אקדמות מילין

משסיים לעסוק בקבורת שרה, אברהם אבינו פונה לעסוק בחיים, מציאת אישה ראויה לבנו יצחק. לשם כך, הוא פונה אל "עבדו זקן ביתו, המּשל בכל אשר לו" (בראשית כד, ב) ומשביע אותו בלשון זו:

שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק (שם שם, ב-ה).

כדי להצליח בתפקידו, לוקח העבד עמו "עשרה גמלים מגמלי אדניו" (בראשית כד, י), ועוד רכוש רב, "וכל טוב אדניו" (שם), ופונה ללכת "אל ארם נהרַים, אל עיר נחור" (שם).

שלמה כרם, בפתיחת המהדורה השנייה של ספרו על חוק הנאמנות¹, בחר בפרשת עבד אברהם כדי להדגים את קיומו של מוסד הנאמנות משחר קיומו של העם היהודי.

במונחים מודרניים, מסביר כרם, אברהם אבינו הוא "יוצר הנאמנות", והעבד הוא "הנאמן". רכוש אברהם, שהופקד בידיו של העבד משמש כ"נכסי הנאמנות", ומטרתו לסייע במציאת כלה ליצחק, "הנהנה" של נאמנות זו.

את השורות הבאות, נייחד לאחד מן הנושאים הרבים שבא בהם לידי ביטוי אופייה הייחודי של עסקת הנאמנות במשפט העברי, האיסור המוטל על נאמן להימצא במצב של ניגוד עניינים².

בין העבד לבין אב

לעתים לא ניתן להגשים במלואן את הוראותיו של יוצר הנאמנות. לפיכך, מבקש העבד הבהרות בעניין שליחותו: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (שם שם, ה).

חכמינו נתנו את דעתם לביטוי "אולי" שבשאלת העבד, אליעזר על פי המסורת, והם ראו בו ביטוי למשאלת לב:

אמר: אולי לא תאבה, ואתן לו את בתי!³.

אמנם אליעזר עבד אברהם מבני בניו של כנען היה, אך כפי הנראה, סבר אליעזר שאם ויתר אברהם על התנאי הקובע שתהיה הכלה המיועדת ליצחק דווקא מבנות מולדתו של אברהם, בגלל סירובה להתגורר בארץ כנען, עשוי הוא לוותר אף על התנאי השולל את נישואי בנו עם אחת מבנות הכנעני.

תשובת אברהם לשאלת העבד סתומה:

ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבֻעתי זאת רק את בני לא תשב שמה (בראשית כד, ח).

השאלה היא: מה משמעותו של פטור זה מן השבועה? האם יהיה העבד פטור לגמרי ממילוי שליחותו ותבוא הנאמנות אל סיומה? ואם לאו, האם כוונת אברהם לפטור את העבד רק מן ההוראה המחייבת אותו למצוא ליצחק אישה מבנות מולדתו? או שמא כוונתו לפטור את העבד מכל תנאיה של השבועה, כולל התנאי השולל את האפשרות שיישא יצחק אחת מבנות כנען?

חכמים מילאו את החסר במקרא, ושמו תשובה ברורה לשאלות הללו בפיו של אברהם:

אמר לו: אתה ארור, ובני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך⁴.

חכמינו רומזים לקללה שקילל נח את כנען נכדו: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט, כה). משום כך, אין זה הגון שיישא בנו של מי שנאמר לו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית יב, ג) את בתו של מי שנאמר עליו: "ארור... עבד עבדים יהיה לאחיו".

מתשובת אברהם משתמע לכאורה שסירוב הכלה לגור בכנען לא יביא לביטול התנאי השולל את נישואי יצחק לאחת מבנות הכנעני. ואף על פי כן, דומה שדרשה זו לא חתמה את המחלוקת בין מפרשי התורה בשאלת הבנת משמעות דברי אברהם.

לדעת רש"י⁵, אם לא תאבה האישה ללכת אחר העבד, יהא עליו להשיא ליצחק אישה מבנות ענר או אשכול או ממרא. אולם מן הכתובים עולה ששלושתם היו מבני בניו של כנען. נמצא אפוא שביטול הדרישה שתהא הכלה ממולדתו של אברהם, יגרור אחריו אף את ביטול התנאי השולל את נישואי יצחק לאחת מבנות הכנעני.

לעומתו, הרמב"ן⁶ סבור שאף אם תסרב הכלה לבוא לארץ כנען, לא יביא הדבר לביטול התנאי השולל את הנישואין לאחת מבנות הכנעני. לדבריו, אם תסרב הכלה המיועדת לבוא עם העבד לארץ כנען, יהיה העבד פטור לחלוטין מתפקידו.

אמנם ניתן לשאול על פירושו של רש"י: אם תותר השבועה שלא ייקח העבד אישה ליצחק מבנות הכנעני, מדוע יהא חייב לחפש ליצחק אישה דווקא מבנות ענר או אשכול או ממרא, בה בשעה שיש לו בביתו כלה מן המוכן, בתו, שהוא מוכן להשיא לאלתר ליצחק?

במושגי הנאמנות בת זמננו, ניתן היה לחשוב על תשובה נאותה לשאלה זו. אילו התיר אברהם לאליעזר להשיא את בתו ליצחק, אם לא תאבה הכלה המיועדת ללכת אחריו לארץ כנען, היה בכך כדי להעמיד את אליעזר במצב של ניגוד עניינים בולט: הוא היה חייב להכריע בין חובתו כעבד אברהם, להביא ליצחק אישה מבנות משפחת אברהם, לבין חובתו כאב, למצוא לבתו את החתן הראוי ביותר. במצב זה, יש יסוד לכאורה לחשש שיתרשל העבד במאמציו לשכנע את הכלה המיועדת להעתיק את מקום מגוריה אל ארץ כנען, כדי שתינשא בתו ליצחק⁷. כדי למנוע ניגוד עניינים זה, דחה אברהם לאלתר את משאלת אליעזר.

בדברים שלהלן נבחן שאלה זו של מניעת ניגוד עניינים של הנאמן מתוך מקורות ההלכה.

"והייתם נקיים"

לעתים יש צורך למכור נכס מנכסיה של נאמנות או לרכוש נכס בשמה של הנאמנות, ואז מתעוררת השאלה אם הנאמן רשאי לרכוש את הנכס לעצמו או למכור מנכסיו לנאמנות.

התייחסות ישירה לשאלה זו אנו מוצאים בברייתא במסכת פסחים⁸ העוסקת בגבאי צדקה שקיבלו כמויות גדולות של מצרכי מזון לחלקם לעניים. הברייתא קובעת שאם אין עניים לחלק להם את המזון, ימכרו הגבאים את המזון, כדי שלא יתקלקל, ויפסידו העניים את חלקם. ואולם הגבאים אינם רשאים לקנותו לעצמם, "משום שנאמר: "והייתם נקיִּים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב).

נמצא ששלילת האפשרות שירכוש הנאמן מנכסי הנאמנות אינה תלויה בניגוד העניינים הכרוך ברכישה מעין זו אלא בפגיעה האפשרית בשמו הטוב של הנאמן.

לפי עיקרון זה, למדו חכמים⁹ שאף שומר נכס הנדרש למכור את הנכס שהופקד בידיו לבל ייפסד אינו רשאי לרכוש את הנכס לעצמו. מכאן שנימוק זה אינו ייחודי לנאמנים המחזיקים בידיהם כספי ציבור. גם נאמן המחזיק בידיו נכסים פרטיים, אינו רשאי לרכוש לעצמו מנכסים אלו מחשש ללזות שפתיים.

אם החשש מפני לזות שפתיים הוא המונע את רכישת נכס מנכסי הנאמנות על ידי הנאמן, עולה שאלת גבולותיו של חשש זה: האם רק כשהרכישה מבוצעת בסתר, יש לחשוש ללזות שפתיים? או שמא אף כשהיא מבוצעת בגלוי?

נראה שניתן למצוא תשובה לשאלה זו בהלכה העוסקת באלמנה המבקשת להיפרע את כתובתה מנכסי היתומים. לפי הברייתא, המובאת במסכת פסחים, אין האלמנה רשאית ליטול מנכסי היתומים לפירעון כתובתה על פי שומתה. ואם שמה לעצמה, "לא עשתה ולא כלום"¹⁰.

לדעת חלק מן הראשונים, הלכה זו יסודה בחשש ללזות שפתיים: "כיון שלוקחת לעצמה, נראה לעולם שמעכבת מנכסי יתומים בידה"¹¹.

והנה המעיין בסוגיית התלמוד העוסקת בהלכה זו ימצא שרכישת הנכסים כדי לפרוע את הכתובה צריכה להיעשות אך ורק בבית דין. מכך ניתן להסיק שעל אף ביצוע הרכישה בפני בית הדין, אין בדבר כדי לסלק את החשש מפני לזות שפתיים, משום שהציבור בכללו מודע לעובדה שנטלה האישה מנכסי היתומים, אך הוא עשוי שלא להיות מודע לעובדה ששומת הנכסים כדי להעבירם לאלמנה נעשתה בפני בית דין¹².

שאלה אחרת המתעוררת בעקבות הנמקה זו היא שאלת היקפה. מאחר ששלילת זכותו של הנאמן לרכוש לעצמו מנכסי הנאמנות אינה נובעת מן הדאגה לטובת הנאמנות אלא לשמו הטוב של הנאמן, מה יהא הדין כשיש התנגשות ברורה בין השיקולים? האם נעדיף את שמו הטוב של הנאמן על פני טובתה של הנאמנות? או שמא טובת הנאמנות עדיפה, אף אם הדבר בא על חשבון שמו הטוב של הנאמן?

תשובה לשאלה זו נלמד מתשובת רבי אריה ליב צינץ מפלוצק¹³ (פולין, המאות הי"ח-י"ט), המתיר לשומר לרכוש לעצמו נכס שהופקד בידיו בתנאי שהוא מציע תמורתו יותר ממחירו בשוק. כמו כן, מתיר ר' אריה ליב צינץ לשומר לרכוש את הנכס לעצמו אם אינו מצליח למצוא רוכש שיסכים לשלם עבור הנכס את מחירו בשוק, והשומר עצמו מוכן לשלם עבור הנכס את מחירו בשוק.

נמצא לפי זה שטובת הנאמנות עדיפה על שמו הטוב של הנאמן.

אין אדם מקנה לעצמו

לדעת רבים מן הראשונים, הקביעה שהאלמנה אינה יכולה לשׁום לעצמה מנכסי היתומים נובעת ממעמדה המשפטי המיוחד כאפוטרופוס הטבעי של היתומים, והרי היא "יד" היתומים, ולא מן החשש ללזות שפתיים. אישיותה המשפטית הפרטית של האלמנה בטלה כביכול בשעה שהיא מתעסקת בנכסי בניה היתומים ומתמזגת עם אישיותם המשפטית של היתומים. נמצא שבשעה שהיא רוכשת נכסי יתומים עבור עצמה, היא במעמד "מוכר" ובמעמד "קונה" כאחד, ומצב זה אינו אפשרי על פי דיני הקניין, כי "אין אדם מקנה לעצמו"¹⁴.

הטיית שיקול הדעת והרתעת רוכשים פוטנציאליים

נימוק אחר, הקרוב יותר לנימוק המקובל במשפט המודרני, לאיסור המוטל על נאמן להימצא במצב של ניגוד עניינים, עולה מדברי המהרי"ט, רבי יוסף מטראני (צפת-קושטא, המאות הט"ז והי"ז)¹⁵.

המהרי"ט נשאל אם רשאי נאמן של נכסי הקדש למכור מנכסי ההקדש לאחד מקרוביו, והשיב שאסור לנאמן לעשות כן, אף על פי שלא מצא מקור מפורש בהלכה לאיסור זה. בפסק ההלכה שלו, הביא המהרי"ט שלושה נימוקים להכרעתו. הבה נעיין קודם בנימוקיו השני והשלישי, ואחר כן נדון בנימוקו הראשון.

הנימוק השני היה: מאחר שהנאמן חייב לנהל משא ומתן קשוח ובלתי מתפשר עם הרוכש הפוטנציאלי, יש חשש שבמכירה לאחד מקרוביו, "לא יוכל להתגרות בהם, כי אנשים אחים הם".

הנימוק השלישי יסודו בהנחה שרוכשים פוטנציאליים רבים המסוגלים להציע הצעה טובה יותר מהצעת אחד מקרוביו של הנאמן יירתעו מלהשתתף במכרז כשיניחו שהוא "תפור" למידותיו של אחד מקרובי הנאמן.

נימוקים אלה דומים במידה רבה להנמקה המקובלת כיום לאיסור המוטל על נאמן להימצא במצב של ניגוד עניינים.

שיקול דומה הציע מאוחר יותר רבי יעקב יהושע פאלק, בעל "פני יהושע" (פרנקפורט, המאות הי"ז-הי"ח). לדבריו, אף כשאין סיבה לחשוד בנאמן שיעדיף את טובתו על טובת הנאמנות, אין להתיר לו לרכוש פירות שהופקדו בידיו העומדים להרקיב. וטעמו ונימוקו עמו:

דעל ידי שאין אנו מתירין לו ליקח לעצמו, ישהא אותן קצת, עד שיעלה בדמים¹⁶.

כלומר, אילו הותר לנאמן לרכוש את הפירות לעצמו, היה הדבר מביאו שלא להשהות את המכירה עד להשגת המחיר המרבי שניתן להשיג עבור הפירות¹⁷.

ניגוד עניינים במשפט העברי

בשלב זה, ניתן לכאורה לתאר השתלשלות מעניינת של ההלכה בעניין שלילת זכותו של נאמן לרכוש לעצמו נכס מנכסי הנאמנות. בתקופת התנאים, הימצאותו של נאמן במצב של ניגוד עניינים נשללה בשל החשש מפני לזות שפתיים. אך מתקופת הראשונים ואילך, נשללה הימצאותו של נאמן בניגוד עניינים בשל הקושי המשפטי להפריד בין אישיותו המשפטית הפרטית של הנאמן לבין זו של הנאמנות בעת שהוא מבצע פעולות בשמה. ואולם החל מן המאה הי"ז, נשמעת יותר ויותר ההנמקה המוכרת יותר בימינו לשלילת הימצאותו של נאמן במצב של ניגוד עניינים העשוי להביא להטיית שיקול דעתו והפגיעה בטובתה של הנאמנות.

בכך ניתן היה לחתום את דברינו, אלמלא ידענו את המשקל הרב שהמשפט העברי מייחס להטיית דעתו של דיין בגלל קבלת שוחד, אפילו שוחד של דברים קלים ביותר¹⁸. היעלה על הדעת שלא ייחסו חכמים משקל דומה להטיית דעתו של הנאמן בבואו לבצע פעולה שיש לו עניין אישי בקיומה? ועוד שאלנו: הייתכן שהתעלמו חכמי הדורות האחרונים לחלוטין ממסורת הדורות ו"המציאו" שיקולים חדשים לשלילת הימצאותו של הנאמן במצב של ניגוד עניינים? כל היודע מקצת מדרכיהם של פוסקי ההלכה יודע שאין דרכם לעשות כן.

עיון נוסף בתשובת המהרי"ט לשאלה הנזכרת לעיל הביא אותנו להרהר שנית בדיוקה של ההשתלשלות ההלכתית שהזכרנו לעיל. בנימוקו הראשון, שולל המהרי"ט רכישת נכס מנכסי הקדש בידי אחד מקרוביו של הנאמן. וזה לשונו:
וכיון דטעמא [=וכיון שהטעם לאיסור שירכוש השומר לעצמו את הפירות שהופקדו בידיו] משום "והייתם נקיים", הוא הדין שאינו רשאי למכור לקרוביו שפסולין לדון ולהעיד עליהם, דלא חזי להו [=שאינו רואה להם] חובה.
לכאורה, יש חוסר עקיבות בדברי המהרי"ט. אם אמנם אין אדם רואה חובה לקרוביו או לעצמו, מדוע נימקו חכמים את התנגדותם להימצאותו של הנאמן במצב של ניגוד עניינים רק בחשש ללזות שפתיים? כלום לא נכון היה יותר לקבוע שהרוכש נכס לעצמו אינו מסוגל להעריך באופן אובייקטיבי את כדאיות העסקה עבור הנאמנות, כיוון שאינו רואה חובה לעצמו?

דומה שקושי זה מאפשר לנו להציע פתרון אחר: לדעת המהרי"ט, אכן דעתו של נאמן הרוכש לעצמו או לאחד מקרוביו מנכסי הנאמנות עלולה להיות מוטית, ודי בזה כדי לשלול את האפשרות שירכוש הנאמן מנכסי הנאמנות לעצמו או לאחד מקרוביו. מטבע הלשון "והייתם נקיים" בא לבטא חשש זה בלשון נקייה ועדינה. הביטוי שומר על שמו הטוב של הנאמן ועל תפיסתו כאדם המעמיד את טובת הנאמנות מעל טובתו האישית. כביכול, רק לזות השפתיים היא המטרידה את החכמים, ורק בגללה הם אוסרים על הנאמן להימצא במצב של ניגוד עניינים, אלא שאליבא דאמת, אנו יודעים שיש ללזות השפתיים על מה לסמוך. דעתו של נאמן המצוי במצב של ניגוד עניינים עלולה לנטות בדיוק כשם שעלולה לנטות דעתו של דיין שקיבל שוחד, ומי שאינו נקי בעיני אדם, ספק רב אם הוא יכול להיות נקי בעיני האלוהים¹⁹.

בין המשפט העברי למשפט הישראלי

בשני סעיפים בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, אמר המחוקק את דברו בשאלת האיסור המוטל על נאמן להימצא במצב של ניגוד עניינים.

בסעיף 10(ג), נקבע: "נאמן של כמה נאמנויות לא יפעל בפעולה שביניהן". במשפט העברי, נעשה שימוש נרחב בעיקרון "והייתם נקיים" כדי לשלול ניגוד עניינים בין עניינו הפרטי של הנאמן לעניינה של הנאמנות, אך לא מצאנו שימוש בעיקרון זה בנוגע לפעולת נאמן בשם כמה נאמנויות בפעולות שביניהן²⁰. אולם נראה שהנימוק בדבר אי-היתכנותה של עסקה שהנאמן בה הוא "יד" הנאמנות ואישיות משפטית אחרת תקף גם במקרה זה.

בסעיף 13(א), נאסר על נאמן לרכוש "לעצמו או לקרובו" כל נכס מנכסיה של הנאמנות או כל זכות בו, וכן נאסר עליו להפיק לו או לאחד מקרוביו כל טובת הנאה מן הנאמנות. יחד עם זאת, בס"ק (ג) של סעיף זה נאמר שבית המשפט רשאי לאשר מראש פעולה מעין זו, אם ראה שהיא לטובת הנאמנות.

כפי שלמדנו מדבריו של בעל "פני יהושע", אישורו של בית המשפט, על פי המשפט העברי, אין בו כדי לרפא את כל הפגמים שבניגוד עניינים. אישור זה עלול להניא נאמן מלהשהות מכרז לרכישת נכס נאמנות עד להשגת המחיר הגבוה ביותר עבור הנכס, ועצם הגשת בקשת אישור לרכישת הנכס על ידי הנאמן או אחד מקרוביו עלול להניא רבים מלהגיש את הצעותיהם לרכישת הנכס.

שיקול זה מחייב לשקול את השמטת הסייג שבס"ק (ג) לחוק ולמצער, לקבוע שלא יאשר בית המשפט לנאמן לרכוש מנכסי הנאמנות אלא אם נוכח לדעת שעשה כל אשר לאל ידו כדי לבצע את הפעולה הנדרשת מבלי להיקלע למצב של ניגוד עניינים.

מנגד, במקרים דחופים, כשצפוי נזק של ממש לנכסי הנאמנות, אם לא תבוצע פעולה כלשהי כדי להצילו מן הנזק, יש להתיר לנאמן לבצע את הפעולה אף במצב של ניגוד עניינים, כדעת רבי אריה ליב צינץ, ובעיקר כשהליך קבלת אישורו של בית המשפט עלול להתמשך ולפגוע בסופו של דבר בנכסי הנאמנות ולא להיטיב עמהם.

אם תתקבל דעת המשפט העברי, יש להוסיף לסעיף 13(א) את הסייג הבא: "נאמן לא ירכוש לעצמו... זולת אם הדבר דרוש כדי למנוע נזק צפוי לנכסי הנאמנות, וביצוע הרכישה אינו סובל דיחוי".

הערות:

* עו"ד ירון אונגר, עוסק במחקר השוואתי על חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, במסגרת הסדרה "חוק לישראל" בעריכת פרופ' נ' רקובר.
1. ש' כרם, חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, הוצאת המכון למחקרי חקיקה שבאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשנ"ד. במהדורות הבאות של ספרו, צמצם באורח ניכר את הדיון בעניין זה והביאו בהערת שוליים, וחבל.
2. שאלה אחרת היא: האם שליח רשאי להימצא במצב של ניגוד עניינים. התשובה לשאלה זו תלויה בהבדלים בין דיני השליחות לדיני הנאמנות במשפט העברי. לדיון בשאלת ניגוד העניינים בדיני השליחות, ראה: מ' ויגודה, "על השליחות", פרשת השבוע, חיי שרה, תשס"א, גיליון מס' 2, ליד ציון הערה 2. לדיון בניגוד עניינים של עובדי ציבור, ראה: ר' קליינמן, "ניגוד עניינים של עובדי ציבור", פרשת השבוע, קרח, תשס"ד, גיליון מס' 169. לדיון קצר בנושאו של גיליון זה, ראה גם: א' קפלן, "תקחו את תרומתי - להקדש הציבורי בישראל", פרשת השבוע, תרומה, תשס"ד, גיליון מס' 158. לטעמי, מסקנתו ההחלטית, "בהלכה, נקבע במקומות רבים העיקרון של איסור ניגוד עניינים", אינה מדויקת, כפי שייווכח המעיין בדברינו.
3. מדרש רבה, בראשית נט, ט.
4. מדרש רבה, שם.
5. פירוש רש"י לבראשית כד, ח.
6. פירוש רמב"ן לבראשית שם. וראה גם פירוש אור החיים על אתר.
7. כאן המקום להדגיש שחשש זה אינו נובע בהכרח מן החשד שיפר הנאמן במודע את חובת האמון המוטלת עליו וינצל את תפקידו לקידום ענייניו. ניגוד עניינים, כפי שהוכח בעת האחרונה במחקרים פסיכולוגיים רבים, גורם לאדם המצוי במצב של ניגוד עניינים כשלים קוגניטיביים, המטים את החלטותיו באופן בלתי מודע. לעניין זה, ראה: Don A. Moore and George Lowenstein, "Self interest, Automaticity, and the psychology of conflict of interest", Social Justice Research, Vol 17 (2004) pp. 189-202.
8. פסחים יג ע"א. וראה גם בבא בתרא ח ע"ב. הברייתא מובאת גם בבבא מציעא לח ע"א, בהשמטת הסיום: "משום שנאמר" וכו'.
9. בבא מציעא, שם.
10. כתובות צח ע"א.
11. תוספות, בבא מציעא לב ע"א, ד"ה בית דין הדיוטות, וכן פירש הריטב"א, בחידושיו לכתובות צח ע"א, בשם הגאונים.
12. אבל השווה לדברי "פני יהושע", המובא להלן, ליד ציון הערה 16.
13. מעיני החכמה, בבא מציעא לב ע"א, אות קלח.
14. אפשר שלא הסתפקו ראשונים אלו בנימוק שהרכישה עלולה לפגוע בשמה הטוב של האלמנה רק מפני שלטעמם, הפגיעה בשם הטוב עשויה להצדיק את האיסור לבצע פעולה, עובר לביצועה. אולם בדיעבד, אחר שכבר רכש הנאמן לעצמו נכס מנכסי הנאמנות, כבר נעשתה הפגיעה בשמו הטוב. לפיכך, יש לחפש הצדקה אחרת להוצאת הנכסים מידיו של הנאמן. לחילופין ניתן לומר שהראשונים הללו סבורים כי כשמתבצעת הרכישה בפני בית דין, הנאמן יוצא ידי חובת ניקיון כפיו.
15. שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט, סימן א.
16. על פי פני יהושע, בבא מציעא לח ע"א, ד"ה בגמרא (השני).
17. להסבר זה כיוון מדעתו שלמה כרם כשכתב במהדורה השנייה של ספרו: "אילו ניתנה לנאמן הזדמנות שווה לזו של כל אדם אחר לרכוש את הנכס, די היה בה כדי שתתעורר סכנה שהנאמן לא יעשה מאמצים מרביים למצוא את הרוכש שירבה במחיר" (ש' כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, מהדורה רביעית, 2004, עמ' 550, סעיף 259).
18. לדיון בהשפעת השוחד על שיקול דעתו של הדיין, ראה: ר' שלו-גרטל, "על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט", פרשת השבוע, שופטים, תשס"א, גיליון מס' 40; א' שוחטמן, "טוהר השיפוט וטוהר המנהל הציבורי", פרשת השבוע, שופטים, תשס"ג, גיליון מס' 135.
19. תוספתא, דמאי, פרק ח, הלכה ג.
20. אמנם ניתן ללמוד על דרך ההיקש שיחול העיקרון גם במקרה זה. אולם ניתן לטעון גם שאם הניגוד אינו בין עניינו האישי של הנאמן לבין עניינה של הנאמנות, החשש שמא ינצל הנאמן את תפקידו לרעה אינו קיים.

---

---