכלוסייה אם הדבר נועד ל"תכלית ראויה"³⁶.

הערות:

* אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט". מרצה בכיר למשפט חוקתי ומשפט עברי במכללת "שערי משפט" ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1. ספרי דברים שנד; מגילה ו ע"א.
2. במדבר לו, א-יב. בדברי חז"ל "רוכך" מעט טעמו של האיסור והוא נתפרש כ"עצה טובה בעלמא", לא כצו נורמטיבי. ראה בבא בתרא קכ ע"א. לפרשה מקראית זו, ראה: א' הכהן, "'חכמות הן, צדקניות הן, דרשניות הן' - בנות צלפחד כאב טיפוס למאבקן של נשים בעולם הדתי", לקראת שבת, עין צורים, תשס"ו, עמ' 262.
3. על איסור זה והניסיונות לפרשו בצמצום, ראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ערך 'הסבת נחלה', עמ' תקלו.
4. ענישה זו הייתה מעין מידה כנגד מידת הזימה של האנסים בני בנימין, ובכך ביקשו שבטי ישראל להיבדל מהם. החלת ענישה זו על כל בני שבט בנימין משקפת ענישה קולקטיבית שמקורה בשתיקת בני בנימין לנוכח מעשה האונס, שהפכה אותם מעין שותפים לפשע. על ענישה קולקטיבית במשפט העברי, ראה א' הכהן, "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?", פרשת השבוע, וישלח, תשס"א, גיליון מס' 5.
5. ראה: ירושלמי, תענית, פרק ד, הלכה ז (סח ע"ד); תענית ל ע"ב; בבא בתרא קכא ע"א. וראה י' בלידשטיין, "יובל: אידיאולוגיה והיסטוריה בהלכת חז"ל", ספר הזיכרון לז' פלק (ירושלים תשס"ה), עמ' 16.
6. תענית ל ע"ב.
7. וכמו שפירש רש"י על אתר: "זה - מיעוט הוא. כלומר, לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור שחל בנות צלפחד". הביטוי "זה הדבר" מופיע בתורה עשר פעמים, אך לא בכולן הוא נדרש בצורה כה מצמצמת, עד כדי ביטול איסור תורה. בקושי זה חש כבר ר' ברוך הלוי אפשטיין, בחיבורו "תורה תמימה" לבמדבר לו, אות ד.
8. עניין זה מתואר בדרך שונה רק במעט בתלמוד הירושלמי, תענית, פרק ד, הלכה ז (סט ע"ג).
9. על דרך זו בפרשנות החקיקה, ראה בהרחבה א' הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, ירושלים תשס"ג.
10. ושמא אין זה מקרה, שדווקא על חושן המשפט שהיה על לב אהרן הכהן, נקבעו שתים עשרה אבנים, "על שמות בני ישראל... לשני עשר שבט" (שמות כח, כא).
11. תוספתא, סנהדרין ג, י; ספרי דברים קמד; סנהדרין טז ע"ב; ירושלמי, מכות, פרק א, הלכה ח (לא ע"ב). לשון "מצווה" מרמז שאין כאן חובה ממש. וראה דברי רש"י על אתר, סנהדרין טז ע"ב, המסב את הדברים על בעלי הדין: "ולא ילכו בני שבט זה לבית דין של שבט אחר".
12. על מינוי שופטים ראה מ' ויגודה, "מינוי שופטים", פרשת השבוע, דברים, תשס"ב, גיליון מס' 83.
13. ראה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י), ופירוש הרמב"ן על אתר.
14. ירושלמי, שקלים, פרק ו, הלכה א (מט ע"ד).
15. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק א, הלכות ח-ט. וראה השגת הראב"ד על אתר.
16. במדבר ג. וראה ערכין יא ע"ב: "משורר ששיער - חייב מיתה".
17. משנה, יומא ג, יא; תוספתא, יומא ב, ח; יומא לח ע"ב.
18. ש"ד גויטיין, "התחדשותה של המחלוקת בעניין הרשות' אחר עלייתו של רבינו אברהם בן הרמב"ם", ספר הזכרון לגולדציהר, חלק ב, ירושלים תשי"ח, עמ' 49 ואילך.
19. לעניין זה, ראה ש' בר אשר, "בתי כנסת פרטיים והורשת תפקידים דתיים (ה'שררה') במארוקו 1822-1672", ציון נא (תשמ"ו), עמ' 449.
20. על חכם זה, ראה בהרחבה מבואו של הרב מ' עמאר לשו"ת הלכה למשה, בני-ברק תש"ם, והמקורות המצוינים שם.
21. שו"ת הלכה למשה, אורח חיים, סימן ח.
22. על קהילה זו, ראה בהרחבה מפעלו של הרב ד' עובדיה, קהלת צפרו, שעד עתה (תשל"ה-תשנ"ה) יצאו לאור חמישה כרכים ממנו ובהם לא מעט תעודות שעניינן ה"שררה". ראה על פי המפתח בערכו.
23. אם נחשיב את ה"א הידיעה למניין השנים, התקנה היא משנת 1750.
24. בתשובה: בדי"א, וככל הנראה פתרונו: בית דין ישמרם אלקים.
25. בשנת "כי ישרי"ם דרכי ה' לפ"ק", היא שנת תק"ס [=1800].
26. הכוונה ליעב"ץ בן המערב, רבי יעקב בן צור, בעל שו"ת "משפט וצדקה ביעקב". על חכם זה, ראה מבואו של הרב מ' עמאר לספר השו"ת שיצא לאור מחדש על ידו, ירושלים התשמ"א.
27. על משמעותו הכלכלית של בית הכנסת, ראה בר-אשר, שם.
28. "קוץ' התקנה", משחק לשון על "כוס התרעלה".
29. כעולה מן התשובה, מדובר במקרה דומה שקדם למקרה הנדון בה. כמה חכמים בשם זה (ש' אביטבול) היו בצפרו (ראה ד' עובדיה, לפי מפתח שמות החכמים).
30. לעניין זה, ראה א' רובינשטיין, שופטי ארץ, תל-אביב תשמ"א.
31. לרקעו ההיסטורי של החוק ועיצוב תוכנו, ראה בהרחבה א' הכהן, הרבנות הראשית לישראל: היבטים משפטיים", בתוך הרבנות הראשית לישראל - שבעים שנה לייסודה, בעריכת א' ורהפטיג, ירושלים תש"ס, עמ' 159.
32. לעניין זה, ראה י' אבנרי, הראי"ה קוק כרבה הראשי של ארץ ישראל (תרפ"א-תרצ"ה) - האיש ופועלו, עבודה לקבלת התואר דוקטור, אוניברסיטה בר-אילן, רמת-גן תשמ"ט, עמ' 117.
33. מ' אטיאש, ספר התעודות של הוועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ ישראל, תרע"ח-תש"ח (1948-1918), ירושלים תשכ"ג, עמ' 43-42.
34. דברי מועצת המדינה הזמנית מיום 7.10.48, עמ' 35.
35. בג"צ 1765/93 חיימובסקי נ' המשרד לענייני דתות ואח', פ"ד מט(3) 705.
36. ראה למשל: בג"צ 114/78 בורקאן נ' שר האוצר, פ"ד לב(2) 800; בג"צ 528/87 אביטן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(4) 298; בג"צ 6698/95 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258. וראה עוד: י' ויסמן, הגבלת נוכרים ברכישת מקרקעין - מחקר השוואתי (ירושלים תשל"ט); י' בנקלר, "אי הפליה בדיור: תחולה, היקף וסעדים במסגרת המשפט הקיים", עיוני משפט טז (תשנ"א), 131; א' בנבנישתי, "'נפרד אבל שווה' בהקצאת מקרקעי ישראל למגורים", עיוני משפט כא (תשנ"ח), עמ' 769; י' זילברשץ, "בדלנות במגורים בגין השתייכות אתנית-לאומית - האמנם רק זכותו של המיעוט?", משפט וממשל ו (תשס"א), עמ' 87.

---

---