אקדמות מילין

יחסה של החברה לאנשים עם מוגבלות משקף במידה רבה את פניה של החברה כולה¹. האם היחס אליהם כאל 'אחר'? האם הם מנודים מן החברה? האם הם משולבים בה? האם החברה מוכנה לא רק לדבר בזכותם אלא גם להשקיע משאבים להבטיח את שילובם בה?

בעולם העתיק, ראו בבעלי מומים "מצורעים" שיש לנדותם ולהרחיקם מן החברה². לתפיסה זו יש ביטוי גם בתורת ישראל. כך, למשל, אסרה התורה על כוהנים בעלי מומים, והעיוורים בכללם, להתקרב אל המזבח, שלא יחללו אותו³. כמו שנאמר:

איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עִור או פסח... ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשַׁי כי אני ה' מקדשם (ויקרא כא, יז-כג).

גם סמיכות המומים שמופיעה באחת הקללות שבפרשתנו, "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב⁴... והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העִור באפלה ולא תצליח את דרכיך" (דברים כח, כח), מלמדת על מקום העיוורון.

במדינת ישראל חיים כיום למעלה מחצי מיליון אנשים מוגבלים פיזית, שכלית או נפשית, ומהם כ-23,000 עיוורים ולקויי ראייה בדרגה גבוהה. אנשים אלה מופלים לרעה בהרבה מתחומי החיים. שיעורי האבטלה בקרבם מרקיעי שחקים. הרבה מן המקומות הציבוריים אינם נגישים בפניהם, ולא אחת הם נשלחים לגור במוסדות מרוחקים ומבודדים מן החברה⁵. כך נוצר מעגל קסמים: רבים נוטים לתייגם בתוויות שליליות: "הם שונים", "הם אינם יכולים ללמוד אתנו", "הם אינם מסוגלים לעבוד". חוסר היכולת של מוגבלים ללמוד עם אנשים שאינם מוגבלים, לקנות בחנויות, לצרוך כמותם תרבות, ספורט ובידור, מונעת מגע ישיר בין שתי האוכלוסיות ומרחיקה את ההזדמנות לשבור את הדעות הקדומות, והן רק מתחזקות, והפער בין שתי האוכלוסיות הולך ומתרחב.

בדברים הבאים נבקש לבחון את יחסה של מורשת ישראל לאנשים מוגבלים בכלל, ולאנשים לקויי ראייה בפרט.

עקרון היסוד: "בצלם אלקים ברא את האדם"

עקרון היסוד בדיון בנושא זה הוא בריאת האדם בצלם אלוקים. הנחת היסוד היא שכל בני האדם נבראו ממקור אחד, וממילא כולם שווים וזכאים ליחס שווה. ממילא, אסור לפגוע בכבודו של שום אדם רק בגלל היותו מוגבל. ואכן, תורת ישראל מצווה אותנו לנקוט זהירות יתרה באנשים מוגבלים. כך, למשל, מזהירה תורה: "לא תקלל חֵרֵשׁ ולפני עִוֵּר לא תתן מכשׁל ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד). ורש"י אומר בפירושו על אתר בעקבות חז"ל: "דיבר הכתוב בהווה". כלומר: דרכם של בני אדם לקלל חרשים, אך האיסור חל על כל אדם, ומקל חומר על אדם מוגבל⁶, שאסור לקללו או לבזותו. ולא נזכר ה"חרש" אלא כאבטיפוס לכלל המוגבלים שרגישותם רבה והם נפגעים בקלות.

חז"ל הכירו בצערו של העיוור, ואמרו שאין ייסורין קשים יותר מייסוריו⁷. וכשביקש איוב לתת דוגמה להתנהגות ראויה ולדרך ישרה שידבק בה האדם, הוא אמר: "עיניים הייתי לעִור" (כט, טו). על מנת למנוע מעיוור להיכשל באבנים המונחות בצדי דרכים, אסרו חכמים להשליכן שם⁸. כדי לשמור על כבודם, כינו אותו חכמים לעתים בכינוי מיוחד, שנועד לבטא יחס חיובי כלפיהם. כך, למשל, כינו את העיוור "מאור עיניים"⁹; "מפתחא" - 'פתוח עיניים'¹⁰; "סגי נהור" - 'רב אור'¹¹, מונח שנשאל ברבות הימים לביטוי "לשון סגי נהור" - דיבור בלשון נקייה.

בתקופה מאוחרת יותר, הותקנו תקנות לשמירה על כבודו של העיוור. כך, למשל, קבע בעל "ערוך השולחן", ר' יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט), שאין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה שנזכר בה עיוורון, כדי שלא לביישו¹².

עמדות אלה מנוגדות ניגוד מוחלט לתפיסות שרווחו בעולם העתיק, ולפיהן המוגבלים בכלל, והעיוורים בפרט, הם יצורים "נחותים", שנענשו בידי האל בגלל חטאיהם או חטאי הוריהם¹³. כתוצאה מכך, היו העיוורים נתונים בשפל המדרגה: הדירו אותם ממעגלים חברתיים רחבים, נידו אותם, ולעתים אף השפילו אותו ממש, עד שלעתים הרגו תינוק שנולד עיוור. עיוורים שנותרו בחיים, נגזר גורלם לקבץ נדבות ולחזר על הפתחים¹⁴.

העיקרון הנזכר בספר בראשית, שהאדם נברא בצלם אלוהים, זכה לעיגון מפורש בחוק הישראלי בהשמטת המילה אלוהים. סעיף 1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, קובע עקרון יסוד: "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות".

מכוח עיקרון זה, נקבעה בסעיף 2 לחוק המטרה: "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". אכן, יש פער עצום בין ההתייחסות הערכית לאנשים עם מוגבלות לבין היחס אליהם בפועל¹⁵.

כשירות עיוור לכהן כשופט או דיין

שאלת כשירותו של עיוור לכהן כשופט, דיין או בורר, נידונה בעת האחרונה בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב¹⁶ מפי השופטת ר' משל, אגב דיון בשאלת כשירותה של בוררת להמשיך בתפקידה, לאחר שמאור עיניה כבה במהלך הבוררות עד כדי עיוורון מוחלט. בפסק דין מאלף, דחה בית המשפט את פסילת הבוררת מטעם זה, ואף הביא סימוכין להכרעתו מארצות-הברית, שם כיהן, למרות עיוורונו המוחלט, השופט Casey בכהונה שיפוטית מוצלחת שנים רבות.

ומהי עמדת המשפט העברי בסוגיה זו? כבר בתלמוד נפסק שאסור לדיין לקוי ראיה לדון. פסול זה נדרש מכוח גזרת הכתוב בדיני חליצה, שהתורה אומרת שהיא צריכה להיעשות "לעיני הזקנים [=הדיינים]". חכמי התלמוד למדו מן המקרא שדיין עיוור, ואפילו באחת מעיניו, פסול מלשבת בבית הדין¹⁷. לימים, הורחב האיסור, ונקבע שהעיוור פסול אף מלדון דיני ממונות המצריכים דיינים סמוכים. ולגבי דיני ממונות רגילים, שאינם צריכים "דיין סמוך", נחלקו הדעות¹⁸.

שאלה מעניינת, שמשקפת את התפתחות האופטומטריה, עלתה לפני רבי יעקב ריישר, בעל שו"ת "שבות יעקב"¹⁹, כבר במאה הי"ח. הוא נשאל אם מותר "להיות אחד מן הדיינים שעיניו כהות, ולא יוכל לראות אם לא על ידי בתי עינים שקורין בלשון אשכנז בריל [=משקפיים]. או דלמא דלא הוי [=שמא אין זה] 'לעיני הזקינים' ממש, כיון שאין יכולים לראות אלא על ידי בתי עינים"?

ר' יעקב ריישר מתיר ללא פקפוק לדיין זקן המרכיב משקפיים להמשיך ולכהן כדיין. ולאחר שהביא ראיות אחדות לפסיקתו שגם ראייה "דרך זכוכית", באמצעות משקפיים, היא ראייה מעולה, הוא אומר:

מכל מקום, פוק חזי מה עמא דבר [=צא וראה כיצד נוהג העם], שהחזנים קורין על ידי בתי עיניים, ובפרטות לענין שאלה שנשאל קדמנא [=שנשאלה לפנינו] סומכין על המקרא, דכתיב 'לעיני הזקנים', כמדרשו וכמשמעו, שרוב בעלי הוראה המה חכמים וזקנים ממש היושבים אצל החליצה ורואין על ידי בתי עינים, דלא כמקצת חכמים בעיניהם בזמן הזה, שנערים פני זקנים ילבינו, וקופצים בהוראה שלא כדת, והקב"ה יפרע ממעמידיהם. ולא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף.

הווי אומר: הרב ריישר מתיר למוגבלים בראייתם להמשיך לכהן בתפקידם²⁰. אף יש עדויות היסטוריות לדיינים שנתעוורו במהלך תפקידם, ואף על פי כן המשיכו בכהונתם. כך, למשל, מביא ר' יצחק למפרונטי, בעל "פחד יצחק" (איטליה, המאה הי"ח), עדות על שניים מדייני ונציה שהיו סומים בשתי עיניהם, ולמרות זאת המשיכו לשבת בדין באין פוצה פה ומצפצף²¹.

נגישותם של עיוורים

אחד החידושים החשובים בעולמו של המשפט הישראלי ויחסו לאנשים עם מוגבלות משתקף בתיקון שעיגן בחוק את חובת ההנגשה החלה על רשויות ציבור ומקומות ציבוריים. סעיף 19 לחוק מגדיר את הנגישות בהאי לישנא: "נגישות - אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכל באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי". תרגומו של סעיף זה, הלכה למעשה, באה בהמשך החוק, בשורה של הוראות חוק.

ברם, הדרך להנגשת "רשות הרבים" כולה לעיוורים עודנה רחוקה. אחת הסוגיות המרתקות בנושא זה שדנו בה חכמי ההלכה נוגעת לפולמוס שבא בו לידי ביטוי המתח בין הרצון להנגיש את ה"מקדש מעט"²², בית הכנסת, גם לעיוורים הנזקקים לכלבי נחייה, לבין קדושת בית הכנסת והמחיר שתגבה הנגשה זו משאר המתפללים.

הראשון שדן בסוגיה זו בהרחבה היה ר' משה פיינשטיין²³, בעל שו"ת "איגרות משה". בפסק הלכה מאלף ואמיץ הוא מתיר להכניס כלב נחייה לבית הכנסת. בין השאר, מסתמך הרב פינשטיין גם על דברי התלמוד הירושלמי²⁴, שלכאורה עולה מהם שניתן להכניס עובר אורח שהוא 'בן תורה' עם חמורו(!) לבית הכנסת, משום שבית הכנסת הוא "ביתם" של תלמידי חכמים לכל דבר ועניין. נוסף על כך, הסתמך על העובדה שבתי הכנסת בחו"ל עשויים רק "על תנאי" (כיוון שלפי מסורת ישראל, כולם עתידים להיעקר ממקומם ולהיקבע בארץ ישראל), ולפיכך קדושתם קלה יותר. בדיונו, מעתיק בעל "איגרות משה" את מרכז הכובד של הדיון ההלכתי מקדושת בית הכנסת ונוחות הציבור המתפלל בו לכבודו של העיוור ולרגישות לצרכיו ותחושותיו:

ואין לנו שעת הדחק גדול מזה, שאם לא נתירנו, יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור, וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים וכהאי גוונא [=וכגון זה], שרבים מתאספים, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לבית הכנסת להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח, שלא לבלבל את הצבור.

בסוף דבריו, הוא מעלה הנחה העוקרת את האיסור מיסודו:

יש להסתפק דאולי בכלל ליכא [=אין] שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה... אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו, אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל.

גישתו המחמירה של הרב ברייש

לעומת גישה זו, נוקט משיב אחר, הרב מרדכי יעקב ברייש, (1897-1977), אב"ד הקהילה החרדית בציריך שבשוויץ, גישה מחמירה הרבה יותר²⁵. בדבריו הוא יוצא בהתקפה חריפה על פסק ההלכה של הרב פיינשטיין:

ולפי עניות דעתי, הוראה זו תמוה לרבים, לבנות מגדול על יסוד רעוע כזה. [התלמוד] הירושלמי [שעליו הסתמך הרב פיינשטיין] מדבר בבית המדרש או בית הכנסת שהיו לומדים שם... אבל בזמן שאין לומדים בבית הכנסת, אסורין לאכול ולשתות אף לתלמידי חכמים, דאטו [=האם] תלמיד חכם אינו מוזהר על מורא דמקדש... ונסתר גם הראיה שלו ממה שהחסידים נוהגין בכל בתי כנסיות שלהן להתיר אף בדבר רשות - זה בורכא [=דבר תמוה]. החסידים נוהגים כן רק בבתי מדרשיות שטיבלעך קלויזען שלהם, לא בבית הכנסת, שקדושת בית הכנסת חמורה להם למאד, ומזה הטעם הם נמנעין גם מלהתפלל בבית הכנסת(!)... ואין לך בלבול כוונה יותר מזה, כשרואין באמצע בית הכנסת או בית המדרש חמור או כלב עומד שם.

והוא מתאר באריכות את המכשול העלול להיגרם מהכנסת כלב לבית הכנסת:

ומי יערב לנו שהחמור לא יטיל גללים באמצע התפלה... ועוד לפי עניות דעתי אין הדבר ברור אם כוונת הירושלמי שכתב "ולחמריה" שמשמעותו חמור, ואפשר כוונתו להאדם שנוהג את החמור שהוא נקרא חַמָר... ועוד אף אם יהיבנא ליה [=נקבל את דעתו של הרב פיינשטיין] שכוונת הירושלמי, "ולחמריה", הכוונה על חמור ממש (וכאמור שזה אינו דבר ברור ויסוד לבנות עליו בנין כל כך גדול²⁶), אין זה ראיה להתיר להכניס גם כלב לבית הכנסת... ודאי כלב מגרע גרע מחמור, מי זוטר לן [=האם קטן בעינינו] מאמר חז"ל (בבא קמא פג ע"א) [המספר על] אשה מעוברת שנבח בה כלב והפילה [=את עוברה]. נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל. והכא נמי [=וכאן גם כן], כשישחקו בו הנערים, והכלב יתחיל לנבוח, חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה, יש גם חשש הפלת ולד. וקצת דומה לסכין ארוך [=שאסרו חכמים להכניסו בבית הכנסת, משום שהוא מקצר ימיו של אדם, והתפילה באה להאריכם].

בסוף דבריו, חושף הרב ברייש את הנימוק העיקרי שהביאו לאסור הכנסת כלב נחייה לבית הכנסת:

ועוד, וזה העיקר אצלי... בעוונותינו הרבים שהיהדות כך נתרופפה, ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית, יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת, ויתלה את עצמו באילן גדול, לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול, וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר.

בסוף דבריו מתייחס הרב ברייש גם לאינטרס של הפרט-העיוור, אלא שבשונה מלר' משה פיינשטיין, הוא דוחה אותו מפני האינטרס הציבורי, ומבכר פתרון אחר²⁷:

ולאידך גיסא, מה שכתב ב"אגרות משה", שאם לא נתירנו, יתבטל כל ימיו מתפלה בציבור וקריאת התורה וקריאת מגילה - קשה להאמין שלא יהיה לו איזו עצה, שמי שהוא יוליכנו לבית הכנסת, ועל כל פנים לעתים מיוחדים. ואם באמת כן, שאין לו שום עצה אחרת, הרי הוא בכלל אונס, ורחמנא פטריה [=והתורה פטרה אותו]... והעיקר אצלי, שעל כל פנים, לעתים מיוחדים, מסתמא ימצא למישהו להוליכו לבית הכנסת, ולא להתיר מפאת זה להכניס כלב לבית הכנסת, וסימן לדבר: לא תביא מחיר כלב בית ד' כי תועבה הוא (על פי דברים כג, יט).

אחרית דבר

דומה שתשובות הרבנים פיינשטיין וברייש חושפות לא רק הבדלים ביחס לפרשנות ההלכה ומקורותיה, אלא גם גישה שונה לחלוטין לעיוור. הרב ברייש נוקט בגישה פורמליסטית. הוא מתמקד בקדושת בית הכנסת ובהפרעה האפשרית שתיגרם לציבור המתפללים כתוצאה מנוכחות כלב נחייה בבית הכנסת. גישתו מושפעת בעליל גם משיקולי מדיניות כלליים, מתפיסה המתייחסת בשלילה להחזקת כלב כחיית מחמד²⁸, ומבוססת גם על שיקולים "על-הלכתיים" מובהקים²⁹ (החשש מפני ה"מדרון החלקלק" ביחס לזלזול בקדושת בית הכנסת והחשש ממה "יאמרו הגויים" ועוד)³⁰.

לעומת זאת, ר' משה פיינשטיין מתמקד בפתרון בעיית הפרט, העיוור המוגבל הזקוק לעידוד ולנחמה. מתוך חרדתו ורגישותו לעגמת נפשו של זה, הוא מוצא לו פתרון המהווה חידוש הלכתי של ממש, וסומך אותו בפרשנות יצירתית ביותר של מקורות קדומים.

דרך הילוכו של ר' משה פיינשטיין בסוגיה זו עשויה להוות דוגמה ומופת ליצירתיות בשדה ההלכה והמשפט העברי, שמתמודדים עם בעיות השעה ויכולים להן.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. ביטוי חריף ורב משמעות לדבר יש בספרו של ז' סאראמאגו, על העיוורון (תל-אביב תש"ס).
2. ראה א' הכהן, "על צרעת, מצורעים והיחס ל'אחר'", פרשת השבוע, מצורע, תשס"ג, גיליון מס' 117.
3. לטעמי האיסור, ראה בהרחבה: א' הכהן, "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? - נגישות לאנשים עם מוגבלות על פי ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", בתוך: נגישות החברה לאנשים עם מוגבלות (ד' פלדמן עורכת, בהוצאת נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות [בדפוס]). למקומו של העיוור בעולמו של המשפט העברי, ראה א' שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ה (ירושלים תשנ"ו), עמ' 251-202.
4. והשווה לדו השיח שמקיים עם פסוק זה הנביא זכריה: "ביום ההוא נאֻם ה' אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני וכל סוס העמים אכה בעורון" (זכריה יב, ד).
5. חומר רב בנושא זה ניתן למצוא באתר עמותת "בזכות": www.bizchut.org.il.
6. וכפי שפירשו בתורת כהנים, מדרש ההלכה התנאי על אתר: "באמללין של אדם" (קדושים, פרשה י, ט). וכן הוא בילקוט שמעוני משפטים, רמז של.
7. מדרש שוחר טוב, קמו.
8. תוספתא בבא קמא ב, י.
9. חגיגה ה ע"ב.
10. ירושלמי שבת א, א; שקלים ב, ה.
11. לפי גישה אחת, הכינוי המקורי 'סגי נהור' ניתן לעיוור בעין אחת, שלעומת העיוור הגמור הריהו 'רב אור'. ראה בראשית רבה ד; א' אבן- שושן, המילון החדש (ירושלים תשנ"ז), עמ' 1214.
12. ערוך השולחן, אורח חיים, סימן קלח, סעיף ד.
13. אכן, גם במשפט העברי ניתן למצוא ביטויים לשפלותו של העיוור, דוגמת "עיוור חשוב כמת" (נדרים סד ע"ב), אולם הפרשנים נטו לפרשם על דרך החיוב, ולראות בהם קריאה לעורר עליו רחמים. ראה תוספות שם, ד"ה ארבעה. והשווה לדברים שכתב בעל שו"ת הלכות קטנות, חלק ב, סימן לח.
14. וראה בהרחבה: B. Lowenfeld, The Changing Status of the Blind, 1975; א' שטיינברג (לעיל, הערה 3), עמ' 205-204, והפניות שם.
15. לעת הזו, הכתיבה המשפטית על החוק והסוגיה כולה בישראל מועטה למדי. ראה למשל: א' אופיר, חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 - אמנציפציה בסוף המאה ה-20", ספר מנחם גולדברג (תשס"א), עמ' 41; נ' זיו, "אנשים עם מוגבלויות - בין זכויות חברתיות לצרכים קיומיים", בתוך: זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל, י' רבין וי' שני עורכים, ת"א תשס"ד, עמ' 813; N. Ziv, "Disability Law in Israel and the United States - a comparative study", Israel Yearbook on Human Rights 28 (1998),pp. 171-202.
16. בש"א 23342/04 עמידר נ' חי זוהר, ניתן ביום 7.3.05 (טרם פורסם).
17. יבמות קא ע"א.
18. ראה: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט; פרק ד, הלכה י; א' שטיינברג (לעיל, הערה 3), עמ' 245.
19. לדמותו המיוחדת, ראה ש' שילה, "הרב יעקב ריישר בעל ה'שבות יעקב' - האיש בזמנו לזמנו ולזמנינו", אסופות יא (תשנ"ח), עמ' סה.
20. אכן, הרב ריישר מדבר בליקוי ראייה שניתן לתקנו על ידי משקפיים. ואפשר שהיה נוטה להחמיר בעיוורון מוחלט.
21. פחד יצחק, ערך 'סומא' א. וראה א' שטיינברג (לעיל, הערה 3), עמ' 245, והערה 321א.
22. לאור האיסור על בעלי מומים להיכנס למקדש שהובא לעיל, יש לכניסתם לבית הכנסת משמעות מיוחדת. וראה הכהן (לעיל, הערה 2).
23. שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן מה.
24. בתלמוד הירושלמי (מגילה פ"ד ה"ג, עד ע"א) מובא מעשה: "ר' אימי מפקיד לספריא: אם אתא ברנש מלכלך באורייתא לגבכון, תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי" [=ר' אימי ציווה את הסופרים: אם בא אדם בעל לחלוחית של תורה אצלכם, קבלו אותו ואת חמורו ואת כליו].
25. שו"ת חלקת יעקב, אורח חיים, סימן לד.
26. על אף דבריו הנחרצים, נראים דברי הרב פיינשטיין בפירוש הירושלמי, הן מן ההקשר, "לחמריה ולמנוי", שהכלים הם כלי החמור, ולא האדם, הן בגלל שימוש הלשון הרווח בירושלמי במשמעות זו של 'חמור' ולא של 'חַמָּר'. ראה למשל ירושלמי מועד קטן, פג, ע"ד: "נחת מן חמריה".
27. פתרון זה, להסתייע בזולת, מנוגד לתפיסה בת ימינו בנוגע להנגשת אנשים עם מוגבלות, שנועדה לאפשר להם גישה עצמאית ומכובדת למקומות ציבוריים בלא צורך להסתייע בטובתם של אחרים.
28. לגישה זו שורשים עמוקים במסורת היהודית. ראה: א' בן יצחק, "גידול כלבים והיבטיו המשפטיים", פרשת השבוע, בא, תשס"ה, גיליון מס' 192. על הכלב במשפט, ראה ספרם של השופטים צ"א טל וש' ברנר, משפט הכלב (ירושלים תשס"ה). בהקשר זה מעניין לציין שבמקרה אחד, דחה בית המשפט לתעבורה בירושלים (מפי השופט א' טננבוים), טענת נהג מונית מוסלמי שסירב להסיע עיוור עם כלב נחייה, וביסס את הגנתו על העובדה שלפי האסלאם הכלב הוא חיה טמאה, ולא ניתן לכפות עליו להכניסו כלב למכוניתו, משום שיש בדבר פגיעה בחופש הדת שלו.
29. על שיקולים מעין אלה, ראה: א' הכהן, "שיקולים מטא-הלכתיים בפסיקת ההלכה - מתווה ראשוני", דברי הקונגרס הבינלאומי הראשון לפילוסופיה של ההלכה, בעריכת א' רוזנק, ירושלים תשס"ו [בדפוס].
30. לשיקול זה בעולמו של המשפט העברי, ראה: א' הכהן, "'למה יאמרו בגויים? - תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד, בעריכת ב' לאו (ירושלים תשס"ו), עמ' 88.

---

---