מבוא

באחד המקרים שנידונו בערכאות משפטיות בשאלת הפונדקאות, ביקשה אישה רווקה בשנות הארבעים לחייה שרחמה נכרת מן הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים להתיר לה להפרות ביציות שנשאבו מגופה בזרעו של תורם אנונימי ולשתול אותן ברחמה של אם פונדקאית. הוועדה דחתה את בקשתה על הסף בטענה שהחוק אינו מאפשר הפריה חוץ-גופית לאישה שאין לה בן זוג. האישה עתרה לבג"ץ. השופט מישאל חשין נסמך בפסק דינו גם על מה שנאמר בפרשתנו¹:

עד שנדבר בפונדקאות של ימינו, ראוי שנזכיר כי תולדות עמנו קשורות קשר אמיץ בפונדקאות, פונדקאות של ימי-קדם. ובאבותינו-שלנו מדברים אנו. כך היה מעשה באברם ובשרי - קודם שהיו לאברהם ולשרה - ששרי לא ילדה, ובמצוקתה כי-רבה ביקשה להיעזר בפונדקאית נוסח אותם ימים: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו, ולה שפחה מצרית ושמה הגר. ותאמר שרי אל-אברם הנה-נא עצרני ה' מלדת בא-נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה, וישמע אברם לקול שרי..." (בראשית טז, א-ד). ואידך היא ההיסטוריה עד לימינו. כך היה מעשה אף ברחל. לאה ילדה את ראובן ואת שמעון, את לוי ואת יהודה, ורחל לא ילדה: "ותקנא רחל באחתה, ותאמר אל-יעקב הבה-לי בנים ואם-אין מתה אנכי... ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה, ותלד על-ברכי ואבנה גם-אנכי ממנה..." (שם ל, א-ג). ולאה הלכה בעיקבות רחל: "ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את-זלפה שפחתה ותתן אתה ליעקב לאשה..." (שם ל, ט). ימים רבים עברו מאז, ותשוקתה של אישה לילד משלה לא פגה. אכן, בימינו ובמקומנו - שלא כבימי-קדם או כבמקומות אחרים בימינו - אין עוד מדובר במעמדה של אישה-אם במשפחה ובחברה - למיצער לא במיגזרים רחבים של החברה - אך שאיפת החי לקיום ולהישרדות ותשוקתה של אישה לילד משלה לא פגו... בימינו לבשה הפונדקאות מחלצות אחרות, אך מעיינות תהום-רבה המזינים את הפונדקאות נותרו, בעיקרם, כשהיו.

השאיפה להורוּת היא כמיהה אנושית, טבעית וחזקה מאין כמוה. לא פלא הדבר, שכבר אדם הראשון נצטווה במצווה זו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח). וכן נצטוו בה בני נח: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (שם ט, א). מצווה זו היא אחת מתרי"ג המצוות שנצטוו בהן בני ישראל. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:

היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה: "ואתם פרו ורבו"².

ברוח זו אמרו חז"ל: "כל אדם שאין לו בנים, חשוב כמת"³. זו גם הרוח העולה מדרשתו של רב יהודה: "'בכוּ בָּכו להלך (ירמיהו כב, י)' - אמר רב יהודה: להולך בלא בנים"⁴. יתרה מזו, לשאיפה האנושית-הרגשית הבסיסית של האדם להוליד צאצאים יש גם תוצאות הלכתיות. כך לדוגמה, עקרות הגבר היא עילה לתביעת גירושין מצד האישה, אף שאינה מצווה על פרייה ורבייה⁵.

התפתחות הרפואה הביאה עמה מגוון פתרונות חדשים לבעיית העקרות שיש בהם בשורה ברוכה לזוגות חשוכי ילדים. אולם על אף החשיבות הרבה שמייחסת היהדות להבאת ילדים לעולם, הן כמילוי מצווה דתית הן כמענה לכמיהה אנושית, יש מגבלות הלכתיות בשימוש בטכניקות הרפואיות החדישות ומתעוררים ספקות הלכתיים כבדי משקל באשר לתוצאות הפונדקאות, ובייחוד בעניין מעמדו האישי של הוולד וייחוסו.

הזרעה מלאכותית והפריה חוץ גופית

מאחר שהפונדקאות כרוכה בהפריה חוץ-גופית, נידרש תחילה לעמדת ההלכה בשאלת תהליך זה⁶. בעניין זה מבחינה ההלכה הבחנה חדה בין הפריה מזרע הבעל לבין הפריה מתורם זר.

יש פוסקים אחדים האוסרים אפילו הזרעה תוך-רחמית מזרע הבעל, משום שהם סבורים שהזרעה שלא כדרך הטבע דינה כדין השחתת זרע, האסורה על פי ההלכה⁷, ובהפריה חוץ-גופית מסכים עמהם הרב ולנדברג⁸. אבל דעות מחמירות אלה אינן מקובלות על רוב הפוסקים, והם מתירים תרומת זרע מן הבעל, בין בהפריה תוך-רחמית בין בהפריה חוץ-גופית.

תרומת זרע מתורם זר לעומת זאת, אסורה לכולי עלמא, אלא שיש בעניין זה הבחנה בין תורם יהודי לתורם שאינו יהודי. לכל הדעות, ההלכה אוסרת שימוש בזרע של תורם יהודי, ויש מי שמגדיר מעשה זה כתועבה וכמעשה מכוער⁹. אם זהותו של התורם היהודי אינה ידועה, מתוסף שיקול אחר לאיסור, והוא החשש שמא יישא הנולד מהזרעה זו אחד מקרוביו האסורים עליו, כגון אחותו¹⁰. אשר למעמדו האישי של הוולד, יש אומרים שהוא ממזר גמור¹¹; יש הגורסים שהוא ספק ממזר¹²; ויש הסבורים שאינו ממזר, משום שלא נולד מביאה אסורה ממש¹³.

ודאי שגם השימוש בזרע של תורם שאינו יהודי, אסור לכל הדעות, אלא שאין חשש הלכתי שהוולד ממזר ואף לא שיישא את אחותו. לכן, אם בני הזוג מצטערים צער גדול בשל תשוקתם לילד, יש מי שמתיר הפריה מלאכותית של האישה בזרעו של תורם שאינו יהודי¹⁴, אך יש מי שאוסר הזרעה מלאכותית אף מזרעו של מי שאינו יהודי¹⁵.

שאלת הייחוס בפונדקאות

אחר שהופרתה הביצית, נמשך התהליך בהשתלתה ברחמה של אם פונדקאית. לכאורה, פעולת ההשתלה עצמה אינה מעוררת בעיות הלכתיות מיוחדות. ואכן, הפוסקים שדנו בסוגיה זו לא נדרשו אלא לשאלת ייחוסו של הוולד: האם הוא מתייחס אחר אמו הביולוגית (בעלת הביצית) או אחר האם היולדת (הפונדקאית)¹⁶. לשאלה זו יש השפעות רבות, הן בתחום הדתי (האם אסורים עליו קרובי האם הביולוגית או האם היולדת; כיבוד אב ואם; גיור, אם אחת מן האמהות אינה יהודיה; וכו'); הן בתחום האזרחי (ירושה; וכו').

בשאלה סבוכה זו, הובעו כל הדעות התאורטיות האפשריות. רוב הפוסקים סבורים שהאימהות נקבעת על פי הלידה. לכן, האם הפונדקאית היא אמו של הוולד¹⁷, אך פוסקים אחדים סוברים שהאימהות נקבעת בשעת ההפריה, והאם הגנטית היא אמו של הוולד¹⁸. ויש מי שסבור שהוולד אינו מתייחס לא לאם הביולוגית ולא לאם הפונדקאית, משום שנעשתה הפריה שלא כדרך הטבע, מחוץ לגופה של אישה, ולוולד אין אם¹⁹. ויש מי שפסק שיש ספק בשאלת האימהות, ויש להחמיר ולומר ששתי הנשים הן אימותיו²⁰.

מקורות קדומים במסורת שבאגדה

ראוי להבליט קו אופי מיוחד של ההלכה היהודית. אף על פי שאנו דנים בטכניקות הולדה חדישות ביותר, שהתאפשרו בעקבות התפתחות המדע בעת האחרונה, דנה ההלכה היהודית בהזרעה מלאכותית ובפונדקאות. הכיצד?!

תשובה לדבר מצויה בעובדה המופלאה שמציאות טבעית ומציאות על-טבעית, נסית הנזכרת בספרות האגדה, שמשה בסיס לדיונים הלכתיים, על אף היותה בלתי שכיחה או חד-פעמית, והכל במסגרת הרעיון של "להגדיל תורה ולהאדירה". פעילות אינטלקטואלית זו היא מסימני ההיכר של איש ההלכה²¹.

אשר להזרעה מלאכותית, נזכר בהלכה התקדים האגדי של לידת בן סירא מבתו של ירמיהו, שהתעברה מזרעו של אביה אחר שרחץ באמבטיה והיא רחצה אחריו באותם המים²².

ואשר לאם פונדקאית, מסורת אגדית קדומה מספרת שקרה דבר מעין זה בין רחל ללאה בהריונן עם דינה ויוסף. לאה נשאה בן ברחמה בהריונה האחרון. באותה שעה כבר היה יעקב אב לעשרה בנים: שישה של לאה, שניים של בלהה ושניים של זלפה. ראתה לאה בנבואה שעתידים להיוולד ליעקב רק שנים-עשר בנים, ואם תלד את הבן שברחמה, יהא זה הבן האחד-עשר של יעקב, ותלד רחל רק בן אחד. כיוון שלא רצתה לאה שיהיה לרחל רק בן אחד, שעה שאפילו לשפחות כבר היו שני בנים, התפללה שלא ייולד הבן שברחמה, ויהיו לרחל שני הבנים שנותרו ליעקב על פי הנבואה. לפי גרסה אחת, נהפך העובר שברחמה לבת²³. ולפי גרסה אחרת, נשתנה העובר לנקבה בדרך אחרת. לאחר שהתפללה לאה שלא תלד בן, נתחלף העובר שברחמה עם הבת שברחמה של רחל. וזה לשון מדרש "שכל טוב" בעניין זה²⁴:

ואמר רב חנינא בן פזי: נתכנסו כל האמהות ואמרו: דיינו, תִפקד גם זו. לכך נאמר: "ואחר ילדה בת". כלומר, לאחר שנתפללה לאה ואמרה: יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר, שלא תהא פחותה מן השפחות, שילדה כל אחת ב' שבטים. מכאן שנתחלפה דינה בבנימין. והיתה תפלה זו אחר שנולד יוסף. אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף.

ראוי לציין שמסורת זו מובאת גם בפיוט "אבן חוג מצוק נשיה", המיוחס לקליר, הנאמר בתפילת שחרית של יום ראשון של ראש השנה²⁵:

זכר לה [לרחל] יושר אורחות
עובר להמיר בבטן אחות
חשבה היום זכרה להאחות
סילוף דינה ביהוסף להנחות

לפי אגדה זו, נעשה לרחל נס, וילדה את יוסף, שהיה בנה הגנטי של לאה, ואילו לאה ילדה את דינה, בתה הגנטית של רחל. נמצא שמה שהיה מציאות נסית גרידא, הפך בתקופתנו למציאות רפואית שכיחה למדי. אך, כאמור, כבר בימי הביניים שאלו בעלי ההלכה את עצמם מהן תוצאותיה המעשיות של מציאות זו. כך, ר' יעקב בן אשר, בעל הטורים, סבור שמשום "שעיקר הריון של דינה היה בבטן רחל", היא נחשבת אימה מבחינה הלכתית²⁶. כפי שהזכרנו לעיל, יש מן הפוסקים מי שהתייחסו לשאלה העכשווית והסיקו מן האגדה מסקנה הלכתית השונה מזו של בעל הטורים. לדעתם, האם הנושאת את הוולד ברחמה היא האם מבחינה הלכתית, שהרי יוסף נחשב לבנה של רחל²⁷. אך יש הדוחים את הראיה מן האגדה, משום הכלל: "אין למדין הלכה מאגדה"²⁸.

שיקולי מדיניות

ראוי לציין שהפוסקים אינם מצמצמים את הדיון בסוגיית ההזרעה המלאכותית להיבטים המושגיים, ויש מהם הנדרשים גם להיבטים של מדיניות כללית. אחד מן השיקולים האלה מביא בחשבון את בעיית העמימות בשאלת הייחוס עקב השימוש בזרעו של תורם זר. עמימות זו נוגדת את שאיפתה היסודית של ההלכה לוודא את ייחוסו של האדם, כלומר שלא יהא ספק בשייכותו המשפחתית. וכן נימק רש"י דרישה זו²⁹:

שאין השכינה שורה אלא על הוודאים, שזרעו מיוחס אחריו. והכי נמי קיימא לן בנדרים: "'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' (יחזקאל כ, לח) - אלו בני ערבוביא (נדרים כ ע"ב)".

ויש שיקולי מדיניות כלליים החורגים מן הבעייתיות שבעמימות הייחוס. בדומה לחששות מוסריים שהושמעו בעולם כולו, גם אנשי ההלכה רואים בדאגה רבה את חציית הגבולות המסורתיים הכרוכה בהתקדמות המדעית³⁰. כך, למשל, אומר הרב ע' יעקובוביץ³¹ שהבאת ילדים לעולם היא פעולה הראוי שתיעשה רק במסגרת זוגית שיש בה קרבה ואינטימיות ולא בטכניקות מעבדתיות. וכאן ראוי להביא את דבריו של הרב א' ולדנברג בעניין זה³²:

ובפרט דכאשר אנו קוראים כבר דסופו של תהליך זה של הפרייה מלאכותית במבחנה להביא בכנפיו, במוקדם או במאוחר, גם לידי יצירת ילד במבחנה. זאת אומרת שכל ההריון יעשה ויגמר גם כן מחוץ לגוף האשה אלא במבחנה עצמה תוך יצירת תנאי-רחם בו, ולאחר מיכן במחשבה להביא גם לידי מבצע מדהים הנקרא בשם תכפול-האדם ללא זיווגם של שני תאי-מין, אלא על ידי נטילת גרעין של תא בגוף האדם והחדרתו לתוך תא של ביצית אשר גרעינה סולק, ואז מנגנון התכפול של התא הרגיל יפעל, והתא יתחלק עוד ועוד, ויתפתח עובר. וזה שמו שיקרא לו: יצירה ביולוגית מלאה של יצור אנושי לפי תכנית מוכנה מראש, המוציאה לפועל תכונות נדרשות ורצויות על ידי היוצרים. ואם כן, הלזה יקרא ילודים שהתייחסות מלאה להם אחרי מולידיהם ושרוצים לייחסם אחריהם?! וזאת מלבד מה שסילוף יצירתם והבאתם לעולם בצורה כזאת הוא דבר אשר יגרום הרס ואבדון לדמות היצירה האנושית, ואנדרלמוסיה תשרור בכל בעית הילודה, שתתהפך למעבדה חסר גוון אנושי, כאשר כבר התעוררו להתריע על כך גם מקרב אנשי המדע, והביעו חרדתם העמוקה לקראת הצפוי בבאות, הרי יקום דור אשר כל רואיו יפטיר עליו ויאמר: חדשים מקרוב באו לא שׂערום אבותינו, לראות מין יצורים כאלה, כמעט חסרי בחירה וגולמי-אדם.

יישום השיקולים ההלכתיים בדין הישראלי

חקיקה ראשונה בישראל בנושא הפונדקאות היא הוראות תקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית), התשמ"ז-1987. תקנה מס' 11 לתקנות אלה אוסרת להשתיל ביצית מופרית באישה שלא תהא אם היילוד, קרי: איסור הפונדקאות.

בשנת 1991, נתחולל שינוי זוטא, בשעה שבני הזוג נחמני ביקשו להתיר להם הליך של הפריה חוץ-גופית בישראל והשתלת הביצית בגופה של פונדקאית בחו"ל³³. משרד הבריאות נעתר לבקשתם. ביום 18.6.1991, החליטו שר הבריאות ושר המשפטים להקים "ועדה ציבורית מקצועית לבחינת הנושא של הפריה חוץ-גופית, על כל היבטיו". בראשות הוועדה, עמד השופט בדימוס שאול אלוני, ושאר חבריה היו: רופא, סוציולוג, פילוסוף, פסיכולוג, איש-דת, איש-משפט ועוד. תפקיד הוועדה היה "לבחון את ההיבטים החברתיים, האתיים, ההלכתיים והמשפטיים של השיטות הטיפוליות הקשורות לנושא [ההפריה החוץ-גופית], מתוך התייחסות, בין היתר, להסכמים לנשיאת עוברים". הוועדה ישבה על המדוכה כשלוש שנים, ופרסמה את מסקנותיה בחודש יולי 1994.

ועדת אלוני המליצה שלא לאסור כליל כריתת הסכמי פונדקאות, אך קבעה שנכון להסדיר את הפונדקאות בחוק ולהגביל אותה כדי להבטיח את הצלחת התהליך תוך שמירת זכויות האם הנושאת העובר וטובת היילוד.

בעקבות מסקנות הוועדה, נתקבל בכנסת ביום 7 במארס 1996 חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996. עניינו של חוק זה הוא הפונדקאות, וכפי ששמו מעיד עליו, הוא מתיר לערוך בישראל הליכי פונדקאות בתנאים מגבילים ובפיקוח המדינה.

החוק מתנה את הפונדקאות בכמה תנאים: ההורים המיועדים הם איש ואישה שהם בני זוג (סעיף 1); שלא תהא הפונדקאית אישה נשואה (סעיף 2(3)(א)); שלא תהא האם הנושאת קרובת משפחה של אחד ההורים המיועדים (סעיף 2(3)(ב)); הזרע המשמש להפריה החוץ-גופית הוא של האב המיועד והביצית אינה של האם הנושאת (סעיף 2(4)); האם הנושאת היא בת דתה של האם המיועדת (סעיף 2(5)).

והעיר השופט אנגלרד על ההגבלות שבחוק³⁴:

נראה בעליל כי יש בתנאים אלה משום היענות לבעיות הלכתיות הקשורות להזרעה מלאכותית ולפונדקאות... כך, הדרישה כי הזרע יהיה של האב המיועד, שהוא בן זוגה של האם המיועדת, נועדה למנוע את החששות ההלכתיים של עמימות הייחוס, כגון החשש לנשואי אח ואחות כתוצאה מן השימוש בזרע של תורם זר אנונימי.

לפנינו דוגמה נוספת לאפשרות ליצוק את היין הישן של המשפט העברי אל תוך כליו החדשים של העידן המודרני.

הערות:

* מתמחה במחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים.
עיקרו של גיליון זה הוא עיבוד מתוך חוות דעתו של השופט אנגלרד בבג"ץ 2458/01 משפחה חדשה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, פ"ד נז(1) 419, עמ' 479-469.
1. בבג"ץ 2458/01, עמ' 432-431.
2. ספר המצוות, עשה ריב. לחשיבותה של מצוות פרייה ורבייה, ראה למשל תוספתא, יבמות (מהדורת ליברמן), פרק ח, הלכה ז: "ר' לעזר בן עזריה אומר: כל שאינו עוסק בפריה ורביה, הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'. וכתיב: 'ואתם פרו ורבו' וגו'". במדרש דברים רבה, הדברים אמורים בבירור יותר (מהדורת ליברמן, פרשת דברים, ד"ה יב, ה' אלהיכם): "אמר הקב"ה: כל עיקר לא בראתי עולמי אלא לפריה ורביה, שנא': 'לא תוהו בראה'. וכה"א: 'ויאמר להם אלהים פרו ורבו'. כך ברא הקב"ה לאדם ולחוה מתחלה, על מנת [=בתנאי] לפרות ולרבות, שהיו מולידין ופרין ורבין. למה? שכן הוא כבודו של הקב"ה".
3. נדרים סד ע"ב.
4. מועד קטן כז ע"ב.
5. ראה: יבמות סה ע"ב; רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה י; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ו. לפטור האישה ממצוות פרייה ורבייה, ראה הסברו המקורי של ר' מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה, בראשית ט, ז.
6. לעניין זה, ראה בהרחבה א' שטינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך א (תשמ"ח), ערך הזרעה מלאכותית, עמ' 151.
7. ראה: שו"ת דברי מלכיאל, חלק ד, סימן קז-קח; שו"ת תשובה שלמה, חלק ב, אבן העזר, סימנים ד-ה; שו"ת משפטי עוזיאל, אבן העזר, סימן יט; שו"ת ישכיל עבדי, חלק ה. אבן העזר, סימן י; הרא"ד רובינשטיין, תל תלפיות (תרצ"ה), אות נה. נימוקיהם של כל אלה: הוצאת הזרע נעשית לבטלה, והעובדה שאחר כך ישתמש הרופא בזרע זה להפרות האישה אינה מבטלת את האיסור מכמה טעמים: חלק מן הזרע יוצא לבטלה בכל מקרה; יש חשש שלא תופרה האישה ממנו, ויתברר שיצא לבטלה; יש חשש לתקלות, כגון ערבוב זרע הבעל עם זרע זר.
8. שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מה (= אסיא ה (תשמ"ו) 84).
9. ראה: שו"ת חלקת יעקב, אבן העזר, סימן יב; שו"ת שרידי אש, חלק א, סימן עט; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ג, סימן כז.
10. ראה: שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן עא; שו"ת שרידי אש, שם; שו"ת ציץ אליעזר, שם.
11. ראה למשל: הרב א"י ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן נא; שו"ת ישכיל עבדי, שם.
12. ראה הרב ש"ז אויערבאך, "הזרעה מלאכותית", נעם א (תשי"ח), עמ' קמה ועמ' קסה.
13. ראה: שו"ת אגרות משה, שם; שו"ת חלקת יעקב, שם. למקורות נוספים, ראה הרב ד"מ קרויזר, "הזרעה מלאכותית", נעם א (תשי"ח), עמ' קיא, עמ' קיט ואילך.
אף באישה פנויה, מעמדו של הוולד אינו נקי מספקות, שכן יש מי שסבור שאם תורם הזרע אינו ידוע, הוולד מוגדר כ"שתוקי", היינו מי שאין ידוע מיהו אביו, ודינו ספק ממזר. ואין צריך לומר שגם לגביו יש חשש שמא יישא את אחותו לאישה. אבל ראה לאחרונה תשובתו המקלה של הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק י, אבן העזר, סימן י.
14. שו"ת אגרות משה, שם. וראה מאמר הרב ש"ז אויערבאך (הנזכר לעיל, הערה 12).
15. ראה: שו"ת חלקת יעקב, אבן העזר, סימן יד; הרב י' וייס, שו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן ה. והשווה שו"ת שרידי אש, חלק ג, סימן ה.
16. לסקירת השיטות, ראה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב (תשנ"א), ערך הפריה חוץ גופית, עמ' 138-130.
17. ראה: שו"ת ציץ אליעזר, חלק יט, סימן מ (וכנראה חזר בו ממה שפסק בחלק טו, סימן מה, מובא להלן, הערה 19); הרב ז"נ גולדנברג, "יחוס אמהות בהשתלת עובר ברחם של אחרת", תחומין ה (תשמ"ד), עמ' 248 (וראה תגובתו להערות העורך, שם, עמ' 269 ואילך); הרב א"י הלוי כלאב, "מיהי אמו של ילוד, ההורה או היולדת", שם, עמ' 260.
18. ראה: הרב ש' גורן, הצופה, יד אדר א תשמ"ד. וראה גם: א' ורהפטיג, "קביעת אימהות - בשולי הדברים", תחומין ה (תשמ"ד), עמ' 268. לדעה זו, נוטה גם הרב י' אריאל, "הפרייה מלאכותית ופונדקאות", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 171, בעמ' 178-177.
19. ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מה (אבל השווה פסיקתו המובאת לעיל, הערה 17). וראה הרב י' גרשוני, "תינוקת המבחנה הראשונה בעולם לאור ההלכה", אור המזרח כז (תשל"ט), עמ' 15, הנוטה גם כן לדעה זו.
20. ראה ז' לב, "תינוק מבחנה - מעמד האם הפונדקאית", עמק הלכה ב (תשמ"ט), עמ' 163, 169.
21. ראה הרב י"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה- גלוי ונסתר (תשל"ט).
22. ראה: חלקת מחוקק, אבן העזר, סימן א, סעיף ח; משנה למלך, הלכות אישות, פרק טו, הלכה ד; החיד"א, ברכי יוסף (תשמ"ט), כרך ב, אבן העזר, סימן א, סעיף יד; הרב ר' ברדוגו, שו"ת משפטים ישרים, חלק א, סימן שצו.
אשר לאגדה עצמה, ראוי להביא את דברי הרב ראובן מרגליות: "תמה אני איך השתרבבה [אגדת בן סירא] לתוך ספרותנו; אגדה שהיא מוזרה לרוח היהדות, בלי כל תוכן לימודי או מוסרי, ומקורה באלפא-ביתא דבן סירא, חוברת שכל תעודתה להתל ולהלעיג על דברי חכמים, כאשר הוכיח הר' אברהם אפשטיין בספרו מקדמוניות היהודים, ע' 124-119. ממעין נרפש זה נבעה הבדותא על לידת בן סירא, אחרי שאמו קלטה באמבטיה ש"ז שהוציא אביה - הנביא האלוהי ירמיהו" (קונטרס "עוללות", סימן יב, נדפס בסוף ספרו, מחקרים בדרכי התלמוד, ירושלים תשמ"ט).
23. ראה ברכות ס ע"א.
24. (בובר) בראשית, פרק ל, ד"ה ואחר ילדה. וראה גם תרגום יונתן, בראשית ל, כא; פירוש דעת זקנים ובעלי התוספות לפסוק זה.
25. מחזור לימים נוראים, מהדורת ד' גולדשמידט, התש"ל, עמ' 70.
26. ראה: פירוש הטור הארוך (תשכ"א), עמ' צט; הרב י"ז מינצברג, "הזרעה מלאכותית", נעם א (תשי"ח), עמ' קכט.
27. ראה הרב ב"ז שפרן, שו"ת הרב"ז, מהדורה חדשה (תשנ"ב), חלק התשובות של בנו, סימן ה; הרב מ"ה סולובייצ'יק, "בדין תינוק המבחנה", אור המזרח 100 (תשמ"א) עמ' 122, 124; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יט, סימן מ.
28. ראה: הרב י"מ בן מאיר, "הפרית מבחנה - ייחוס עובר הנולד לאם ביולוגית ולאם גנטית", אסיא יא (תשמ"ו) עמ' 25, הערה 8. לעיקרון עצמו, ראה: הרב י' עמדין, שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן מא; הרב מ' סופר, שו"ת חתם סופר, חלק ב, יורה דעה, סימן שלז. וראה א' שטינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ב (תשנ"א), עמ' 135, הערה 63.
29. יבמות מב ע"א, ד"ה ולזרעך אחריך.
30. ראה פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך שני (תשמ"ט), עמ' 105.
31. הרפואה והיהדות (תשכ"ו), עמ' 235.
32. שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מה.
33. בג"ץ 1237/91 נחמני נ' שר הבריאות (לא פורסם).
34. בג"ץ 2458/01, עמ' 793.

---

---