הקדמה

לאחר שלקח אבימלך את שרה אשת אברהם, נגלה אליו הקדוש ברוך ואמר לו: "הנך מת על האשה אשר לקחת והִוא בעֻלת בעל" (בראשית כ, ג). טען אבימלך להגנתו: "הגוי גם צדיק תהרג. הלא הוא אמר לי אחתי הִוא והיא גם הִוא אמרה אחי הוא בתָם לבבי ובנקין כפַּי עשיתי זאת" (בראשית כ, ד-ה). ציווהו הקדוש ברוך הוא: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וֶחְיֵה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכָל אשר לָךְ" (בראשית כ, ז). אבימלך טען אפוא שלא ידע שמדובר באשת איש, ולכן עומדת לו הגנת "טעות במצב הדברים".

במסכת מכות¹, נחלקו אביי ורבא בדינו של מי ש"אומר מותר": לדעת אביי, "אומר מותר - אנוס הוא"; ואילו לדעת רבא, "אומר מותר - קרוב למזיד הוא". בכלל "אומר מותר", גם מי שטועה במצב הדברים, כגון הסבור שמה שלפניו הוא בהמה והרג אותו, ונמצא אדם.

אביי רוצה להביא ראיה לשיטתו מטענת אבימלך. אכן, לדעת רבא, נדחתה טענה זו על ידי הקב"ה², שתלה את האשמה באבימלך, ולא באברהם: "נביא הוא, וממך למד. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו! כלום שואלין אותו: אשתך זו? אחותך זו? מכאן שבן נח נהרג, שהיה לו ללמוד, ולא למד"³.

לפי גישה זו, האחריות מוטלת על כתפי אבימלך, שהיה צריך לדעת שאסור לחקור את האורח על מעמדו האישי. ומשום שהתנהגות בלתי ראויה זו הייתה הגורם לטעותו של אבימלך, לכן לא היה יכול להסתמך עליה כטענת הגנה ולהיפטר מן העונש.

מכאן, שלעתים לא ניתן להסתמך על הגנת "טעות במצב הדברים". להלן נסקור בקצרה מקצת מן התנאים שבהם יכול אדם לפטור עצמו מעונש בטענה זו.

היחס בין חומרת הענישה למוּדעות המצב העובדתי

על פי ההלכה, אין ממיתים מי שעבר עברה שעונשה מיתת בית דין, ואין מלקים מי שעבר עברה שעונשה מלקות, אלא אם כן התרו בו לפני ביצוע העברה. התראה זו כוללת הודעה למבצע המעשה על קיומו של איסור, והודעה שבנסיבות אלה מתקיים איסור⁴.

תנאי לענישה בעונשים אלו הוא אפוא המוּדעות לקיומם של יסודות העברה, ומכאן שלא יוטלו עונשי מיתת בית דין ומלקות כשיש טעות במצב הדברים.

וכן הוא גם לעניין חיוב קרבן המוטל על מי שעובר עברה חמורה בשוגג, כגון חילול שבת; החיוב בקרבן מוטל רק בעברה שנעברה מתוך טעות במצב משפטי, אך לא בעברה שנעברה מתוך טעות במצב דברים⁵. יוצאות מכלל זה הן עברות הכרוכות בהנאה פיזית, כגון איסורי עריות ואיסורי אכילה למיניהם, שבהן מתחייב עובר העברה להביא קרבן, גם אם נעברה העברה מתוך טעות במצב הדברים⁶.

השאלה העולה היא: האם מי שהרג את חברו בשוגג עקב טעות במצב הדברים ייפטר אף הוא מחיוב הגלות שחייב כל מי שרצח בשגגה? להלן נראה שהדבר תלוי במידת הסבירות של הטעות. כך הוא גם בנוגע לאיסורה של אשת איש שזינתה תחת בעלה, שאינו מותנה בהתראה. איסור זה עשוי לחול גם כשנפלה טעות במצב הדברים, אלא אם כן הייתה טעותה של האישה בגדר הסביר⁷.

בחיובי ממון המוטלים על עברות של גרימת נזק, בין נזקי גוף בין נזקי ממון, אין צורך בהתראה. מכאן שגם חיובים אלו עשויים להיות מוטלים בנסיבות של טעות במצב הדברים.

ראוי להדגיש כי בשונה מן החוק הישראלי, שבו המזיק או הגזלן צפוי הן לתביעה פלילית הן לתביעה אזרחית, התביעה במשפט העברי אחת היא, לשלם את הנזק או להשיב את הגזלה. תביעתו של הניזק לשפותו על הנזק או הגזלה דומה במהותה לתביעה אזרחית, ולכן היכולת ללמוד ממנה לעניין החוק הפלילי היא מוגבלת. יחד עם זאת, יש לציין את תשלום הכפל שמתחייב בו הגנב, המהווה מעין "עונש"⁸, וניתן לדמותו לחוק הפלילי. זאת ועוד, ניתן לראות גם את חיוביהם של הגזלן והמזיק לא רק כחיובים מתחום המשפט הפרטי אלא גם כעונש. סיוע לכך ניתן למצוא בהלכה הקובעת שאף על פי שהגזלן עובר על איסור תורה, "לא תגזול", הוא אינו נענש בעונש מלקות כדין העובר על איסור תורה, משום שהוא משלם ממון, ו"אין עונשין אדם בשני עונשים"⁹, ומכאן שתשלום הממון נחשב גם תחליף לעונש המלקות¹⁰.

כפי שנראה להלן, אף באותן עברות שטעות במצב הדברים משמשת בהן כטענת הגנה, יש תנאי לכך, שהעבריין לא עצם את עיניו.

חיובו של העוצם את עיניו

המשפט העברי מבחין בין מי שאינו מעלה על דעתו את האפשרות שהוא טועה במצב הדברים לבין מי שחושד שמא מתקיימים במעשהו יסודות העברה.

במקרים מן הסוג השני, האדם מחויב לבדוק ביסודיות את מצב הדברים, ואם לא עשה כן, ובסופו של דבר נמצא שטעה במצב הדברים, הריהו נחשב כמי שעצם את עיניו, וייענש.

הבחנה זו עולה מניתוח פסקו של הרמב"ם בדינו של מי שאינו יהודי, שעבר עברה בשוגג:

בן נח ששגג באחת ממצוותיו פטור מכלום... במה דברים אמורים? בשגג באחת ממצות, ועבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה. אבל אם ידע שהיא אשת חבירו, ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו; וכן אם הרג, והוא לא ידע שאסור להרוג - הרי זה קרוב למזיד, ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה, מפני שהיה לו ללמוד, ולא למד¹¹.

הרמב"ם מבחין בין טעות במצב משפטי, שאינה פוטרת מעונש, "מפני שהיה לו ללמוד, ולא למד", לבין טעות במצב הדברים, הפוטרת מן העונש.

הבחנתו של הרמב"ם סותרת לכאורה את סוגיית התלמוד. לפי דברי התלמוד, שהבאנו בראש דברינו, יש מחלוקת: לשיטת אביי, בין בטעות במצב הדברים בין בטעות במצב המשפטי, ייחשב עובר העברה כאנוס; לשיטת רבא, בשני סוגי הטעויות, ייחשב העבריין כקרוב למזיד; ואילו לדעת הרמב"ם, יש להבחין בין שני סוגי הטעויות.

ליישוב הסתירה, כותב ר' יעקב עטלינגר (גרמניה, המאה הי"ט), בעל "ערוך לנר", שיש להבחין בין חשד האדם שמא על פי מצב הדברים האמיתי מעשהו עלול להיחשב עברה לבין מקרים שלא העלה כלל אפשרות זו על דעתו¹².

אבימלך חשד ששרה היא אשת איש, ומשום כך שאל את אברהם עליה. לכן היה חייב אבימלך לערוך בירור יסודי יותר, ולא להסתפק בדבריו של אברהם, שחשש מלומר את האמת. התנהגותו של אבימלך מהווה אפוא "עצימת עינים", ועל כן אין בטעותו בכדי לפטרו מן העונש.

לעומת זאת, הרמב"ם מדבר בשלא חשד האדם שמדובר באשת חברו, ולכן טעותו היא כנה, ועומדת לו הגנת טעות במצב הדברים.

פטור הטועה טעות סבירה

אם לא עצם העבריין את עיניו, המשפט העברי מבחין לעתים בין טעות סבירה, העשויה להגדיר את עובר העברה כאנוס ולפטרו מעונש לחלוטין, לבין טעות שאינה סבירה, שייחשב בה הטועה עבריין, אף שייענש רק כשוגג.

הבחנה זו באה לביטוי באשת איש שנבעלה לאדם זר מתוך מחשבה מוטעית. ומאליה עולה שאלת התרתה לבעלה: אם המעשה מוגדר כאונס, תהיה האישה מותרת לבעלה; ואילו אם לא יוגדר כאונס, תהא האישה אסורה לבעלה.

הראשונים כתבו שאם סברה האישה בטעות שבועלה הוא בעלה, היא תיחשב כאנוסה ותהיה מותרת לבעלה¹³. במקרה זה, האישה נחשבת כמי שטעתה טעות סבירה, ולכן ניתן לראותה כאנוסה, לא מפני שלא הייתה יכולה לברר את הנסיבות, אלא משום שלא העלתה על דעתה את האפשרות שאותו אדם אינו בעלה. בנסיבות אלו, טעותה היא בגדר הסביר, ולכן לא תיאסר על בעלה¹⁴. גם במצב ההפוך, שהאיש טועה, והוא סבור שהאישה שלפניו היא אשתו, נאמר בראשונים שהוא כאנוס¹⁵. לעומת זאת, אם טעתה האישה במצב המשפטי, וסברה שמותר לזנות עם אדם אחר, תיאסר על בעלה¹⁶.

דוגמה נוספת לטעות סבירה הפוטרת מאחריות ניתן למצוא במקרה שבא בתלמוד, הריגה בגלל אי-ידיעת העובדות. וזה לשון התלמוד:

הייתה אבן מונחת לו בחיקו, ולא הכיר בה, ועמד ונפלה... לענין גלות - פטור... הכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה... לענין גלות - חייב¹⁷.

התלמוד מבחין בין מי שלא ידע שאבן מונחת בחיקו לבין מי שידע אך שכח. במקרה הראשון, הוא נחשב כמי שהרג באונס, ולכן אינו חייב לגלות לעיר מקלט; ואילו במקרה השני, הוא נחשב כמי שהרג נפש בשגגה, וחייב לגלות לעיר מקלט.

וגם כאן נובע הפטור מעונש מן העובדה שהמעבר ממצב ישיבה למצב עמידה הוא מעשה שגרתי שהאדם אינו מעלה על דעתו שיש בו עברה כלשהי, וממילא הטעות בעניין זה נחשבת טעות סבירה.

אמנם גם במקרה של "הכיר בה ושכחה", לא העלה על דעתו שיש במעשהו עברה כלשהי, אך מאחר שהדבר נבע משכחה, יש במעשה משום רשלנות. לעניין איסור הריגה, נחשבת טעות זו כטעות לא סבירה, ויתחייב ההורג גלות לעיר מקלט.

מה בין טעות במצב הדברים לטעות במצב משפטי

ההבחנה בין טעות במצב הדברים לבין טעות במצב משפטי אינה חד-משמעית. יש סוגי טעויות שיהיה קשה לקבוע בהן אם מדובר בטעות במצב משפטי או בטעות במצב הדברים.

דוגמה לקושי מסוג זה היא עברת חילול שבת. הזכרנו לעיל שחיוב קרבן בעברה זו קיים כשנעשתה העברה מתוך טעות במצב משפטי, אך לא כשנעברה מתוך טעות במצב הדברים, אלא שעל פי ההלכה, אדם שחילל שבת מתוך מחשבה מוטעית שמדובר ביום חול נחשב כשוגג, והוא חייב להביא קרבן¹⁸. טעות זו היא לכאורה טעות במצב הדברים, ולפי האמור לעיל, היה צריך להיפטר מלהביא קרבן.

מכוח קושיה זו, חידש בעל שו"ת "אבני נזר"¹⁹, שאם סבר אדם בטעות שיום השבת הוא יום חול, הוא ייחשב כטועה במצב משפטי ולא כטועה במצב הדברים.

מדבריו עולה כי טעות בדבר שייחודיותו נוגעת לאיסור הלכתי בלבד כמוה כטעות במצב המשפטי. לעומת זאת, טעות במושג שייחודיותו נובעת מן המציאות, אף שיש לה השפעה על איסורים הלכתיים, תיחשב כטעות במצב הדברים.

הגדרה דומה מצויה גם בפסיקה הישראלית. כך, למשל, נאמר בפס"ד ויסמרק²⁰:

אם באחד מיסודות העבירה נכללת זכות, חובה או סטטוס - דהיינו: מצבים משפטיים קונקרטיים שלא הוגדרו באופן מיוחד לצורכי החוק הפלילי, אלא שיש להם קיום עצמאי במישור הלבר פלילי, כגון בעלות, חזקה, נישואין, גירושין, אפוטרופסות וכו' - הרי טעות ביחס אליהם נחשבת לטעות ביחס לנורמה לבר פלילית ולכן לעובדה.

המשפט הישראלי

סעיף 34יח לחוק העונשין קובע:

(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.

(ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות הייתה סבירה, ועל עברה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב).

יסוד סעיף זה בתאוריה הקוגניטיבית המקובלת במשפט הפלילי בעניין היסוד הנפשי שבעברה. לפי תאוריה זו, יש לבחון את מודעותו האישית של הנאשם כלפי יסודותיה העובדתיים של העברה כפי שהם מוגדרים בהוראת החוק המתאימה. כדי להרשיע נאשם, יש להוכיח קיומה של מוּדעותו הן ביחס לרכיב ההתנהגותי הן ביחס לנסיבות העברה. כשמדובר בעברה תוצאתית, דהיינו שאחד מיסודותיה הוא שנגרמה תוצאה פיזית מסוימת, יש להוכיח את מוּדעות הנאשם גם ביחס לאפשרות גרימת התוצאה.

לפי גישה זו, הגנת הטעות משמעותה היעדר מחשבה פלילית, והרי כשנופלת טעות, האדם אינו מודע לעברה, וממילא אין כאן מחשבה פלילית. מכאן שבעברות שנדרשת בהן מחשבה פלילית, אם טעה הנאשם טעות כנה, ומתברר שלא היה מודע ליסודות העברה, הוא זכאי. הצורך בטעות כנה נועד להדגיש ש"עצימת עיניים", כשחשד אדם בדבר קיומו של מצב דברים המהווה עברה, אך לא בדק כראוי את טיבו האמיתי, אין מעשהו בגדר טעות²¹. מוּדעות לאפשרות קיומו של מצב דברים מעין זה והימנעות מודעת גם היא מבדיקת המצב סותרות מעיקרן את עצם המושג "טעות".

לעומת זאת, יש עברות שדי בהן ברשלנות כדי להטיל אחריות פלילית. בעברות מסוג זה, יוטל על האדם עונש גם אם לא היה מודע ליסודות העובדתיים של העברה, דהיינו גם אם טעה במצב הדברים. יחד עם זאת, גם בעברות אלו, לא יוטל עליו עונש אם הייתה טעותו טעות סבירה.

סיכום

סקרנו בקצרה רמות אחדות של מודעות ליסוד העובדתי שבעברה והשפעתן על חומרת העונש, וניתן לדרג אותן מן החמורה אל הקלה:
א. מוּדעות מלאה ליסוד העובדתי - עונשי מיתת בית דין ומלקות.
ב. עצימת עיניים, טעות שאינה כנה - בן נח חייב מיתה (כאבימלך), ובן ישראל אינו זוכה להגנה ולכפרה על ידי גלות לעיר מקלט.
ג. טעות כנה אך לא סבירה - גלות לעיר מקלט, אשת איש שזינתה תיאסר על בעלה.
ד. טעות כנה וסבירה - חיוב תשלומי נזיקין, חיוב קרבן באיסורי עריות ובאיסורי אכילת חלב.

בשונה מטעות במצב דברים, טעות במצב משפטי אינה יכולה להיות עילה לפטור, שהרי "היה לו [=לעבריין] ללמוד, ולא למד". בטעות מסוג זה, יתחייב בן נח מיתה, ובן ישראל עשוי להתחייב בהבאת קרבן. לעניין זה, תיחשב טעות במושגים שהם הלכתיים במהותם, כגון ההבחנה בין יום השבת לימות החול, כטעות במצב משפטי.

עקרונות אלה של המשפט העברי דומים לעקרונות החוק הפלילי, אף שבולט גם ההבדל ביניהם:

בחוק הישראלי, דרישת המוּדעות למצב העובדתי נוגעת להגדרת המעשה כעברה. בעברות הדורשות מחשבה פלילית, ביצוע מעשה העברה בלא מוּדעות למצב העובדתי אינו מהווה עברה כלל.

לעומת זאת, במשפט העברי, נחשב המעשה בדרך כלל כמעשה עברה גם אם נעשה מתוך טעות במצב הדברים, ומידת המוּדעות למצב הדברים אינה רלוונטית אלא לעניין חומרת העונש. יוצאת מן הכלל לעניין זה היא עברת חילול שבת, שאם נעשתה מתוך טעות כנה במצב הדברים, היא אינה נחשבת עברה כלל וכלל²².

הערות:

* הרב שלמה אישון, מוסמך למשפטים, רב מזרח העיר רעננה וראש מכון כת"ר לכלכלה על פי התורה.
1. מכות ט ע"א-ע"ב.
2. ראה רש"י, מכות ט ע"א, ד"ה כדקא.
3. מכות ט ע"א, על פי כ"י מינכן.
4. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך התראה.
5. כדין "מתעסק" הפטור מקרבן בכל העברות, פרט לחלבים ולעריות. ראה תוספות, שבת עג ע"א, ד"ה אלא לאו; מהרש"א, סנהדרין סב ע"ב, ד"ה רישא בעובד כוכבים; פני יהושע, שבת עג ע"א, ד"ה ובזה נתיישב; שו"ת ר' עקיבא איגר קמא, סימן ח; שו"ת אבני נזר, אורח חיים, סימן רכו. ואולם ראה רש"י: סנהדרין סב ע"ב, ד"ה שבשאר מצוות; כריתות יט ע"ב, ד"ה מתעסק בחלבים. וראה להלן, ליד ציון הערה 18, מדוע המחלל שבת מתוך טעות בחישוב ימי השבוע נחשב לטועה במצב משפטי, והוא חייב קרבן, ולא לטועה במצב העובדתי.
6. ראה בין השאר סנהדרין סב ע"ב. וראה רמב"ם: הלכות שגגות, פרק ב, הלכה ז; הלכות איסורי ביאה, פרק א, הלכה יב.
7. ביחס לעצם הלימוד מאיסור אישה שזינתה תחת בעלה לחוק הפלילי, יש להעיר כי לא היה מקום לראות באיסור זה עונש, כי אם תוצאה הכרחית של מעשה הזנות. סיוע לכך ניתן להביא מן העובדה שהאיסור חל על הבעל, אף על פי שאינו אשם שזינתה אשתו. אולם על אף זאת, נראה שניתן ללמוד מאיסור זה גם לענייני ענישה, וזאת משלושה טעמים:
א. אף אם איסור האישה המזנה תחת בעלה אינו בבחינת עונש, ניתן ללמוד ממנו מה נחשב על פי המשפט העברי לאונס, המגדיר את האישה כמי ש"נתפשה", ומה אינו נחשב לאונס. הגדרות אלו של אונס יש להן בלא ספק השפעה גם על הענישה במקרים השונים.
ב. הרמ"א, אבן העזר, סימן כ, סעיף א, פסק שרק בביאה שחייבים עליה מיתה, האישה נאסרת על בעלה. לפי זה, פסק למשל שו"ת פנים מאירות, חלק ג, סימן כב, שאישה שנבעלה בשנתה, מותרת לבעלה, שהרי היא פטורה מן העונש. מכאן שכל זמן שאין בהתנהגותה של האישה התנהגות הראויה לעונש, אין לאסרה על בעלה. מוכח אפוא שאיסור האישה על בעלה הוא בגלל עונשה של האישה.
ג. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו משקים את הסוטה ב"מים המרים" (ראה רמב"ם, הלכות סוטה, פרק א, הלכה ב), והייתה האישה השותה נהרגת על ידי המים הללו, אם זינתה באופן שיש בו כדי לאסור אותה על בעלה. לעומת זאת, אם זינתה האישה באופן שאינו אוסר אותה על בעלה, לא הייתה נהרגת על ידי המים הללו. ראה: רמב"ם, הלכות סוטה, פרק ג, הלכה כד; ומשנה למלך, שם. מכאן שאף אם איסור האישה על בעלה כשלעצמו אינו בבחינת עונש, יש לו השפעה ישירה גם לעניין הענישה.
8. ראה רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ב, הלכה ח.
9. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך גזל.
10. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך גזל, והמקורות הנזכרים שם, בהערה 7. ייתכן שהשאלה אם תשלום הממון נחשב לעונש תלויה במחלוקת הראשונים בשאלה אם הפטור של "קים ליה בדרבה מיניה" נאמר גם בחיובי ממון שאדם מתחייב מדעתו? או שמא נאמר רק בחיובים המוטלים עליו כתוצאה ממעשה שעשה? ראה דברי התלמוד בעניין זה: "רבא אמר: אתנן אסרה תורה, אפילו בא על אמו" (בבא מציעא צא ע"א). וראה: רש"י שם; שיטה מקובצת שם, ד"ה אתנן; קצות החושן, סימן כח, ס"ק א; אמרי בינה, הלכות דיינים, סימן מז. וראה גם אלבק, פשר דיני הנזיקין בתלמוד, דביר תש"ן, עמ' 40, ובמקורות שהוא מביא שם. ואין כאן מקום להאריך בעניין זה.
11. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק י, הלכה א.
12. ערוך לנר, מכות ט ע"א.
13. ר"ן, נדרים צא ע"א, ד"ה ההיא איתתא. וראה גם שו"ת שואל ומשיב, מהדורא קמא, חלק ג, סימן מז.
14. ואולם ראה ספר יד המלך על הרמב"ם, הלכות אישות, פרק כד, הלכה יט, שחלק על כך, וכתב: "דהיא פושעת בזה דלא דייקה בו קודם ביאה, שתדע בבירור אם הוא בעלה, דודאי איסור גמור הוא להאשה להכינה את עצמה לשום אדם בלתי אשר תדע בבירור שהוא בעלה". נמצא שהוא סבור שטעות מעין זו היא בגדר טעות בלתי סבירה.
15. ראה רש"י, סוטה כח ע"א, ד"ה סוטה לא עשה בה.
16. שו"ת מהרי"ק, סימן קסז.
17. בבא קמא כו ע"ב. וראה רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ו, הלכות יד-טו.
18. משנה, שבת ז, א. רמב"ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכה ב.
19. שו"ת אבני נזר, אורח חיים, סימן רכו.
20. ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק, פ"ד מט(5) 705 בעמ' 718-719.
21. יש לציין שדרישת ה"כנות" הושמטה בנוסח חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) התשנ"ד-1994, אף על פי שהיא מופיעה בנוסח חוק העונשין תשל"ז-1977, וכן בהצעת חוק העונשין החדש מטעם הוועדה בראשותו של השופט אגרנט (אלא שבמקום "טעות כנה", נכתב בהצעה זו שהטעות צריכה להיות "בתום לב"). ראה הצעת חלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר, משפטים י (תש"ם), עמ' 203. ההסבר להשמטת דרישה זו בחוק העונשין הוא: "דרישה זו [=דרישת הכנות] אינה מוסיפה יסוד ממשי לדרישת קיומה של טעות. אם הטעות לא הייתה כנה, לא הייתה כלל טעות".
22. ראה חידושי רבי עקיבא איגר, בבא קמא כו ע"ב.

---

---