מבוא

אחת לשבע שנים משתנה בישראל המציאות הכלכלית הרגילה. מצוות השמיטה משנה, ולו רק לשנה אחת, את זכויות הקניין בקרקעות. נוסף על כך, משנה מצוות שמיטת כספים את מערך החיובים הכספיים בין חייבים לבין נושיהם. דין שמיטת כספים העסיק את ההלכה היהודית לדורותיה והוא מעורר שאלות פרשניות וכלכליות נכבדות.

פריעת בעל חוב ושמיטת כספים: מתח כלכלי

בתחום הכלכלי, מצוות שמיטת כספים חושפת את המתח המובנה בין זכות נושה לפרעון חובו, שהיא לעצמה מצווה¹, לבין הזהרת התורה שלא לנגוש את החייב בשנה השביעית².

אכן, נשתברו קולמוסין על טעמיה של מצווה זו. יש שראו בה ביטוי לערך חברתי שעם ישראל מצווה עליו³, ויש שראו בה ביטוי לקניינו של הקב"ה על העולם כולו והיותנו גֵּרים בבית עולמו של האל. כמאמרו של ר' יהונתן אייבשיץ:

מה עצום מצוה זו, וטעם יש בה, ועל ידה יֵדע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגֵרים ככל אבותיו, אריסי בתי אבות, ולה' הארץ ומלואה. ויֵדע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקניני ולאסוף חמרים חמרים, יצבור ולא ידע מי אוספם, כי יראה כי שבתה הארץ שבת לה', ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ה' בה תמיד, והוא הרומז על עולם שכולו טוב אשר שם ינוחו כל יגיעי כח מעצבם ומעבדותם להוציא לחם מהארץ, עשיר ורש נפגשו, קטון וגדול שם הוא, ועבד חופשי מאדוניו. והיא, שנת שביעית, שנת רצון לה', אשר ישליך אדם אלילי כספו, ולא יאמר אלהינו למעשי ידינו, הוא היקום והרכוש, כי אז אין כסף נחשב כלום, ולא יועיל הון ביום עברה. ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספים בשנה ההיא, שבתה נוגש עול מדהבה⁴.

המתח הכלכלי בא לידי ביטוי גם באחת התקנות המפורסמות ביותר של חז"ל, הלוא היא תקנת הפרוזבול שתיקן הלל הזקן⁵. אכן, עצם הביטוי "פרוזבול" מבטא את הפן האחר ביחסי נושים וחייבים. רב חסדא אומר שמשמעותו של ביטוי זה היא: "פרוז בולי ובוטי", תקנה לעשירים ולעניים⁶. אם כן, הפרוזבול הוא תקנתם של העשירים המלווים למען לא יפסידו את ממונם בגלל שמיטת הכספים. נוסף לכך, הפרוזבול הוא מכשיר כלכלי חשוב לטובת העניים הלווים, המעוניינים שלא ייחסמו מקורות האשראי שלהם⁷.

המתח בין מצוות פירעון חוב לנושה לבין מצוות השמיטה בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ן (ספרד, המאה הי"ג), המתייחס לשיטת הראשונים, הסבורים כי בימינו אין שמיטת כספים נוהגת כלל. אכן, ההלכה היא שבזמן הזה, שאין היובל נוהג, שמיטת כספים נוהגת רק מדברי סופרים⁸. ברם, כאמור, יש מן הראשונים שסברו ששמיטת כספים אינה נוהגת בימינו כלל ושאין נוהגים לפיה אלא ממידת חסידות⁹. הרמב"ן דוחה שיטה זו וכותב שאין לשמוט כספים ממידת חסידות, מפני ש"כל שלא תקנו חכמים, אין העושה אותו נקרא חסיד, אלא הדיוט, כדאמרינן בירושלמי: כל שאינו מצווה בדבר ועושהו, נקרא הדיוט"¹⁰. ואמנם, אף כששמיטת כספים נוהגת, "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה ממנו"¹¹.

כאמור, לצד העקרונות הכלכליים הנעלים, מעוררות מצוות שמיטת כספים ותקנת הפרוזבול שאלות משפטיות נכבדות. להלן נעמוד על מעט מזעיר מן השאלות הקיימות בעניין זה בכלכלה המודרנית.

דין חוב פסוק

שאלה מעניינת היא: אם כשמלווה תובע בבית דין או בבית המשפט שיפרע הלווה את חובו, וזכה לפסק דין, החוב משמט בשביעית, ולפיכך טעון פרוזבול, או שמא זהו חוב שאינו משמט? יסוד התשובה לשאלה זו מצוי במשנת שביעית: "האונס, והמפתה, והמוציא שם רע, וכל מעשה בית-דין - אינם משמטין"¹². רבותינו הפוסקים, כשפסקו דין זה להלכה, נימקוהו בעובדה שהחוב "כגבוי הוא, וכאילו בא לידו, ואינו כמלווה"¹³.

הנימוק ההלכתי שחוב שנפסק בבית דין נחשב "כגבוי", ולפיכך אינו משמט, טעון בירור: מה משמעות היות החוב "כגבוי"?

לפני שנעמוד על טעמה של הלכה זו, יש להדגיש כי "מעשה בית דין" נזכר בהלכה בנפרד מחוב אחר שאינו משמט, חוב המגולם בשטר שמסר הנושה לבית הדין לגבייה, עליה השתית הלל את תקנת הפרוזבול שלו¹⁴. למן המשנה ועד התלמוד הירושלמי ופוסקי ההלכה, מצוין כל אחד מחובות אלה בפני עצמו. אכן, נראה כי עניינו של "המוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט" הוא מטעם אחר¹⁵, שציוותה התורה: "ואשר יהיה לך, את אחיך תשמט ידֶך" (דברים טו, ג). וכפי שהסביר האמורא שמואל שפסוק זה בא למעט את המוסר שטרותיו לבית דין¹⁶. כלומר: המוסר שטרותיו לבית דין מבצע למעשה פעולה של המחאת זכות. פועלה של ההמחאה הוא הפיכת בית הדין לנושהו הישיר של החייב, והתורה לא מנעה בעד בית דין מלנגוש בחייב¹⁷. רק נגישה מצד אדם פרטי מישראל אסורה מדין שמיטת כספים. כשההלכה מבחינה בין "מוסר שטרותיו לבית דין" לבין "מעשה בית-דין", ממילא לא ניתן לבסס את הדין האחרון על המחאת תביעת החוב לבית הדין, כי אם על טעם אחר. ואכן, ר' יעקב 'בעל הטורים' (ספרד, המאה הי"ד) אומר במפורש כי אף שתבע המלווה את החייב לו בבית הדין, עדיין הוא בגדר "נוגש"¹⁸. כלומר: בית-הדין, בישבו לדין, אינו רוכש מן המלווה את זכות הגבייה, ואינו שלוח גבייה מטעמו. הנושה-הנוגש היה ונותר המלווה.

את נימוקם של פוסקי ההלכה שקבעו שחוב פסוק נחשב "כגבוי", וכאילו כבר הגיע לידי המלווה, ניתן לפרש על רקע מציאותי-הסתברותי. כלומר: להבדיל מתביעה שעדיין לא הוכרעה, מרגע שהכריעו הדיינים בדין, החוב הופך לסכום כספי הנחשב כבר כמיוחד ומוקצה לנושה. אף על פי שעדיין לא קיבל הנושה את החזקה בכסף, ועליו לקבלו פיזית מידי החייב, הרי הכסף כבר נחשב שלו. וכל כך למה? משום שיש לבית הדין סמכות אכיפה ויש בכוחו להטיל סנקציות על חייב שאינו מקיים את פסיקתו. לפיכך, משתנה מעמד החוב מ"מלווה" הטעון פרעון לתשלום מוחלט שאינו מחוסר אלא השלמה פיזית.

טעם שונה ניתן ללמוד מפירושו של ר' יהונתן אייבשיץ כשבא להסביר את דברי המרדכי, האומר שנוהגים כבית שמאי: "כל שטר העומד לגבות, כגבוי דמי"¹⁹. ר' יהונתן מסביר שכוונת המרדכי היא שנוהגים כבית שמאי במקום שאין צריך להיזקק לבית דין לצורך הגבייה, כגון כשאין צריך שבועה. אך אם הגבייה זקוקה לבית דין, אזי החוב עדיין לא נחשב כגבוי²⁰. ואף שנדחתה דעתו זו של המרדכי להלכה, ופסקו כל הפוסקים שגם חוב המגולם בשטר שיש בו אחריות נכסים (קרי: יכולת גבייה מצד שלישי) משמט²¹, ניתן לעמוד מכאן על משמעות המונח "גבוי". לפי פירוש זה, הגבייה משמעותה פעולה משפטית הטעונה עדיין (ולו פוטנציאלית) סיוע מבית הדין, שכן בשלב זה יש בכוחו המשפטי של החייב לכפור בקיום החוב²². אם כן, לפי פירוש זה, משפסק בית הדין את פסוקו, ממילא אין עוד בכוחו המשפטי של החייב לכפור בחוב. לפיכך, נחשב החוב משעה זו "כגבוי" והוא יוצא מגדר "מִלווה"²³. טעם זה אינו מתרכז בכוח הכפייה המעשי של בית הדין להוציא כסף מידי החייב, כי אם בכוחה הנורמטיבי של פסיקת בית הדין. לפי טעם זה, משמעותו של חוב "גבוי" היא משמעות נורמטיבית. היא מסווגת את החוב האמור לפי בסיס חיוב שונה מ"מלווה". כלומר: אף כי החוב עדיין איננו בבחינת "גבוי" למעשה, כבר אינו בבחינת חוב בר נגישה להלכה.

בלשון משפטית מודרנית, טעם נורמטיבי זה דומה למוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית, הפועל לפי העיקרון הקלסי של דיני היושר האנגליים, ולפיהם: Equity sees as done that which ought to be done²⁴. ובדומה, מרגע שפסק בית הדין את פסוקו, נחשב החוב כאילו כבר נפרע, והרי הוא בידי הנושה.

דומה, כי הבנת משמעותו המשפטית של "גבוי" חשובה במיוחד בימינו, כשיכולת האכיפה של בתי דין לממונות אינה קיימת הלכה למעשה. כשבית דין נעדר כוח אכיפה לפסקיו, הגישה ההסתברותית לא תוכל לראות בחוב הפסוק משום חוב "גבוי". ברם, אם ההתייחסות לחוב פסוק היא נורמטיבית, חובות הפסוקים אף בימינו לא ייחשבו בגדר "מלווה", כי אם בגדר חוב "גבוי", ולפיכך אינם משמטים אף בלא פרוזבול.

ומה באשר לחוב שנפסק על ידי בית משפט אזרחי? האם החוב ייחשב כ"מעשה בית דין", שאינו משמט בשביעית? לדעת מי שרואה את החוב כאילו הוא "גבוי" על פי הסתברות הגבייה, דומה שהמציאות בימינו מלמדת שחובות פסוקים רחוקים ביותר מגבייה למעשה. לצערנו, אפילו פתיחת תיק הוצאה לפועל אינה הופכת את החוב הפסוק לחוב שגבייתו ממשמשת ובאה. לפיכך, קשה יהיה לראות בחוב "כגבוי", שאינו משמט. ברם, לשיטת מי שרואה בחוב "כגבוי", משום עניין נורמטיבי, עיקר השאלה צריך להתמקד בעניין אחר: האם תראה ההלכה בית משפט אזרחי כאילו הוא "בית דין" ותייחס משמעות משפטית-הלכתית לפסיקתו? שאלה זו חורגת ממסגרת ענייננו, ולפיכך לא נדון בה. נסתפק בהערה שדומה שאליבא דרוב פוסקי ההלכה, בית משפט אזרחי לא ייחשב כ"בית דין" במובנו ההלכתי²⁵.

הלוואה בלא זכות חזרה

שאלה מעניינת נוספת בדין שמיטת כספים היא: מה דינו של חוב תלוי ועומד החסר את רכיב החיוב האישי של הלווה. אבהיר את דבריי. בהלוואות מסחריות רבות בימינו, מסכימים המלווה והלווה שייפרע החוב מנכסים מוגדרים של החייב. עוד מתנים הצדדים כי בכל מקרה, אף אם לא יהיה די בנכסים כדי לפרוע את מלוא ערך ההלוואה, לא יוכל המלווה לחזור ולתבוע את הלווה בגין ההפרש. הלוואות אלה מכונות בלעז Non-Recourse Loans. בהלוואות אלה, המלווה לוקח סיכון שיפחתו הנכסים משיעור החוב, ומגלם סיכון זה במחיר ההלוואה. השאלה היא אפוא אם אף חוב כאמור משמט וטעון פרוזבול או שמא מעיקרא לא חל דין שמיטת כספים על חוב מעין זה?

דומה שניתן לפשוט שאלה זו מתוך מה שכתב ר' יונתן אייבשיץ בעניין לווה שמת. לדבריו, השביעית אינה משמטת את חוב המת, משום שחובת היורשים לפרוע אינה חוב אישי שלהם, "שעבוד הגוף", כי אם שעבוד נכסי העיזבון בלבד²⁶. מכאן ניתן ללמוד לכאורה, שאם פירעון ההלוואה אינו חובת גופו של הלווה, לא חל דין שמיטת כספים מעיקרא, ואין כל צורך בפרוזבול.

אמנם, ה"תומים" עצמו מביא במקום אחר בשם רבנו תם שהיורש משתעבד לחוב המוריש בגופו כמו הלווה עצמו²⁷. אם כן, קשה ללמוד ממנו מה יהא דין השמיטה לגבי הלוואה שנפטר הלווה. ברם, כשברור לכול שאין בהלוואה כי אם שעבוד נכסים בלבד בלא חיוב אישי של החייב לפרוע, עדיין יש מקום לדייק מדברי ר' יונתן אייבשיץ האמורים. אכן, בשונה מדין היורשים, נסיבות כאלה מתקיימות ביחס להלוואה בלא זכות חזרה. בעניין זה, מסתפק הרב שמואל אליעזר שטרן, המציין כי שורש העניין הוא בשאלה אם עיקר איסור "לא יגוש" הוא במעשה התביעה והנגישה בחייב או שמא עיקר האיסור הוא בגביית החוב בפועל, כשהנגישה אינה אלא הפעולה השכיחה לגביית החוב²⁸:

אם נאמר שעיקר האיסור הוא בתביעת החייב כשלעצמה, אז הלוואה שגבייתה אינה טעונה תביעה כלפי החייב כלל ועיקר, כהלוואה בלא זכות חזרה, אינה בכלל האיסור ואינה נשמטת. ההלוואה מתייחסת לנכס המשועבד בלבד בלא חיוב אישי של הלווה. לפיכך, אין מה לתבוע ממנו.

ברם, אם עיקר איסור התורה הוא על גביית חוב שעברה עליו שביעית, ממילא ניתן לומר שיש לאסור כל חוב הנגבה בתום השנה השביעית, בין הוא שעבוד הגוף בין הוא שעבוד נכסים גרידא. אם אמנם האיסור מתמקד בגביית החוב ולא ביחס האישי שבין המלווה ללווה, צריך לומר שכל חוב שעברה עליו שביעית, נשמט ממילא, וגבייתו אסורה מן התורה. לשיטה זו, תהיה הלוואה בלא זכות חזרה טעונה פרוזבול כדי שלא תישמט.

חובות תאגידים

השאלה אם דין השמיטה חל רק על שעבוד הגוף (קרי: חבות אישית כלפי מלווה) או שמא גם על שעבוד נכסים גרידא היא שאלה שיש לה השפעה הלכתית אפשרית גם על הלוואות שהלווה הוא חברה בע"מ, כפי שהדבר נפוץ היום ביחסי בנק ולקוחותיו. אכן, המשפט המודרני מכיר בחברה כאישיות משפטית נפרדת ועצמאית מבעלי מניותיה. לכן, החברה היא הבעלים של רכושה, ולא בעלי המניות. רק רכוש החברה עומד לפירעון התחייבויותיה, ואילו רכושם של בעלי המניות מחוסן מפני פירעון. משום כך, הלוואה לחברה דומה במהותה להלוואה בלא זכות חזרה (אל בעלי המניות).

לפיכך, לשיטת מי שסבור שעיקר מצוות השמיטה הוא שלא לנגוש את החייב, הרי שבדומה להלוואה בלא זכות חזרה, ברור שאף בהלוואה לחברה, אין דין שמיטה חל, משום שאין כאן לווה שחל לגביו איסור "לא יגוש". ברם, גם לשיטת מי שסבור שעיקר מצוות השמיטה הוא גביית החוב וקבלת הכספים בגינו, שמא בכל זאת לא חל כאן דין שמיטת כספים, שכן כפי שראינו לעיל דין שמיטת כספים אינו חל אלא כלפי "רעהו", ושמא החברה, על התחייבויותיה, נבדלת לחלוטין מבעלי המניות, ולא חל לגביה האיסור "לא יגוש את רעהו"? לשאון אחר, האם הנכסים המשועבדים לפירעון, כלומר נכסי החברה, הם נכסי יהודי אם לאו. שאלה זו תלויה בקביעת מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ לעומת בעלי מניותיה.

דיון אודות מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ נערך בקשר לאיסורים אחדים ובכללם: דין הלוואה בריבית, איסורי חמץ ועוד²⁹. בעניין זה כתב בגילוי לב הרב יצחק ווייס ז"ל (אב בית הדין של העדה החרדית, נפטר בתשמ"ט):

האמת אגיד כי זה כשלושים ארבעים שנה אני נבוך בענייננו, ודא עקא שטרם זכינו להגדרה ברורה של מהות הבעלות ברכושה של חברת מניות, אשר חוק המדינה העניק לה מעמד של אישיות משפטית נפרדת, שלרכושה אין שום שייכות לבעלי מניות³⁰.

בהמשך דבריו שם שוקל הרב ווייס אם יש להבחין בין חברות פרטיות, המתנהלות בשליטתם הישירה של בעלי המניות, לבין חברות גדולות, שניהולן השוטף הוא בידי מנהלים שאינם בעלי המניות. לגבי אלו, ניתן לומר שאמנם הן אישיות משפטית הנבדלת לחלוטין מבעלי המניות, אלא שבמסקנתו, הוא דוחה הבחנה זו וקובע שבכל חברה, חרף האחריות המוגבלת של בעלי המניות, "[הבעלות] לא יצאה עדיין מרשות [בעלי המניות] לגמרי"³¹. כלומר, אישיותה המשפטית העצמאית של חברה בע"מ אינה מוכרת לעניינים רבים בדיני האיסור ההלכתיים, כגון השבתת חמץ בפסח וריבית³².

הרב יובל שרלו³³ ניתח עיונית את המעמד ההלכתי של חברה בע"מ לצורך שמיטת כספים, תוך שהוא מבקש ללמוד מדין הלוואה בריבית מהקדש לעניים. לפי הרשב"א, הקדש לעניים הוא כקופה ציבורית שאין לה בעלים, "ואין לך עני שיוכל להוציא חלקו מיד הגזברים, אלא הם מחלקין כרצונם"³⁴. לפיכך, לא חל על הקדש זה איסור ריבית. כאמור, מכלול ציבורי הנבדל מרכוש הפרטים הנמנים עמו הוא בדיוק רעיון החברה בע"מ: החלף בדברי הרשב"א את "עני" ב"בעל-מניות" ואת "גזברים" ב"מנהלים", והרי לך חלוקת הסמכויות והזכויות בחברה בע"מ. ברם, הרב שרלו מסיק שניתן לקבל את דעת הרשב"א רק ביחס לרכוש הנמצא בקופה ואינו מיוחד לאף אחד מבעלי הזכויות בקופה. לעומת זאת, "בבנק שהכסף מיועד ושייך למישהו, אי אפשר כלל להסתמך על עניין אין לו בעלים, הנלמד מהמתירים ריבית בהקדש לעניים"³⁵. לאור זכותו של לקוח של הבנק לתבוע כסף המופקד בחשבונו, בשונה מהקדש העניים אליו התייחס הרשב"א, מהסס הרב שרלו מלהכיר בחברה כאישיות משפטית. ברם, יש להעיר על דבריו, שהבחינה אם חברה היא אישיות משפטית או לא, צריכה להתמקד בבעלי-המניות ובמנהלי החברה ולא בנושיה ולקוחותיה. המפקיד כספים בבנק הוא בבחינת נושה של הבנק, לפיכך אין להקבילו או להנגידו לעני של קופת ההקדש. כאמור, הדמות המקבילה לעני היא בעל-המניות של חברה.

אכן, ביחס לחברות, דומני כי יש מקום להכיר בהחלת כללי האיסור של ההלכה היהודית, אף אם תוכר אישיותה המשפטית של החברה בע"מ, וזאת על פי אמות מידה המקובלות אף במשפט האזרחי המכונן את עקרון האישיות המשפטית גופו. בדיני החברות המודרניים, נידונה השאלה אם ניתן לאפיין חברה בע"מ כחברה בת דת מסוימת או לאום מסוים, מחשש שאי-אפיונה יסייע לעקיפת חוקים החלים על בני דת או לאום מוגדרים. כך, למשל, איסור בחוק מדינה לסחור עם האויב עלול להיות מסוכל באמצעות שימוש בחברה הרשומה באותה מדינה, אלא אם כן זהות בעלי-מניותיה ומנהליה (שהם אזרחי ונתיני האויב) יאפיינו אף את החברה כחברה של האויב³⁶. המסקנה המשפטית היא, שניתן לצרכים מסוימים, לאפיין חברה כבת לאום או דת מסוימים לפי השתייכותם הדתית או הלאומית של מרבית בעלי מניותיה, וזאת על פי דוקטרינה המכונה "הרמת מסך מדומה". לעניות דעתי, אף ההלכה היהודית יכולה להכיר בתורת האישיות המשפטית הנפרדת מבחינה ממונית, להחשיב חובות של חברה כ"שעבוד נכסים בלבד" ולהחיל על חברה שעיקר בעלי מניותיה יהודים את דיני האיסור. ואכן, בגישה זו נוקט הרב יעקב אריאל³⁷.

אם כן, לפי הבנה זו, לשיטת מי שסובר שעיקר מצוות שמיטה הוא גביית הכסף בפועל, יש צורך בפרוזבול גם בהלוואה לחברה, למען לא תשמיט אותה השביעית.

הערות:

* ד"ר דוד האן, מרצה למשפט מסחרי בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.
1. רמב"ם, הלכות לווה ומלווה, פרק ב, הלכה ד.
2. דברים טו, ב.
3. על חתירתה של מצוות שמיטת כספים להגשמת הערך של שוויון חברתי, ראה י' יעקובס, "הלכה, כלכלה וחברה - בין אידיאל למציאות", פרשת השבוע, בהר, תשס"ג, גיליון מס' 121.
4. תומים, חושן משפט, סימן סז, ס"ק א.
5. משנה, שביעית י, ג.
6. גיטין לו ע"ב - לז ע"א. במוסף "הערוך" על הש"ס, שביעית, פרק י, משניות ג-ד (הוצאת פרדס, בני-ברק, תשנ"ב), נאמר ש"פרוסבוליבוטי" היא מילה יוונית שהוראתה "בית דין ממונה שלא יקבל אחד מן העם נזק וירד מנכסיו" (מלשון 'פרוס' - לפני, ו'בּוּלֶה' - מועצה).
7. ראה גיטין לז ע"א, ורש"י, שם, ד"ה בולי ובוטי.
8. רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט, הלכות ב-ג; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן סז, סעיף א.
9. השגות הראב"ד על הרי"ף בגיטין; המאירי, מגן אבות, עניין טו. הרמ"א סבור שנהגו בספרד לסמוך על דעה זו של הראשונים שלא לשמוט כספים. לעדות על מנהג זה בספרד, ראה שו"ת הרא"ש, כלל עז, סימן ד.
10. חידושי הרמב"ן, גיטין לו ע"א, ד"ה הא דתנאי.
11. משנה, שביעית י, ט.
12. משנה, שביעית י, ב.
13. רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט, הלכה יד; טור, חושן משפט, סימן סז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן סז, סעיף ח. וראה עוד: שו"ת הרא"ש, כלל פו, סימן טו; שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט, סימן קיד.
14. ראה משנה, שביעית י, ד.
15. ואולם יש שזיהו מהותית את דין "מוסר שטרותיו לבית דין" עם "מעשה בית דין". ראה: המאירי, בית הבחירה, גיטין לו ע"א, ד"ה ומכל מקום מלוה על המשכון; חידושי הרי"ם על חושן משפט, סימן סז, ס"ק ד. והשווה: פירוש ר' עובדיה מברטנורא, שביעית, פרק י, משנה ו.
16. ירושלמי, שביעית, פרק י, הלכה א (כט ע"א).
17. פירוש זה מתיישב לשיטת בעלי התוספות, גיטין לו ע"א, ד"ה מי איכא מידי. ברם, לשיטת רש"י, המוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט את החוב, משום שהפקר בית דין היה הפקר. ראה גיטין לז ע"א, רש"י, ד"ה דתפסי להו בי דינא.
18. טור, חושן משפט, סימן סז.
19. יבמות לח ע"ב; כתובות פא ע"א.
20. תומים, חושן משפט, סימן סז, ס"ק ב.
21. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן סז, סעיף ב.
22. ראה ספר משנה כסף, על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן סז, הלכות שמיטת כספים ופרוזבול, סעיף א, ס"ק יד, בפירוש "פנים מסבירות", פסקה ב.
23. ונראה כי זו גם כוונת המאירי. ראה בית הבחירה, הנזכר לעיל, הערה 15: "הרי זה כמעשה בית דין, שאין טענה אחריו".
24. ראה, למשל:Mountney v. Treharne [2003] Ch 135 (CA); Re Flint (A Bankrupt) [1993] Ch 319.
25. ראה א' שוחטמן, "מעמדם ההלכתי של בתי-המשפט בישראל", תחומין יג (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 337.
26. תומים, חושן משפט, סימן סז, ס"ק כה.
27. שם, סימן סו, ס"ק מג.
28. הרב ש"א שטרן, סדר שמיטת כספים כהלכתה (מכון פרדס, בני-ברק, תשנ"ד), בחלק "שביבי אש", שם, סימן ג; וסימן יא, פסקה ד.
29. ראה למשל: שו"ת צפנת פענח, סימן קפד; שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן ב-ד, לעניין הלוואה בריבית בבנקאות.
30. שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן א.
31. שם, סעיף יא.
32. ואולם לעניין הפעלת חברה בשבת, שחלק מבעלי מניותיה נכרים ומנהליה נכרים, סבר הרב וויס כי אין בכך שום איסור. שם, סעיף כז.
33. הרב י' שרלו, "פיקדונות בבנק לגבי שמיטת כספים", משנת השמיטה (רמת מגשימים, תשנ"ה), חלק שני, עמ' 624.
34. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רכב.
35. הרב י' שרלו, הנזכר לעיל, הערה 33, בעמ' 631.
36. Daimler Co. v. Continental Tyre & Rubber Co. Ltd., [1916] 2 A.C. 307.
37. הרב י' אריאל, "הבנקים ואחריותם המוסרית", עיתון הצופה, י"ט תשרי התשס"ה (4.10.04); הנ"ל, "הריבית, הכלכלה והמוסר", הצופה, ערב שבת וירא, התשס"ה (29.10.04). ואולם לדעה לפיה חברה בע"מ, ולמצער חברה ציבורית, היא אישיות משפטית נטולת בעלים, שאינה בבחינת "אחיך", ולכן לא יחול עליה דין ריבית, ראה: הרב יואל בן נון, "איסורי ריבית: בנק אינו 'אחיך'", הצופה, כ"ב אלול התשס"ד (8.9.04); הנ"ל, "היתרי ריבית לבנקים ולא ליחידים", ה כסלו התשס"ה (18.11.04).

---

---