בפרשת השבוע, יעקב אבינו מספר ללבן עד כמה היה נאמן לו, ובין היתר על מסירותו ברעיית צאן לבן: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותִּדד שנתי מעיני" (בראשית לא, מ). דברי יעקב בפסוק זה משמשים בתלמוד כאב טיפוס לשקידה הנדרשת משומר שכר: "עד מתי שומר שכר חייב לשמור? עד כדי 'הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה'"¹.

אחריותו של שומר שכר חמורה מאחריות שומר חינם: שומר חינם די שישמור "כדרך השומרים"², והוא חייב רק ב"פשיעה", כלומר כשהתרשל בשמירה; ואילו שומר שכר חייב גם ב"גנבה ואבדה", ופטור רק ב"אונס", כלומר בנזק שאירע לפיקדון שהופקד לשמירתו מחמת כוח עליון³.

ואולם יש שהגנבה או האבדה אירעו מחמת פשיעה, ואף שומר חינם חייב בה, ויש גנבה או אבדה שאי אפשר למנעה, והיא בגדר אונס, ואף שומר שכר פטור בה. אין להבין אפוא את המונח "גנבה ואבדה" באופן דווקני, אלא הוא מייצג את כל מקרי הביניים שבין מקרי "פשיעה" לבין מקרי "אונס".

לפי התלמוד הירושלמי, הטעם להחמרת אחריותו של שומר שכר הוא ההנאה שהוא מפיק מן השמירה. וזה לשונו⁴:

שואל, לפי שנהנה את הכל, משלם את הכל. נושא שכר [=שומר שכר] והשוכר, לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת, נשבע מקצת ומשלם מקצת. שומר חינם, שאין לו הנייה, נשבע ויוצא.

ניתן להבין את דברי הירושלמי כקביעה נורמטיבית, ולפיה ככל שהשומר נהנה יותר כך ראוי להטיל עליו אחריות כבדה יותר. אך ניתן גם לומר שאין כאן קביעה נורמטיבית אלא הסכם מכללא, ולפיו ככל שהשומר נהנה יותר, כן הוא מוכן ליטול על עצמו אחריות כבדה יותר⁵. ואכן, הסבר המבוסס על הסכם מכללא בא בתלמוד הבבלי, האומר שאחריות שומר שכר גדולה מזו של שומר חינם, משום שבעל הנכס יכול לטעון: "להכי יהבי לך אגרא, לנטורי לי נטירותא יתירתא [=לזה שילמתי לך שכר, כדי שתשמור שמירה יתרה (משמירת שומר רגיל)]"⁶.
האחרונים נחלקו בשאלה אם חיוב שומר שכר לשלם בגנבה ואבדה נובע מן העובדה שקיבל על עצמו חיוב שמירה בפועל גדולה יותר משל שומר חינם, או שהוא נובע רק מקבלת אחריות לשלם (כמו חברת ביטוח המתחייבת לשלם בלי לנסות למנוע את הנזק) בלי חובת שמירה בפועל⁷.

לדעת חתם סופר⁸ (הונגריה, המאות הי"ח-י"ט), חיוב השמירה בפועל של שומר שכר גדול מחיוב שומר חינם. שומר שכר צריך להיות יושב ושומר⁹, ואינו יכול לומר: "אשמור כרגיל, כשומר חינם, ואם יאבד מחמת זה, אשלם כשומר שכר", מפני ש"אדם רוצה בקב שלו", ואינו רוצה רק את ערכו של הנכס שלו (שזה היסוד לחיוב השמירה בפועל גם בשומר חינם).

רי"ד בלייך¹⁰ מסביר לפי גישה זו מדוע שומר שכר שלא השקיע את המאמץ שנדרש ממנו בשמירת הפיקדון מפסיד את שכרו אם נגנב או אבד, אף אם היה זה בנסיבות שהוא פטור בהן מאחריות¹¹. שומר שכר מקבל שכר לשמור בפועל גם מגנבה ואבדה, ואם לא שמר מפניהם, לא עשה את המוטל עליו, ועל כן הוא מפסיד את שכרו.

לעומתם, אחרים אומרים שאחריות התשלומים הגבוהה בשומר שכר אינה נובעת מחיוב נוסף של שמירה בפועל אלא רק מקבלת אחריות נוספת. ר' אלחנן וסרמן¹² (ליטא, המאה הכ') מוכיח זאת מן העובדה שהרמב"ם¹³ פוטר בגנבה ואבדה בקרקע ובשטר, אף על פי שהוא מחייב פשיעה בהם¹⁴. לדעתו, ההסבר לדבר הוא: החיוב בפשיעה יסודו בחובת שמירה בפועל, וגם בקרקע ובשטר יש חובת שמירה בפועל; ואילו החיוב בגנבה ואבדה הוא אחריות חדשה, והקרקע והשטר נתמעטו מזה. גם ר' יעקב קמינצקי¹⁵ סבור ששומר שכר אינו צריך לשמור יותר משומר חינם, והוא רשאי למשל לעזוב את הבהמה המופקדת אצלו בזמן המקובל, אלא שקיבל על עצמו חיוב שאם תיגנב באותה שעה, ישלם.

וכפי שנראה להלן, חילוקי דעות אלה אינם תאורטיים, והם עשויים לתת את אותותיהם בהקשרים משפטיים אחדים.
כדי לתחום את היקף אחריותו של שומר שכר, עלינו להגדיר את המונח "אונס", שהרי הוא חייב בכל חוץ מן האונס. נראה שיש שני תנאים להגדרת אונס. התנאי הראשון, אי-יכולת השומר למנוע את הנזק בשעת מעשה. אך אין די בכך, מפני שאם גרם השומר לכך שלא יוכל למנוע את הנזק לנכס, או שידע שיגיע למצב כזה, ולא מנע זאת, הוא בוודאי אחראי לו. לפיכך, בא התנאי השני, שהמאורע היה בלתי צפוי או שהייתה סבירות נמוכה ביותר שיארע הנזק, כך שהשומר פטור מלנקוט צעדים להגנה מפני האפשרות הזאת. ויש לומר שהוא פטור גם אם היה יכול לחזות את האירוע אלא שלא הייתה לו שום דרך למנוע את הנזק.

קשה למצוא הגדרה שתקבע כל מקרה פרטי אם הוא בגדר אונס אם לאו, שכן הדברים תלויים בנסיבות האירוע. אך ניתן לעמוד על עיקרון מנחה הקובע אם מטילים על השומר לחזות את האירוע, כלומר מתי התנהגות השומר לפני האונס מחייבת אותו על אף שמדובר באונס. עיקרון זה, התופס גם בשומר חינם, הוא: "תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב". לפי זה, אם פשע השומר, וייתכן שלולא הפשיעה לא היה מתרחש האונס, הוא חייב¹⁶. הנימוק לכך הוא שאין לפטור אותו מחמת כוח עליון אלא כשעשה את מה שהיה מוטל עליו, אך אם מעל בתפקידו, ואפשר שכתוצאה מכך אירע האונס, לא פטרה אותו התורה.

לדעת התוספות¹⁷, לא כן הדין בשומר שכר שהתנהגותו אינה בגדר פשיעה, אלא רק בגדר "גנבה ואבדה", היינו שלא הקדיש מאמץ מיוחד הדרוש בשומר שכר, אך אינו דרוש בשומר חינם. לדעתם, בכגון זה לא יישא השומר באחריות אלא אם הוכח קשר סיבתי בין המחדל שלו לבין אירוע האונס¹⁸. לשון אחר, "תחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס - פטור". לדעת ר' יעקב קמינצקי¹⁹, דעת התוספות מתאימה לגישה שהבאנו לעיל, ולפיה שומר שכר אינו חייב לשמור יותר משומר חינם, אך חיובו לשלם גדול יותר.

לעומת זאת, הסבורים ששומר שכר חייב לשמור את הנכס בפועל גם מפני גנבה ואבדה יפסקו ככל הנראה שכשם שב"תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב", כך גם ב"תחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס - חייב", משום שבשניהם הפר השומר את חובתו לבעל הנכס ואִפשר את התרחשות האונס²⁰.
הגנבה מוגדרת כנזק שהשומר אינו יודע עליו בשעת אירועו, וממילא היא נזק שהשומר אינו יכול למנעו בשעת מעשה. ברם, עצם העובדה שהשומר אינו יודע על הגנבה, משמע שאינו משגיח על הנכס, יש בו כדי להטיל עליו את האחריות לגנבה, שהרי היה צריך לחזות מראש את האפשרות שייגנב הנכס, ולהימצא בסמוך לו, והגנבה לא הייתה יוצאת אל הפועל. משום כך, שומר שכר אחראי בגנבה, כמפורש בתורה: "אם גנב יגָּנב מעמו - ישלם לבעליו" (שמות כב, יא).

אך הראשונים שאלו מה דינה של "גניבת אונס", היינו כשיש לשומר סיבה טובה שלא להשגיח על הנכס. לפי דעה אחת, שומר שכר חייב גם בגנבת אונס, אם ניתן היה למנוע את הגנבה אילו היה הנכס כל העת תחת עינו הפקוחה, כולל: הגנה על הנכס מפני גנבה רגילה, כגון שהטמין אותו בקרקע בעומק רב או שם אותו בכספת, ולא חזה שיתגברו גנבים על המכשולים הללו. ואין צריך לומר שכלולה בזה גם גנבת הנכס בעת שישן השומר, אף אירע הדבר בשעה שמקובל לישון, כלומר בלילה²¹; או שעזב השומר את המקום בזמן שמקובל לעשות כן²², או אף אם חלה ונמנע ממנו מלהשגיח על הנכס²³. בכל אלה, השומר אחראי לנכס, ואין זה בגדר אונס, מפני שאילו השגיח עליו, לא היה נגנב, והרי הוא צריך להקדיש מאמץ מיוחד ולשמור עליו שמירה מעולה, מפני שהוא מקבל שכר על השמירה²⁴. גם אם הגיע הגנב לנכס באמצעות חפירת מנהרה מתחת לקרקע, השומר חייב, מכיוון שלא היה שם, כי ייתכן שאילו היה שם, היה הגנב נרתע מחשש שיגלה אותו²⁵. כאמור, יסודה של דעה זו בעיקרון שצריך שתהיינה עיניו של שומר שכר כל העת על הפיקדון, וצריך שיהיה יושב לידו תמיד ושומרו²⁶.

בעלי דעה מחמירה זו מסתייעים בפסוק שהזכרנו לעיל, המחייב שומר שכר בגנבה. בכל גנבה יש מידה של אונס, מפני שהשומר לא היה יכול למנעה בשעת מעשה, ואף על פי כן הוא חייב. מכאן יש להסיק ששומר שכר יהיה חייב גם בגנבה שיש בה אונס אחר מעין אלו שמנינו לעיל. נמצאנו למדים שלפי דעה זו, שמירה מפני גנבה היא דוגמה קיצונית לחיוב השומר על שלא חזה מראש את נסיבות הנזק: גם אם ברגיל אין צפוי שייגנב הנכס, מכל מקום חייב שומר שכר להיות צמוד לנכס כדי למנוע את גנבתו, מפני שבכל זאת יש סיכוי קטן שייגנב, ואם לא היה ליד הנכס, הוא חייב. אולם גם לפי דעה זו, אם הנכס היה נגנב ממילא, גם אילו היה השומר לידו, כגון שהיה הגנב חמוש, והשומר לא היה יכול לעמוד כנגדו, אין מחייבים את השומר²⁷.

רמזים נוספים לדעה זו ניתן למצוא בפסוק שהבאנו לעיל: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה", שמשתמע ממנו ששומר שכר חייב להימצא ליד הנכס גם כשהוא נמצא במקום ששוררים בו תנאי מזג אוויר קיצוניים²⁸. רמז נוסף מצאו הפרשנים בלשון התורה בפרשת שומר שכר שבפרשת משפטים: "ואם גנב יגָּנב מעמו, ישלם לבעליו" (שמות כב, יא), השונה מן הלשון שהמקרא נוקט בפרשת שומר חינם: "וגֻנב מבית האיש" (שם ו). כלומר: שומר שכר חייב להיות צמוד לנכס, והנכס צריך להיות עמו, ולא די שיניח אותו בביתו²⁹. גם כפל הלשון "גנב יגָּנב" מלמד על הרחבת תחום האחריות של שומר שכר לכל סוגי הגנבות³⁰.

לעומת דעה זו (המובאת בשולחן ערוך בשם "יש אומרים"³¹), המחייבת שומר שכר בכל גנבת אונס (להוציא שוד מזוין), יש מי שפוטר שומר שכר אם נסיבות הגנבה היו בלתי צפויות או שהשומר היה מנוע מלשמור, כגון שטמן את הנכס עמוק בקרקע ובכל זאת נגנב משם, או שנעשה חולה ולא היה יכול לשמור³². לפי דעה זו, רק אם לא אירע דבר היוצא מגדר הרגיל, כגון שרק הניח את הנכס בתוך ארגז בביתו ונגנב משם³³ או שנגנב הנכס בשעות הלילה כשישן³⁴, שומר שכר יהיה חייב על הגנבה, אף על פי ששומר חינם פטור בכגון זה. ההיגיון שביסוד שיטה זו הוא: שומר השכר חייב לחזות מראש את האפשרות שייגנב הנכס בדרך רגילה, ולכן אינו יכול להסתפק בסגירת דלת ביתו, בניגוד לשומר חינם, שהוא רשאי להסתפק בכך. ברם, שומר שכר אינו חייב לחזות מראש אפשרות שייגנב הנכס על אף האמצעים המיוחדים שהוא נוקט, כגון הטמנת הנכס בקרקע, ואף אין להטיל עליו חובת שמירה כשהוא חולה, משום שמדובר בדרישות מוגזמות גם ממי שהוא שומר שכר. האוחזים בשיטה זו סבורים שאין חומרה מיוחדת בגנבה בהשוואה לשאר סוגי הנזק, וגם בה חל העיקרון ששומר שכר פטור, אם הייתה סבירות נמוכה שיארע הנזק. יש להניח שהשומר אינו מוכן לקבל על עצמו חיוב באונס, אף לא באונס גנבה³⁵.

ויש גם דעה שלישית המבחינה בין שומר שלא היה יכול להשגיח על הנכס, לבין שומר שסמך על אמצעי ההגנה שהכין. אם לא היה יכול לשמור, כגון שחלה, הוא פטור על מה שנגנב בעת שלא השגיח, מפני שבאותה שעה לא היה חייב לשמור, והרי זה כאילו חטפו אותו שודדים ולא אִפשרו לו לשמור. ברם, אם היה יכול לשמור, אלא שלא השגיח על הנכס, מפני שסמך על כך שטמן אותו עמוק באדמה וכדומה, הוא חייב, על אף שהיה קשה לו לחזות מראש אפשרות גנבה, מפני שהגנבה אירעה בשעה שהיה חייב ויכול לשמור³⁶.
נפקות מעניינת עולה מן השיטה המחמירה שראינו לעיל, ולפיה חובתו של שומר שכר להיות "יושב ומשמר". חובה זו מעניקה לו זכות לחזור בו משמירתו לפני מועד סיום השמירה שהסכים עליו עם בעל הנכס. לדעת רוב הפוסקים, שומר חינם אינו זכאי לחזור בו לפני מועד סיום השמירה³⁷, ואין חל עליו הכלל "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום", מפני שהתחייבותו לשמור אינה דומה להתחייבות הפועל לעבוד³⁸. לעומת זאת, לדעת "מחנה אפרים"³⁹ (ר' אפרים נבון, טורקיה, המאות הי"ז-י"ח), דינו של שומר שכר שונה. לדבריו, בשמירת שומר חינם, המסתכמת בהנחת הנכס במקום המשתמר ובאי-רשלנות, ואינה דומה לעבודת הפועל, נכון לקבוע שהשומר אינו זכאי לחזור בו מן העסקה חד-צדדית תוך זמן העסקה. אך שמירת שומר שכר דורשת את היצמדותו אל הפיקדון ושמירה פעילה רצופה, והיא דומה לעבודת הפועל, ולכן חל עליה הכלל: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום".

יחד עם זאת, יש לשער שהפוסקים הסוברים שאחריות שומר שכר אינה לשמירה בפועל אלא לנטילת אחריות בלבד, יפסקו שגם הוא לא יוכל להשתחרר מאחריותו חד-צדדית, משום שאינה בגדר עבודה.
חוק השומרים, התשכ"ז-1967, סעיף 2(ב), מבחין בין שני סוגי שומר שכר: שומר שכר שהמטרה העיקרית של מסירת הנכס לידו היא לשמור עליו, ושומר שכר שהמטרה העיקרית אינה שמירתו⁴⁰, כגון שוכר.

לפי החוק, שומר שכר מן הסוג הראשון "אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא היה יכול למנוע תוצאותיהן". קביעה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי, משום שנוסח זה מוציא מן הכלל מקרי אונס שלא היה צריך לצפותם מראש, ולא ניתן היה למנעם בשעת מעשה.

לעומת זאת, שומר שכר מן הסוג השני פטור "אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". נמצא שרמת אחריותו קרובה לשל שומר חינם, והן נבדלות רק באשר לנטל ההוכחה: בשומר חינם, נטל ההוכחה מוטל על בעל הנכס, והוא חייב להוכיח שהנזק נגרם עקב רשלנות השומר; ואילו בשומר שכר מן הסוג המדובר, נטל ההוכחה מוטל על השומר, והוא חייב להוכיח שהנזק לא נגרם עקב רשלנותו⁴¹.

ככלל, המשפט העברי אינו מקבל הבחנה זו, ואף אם השמירה טפלה למטרת ההחזקה, יוצרת טובת ההנאה יחסי שומר שכר בכל היקף אחריותה. הנימוק לעמדה זו הוא שההחמרה באחריותו של שומר שכר נובעת מן ההנאה היתרה שיש לו מן השמירה, כפי שהסברנו לעיל, והיא קיימת בשני סוגי השומרים. כשם שאין הבדל בין שומר ששכרו גבוה לבין שומר ששכרו נמוך, ולכך מסכים גם החוק, כך אין הבדל בין שומר ששכרו נובע במישרין מן השמירה לבין שומר ששכרו נובע ממנה רק בעקיפין.

ברם, יש מי שאומר שבפרט מסוים דינו של שומר מן הסוג הראשון, המקבל שכר תמורת השמירה, חמור יותר, והכוונה למקרים ששומר שכר מחויב בהם (פרט ל"גנבה ואבדה", שחיובו בהם מפורש בכתוב), בנימוק שמאחר שהוא מקבל שכר, היה צריך לשמור שמירה טובה במיוחד, כגון: רועה בהמות שישן בזמן שמקובל שרועים ישנים ונטרפה הבהמה; או שהחליקה הבהמה על שפת הנהר ונפלה לתוכו; או שהעביר בהמות על הגשר ודחפה אחת את חברתה, ונפלה חברתה לנהר⁴²; או שיכול היה השומר להציל את הנכס מאבדן רק על ידי העסקת אנשים שיעזרו לו בשמירה תמורת תשלום⁴³. לפי דעה זו, ניתן לטעון "מאחר שאתה מקבל שכר, היית צריך לשמור שמירה טובה במיוחד" רק כנגד מי שמקבל תמורה בפועל על שמירתו ולחייבו בשמירה מיוחדת. לעומת זאת, מי שאינו מקבל תמורה בפועל, אלא שמניחים שיש לו טובת הנאה מהחזקת הנכס, לא ניתן לחייבו בשמירה מיוחדת, שהרי אי אפשר לומר עליו שכשקיבל את ההנאה, קיבל על עצמו לשמור שמירה מיוחדת⁴⁴.

אבל רוב הפוסקים אינם מסכימים להבחנה זו, וקובעים שגם בכגון זה, שווה חיובם של שני סוגי שומר שכר, בנימוק שהשכר שהוא מקבל מחייבו בכל מקרה לשמירה מיוחדת, גם אם השכר לא ניתן בפועל בעבור השמירה⁴⁵.
יש באחריות החמורה במיוחד שמטיל המשפט העברי על שומר שכר כדי לאלפנו בינה באשר לזהירות הרבה הנדרשת מן האדם ביחס לממונו של הזולת. מי שהוטלה עליו אחריות על נכסי הציבור, ואף מקבל לשם כך שכר מקופת הציבור, על אחת כמה וכמה.

הערות:

* דוקטורנט בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, מחברם של הספרים ערבות (ירושלים תשנ"ב) ושומרים (ירושלים תשנ"ט), שניהם בסדרת "חוק לישראל", בעריכת פרופ' נ' רקובר.
1. בבא מציעא צג ע"ב, על פי מסקנת הסוגיה.
2. בבא מציעא מב ע"א.
3. בבא מציעא צג ע"א.
4. ירושלמי, שבועות, פרק ח, הלכה א.
5. כך הבינו האחרונים את דברי התוספות, כתובות נו ע"ב, ד"ה הרי.
6. בבא מציעא צג ע"ב, אך יש לציין שהדברים לא נאמרו כנימוק לאחריות שומר השכר בגנבה ואבדה אלא בהקשר להחמרת אחריות בגין נסיבות אחרות. על נסיבות אלה ראה להלן, ליד ציון הערה 42.
7. ראה ב' כהנא, שומרים, עמ' 591, על היחס בין חיוב השמירה בפועל לבין חיוב התשלומין בשומרים, באופן כללי.
8. שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן נז.
9. ראה להלן, בעניין גנבת אונס.
10. רי"ד בלייך, "שמירה בקרקע, עבדים ושטרות והקדש", מוריה ד (תשל"ב), גיליון ג-ד, עמ' מא.
11. כגון שהתנה מראש עם בעל הנכס שדינו יהיה כדין שומר חינם. ראה ב' כהנא, שומרים, עמ' 333-329.
12. קובץ שיעורים, פסחים, סימן יז.
13. רמב"ם, הלכות שכירות, פרק ב, הלכה ג.
14. ראה ב' כהנא, שומרים, עמ' 43.
15. אמת ליעקב, נזיקין, חלק א, עמ' רלח.
16. ראה ב' כהנא, שומרים, עמ' 166-169.
17. תוספות, בבא מציעא צג ע"ב, ד"ה אי.
18. נתיבות המשפט, סימן שג, ס"ק יא.
19. הנזכר לעיל, בהערה 15.
20. ראה ב' כהנא, שומרים, עמ' 957.
21. פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ג, סימן כא.
22. פרישה, חושן משפט, סימן שג, ס"ק ב.
23. פסקי הרא"ש, שם.
24. ר"י, תוספות, שם.
25. ראה: תוספות, שם; פרישה, שם.
26. פסקי הרא"ש, שם.
27. נתיבות המשפט, סימן שג, ס"ק ב וס"ק ד, כותב שזה בגדר "או נשבה" (שמות כב, ט), ששומר שכר פטור בו.
28. שו"ת מצפה אריה, מהדורה תנינא, חושן משפט, סימן כ.
29. משך חכמה, שמות כב, יא.
30. פירוש ר' שמשון רפאל הירש, שמות שם.
31. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שג, סעיף ב. וראה ב' כהנא, שומרים, עמ' 961, אותיות ו-ז, בשאלה אם אמנם זו דעת שולחן ערוך.
32. מרדכי, בבא קמא, סימן רו.
33. שו"ת מהרי"א הלוי, חלק ב, סימן מט.
34. שו"ת מהרי"ק, שורש קלא.
35. שו"ת חלקת יואב, מהדורה קמא, חושן משפט, סימן יב.
36. חידושי הרמב"ן, בבא מציעא מב ע"א.
37. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצג, סעיף א.
38. זאת משום שעל פי רוב, לא נדרשת ממנו אלא פעולה חד-פעמית, כגון הכנסת הכסף לכספת נעולה, ואין בכך משום עבודה.
39. מחנה אפרים, הלכות שומרים, סימן יח. ראה ב' כהנא, שומרים, עמ' 499.
40. ראה על כך בהרחבה: ב' כהנא, שומרים, עמ' 127-84.
41. שר המשפטים, דברי הכנסת 44 (תשכ"ו) 214.
42. בבא מציעא צג ע"ב.
43. בבא מציעא שם.
44. שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן קסט.
45. משנה למלך, הלכות שכירות, פרק י, הלכה א; קצות החושן, סימן עב, ס"ק ה.

---

---