אקדמות מילין

תורת המידות, תורת האתיקה, נוהגת בתחומים אחדים. מצינו כללי אתיקה מקצועית לאנשי צבא, לעיתונאים, לרופאים, למטפלים, לפסיכולוגים, לרואי חשבון, לחברות עסקיות, לעובדים סוציאליים, לעורכי דין ועוד¹. אף יש כללי אתיקה בשירות הציבורי², כגון לחברי הכנסת ולשרי הממשלה.

כללי האתיקה לא פסחו גם על נושאי משרות שיפוטיות³. במשך שנות דור נהגו כללי האתיקה לשופטים כ"תורה שבעל פה". בשנת תשנ"ג-1993, פרסם נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, כללי אתיקה שיפוטיים על יסוד דו"ח הוועדה בראשות השופט מ' לנדוי⁴. בימים אלה, יושבת על המדוכה ועדה בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון הפורש, ד"ר מישאל חשין, במגמה לעדכן את הכללים ולהתאימם למציאות ימינו [להלן: כללי האתיקה החדשים]⁵.

על אף הניסיון להבחין ביניהם⁶, קווי הגבול בין ההלכות וההליכות, הוראות הדין וכללי האתיקה אינם ברורים כל צורכם⁷. כך, למשל, נאמר בכלל 5 מן הכללים החדשים: "בענייני שפיטה אין מרות על שופט זולת מרותו של הדין", העתק כמעט מדויק של סעיף 2 ל"חוק יסוד: השפיטה". וכיוצא בזה גם כללים אחרים⁸.

ראוי לציין הבדל חשוב: במשפט הישראלי בימינו, כללי האתיקה נקבעו באופן וולונטרי בידי חברים מהרשות השופטת; ואילו במשפט העברי הכללים אינם מנוסחים על ידי הדיינים עצמם, אלא הם חלק מן הדין הרגיל שמקורו ב"רשות המחוקקת", בדיני תורה, בהלכות ובתקנות הקהל.

כפי שנראה להלן, במקצת מכללי האתיקה הנוהגים במשפט הישראלי, ישנים וחדשים כאחד, משתקפים קווי דמיון לכללי המשפט העברי הן בתוכנם הן בלשונם הן בסגנונם. אכן, יש להצטער על שהכלל הראשון מכללי האתיקה החדשים, שעניינו "מקור הכללים ותכליתם", מדבר בלשון עמומה על "כללים ועקרונות מנחים השאובים ממסורת עתיקת יומין", ואינו מזכיר במפורש את המקרא ושאר מקורות המשפט העברי.

בדומה לכללים הישנים, קובע גם כלל 8(ב) לכללי האתיקה החדשים כי "בכל עניין שאינו נדון מפורשות בכללים, ינהג שופט בהתאם לרוחם ולמגמתם של הכללים ובהתאם לנורמות אתיות כלליות", שכמובן, הן אינן מסוימות במידתן ובתוכנן ומשתנות ממקום למקום. בניגוד למחוקק, בחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, נמנע משום מה מתקין הכללים ואינו מציין את "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" כמקור ראשון במעלה להשלמת חסר. וכאן ראוי להזכיר את הערתו של המשנה לנשיא (בדימוס), ח"ה כהן, שכבר לפני למעלה מעשרים שנה כתב בהערותיו לדו"ח ועדת לנדוי⁹ שאם יימצאו לאקונות בכללים, יש למלא את החסר בדרך הפרשנות או ההיקש, ואם גם הן לא יועילו, "נוכל תמיד ללכת אחר דיני השופטים שבהלכות סנהדרין של הרמב"ם"¹⁰.

בדומה לשיטות משפט אחרות, גם במשפט העברי, נחלקים כללי האתיקה השיפוטיים לשתי חטיבות¹¹: כללים המחייבים את השופט בשבתו על מִדין באולם בית המשפט וכללים המחייבים אותו מחוץ לבית המשפט, בשבתו בביתו, ובעיקר 'בלכתו בדרך'. להלן נעמוד על כמה מכללי האתיקה השיפוטיים החדשים וזיקתם לכללים שבמשפט העברי¹².

לא תכירו פנים במשפט

כלל 4, הקובע שהשופט "ישפוט משפט צדק, לא יטה משפט ולא יכיר פנים", מנוסח בעליל על דרך האמור בפרשתנו: "ושפטתם צדק... לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, טז-יז); ובפרשת שופטים "לא תטה משפט ולא תכיר פנים" (דברים טז, יט)¹³. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה¹⁴:

אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו, אף על פי שאינו שושבינו ולא רעו אשר כנפשו; ולא למי ששונאו, אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שווים בעיני הדיינים ובלבם. ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו - אין לך דיין צדק כמוהו.

וכל כך החמירו באיסור ניגוד עניינים אצל דיין, עד שאמרו שגם כשיש חשד להטיה קלה של הדין לטובת אחד מבעלי הדין, ראוי לו לדיין להימנע מלדון בעניין אף שלא לבקשת אחד מן הצדדים. ולא לחינם האריך בדבר הרמב"ם והביא בעקבות התלמוד דוגמאות אחדות לעניין זה. וזה לשונו¹⁵:

ולא שוחד ממון בלבד [נאסר], אלא אפילו שוחד דברים. ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין, ואמר לו הדיין: "הריני פסול לך לדין". ומעשה באחד שהעביר אֶברָה נוצה של עוף מעל רדיד הדיין, ואַחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: "הריני פסול לך לדין". ומעשה באחד שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: "פסול אני לך לדין". ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת. פעם אחת הקדים והביא בחמישי בשבת, מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: "הריני פסול לך לדין". אף על פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנם, נפסל לו לדין.

כללים אלה מחמירים מדיני פסלות השופט שבמשפט הישראלי, המאמצים בדרך כלל את המבחן האובייקטיבי של פסלות¹⁶; ואילו במשפט העברי, ברוב המקרים די בחשש סובייקטיבי של הדיין כדי שיפסול את עצמו מלשבת בדין.

כלל 5(ג), הקובע כי "שופט לא יגור מפני איש"¹⁷, נוסח אף הוא על פי האמור בפרשתנו: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז)¹⁸. וכמוהו גם כלל 6, המבטא את אחד העקרונות הגדולים במשפט העברי: "שופט ינהג בבעלי הדין בשוויון: לא ישא פני דל, ולא יהדר פני גדול", עיקרון שנקבע גם בנוסח הצהרת האמונים של שופט בישראל (סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה), על דרך האמור במקרא: "לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו).

התנהגות שאינה הולמת

כלל 7 קובע כי "שופט יימנע ממעשים שאינם הולמים מעמדו של שופט או העלולים לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט". דומה שכלל זה נוסח במתכוון בלשון כללית - דוגמת נורמות דומות שנקבעו בדין לגבי נושאי משרה אחרים - המאפשרת לכלול בו סוגים אחדים של "התנהגות שאינה הולמת", הכול לפי הזמן והמקום והעניין¹⁹. במשפט העברי ניתנו דוגמאות אחדות ל"מעשים שאינם הולמים שופט", וכמוהו שאר פרנסים על הציבור, והוא הוחל אף על מעשים שנעשים ברשות היחיד או הרבים, מחוץ לאולם בית הדין. וכן כתב הרמב"ם בעניין זה²⁰:

כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור - אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה, כדי שלא יתבזה בפניהם²¹. אם המלאכה ברבים אסורה עליו, קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסת [=אסיפת] עמי הארץ ובסעודת מרעות. אוי להם לאותן הדיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה, שביזו דיניה, והשפילוה עד ארץ, והגיעוה עד עפר, וגרמו רעה להן ולבני בניהם בעולם הזה ולעולם הבא.

לצד נורמות אלה, החלות גם מחוץ לבית דין, חייבים הדיינים להתנהג באיפוק באולם עצמו, כמו שכתב הרמב"ם²²: "כל בית דין של ישראל שהוא הגון²³, שכינה עמהם. לפיכך, צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה²⁴ וכובד ראש, ואסור להקל ראש²⁵ או לשחק או לספר בשיחה בטלה בבית דין, אלא בדברי תורה וחכמה".

למותר לציין שיסוד מוסד במלאכת השיפוט הוא השיפוט רק על פי הדין בלא לחרוג הימנו כהוא זה, וכל דיין החורג מן הדין - דינו בטל. ואולם יש תחום "אפור", המקרים שיש בהם לדיין שיקול דעת, והוא עלול לנהוג בעריצות כלפי בעלי דין, במיוחד כלפי המסכנים שבהם.

באחת מן התשובות המיוחסות לרב האי גאון²⁶, נאמרו דברים חריפים נגד דיינים הנוהגים בעריצות ובשררה כלפי בעלי הדין. וזה לשונה:

וששאלתם על שיש דיינים שהם ממשכנים מטות העניים וחפצים שאינם בדין התורה, ובעלי חובות באין וגוזלים בתיהם ושוללים מטותיהם וכליהם שאינם ראוים למשכן, ואין אתם יכולין לכוף אותם.

תיפח רוחם מאותם הדיינים. הם דייני סדום, גזלנים וחומסים, עליהם כתיב: "ואתם בערתם הכרם, גזֵלת העני בבתיכם". על כן, צריך להעביר קול עליהם בכל שכיניכם ומקומות הקרובים לכם, לביישם ולהעבירם מלדון לכם, כי אינם חוששים לתורה ולדברי רז"ל. והואיל ואתם יודעים דין התורה ותקנות רבנן, שימו לכם לב, עוצו ודברו²⁷, הוציאו אנשים מכם יראי שמים, תלמידי חכמים החוששים על כבודה של תורה, ושימו עליכם. ואין לכם להרהר בזה.

הלשון החריפה שנוקט רב האי, "תיפח רוחם", מבטאת את סלידתו מפני שימוש בכוח השררה לעשיית מעשי עוול מוסריים. ואף שמדובר לכאורה בסטייה מדין תורה, נראה כי עיקר חציו של רב האי אינם מופנים רק כלפי הסטיה מהוראות הדין הפורמליות, אלא גם כלפי הפגם המוסרי שיש בהחלת דיני עיקול מחמירים דווקא על העניים, ומכאן קריאתו לקהל השואלים למנות עליהם דיינים "יראי שמים" דווקא, דיינים החוששים ל"כבודה של תורה".

שמירה על כבוד הזולת

כלל 11(א) קובע כי "בשבתו לדין, ינהג שופט בנוכחים בדיון לפניו באורח מכובד, באורך רוח, במתינות, בסובלנות ובאדיבות, וישרה באולם בית המשפט אווירה נינוחה", וכלל 11(ג) קובע כי "במהלך המשפט ובהחלטותיו בכתב יימנע שופט מהערות פוגעניות או מעליבות כלפי כל אדם".

כלל זה מהווה עקרון יסוד בתורת השיפוט של המשפט העברי. וכך סיכם את הדברים הרמב"ם בהלכות סנהדרין²⁸: "אסור לדיין לנהוג בשררה על הציבור ובגסות הרוח אלא בענווה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור²⁹ שלא לשם שמים נענש... וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ... וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו כאשר ישא האומן את היונק".

פתח פיך לאילם

כלל 12(ג) קובע כי "מבלי לגרוע מחובתו לנהוג שוויון בבעלי הדין, יעשה שופט כמיטבו להסביר לבעל דין שאינו מיוצג בידי עורך דין את מהות ההליכים ודרכי ניהולם, והכל על פי הניתן בנסיבות העניין ובגבולות הדין והתפקיד"³⁰. ויש בכך לשקף פן נוסף של השיטה האדוורסרית המאפיינת את שיטת המשפט הישראלי. לפי שיטה זו, שני הצדדים מדיינים זה עם זה, והשופט מתבונן עליהם כ"שחקן צד", כגורם סביל בעיקרו. לעומת זאת, תורת השיפוט במשפט העברי שונה בתכלית, הליך שיפוט מעין-אינקוויזיטורי: הדיין-השופט נוטל חלק פעיל בניהול המשפט, ובנסיבות מסוימות, בסייגים ידועים, אף מוטלת עליו החובה "לפתוח פיו לאילם"³¹.

ציווי זה לדיין נסמך על הפסוק: "פְּתח פיך לְאִלם, אל דין כל בני חֲלוף" (משלי לא, ח). ואף על פי שהפסוק בא ללמדנו עצה טובה בעלמא, ולאו דווקא ציווי נורמטיבי לדיין, הוא הפך לימים לכלל חשוב בתורת השיפוט העברי המחייב את הדיין "לפתוח את פיו לאילמים", בעלי דין שאינם יודעים לטעון, כגון: יתומים שעמדו בדין מחמת ירושת אביהם, ואינם יודעים בעסקי אביהם³². במקרה זה, חובה על הדיין לטעון במקומם טענות שהיו יכולים לטעון, אילו ידעו אותן. וכבר נקבעו כללים הן לגבי סוג הטענות שבית הדין רשאי לטעון לטובת "האילם" הן לגבי אופיין. ברם, כפי שהדגיש הרמב"ם בסוף דבריו, חייב הדיין להיזהר זהירות יתרה שלא יעשה עצמו כ"עורכי הדיינים"³³, כדי שלא יפגע בחובת השוויון בין בעלי הדין, ויצא שכרו בהפסדו.

איסור עיסוק נוסף

הפרק השישי של כללי האתיקה החדשים צועד בעקבות סעיף 11 ל"חוק יסוד: השפיטה", באסרו על השופט מליטול על עצמו "עיסוק נוסף". הגיונו מפורט בכלל 24: "חובתו העילאה של שופט היא לכהונתו כשופט, ולתפקידו כשופט חייב הוא להקדיש את מיטב מרצו ומחשבתו". גישה דומה הועלתה במשפט העברי ביחס לאנשים העובדים בשירות הציבור ולמענו. דרך משל, אמרו על מלמד תינוקות³⁴:

ראוי לו ליפנות מכל עסקיו ולעסוק בהם ובלימודם אף בשעה שהוא פורש מהם [=מתלמידיו] לפי הצורך ההכרחי. ראוי לו להיות לבו ומחשבתו עליהם. וכל שעושה כן - הרי זכה וזיכה את הרבים.

ואולם יש בידינו עדויות לרוב שלצד תפקידם השיפוטי של הדיינים, הם כיהנו גם בתפקידים אחרים, בהנהגת הציבור, ברבנות ובהרבצת תורה. בד בבד עם ישיבתם בבית הדין, המשיכו רבים מדייני קהילות ישראל לעמוד בראשות ישיבות, לשמש ברבנות ועסקו במגוון רחב של תפקידים. למן ראשית ימיה של מערכת הדיינות במדינת ישראל, כיהנו חלק מן הדיינים גם כרבני ערים. עד היום, ראשי אבות בתי הדין בערים הגדולות הם רבני הערים, שמלבד תפקידם השיפוטי, צריכים הם לפסוק הלכות דבר יום ביומו ולהנהיג את מערכות הכשרות והרבנות בעריהם³⁵. מילוי תפקידים אלה נתפס בציבור כהשלמה לכהונתם כדיינים ולתפקידם החינוכי וההנהגתי, ויש בכך הבדל נוסף ומשמעותי בין הנוהג והמנהג הקיים במשפט העברי בעניין זה לבין כללי האתיקה המחייבים את השופטים האידנא.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. ראה למשל א' כשר, אתיקה צבאית (תל-אביב תשנ"ו). השווה א"י שריר, "אתיקה צבאית על פי ההלכה", תחומין כה (תשס"ה), עמ' 426. וראה: מ' רונן, אתיקה עיתונאית (תל-אביב תשנ"ח); ע' בוקשפן וא' כשר, "אתיקה בחברות עסקיות - שיקולים משפטיים ומוסריים", משפט ועסקים ב (תשס"ה), עמ' 159; ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (תל-אביב תשס"א); ג' שפלר, "אתיקה מקצועית בפסיכולוגיה", רפואה ומשפט 26 (תשס"ב), עמ' 135; מ' רהב, "אתיקה וחוק בעבודת רואה החשבון", רואה החשבון נב (תשס"ד), עמ' 136; א' כשר, "אתיקה מקצועית", בתוך סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי, בעריכת ג' שפלר ואחרים (תל-אביב תשס"ג).
2. ראה: חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951, ובעיקר סעיפים 13א-14א; י' זמיר, "אתיקה בפוליטיקה", משפטים יז (תשמ"ז), עמ' 250. למשפט העברי, ראה נ' רקובר, "כללי אתיקה של עובדי ציבור", בתוך שלטון החוק בישראל (ירושלים תשמ"ט), עמ' 81.
3. ראה: S. Shetreet, Judges on Trial, Amsterdam, 1976; הנ"ל, על השפיטה (ת"א תשס"ד); א' כשר, "אתיקה, משפט ושיפוט", ספר שמגר ב (תשס"ג), עמ' 433; מ' בן-דרור, התנהגות שופטים (תל-אביב תשס"ה), המוקדש כולו לנושא זה. למשפט העברי, ראה: י' בזק, השופט בדין העברי (ירושלים תשכ"א); הנ"ל, "Judicial ethics in Jewish Law", Jewish Law Assoc. Studies 3 (1987) 27-40.
4. לנוסח מלא של הדו"ח, ראה בן-דרור (לעיל, הערה 3), עמ' 524-497. בפסיקה נקבע שאין לכללים האלה מעמד מחייב. ראה בג"צ 1622/00 יואב יצחק ואח' נ' נשיא בית המשפט העליון ואח', פ"ד נד(2)54.
5. הצעה זו עדיין לא פורסמה במלואה, אך הופץ לאחרונה תזכיר חוק בתי המשפט [נוסח משולב] (אתיקה ושיפוט משמעתי) (תיקון), התשס"ו-2006, המבקש להסמיך את נשיא בית המשפט העליון לקבוע כללי אתיקה בעצה אחת עם שר המשפטים. וראוי לתת את הדעת גם לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002.
6. נהוג לומר כי החוק קובע מה "חייבים" לעשות, ואילו כללי האתיקה קובעים מה "ראוי" או "רצוי" לעשות. ראה דברי השופט י' זמיר, בג"צ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 61: "אכן, המשפט הוא הקובע את הגבול בין משפט לבין אתיקה. יתירה מזאת, המשפט נוגס באתיקה. כללי אתיקה עשויים להפוך כללי משפט. כך קובע מפעם לפעם המחוקק, וכך גם פוסק מפעם לפעם בית המשפט כאשר מתברר כי אין בכוחה של האתיקה, כשהיא לעצמה, למנוע התנהגות פסולה או תוצאה חמורה". אך ראה סעיף 18 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
7. טשטוש גבולות זה קיים גם במשפט העברי, כגון בדברי הרמב"ם, הכולל בהלכות סנהדרין הלכות הבאות גם ב"הלכות דעות", דוגמת האיסור שיטיל הדיין אימה יתרה על בעלי הדין (ראה להלן). מכל מקום, שתיהן אצלו בגדר הלכות מחייבות. על שילוב הלכה, מוסר ואתיקה אצל הרמב"ם, ראה בהרחבה: י' טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם (ירושלים תשנ"א), עמ' 267 ואילך.
8. דוגמת כלל 4, התואם את הצהרת האמונים שנקבעה בסעיף 6 לחוק היסוד; כלל 15, המקביל לסעיף 77א לחוק בתי המשפט; כלל 21, שהוא הרחבה ופריטה למטבעות קטנות של האיסור הקבוע בחוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979 ועוד.
9. ראה בן-דרור (לעיל, הערה 3), עמ' 527.
10. מוזר שמערכת בתי הדין הרבניים לא קבעה לעצמה מערכת כללי אתיקה המבוססים על המשפט העברי, אלא "תרגמה" את כללי האתיקה שקבע הנשיא שמגר, ואימצה את כללי האתיקה של השופטים כמעט ככתבם וכלשונם, למעט שינויים קלים. ממחקר שנעשה בעת האחרונה על ידי ע' מופקדי-אלטשול עולה כי רוב הדיינים אינם מודעים לקיומם של כללים אלה אף על פי שהם מופיעים באתר הנהלת בתי הדין הרבניים: www.rbc.gov.il .
11. ואין אנו דנים בעקרונות יסוד וב"כללי סל", כגון: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב) או "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח), שאינם נוגעים דווקא לשופטים.
12. כלללים אלה תופסים מקום חשוב ביותר, הן כמותית הן איכותית, במערכת הנורמות של המשפט העברי. ביטוי לכך ניתן ב"מדרש השכם": "בוא וראה כמה חביבין הדיינים לפני המקום ברוך הוא, ששקלן כנגד עשרת הדברות. שהדברות כל דבור ודבור מצווה היא בפני עצמה, אבל הדיינין נאמר בהן עשר מצוות עשה ועשר לאוין...הא למדת שחביבין הדיינין לפניו כעשרת הדברות" (י"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמ' 140).
13. וראוי לציון המעבר מלשון רבים בפרשתנו, "לא תכירו", ללשון יחיד בפרשת שופטים, "לא תכיר". לדעת אבן עזרא, הדבר נועד להבליט את העובדה שחובה זו מוטלת על כל דיין ודיין כחיוב אישי ומסוים, ולא כחובה קולקטיבית ערטלאית. במדרש הלכה תנאי, הוסב ציווי זה כלפי הממנה את הדיין ולא כלפי הדיין עצמו: "לא תכירו פנים במשפט" - זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר: איש פלוני נאה - אושיבנו דיין; איש פלוני גיבור - אושיבנו דיין; איש פלוני קָרובי - אושיבנו דיין; איש פלוני [הליניסטון] - אושיבנו דיין. נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי" (ספרי דברים יז). לפירושו של מאמר זה, ראה א' הכהן, "מתי החלו מורידין לפני התיבה?", קתדרה 64 (תשנ"ב), עמ' 172.
14. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ו.
15. שם, הלכה ג.
16. ראה למשל דברי הנשיא ברק בע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329, האומר: "דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט, כפי שאינם מעוגנים בתחושתו הסובייקטיבית של הצד המבקש לפסול אותו. דיני הפסילה - המבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה - מבוססים על תפיסה אובייקטיבית של עשיית משפט ומראית פני הצדק". וראה: M. Kremnitzer, "Grounds for Disqualifying a Judge", 18 I.L.R. (1983), 49; מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", בתוך: גבורות שמעון אגרנט (ירושלים תשמ"ז), עמ' 87. בסוגיה זו הופיע לאחרונה חיבורו המקיף של י' מרזל, פסלות שופט (תל-אביב תשס"ו), ועוד חזון למועד להרחיב דברים בעניינה מנקודת מבטו של המשפט העברי.
17. לסוגיה זו במשפט העברי, ראה א' הכהן, "עצמאות הרשות השופטת", פרשת השבוע, דברים, תשס"ה, גיליון מס' 217.
18. מעניין הוא המשכו של הכלל המצווה את השופט לבל "יושפע במילוי תפקידו על ידי דעת קהל, חשש מפני ביקורת או רצון לשאת חן". על עמדת המשפט העברי בסוגיה זו, ראה א' הכהן, "על 'דעת המקום' ועל 'דעת הקהל' כשיקול בהכרעת הדין", פרשת השבוע, שלח, תשס"ה, גיליון מ' 212. ובהרחבה א' הכהן, "'למה יאמרו הגויים? - תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", עם לבדד, בעריכת ב' לאו, ירושלים תשס"ו, עמ' 123-88; 454-443.
19. ראה, למשל: בד"מ 2/88 שר המשפטים נ' השופט ארבל, פ"ד מב(3) 63; בד"מ 3/88 שר המשפטים נ' השופט חריפאי, פ"ד מב(3) 69; ולאחרונה: בד"מ 2461/05 שרת המשפטים נ' השופטת הילה כהן (טרם פורסם).
20. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכה ד.
21. מקור הדברים בקידושין ע ע"א.
22. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ג, הלכה ז.
23. דרישה זו של "הגינות" ו"הוגנות" נקבעה גם כתנאי למינוי הדיין.
24. ראה מ' ויגודה, "הלבוש במשפט ובהלכה", פרשת השבוע, צו, תשס"ד, גיליון מס' 161.
25. על שחוק בבית הדין, ראה ר' יעקובי, "על הצחוק בבית המשפט ומחוצה לו", פרשת השבוע, כי תשא, תשס"ה, גיליון מס' 198.
26. שו"ת הגאונים, שערי תשובה, סימן פו.
27. והוא רומז ללשון הנביא: "עֻצו עצה ותֻפר, דברו דבר ולא יקום" (ישעיהו ח, י).
28. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכות א-ב. מיקום ההלכה בהלכות סנהדרין מלמד שהיא מופנית בראש ובראשונה לדיינים. בדפוסים המאוחרים שינו הנוסח וכתבו: "אסור לאדם", כהלכה שמופנית לכל איש ציבור, כפי שמשתמע מהמשך ההלכה.
29. ויש לצרף לכאן דברים שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ג): "הכעס מידה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. ולא עוד אלא שבהלכות תשובה (ג, ו) מונה הרמב"ם, בעקבות חז"ל, את "המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים" בכלל אלה שאין להם חלק לעולם הבא!
30. לדעת המיעוט של חבר הוועדה, השופט (בדימוס) מ' לינדנשטראוס, "יש למחוק כלל זה העוסק באופן ניהול המשפט". ככל הנראה ביקש לעשות זאת בגלל פגיעתו כביכול של סעיף זה בעצמאותו של השופט. ביקורת נוספת על הניסיון להתערב בעצמאות זו, ראה: מ' אגמון-גונן, "אי תלות שיפוטית - האיום מבפנים?", המשפט 18 (2004), עמ' 2; ובהרחבה: M. Agmon-Gonen, "Judicial Independence - the threat from within", I.L.R. 38(2005), pp. 120.
31. לעניין זה, ראה בהרחבה: י' חבה, "אתיקה של ניהול התדיינות במשפט העברי", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 365; א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), בעמ' 328-324.
32. כתובות לו ע"א; שם פז ע"א ורש"י שם.
33. ראה לעניין זה: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה יא; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ט. לביטוי "עורכי הדיינים" ומשמעותו, ראה בהרחבה: א' הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 459.
34. בית הבחירה לרבי מנחם המאירי, בבא בתרא ח ע"ב. יש להעיר כי בכמה מקומות השוו חכמי ההלכה את מלמדי התינוקות לאנשי ציבור, וראו בשניהם מי ש"עושים מלאכת שמים" לטובת הציבור, ולא רק להנאתם שלהם.
35. ראה חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980. לעניין זה, ראה: א' שוחטמן, "הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים", בתוך: הרבנות הראשית לישראל: שבעים שנה לייסודה (א' ורהפטיג עורך, ירושלים תש"ס), עמ' 229; א' הכהן, "הרבנות הראשית לישראל: היבטים משפטיים", שם, עמ' 159.

---

---