פתיחה

הדיבר השביעי, "לא תנאף"¹, הכלול בעשרת הדיברות בפרשתנו ובפרשת יתרו², נידון בבתי המשפט בישראל ובבתי הדין הרבניים בהקשרים אחדים. באחד מפסקי הדין³ שלו, כתב השופט קיסטר בעניין זה:

הצו "לא תנאף", לא זו בלבד שהוא מצוי בעשרת הדברות, ונתקבל על-ידי הדת הנוצרית, המוסלמית ועוד, כאחד היסודות החשובים עליהם מבוססים חיי המשפחה, אלא הוא היה מוכר אף בעולם התרבות לפני התפשטות הנצרות, והוא נובע מעצם קיום מוסד הנישואין: לפי הגישה המודרנית בדבר שיוויון האשה לאיש, דורשים שחובת הנאמנות תחול על שני בני הזוג באופן שווה.

ברשימה זו נסקור בעיקר את התייחסותם של בתי המשפט בשעה שנטענת בפניהם טענת ניאוף כעילה לבקשת הבעל לפטור אותו מחובתו לזון את אשתו וכטעם להרחקתו מן הבית של בן זוג שאינו נאמן. מפאת קוצר היריעה, נדחה להזדמנות אחרת את הדיון בהשפעת מעשה ניאוף על חלוקת הרכוש של בני הזוג, על משמורת הילדים ועל היבטים משפטיים נוספים.

בפירושו לדיבר "לא תנאף", כותב רש"י⁴: "אין לשון ניאוף אלא באשת איש". אף על פי כן, בדברים שנביא להלן, לא נבחין בין קשרי אישות של אדם נשוי לבין אישה אחרת, בין שהיא נשואה בין שאינה נשואה.

ניאוף האישה ופטור הבעל

על פי המשפט העברי, אם זינתה אישה תחת בעלה, הוא פטור ממזונותיה⁵. הדין האישי בנושא המזונות מחייב גם את בתי המשפט בישראל⁶. השופטים מוסמכים לפסוק אם אישה נאפה, ומשום כך הוא אינו חייב במזונותיה⁷. המגמה הרווחת בבתי המשפט בימינו היא להקשות על בעל הטוען שהוא פטור מלזון את אשתו בגלל שנאפה עם איש אחר.

כך היה במקרה אחד שנידון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב⁸. השופט פורת דחה תביעתה של אישה שתבעה שיזון אותה בעלה, לאחר שדן בטענת ההגנה של הבעל שאמר כי אשתו קיימה יחסי אישות עם איש אחר. השופט ניתח את עמדת ההלכה בעניין זה, הביא אסמכתאות ממקורות אחדים של המשפט העברי, וחרץ את דינו על סמך הודאת האישה ודיני ה"קינוי והסתירה"⁹.

בעקבות ערעור שהגישה האישה לבית המשפט העליון¹⁰, קיבל הנשיא שמגר את טענותיה וקבע שהיא זכאית למזונות. בפסק-דינו המקיף, כתב השופט שמגר, שלפי הדין הדתי, האישה אינה מאבדת את זכותה למזונות ולכתובה, "אלא אם הוכח הדבר על-ידי שני עדים כשרים, שהרי מדובר בדבר שבערווה, והכלל הוא שאין להוכיח דבר שבערווה בפחות משני עדים", והוסיף: "גם הודאתה של אשה כי נאפה, אין בה כשלעצמה כדי לאוסרה על בעלה"¹¹.

בית המשפט העליון נדרש פעם נוספת לסוגיה זו בנסיבות דומות. במקרה זה, טען הבעל שהוא פטור מלזון את אשתו משום שנאפה תחתיו. בית המשפט קבע שהטענה לא הוכחה, על אף הודאתה של האישה בבית הדין שקיימה יחסי אישות עם אחרים. השופט זמיר כתב בפסק דינו שהודאתה של האישה "אינה בהכרח מספיקה כדי לשלול את מזונותיה, אם אין היא נתמכת על-ידי ראיה חיצונית, שכן יש מקום לחשש שלא הודתה אלא כדי להתגרש מבעלה"¹².

במקרה אחר¹³, פטר בית המשפט למשפחה את הבעל מלתת מזונות אשתו, לאחר שהשופטת צפת השתכנעה מהודאת האישה בחקירתה שאמנם זינתה עם אחר:

כאשר החיוב במזונות נובע מתנאי הכתובה או קשר אישות, הרי חיוב זה פוקע מאז שהאשה זנתה תחת בעלה מרצון. היא מפסידה כתובתה וכל הזכויות הנובעות ממנה, לרבות מזונות.

במקרים אחרים דחו בתי המשפט למשפחה את טענת הבעל שהוא פטור מלשלם דמי מזונות לאשתו בגלל ניאופה. באחד המקרים¹⁴, סיפרה האישה לבעלה שבגדה בו, אך טענה בעת הדיון המשפטי שעשתה כן רק כדי לעורר את קנאתו. השופט מרכוס, שדן בתיק, קיבל את גרסתה, וטעמו ונימוקו עמו:

טענת הבגידה חמורה וכבדה, והיא טעונה הוכחה ברורה וחד-משמעית. בעל דין אשר אינו מביא ראיה שביכולתו להביא, נראה כמי שברור לו שאם תובא הראיה היא תתמוך בגירסת היריב... לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, הגעתי למסקנה שאכן כוונתה של התובעת היתה להקניט את הנתבע ולגרום לכך שיקנא בה; הטענה שלא נסתרה, שגם לאחר הודאה זו בני-הזוג קיימו יחסי אישות, מרוקנת כמעט לגמרי את טענתו של הנתבע שהוא האמין לתובעת. דווקא כאיש שומר מצוות, היה צריך להימנע מכל מגע עם אשתו לאחר הודאתה זו, אם חשב שהודאתה של התובעת אמיתית.

כשהבעל נוהג שלא כדין

במקרים אחדים, כשביקש הבעל לדחות את תביעת המזונות של אשתו בטענת אי-נאמנות, אך הוכח שהוא עצמו לא שמר אמונים לאשתו, דחה בית המשפט את טענת ההגנה שלו. כך היה בתיק אחד שנידון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב¹⁵. בפני בית המשפט, הוכח כי הבעל ניהל יחסי אישות עם אישה אחרת. השופטת רוטלוי דחתה את טענת הבעל כי יש לפטור אותו מלשלם דמי מזונות לאשתו בגלל בגידתה בו. השופטת רוטלוי הביאה מדבריו של א' רוזן-צבי¹⁶, האומר כי בשל "ניצול ציני של הלכות המבקשות להגן על ערכים דתיים, זוכה הבעל ביתרון בלתי הוגן שלא בטובתה של הלכה, למטרות חילוניות ובהקשרים חילוניים", ופסקה:

מדובר בבני זוג שאינם שומרי דת, ובמיוחד כאשר לבעל מערכת יחסים עם אשה אחרת, והוא אינו מפסיד דבר בשל כך, ואילו מהאשה הוא מצפה להתנהגות מוסרית של נאמנות מוחלטת, שכן אם לאו - תפסיד היא מזונותיה ורכושה... לא יהא זה צודק וסביר ליתן בידי נתבע זה לראות עצמו פטור ממזונות אשתו בשל יחסיה עם אחר, ובאותה עת לנהל מערכת יחסים עם אשה אחרת, מבלי שתהיה לכך כל נפקות ביחסי הנישואין ובחיובים הכספיים הנובעים מהם.

על כן, אני סבורה כי היה ראוי במקרה זה על בסיס עקרון השוויון והיעדר תום לב מצד הנתבע שלא להתייחס כלל לטיעוני עילות הפטור ממזונות, ככל שהן נוגעות ליחסיה של התובעת עם גבר אחר.

השופטת רוטלוי מזכירה את פרשת גרינהאוז¹⁷, שבה דחה בית המשפט העליון ערעור של בעל על חיובו במזונות אשתו בבית המשפט המחוזי בנימוק שקיים יחסים מיניים עם אישה אחרת. במקרה זה, לא דובר בניאוף של האישה, אלא בטענת "עוברת על דת"¹⁸.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת גרינהאוז¹⁹, כתב השופט שינבוים כי לפי הדין, אם יש ראיה שהאישה עוברת על דת, רשאי הבעל למנוע ממנה את מזונותיה. ואולם באותו מקרה לא ראה בית המשפט הצדקה לעשות כן, על אף שנקבע בבית הדין הרבני כי "יש רגליים לדבר קצת שהאשה עוברת על דת". זאת, משום שקבע כי הבעל אינו נמנה עם האנשים שהתנהגותה של האישה מפריעה לו²⁰.

השופט שינבוים סמך את דבריו על פסק דינו של בית הדין הרבני²¹, שכתב במקרה דומה ברוב דעות של הרבנים יצחק נסים ויוסף שלום אלישיב בזה הלשון:

גדולה מזו פסק "ישועות יעקב" במי שטען על אשתו שעברה על דת, ולא היתה לו עדות ברורה בדבר, אלא רגלים לדבר קצת, בידו למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט. והואיל והיא מודה שהיא עברה על דת, הרי זכאי הבעל לפטור את עצמו ממזונות...

הלכה זו שהעלה ה"ישועות יעקב" היא דווקא כשהבעל בא בטענה זו שאשתו עוברת על דת ואיננו יכול לסבול התנהגותה הנלוזה של אשתו, וזה מפריע לחיי הנישואין של הזוג, ואמנם מצוות חכמים לגרשה, והוי הוא רוצה לשמוע דברי חכמים.

לא כן בגוונא דידן. האשה לא הודתה על מעשי כיעור וכיו"ב. אמנם התגוררה לפי דבריה בפרוזדור של הדירה בה גר איש זקן בגיל 75 שנה, והרב הזהירה על כך, אבל מאידך אין לנו הוכחה שהמשיב מקפיד בכלל על זה; אדרבא, כפי הרשום בפרטיכל, יש להניח שאיננו נמנה על סוג אנשים אשר אינם עוברים על דת; הוא הודה בבית הדין שהוא לא מחכה על היתר נישואין, וכי הוא חי עם אשה אחרת בלי חופה וקידושין. ואם איהו לא קפיד, אנן קפדינן ליה? [=ואם הוא אינו מקפיד, אנו נקפיד עבורו?].

במקרה אחר שנידון בבית המשפט למשפחה²², הודה הבעל שנולדו לו בשנות נישואיו לאשתו ילדים מאישה אחרת, ובכל זאת עתר לפטור אותו מלתת מזונות לאשתו בגלל שנאפה עם איש אחר. וכתבה השופטת פלאוט בפסק דינה:

השניות הבאה לידי ביטוי בטענות הבעל, צורמת. מחד, הבעל אינו מכחיש כי במהלך הנישואין ניהל יחסים עם אשה אחרת... ומאידך, מצפה הוא מאשתו להתנהגות מוסרית ולנאמנות מוחלטת, ומשלא עמדה בציפיותיו, מבקש הוא לשלול מזונותיה. בקשת הבעל... נוגדת את עקרון השיוויון.

מעניין לציין שבתיק שנידון בפניה²³, הביעה השופטת צפת עמדה עקרונית אחרת:

מחד, מכיר הדין האישי בזכויות יתר של האשה, כמו הזכות למזונות, שאינה ניתנת לבעל. מאידך, מכיר בזכויות יתר אחרות של הבעל שאינן ניתנות לאשה. טענת התובעת בדבר זכותה למזונות, בשל עקרון השוויון בין המינים, נשללת מעצם הגשת תביעה לזכות בלתי שוויונית. טענת התובעת, על כן, כי היא זכאית למזונות, למרות שקיימה יחסי אישות עם אחר, וזאת מאחר שגם הנתבע מקיים יחסי אישות עם נשים אחרות - לא תתקבל. ההקבלה אינה רלבנטית, שהרי הנתבע אינו עותר למזונות מכוח הנישואין, ואין לו זכות שכזו. שלילת הזכות למזונות האשה באשר "זינתה תחת בעלה" אינה בהיבט המוסרי חברתי, אלא שלילת הזכות על פי הדין האישי, שמכוחו קמה לה זכות זו מכוח הנישואין - זאת, תו לא.

הרחקת הבעל מהבית

היבט אחר של נושא עיון זה נוגע לשאלת מתן צו מניעה נגד בן זוג המנהל קשרים עם בן זוג אחר. במקרים אחדים שביקשה אישה להרחיק מהבית את בעלה הנואף, לא ראה בית המשפט העליון במעשה הניאוף עילה המצדיקה את הרחקת הבעל מביתו. בפרשת רונקין²⁴, הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה נגד הבעל האוסר עליו להיכנס לביתו בגלל שהוא חי עם אישה אחרת. וכתב השופט יעקובי-שווילי:

נראה לי כי יש יסוד מוצק להיעתר לבקשה על סמך ההתעללות הרוחנית. הנתבע מבלה עם נשים אחרות... כיום הוא חי עם נערה צעירה, שאף הרתה ממנו והפילה את עוברה, והוא מודיע שאין הוא מתכוון לנוטשה. הימצאותו בבית במצב כזה, בשעות ובזמנים הרצויים לנתבע, הם בבחינת 'מזכיר עוון'... והדבר לבטח יפגע קשות בשלוותם, ויגרום לחוסר מרגוע לנפשם. פגיעה זו היא פגיעה חמורה בזכות למדור שקט ושלו, שלו זכאים האשה והילדים.

בית המשפט העליון סבר אחרת. וזה לשון השופט גולדברג²⁵:

ברור הוא כי אין בית המשפט אפוטרופוס על העריות, ואין הוא בא להעניש את המערער על כי בהיותו אדם נשוי, נתן עינו באחרת. אין ספק כי במצב הדברים הקיים, יגרמו מגורי המערער בדירה אי-נוחות ומתח נפשי למשיבה. אולם סבורני כי אין לראות בתוצאה זו כשלעצמה משום התעמרות, עד שתצדיק נקיטת אמצעי כה מרחיק לכת של מניעת המערער מלגור בדירתו שלו.

דעה דומה הביע בית המשפט העליון במקרה נוסף²⁶, שבו קיבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שהוציא צו מניעה נגד הבעל הנואף. וכן כתב השופט שינבוים בפסק הדין בבית המשפט המחוזי:

משהוכח כי זנח הבעל את אשתו וקיים יחסים עם אשה אחרת, הרי לא יתכן שיראה את ביתו כבית-מלון אשר ברצותו עוזב וברצותו חוזר, ויוכל לראות את אשתו כמצפה לו לכל מועד אשר יעלה רצון לפניו לזנוח את האשה השניה או להפסיק עימה את היחסים, ואז יתקבל על-ידי אשת חיקו בכל תנאי... חידוש החיים המשותפים אחרי בגידה כזו תלוי ברצון שני הצדדים, וביחוד ברצון האשה שנבגדה, ולא יוכל הבעל לכפות אותה לחדש את חיי המשפחה או לכפות עצמו עליה בבגדו בה.

השופט ד' לוין הזכיר בפסק דינו בערעור פסיקה אחרת של בית המשפט המחוזי במקרים דומים, שקבעה כי התנהגות מעין זו של הבעל מהווה התעללות באישה. בקבלו את ערעור הבעל, כתב²⁷:

גישה זו מרחיקת לכת היא, ואין לאמצה כלל... אם נכלול בגדר אלימות "רוחנית" מצד הבעל כלפי האישה גם מקרים בהם התנהגותו של הבעל מתמצה בכך שעזב את הדירה המשותפת ובגד באשתו, נרחיב את היקף תחולתו של הסעד הנדון יתר על המידה.

סוף דבר

המסקנה העולה מסקירת הפסיקה של בתי המשפט בישראל בעניין זה היא כי בתי המשפט - כמובן בניגוד לבתי הדין הרבניים - נוטים להימנע מהפקת תוצאות משפטיות במקרים של ניאוף, ומעין זה גם במחלוקות על חלוקת רכוש ומשמורת על הילדים, שלא נדרשנו להם ברשימה זו. ביטוי מובהק לדבר ניתן בפסק דינו של השופט ברק משנת 2004, שעניינו הפרת הבטחת נישואין²⁸. בית המשפט העליון ביטל את ההלכה שנהגה עד לאותו זמן, ולפיה הבטחת נישואין של גבר נשוי מנוגדת לתקנת הציבור, והיא בטלה מאליה, אלא אם כן היו נישואיו מעורערים עד היסוד. הפסיקה בעבר הרחוק בנושא זה באה לביטוי בפרשת ריזנפלד נ' יעקובסון, שבה כתב הנשיא אולשן²⁹:

הבעל מתחייב כלפי צד ג' להרוס את קשר הנישואין עם אשתו. מבחינה זו, הסכם כזה מרחיב את הפירצה בין בני-הזוג ועשוי לחתור מתחת לחיי המשפחה - מוסד המוכר על-ידי החברה כאחד היסודות שבחיי החברה. אין אני סובר כי הסכם כזה מתיישב עם המוסר הציבורי הקיים³⁰.

ארבעים שנה לאחר מכן, בפרשת פלונית הנ"ל³¹, כתב הנשיא ברק באופן חד דברים המבטאים עמדה נפוצה בציבור, אבל דומה שהם מנוגדים לדעת חלקים אחרים בו: "גם הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום"³².

ימים יגידו אם נאמרה המילה האחרונה בנושא זה.

הערות:

* עו"ד בני דון-יחייא מתמחה בדיני משפחה, ואף כתב ספרים אחדים בתחום זה.
1. להיבטים שונים בנושא זה, בין השאר בשאלת אכיפת מוסר בחברה מתירנית, ראה א' הכהן, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס"ב, גיליון מס' 84.
2. שמות כ, יג.
3. ע"א 4/66 פרץ נ' הלמוט, פ"ד כ(4) 337, בעמ' 393.
4. דברים ה, יז.
5. בבג"צ 54/55 רוזנצוויג נ' יו"ר ההוצל"פ, פ"ד ט 1542, בעמ' 1555, כתב השופט זילברג: "אישה שזנתה תחת בעלה, פטור ממזונותיה, אם משום שהיא אסורה עליו ואם משום שדינה דין מורדת". בע"א 15/82 אלמוני נ' פלונית, פ"ד לז(2) 18, בעמ' 22, קיבל הנשיא י' כהן את ערעורו של הבעל על חיובו בבית המשפט המחוזי לתת מזונות לאשתו על אף שהודתה שבגדה בו, וכתב: "על פי ההלכה, אישה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו, בני הזוג חייבים להתגרש... בנוסף לכך מפסידה האישה את הכתובה ותנאי הכתובה, וכתוצאה מכך נפטר הבעל מהחובה לזון אותה (שו"ע, אה"ע, קטו, ה)". וראה עוד לעניין זה את דברי הנשיא אגרנט בע"א 470/68 בלשטיין נ' בלשטיין, פ"ד כב(2) 976, בעמ' 979.
6. סעיף 2 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959.
7. בתי המשפט דנים בשאלת הנאמנות הנחתכת על פי דיני ההלכה מכוח סמכותם לפי סעיף 76 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לדון ולהכריע בנושא זה בגדר סמכותם הנגררת.
8. תמ"א 1068/86 (לא פורסם).
9. וכן כתב בית המשפט המחוזי: "'קינוי' הוא אזהרה שנותן בעל לאשתו שלא 'תיסתר' עם פלוני, שלא תיכנס עם פלוני למקום סתר. מקורה של הסוגיה בספר במדבר ה, יא-לא, והדברים מוסברים על-ידי קהתי בפירושיו למשנה, מסכת סוטה פרק ראשון משניות א'-ב', וכן על-ידי אלבק בפירושו למשנה מסכת סוטה".
10. ע"א 761/88 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד מג(4) 505. לפסיקה אחרת של השופט שמגר וניתוח מקיף של עניין זה, ראה ר' הלפרין-קדרי, "שיקולי מוסר בדיני משפחה וקריאה פמיניסטית של פסיקת המשפחה בישראל". העתיד להתפרסם בספר "עיונים במשפט ומגדר".
11. שם, בעמ' 511. השופט שמגר ציטט מספרו של ב' שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה שלישית), עמ' 408: "כי חוששים פן היא אומרת כך רק מפני שנתנה עינה באחר, ועל-ידי הודאתה רוצה להכריח את בעלה לגרשה. אך אם יש רגלים לדבר שהודאתה נכונה, היא נאמנת, והוא חייב להוציאה. הוא חייב להוציאה גם אם הוא מאמין לה, וסומך עליה כמו על שני עדים, כי 'שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא', ז"א אסר אותה על עצמו".
12. ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3)441, בעמ' 455.
13. תמ"ש (ת"א) 15640/01 ג"ח נ' ג"א (פורסם באתר נבו). הדברים מובאים בספרו של עו"ד הרב אבישי גריידי, מזונות אישה - הלכה למעשה, תשס"א, עמ' 182. ויש בו סקירה מקיפה בנושא זה.
14. תמ"ש (ירושלים) 6010/01, תק-מש 2000(2) 261. ראה ספרו של גריידי (הנזכר לעיל, בהערה 13), בעמ' 182.
15. תמ"א (ת"א) 553/94, תק-מח 94(4) 131. מובא בספרו של גריידי (הנזכר לעיל, בהערה 13), בעמ' 183.
16. א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, תל-אביב תש"ן, עמ' 140.
17. ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז, פ"ד לו(3) 197.
18. על עוברת על דת, ראה שרשבסקי (הנזכר לעיל, הערה 11), מהדורה רביעית, עמ' 315.
19. תמ"א 2172/77 גרינהאוז נ' גרינהאוז, פ"מ תשל"ט(1) 89.
20. שם, בעמ' 97 (מובא בערעור על ידי השופט שמגר, הנזכר לעיל, הערה 17, עמ' 203). לעניין זה, ראה ר' הלפרין-קדרי, "בגידת הבעל כעילה לכפיית גט", מחקרי משפט ז (תשמ"ט), עמ' 328.
21. ערעור תשי"ט/83 א' נ ' ב', פד"ר ג 257, בעמ' 268.
22. תמ"ש (ת"א) 31641/97. דעה דומה הביעה השופטת סיון בתמ"ש (ת"א) 31641/97. פסקי דין אלה ואחרים מובאים בספרו של גריידי (הנזכר לעיל, הערה 13), עמ' 107.
23. הוזכר לעיל, הערה 13.
24. ע"א 58/83 רונקין נ' רונקין, פ"ד לח(1) 151.
25. שם, עמ' 157.
26. ע"א 680/82 נחום נ' נחום, פ"ד לז(4) 667. אלימות רוחנית היא עילה להרחקת הבעל מביתו. בע"א 459/79 ניר נ' ניר, פ"ד לה(1) 518, בעמ' 526, מביא השופט אֵלון מדברי בעל התשב"ץ על רקע הכללים "לחיים ניתנה, ולא לצער" ו"אין אדם דר עם נחש בכפיפה", ואומר: "ומקרא מלא הוא: 'טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב' (משלי יז, א), ועוד כתוב: 'טוב ארֻחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו' (משלי טו, יז). הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה כל יום ויום?".
27. שם, עמ' 671. לסקירת נושא זה, ראה מאמרה של ר' הלפרין-קדרי (הנזכר לעיל, הערה 20), עמ' 326. הכותבת מביאה שם, בעמ' 327, פסיקה בעניין ניסיונותיו של אחד מבני הזוג למנוע את בן זוגו מלהיפגש עם אדם אחר, כולל בג"ץ 428/81 גולן נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. במקרה זה הוציא בית הדין הרבני לבקשת בעל צו מניעה האוסר על אשתו להכניס את מאהבה לבית. ואולם בג"ץ קבע כי אין בסיס משפטי לצו מעין זה, וביטל אותו.
28. ע"א 5258/98 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם). לביקורת על פסק הדין, ראה: נ' כהן, "ירידתה ועלייתה של הבטחת נישואין", המשפט 21 (פברואר 2006), עמ' 10; ע' גרוסקופף וס' חלבי, "הפרה של הבטחת נישואין: מדגם 'הפיתוי הגברי' לדגם 'שברון הלב'", משפטים על אהבה (תל-אביב תשס"ה), עמ' 107; פ' שיפמן, "חדירת המשפט האזרחי לדיני המשפחה", בתוך ספר מנשה שאוה, מחקרים במשפט, תל-אביב תשס"ו, עמ' 235.
29. ע"א 337/66 פ"ד יז 1009, בעמ' 1030. בע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל(1) 383, בעמ' 388, כתב השופט לנדוי: "לפי דעת הרוב בע"א 337/62 (ריזנפלד נ' יעקובסון), שאותה ביטא השופט ויתקון, ואני מקבל אותה כקו מנחה, הבטחת אדם נשוי לשאת אחרת, לאחר שיתגרש מבת-זוגו, תופסת אם בעת מתן ההבטחה, כבר התערערו הנישואין עד היסוד שבהם. אך אם לא קרה כזאת, דורשת תקנת הציבור, דהיינו ההגנה הראויה על הנישואין, מוסד החיוני לחיי חברה תקינים, שלא להכיר בדרך כלל בעילת תביעה או הגנה המבוססת על הבטחה כזאת". השופט מצא כתב בע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169, בעמ' 174: "תמהני אם קיבול הצעתו לנישואין של אדם נשוי, עשוי להקים קשר חוזי מחייב".
30. בעמ' 1030. השופט זילברג כתב בפסק הדין, בעמ' 1023: "ההסכם בין המערער והמשיבה היה בלתי-מוסרי מכל נקודת ראות שהיא, ומשום כך בלתי-חוקי". לעומתו, השופט ח' כהן לא ראה בהסכם הזה משום פגיעה במוסר הציבורי.
31. לעיל, הערה 28.
32. מעניין להשוות בהקשר זה את דברי השופט קיסטר בפסק דין פרץ נ' הלמוט (הנזכר לעיל, הערה 3), עמ' 352: "כאשר בית המשפט קובע לעצמו נורמה מוסרית אשר לפיה הוא מעריך את התנהגותם של הבריות בענינים שמבחינת הדין חשוב לקבוע אם התנהגותו של אדם היא מוסרית או הוגנת, הרי העובדה בלבד שהתנהגותם של רבים מקרב הציבור היא בניגוד לאותה נורמה, לא תניע את בית המשפט לסטות ממה שנראה בעיניו כנורמה מוסרית אשר ראוי לציבור כולו לנהוג על פיה".

---

---