לחומרת עברת הרצח

על הפסוק בשיר השירים: "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים" (שיר השירים ד, ה), כותב רש"י על פי המכילתא¹:

"שני שדיך" - על שם הלוחות. "תאומי צביה" - שהם מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור:

"אנכי" כנגד "לא תרצח", שהרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה;

"לא יהיה לך" כנגד "לא תנאף", שהזונה אחר עבודה זרה - דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים;

"לא תשא" כנגד "לא תגנוב", שהגונב סופו לישבע לשקר;

"זכור" כנגד "לא תענה", שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית;

"כבד" כנגד "לא תחמוד", שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו.

נמצא שהרצח הוא עברה דתית חמורה לא פחות מעברה חברתית, כמפורט יותר במקור דברי רש"י במכילתא:

כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב: "אנכי ה' אלהיך" וכנגדו "לא תרצח" - מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, והעמיד לו איקונות, ועשה לו צלמים, וטבעו לו מטבעות. לאחר זמן כפו לו איקונותיו, שברו לו צלמיו, ובטלו לו מטבעותיו, ומיעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנאמר: "שופך דם האדם [באדם דמו ישפך] כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו).

גם הרמב"ם עומד על חומרתו היתרה של הרצח²:

ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה, לא-לג). ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה, לג)³.

החומרה שבהריגת אדם אינה רק במעשה אלא גם במחדל, כפי שפסק רבי יוסף קארו בעניין מצוות פדיון שבויים⁴ הנתונים בסכנת חיים: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר [=במקום שאפשר] להקדים, הוי כאילו שופך דמים"⁵.

בדברים שאביא להלן, אני מבקש לדון בדילמה הבאה: האם חובת הצלת אדם כוללת גם הצלת רוצח מפני עונש מוות שהוא צפוי לו במדינה זרה?⁶. דילמה חמורה זו, שכפי שנראה להלן, עלתה לדיון לפני זמן מה בפני בית המשפט העליון, נוגעת לדיני נפשות, ועל כן יש לדון בה בזהירות רבה, במיוחד לאור העובדה שעונש המוות כבר אינו נוהג במדינת ישראל, אף לא לפי המשפט העברי⁷.

התקדים בבני הגליל

התלמוד מביא את המעשה ברבי טרפון, מגדולי חכמי המשנה, שנמנע מלהציל אנשים שהיו חשודים ברצח⁸:

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו. אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.

תרגום: [מעשה ב]אותם בני הגליל שנפוצה עליהם שמועה שרצחו אדם. באו לפני רבי טרפון, אמרו לו: הסתירנו [מפני השלטונות המחפשים אחרינו]. אמר להם: כיצד אעשה? אם לא אסתירכם - יגלו אתכם. אם אסתירכם - הרי אמרו חכמים שלשון הרע [השמועה ולפיה אתם רוצחים], אף על פי שאסור להאמין לה, יש לחשוש לה [כלומר יש לחשוש שמא נכונה השמועה הרעה]. לכן, לכו אתם והסתירו את עצמכם.

ממקור זה מסיק רבי יהודה חסיד, בעל "ספר חסידים"⁹ (אשכנז, המאות הי"ב-הי"ג) שאין להציל את הרוצח, ומקדים לכך פסוק מספר משלי, האומר זאת כמעט במפורש:

"אדם עשֻׁק בדם נָפש, עד בור ינוס, אל יתמכו בו" (משלי כח, יז) - אם בורח רוצח אליך - אל תקבלהו, בין יהודי בין נכרי, כמעשה דר' טרפון ב[מסכת] נדה.

כפי שנראה להלן, רוב הפוסקים מסכימים שעקרונית אסור להציל רוצח מידי השלטונות המבקשים להענישו על מעשה רצח. מקור האיסור טמון ככל הנראה בעובדה שיש בהצלה זו משום ביטול מצוות "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז, ועוד).

איסור הצלת רוצח - היקפו

בעקבות התקדים בבני הגליל, נתגלעו חילוקי דעות בין הפוסקים האם די בשמועה שהלה רצח כדי לאסור את הצלתו או שמא כל זמן שאין ביטחון שהחשוד אכן אשם ברצח, חובה להצילו.

מדברי רש"י¹⁰, המסביר שרבי טרפון נמנע מלהסתיר את המבוקשים על ידי השלטונות מפני החשש "שמא הרגתם ואסור להציל אתכם", יש שהסיקו שדי בשמועה כדי לאסור את הצלתו של מי שחשוד ברצח¹¹.

לעומת זאת, פירשו התוספות¹² בשם רב אחאי גאון¹³ שהסיבה להימנעות רבי טרפון מלסייע למבוקשים הייתה החשש לחייו שלו, שמא יואשם הוא בידי השלטונות כמי שסייע לרוצחים נמלטים, ולא היה מוכן להסתכן בכך. מכאן שאלמלי הייתה סכנה בהצלת אנשי הגליל שנחשדו ברצח, הוא היה חייב להסתיר אותם מפני השלטונות¹⁴. גם הרא"ש¹⁵ העדיף את פירושו של רב אחאי גאון, משום שהוא סבור שלא ייתכן לאסור להציל אדם העומד בסכנת נפשות כשמדובר בספק רוצח בלבד¹⁶.

יש מי שסבור שרש"י לא התכוון לאסור את ההצלה על סמך שמועה בלבד. כשפירש "שמא הרגתם ואסור להציל אתכם", כוונתו לא הייתה אלא להסביר שמכיוון שאם הרגו באמת - אסור להציל אותם, על כן לא רצה רבי טרפון להצילם בעצמו אלא העדיף שימצאו מפלט בכוחות עצמם כדי להימנע מספק איסור. אבל בלית בררה, בספק אכן היה מציל אותם¹⁷.

כאמור, רוב הפוסקים סבורים שאסור להציל רוצח המבוקש על ידי שלטון זר, מעין מה שכתב מהרש"ל, ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז)¹⁸:

אפילו בעת שבטלו דיני נפשות - מכל מקום אסור להציל [רוצח], וכן יאבדו כל אויבי ה', וידינו אל תגע בהם.

וכן פסק גם ר' יעקב עמדין¹⁹ (אשכנז, המאה הי"ח) בעניינו של יהודי שהואשם על ידי השלטונות ברצח יהודי אחר והיה צפוי לעונש מוות: "לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל"²⁰. אלא שלדעתו נחלקו רש"י ותוספות כאמור, אם ההצלה אסורה אף בשמועה בלבד, או שמא אין ההצלה אסורה אלא כשיש מידה רבה של סבירות שאמנם מדובר בחשוד ברצח²¹.

לבטיו של ר' יאיר בכרך

ר' יאיר בכרך²² (גרמניה, המאה הי"ז) דן גם הוא בשאלתנו. וזה המעשה שהובא בפניו:

שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה, ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו, ומת, וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין [סכנת עונש מוות²³]. ובתחילה נתעורר לעשות תשובה, ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי[ה] לו, פרק עול, ונעשה ריש בריוני [ראש חבורת פושעים] וחברי גנבים, ונתפס על גניבה²⁴ בקהילה גדולה.

מקרה זה עורר ויכוח בעירו של הרוצח בשאלה אם חובה להצילו או שעליו לשאת את עונשו, ו"אסור להצילו מן המוות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג"²⁵. למעשה, כשנדרש ר' יאיר בכרך לעניין זה, כבר הייתה זו שאלה תאורטית, כי בינתיים הוצא "בחור החמד" להורג, אבל הוא כותב: "ואף על פי כי מאת ה' היתה זאת, ולא עלתה ביד השתדלן, ולשוא צרף צורף ונתלה, מכל מקום עלה על לבי כי אם היה זה שאלת חכם, מה נאמר ומה נדבר בו?".

ר' יאיר בכרך מזכיר את התקדים בבני הגליל להצדיק את עמדת המתנגדים להצלת החשוד ברצח, ואומר:

ועוד אפשר לומר דכל שנתפס על דבר רציחת נפש מישראל, שאִלו היה סנהדרין - היה מצוה לכל אדם להביאו לבית דין, לקיים "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז ועוד). ובזמן הזה, שאין בידינו [הסמכות להעניש רוצח על פי דין תורה], על כל פנים לא נפעל להצילו, וכמו שאמרו חכמים: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל" (מכות ז ע"א).

ועוד, מה שמפורסם ושגור בפי כל, שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח [כמו שאמר למשל הקב"ה לקין: "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י)].

כלומר, שני יסודות לאיסור הצלת רוצח: שלטון החוק (חובת ביעור הרע) ודאגה לזכויות הקרבן.

יחד עם זאת, הוא מעלה ספק אם מסקנה זו נכונה לאחר עיון במה שפסק הרמב"ם בעניין תחולת חובת ההצלה²⁶:

ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להניית עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון - מצוה להצילו, ואסור לעמוד על דמו.

אילו סבר הרמב"ם שחובת הצלת הזולת אינה חלה לגבי רוצח, היה צריך לומר זאת במפורש²⁷.

ועוד הוא מתלבט: אף אם נניח כעולה מסוגיית התלמוד שאין לתת מקלט לרוצח, הלא מותר להשׂיאו עצה כיצד למצוא מקלט בעצמו, כפי שעשה רבי טרפון, כשיעץ לנמלטים אליו להסתתר בכוחות עצמם, "וחיפש אחר הצלתם".

מאחר שלדעת ר' יאיר בכרך, הקביעה הגורפת בדבר האיסור להציל רוצח אינה אפוא כה חד-משמעית, הוא חותם את דבריו בזהירות ובהיסוס:

אם נתפס בשביל זו הרציחה עצמו [צ"ל: עצמה, כלומר שלא נעצר באשמת גנבה בלבד] שרצח נפש נקי מזיד, יש פנים לומר אחר שיש סברות לכאן ולכאן, שב ואל תעשה עדיף, שלא להשתדל בעדו... ומכל מקום, אין למחות ביד המשתדל אפילו מכיסו... ומי שבכחו להכריע ולבא עד תכונות בירור הדין, אם יש איסור בשתדלנות או מצוה או רשות, יכריע מה שאין עמדי, ולא בי היא, ובאתי רק בביאור קצת... לפי מה שנראה לפי עניות דעתי.

הנה כי כן, אף על פי שדבריו אינם חד-משמעיים כשל שאר הפוסקים, עולה מדבריו שהמסורת היהודית אינה מחייבת להציל חשוד ברצח, גם אם הוא צפוי לעונש מוות במדינה זרה, ויש אף מקום לומר שהיא אוסרת להצילו.

משקל הראיות, הליך הוגן וחלופת ענישה

חובה לנקוט זהירות רבה בהסקת מסקנות מן המקורות הללו במציאות של ימינו²⁸. כך לדוגמה, יש לבחון היטב את השאלה אם די במשקל הראיות שהביאו להגשת כתב האישום בחו"ל כדי להתייחס אל הנאשם כאל רוצח. גם יש לבחון את השאלה אם יזכה שם להליך הוגן. זאת ועוד, נדמה שהעובדה שהסגרת החשוד ברצח למדינת ישראל לא תשלול את ענישתו במלוא חומר הדין הנהוג כאן, משנה את פני הדברים. שהרי יש להניח שהפוסקים שאסרו להציל רוצח עשו זאת בהנחה שאם יצילו את הרוצח, הוא לא יבוא על עונשו בשל העדר אוטונומיה שיפוטית לקהילה היהודית. וסביר לומר שהמצב שונה בימינו שהרי מדובר בהסגרת הרוצח למדינה יהודית בעלת רשות שיפוטית עצמאית אשר תמצה עמו את הדין על פי חוקיה. אין צריך לומר שקיום הסכמי הסגרה חייב גם הוא להילקח בחשבון ואינו מאפשר החלה פשטנית של מקורות ההלכה שנסקרו לעיל. ואולם יש להודות שקשה לנהל משפט רצח בישראל כשכל הראיות והעדים נמצאים בחו"ל, וזאת אף כאשר יש הסכמי הסגרה בין המדינות²⁹.

המשפט הישראלי

כפי שכבר רמזנו בתחילת דברינו, ישב בית המשפט העליון על מדוכה זו לפני זמן לא רב³⁰, כאשר אלי מימון-כהן, ישראלי שנעצר בתאילנד כחשוד ברצח אכזרי של גרושתו, תבע ששלטונות ישראל יפעלו להסגרתו לישראל, כדי שיינצל מעונש המוות הצפוי לו בתאילנד³¹. מן המקורות שהבאנו עולה, שאין יסוד לטענת עורך דינו שהמסורת היהודית מחייבת זאת. ואף שבית המשפט לא נתן את דעתו למקורות המשפט העברי, הוא דחה את העתירה מנימוקים אחרים. תחילה דחה השופט עדיאל את הטענה לפיה לא יזכה שם החשוד למשפט הוגן וכן דחה טענות נוספות, ובסוף פסק דינו כתב:

טענתו העיקרית של העותר... היא כי החשש מגזירת עונש המוות, שיקולים הומניטאריים והסולידאריות היהודית מחייבים את היועץ המשפטי לפעול להסגרתו לישראל...

קדושת החיים הנה יסוד מוסד במשפטנו... החובה לכבד את ערך החיים אינה רק חובה פסיבית של המדינה שלא לפגוע בחיי אזרחיה. מדובר גם בזכותו של אדם כי חייו יזכו להגנה מטעם המדינה, כאמור בסעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו"...

אולם, האם החובה לפעול כדי להגן על חייו של אזרח ישראלי קמה ומוטלת על המדינה גם כאשר האזרח נמצא מחוץ למדינה וגם בסיטואציה מעין זו שלפנינו, כאשר המדינה הזרה אינה מתנכלת לו, אלא מבקשת לשפוט אותו לפי דיניה, אף אם הפעלת דינים אלה עשויה להביא עליו גזר דין מוות.

בענייננו, איננו נדרשים להכריע בשאלות אלה...

גם אם אניח, שבנסיבות המקרה אין זה סביר שהמדינה תעמוד מנגד ולא תעשה מעשה כדי למלט את העותר מעונש מוות, שיקול הדעת כיצד להשיג מטרה זו מסור בידי המדינה. באת-כוח המדינה התחייבה בפנינו, כי אם ייגזר דינו של העותר למיתה, ישראל תבקש באופן רשמי ממלך תאילנד לחון את העותר. בכך אני סבור, תמלא המדינה את חובתה, ככל שקיימת כזאת, כלפי העותר.