|
|
|
"הרצחת וגם ירשת?!"
"ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו"
אליאב שוחטמן*
פרשת בראשית, תשס"ח, גיליון מס' 302
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
המניע לרצח הראשון בהיסטוריה
ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך, ויאמר לא ידעתי השׁמר אחי אנכי. ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה, מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידֶך. כי תעבד את האדמה לא תסֵף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה', גדול עוני מנשׂא. הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסָתֵר, והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני. ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין שבעתים יקם, וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל מצאו (בראשית ד, ח-טו).ייתכן שיש לחפש את המניע לרצח בתיאור המופיע קודם לכן בפרשה אודות תסכולו של קין לאחר שה' לא שעה אל מנחתו, אך שעה אֶל הבל ואל מנחתו, והדבר גרם לקנאתו של קין בהבל אחיו:
ויהי הבל רעה צאן, וקין היה עבד אדמה. ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבֵהן, ויִּשע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו (שם, ב-ה).בספרות המדרשית של חז"ל, אנו מוצאים גם הסברים אחרים בעניין המניע לרצח. לפי אחד ההסברים, קדמה לרצח מחלוקת כלכלית בין קין לבין הבל. וזה לשון המדרש בעניין זה1:
על מה היו מִדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם. אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי [=זה אמר: הארץ שאתה עומד עליה היא שלי]. ודין אמר: מה דאת לביש דידי [=וזה אמר: מה שאתה לובש הוא שלי]. דין אמר: חלוץ. ודין אמר: פרח [=זה אמר: פשוט בגדיך. וזה אמר: פרח מעל הארץ]. מתוך כך: ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.לפי הסבר זה, המניע לרצח היה אפוא כלכלי: רצונו של קין לשלוט בכל הרכוש שבעולם, מקרקעין ומיטלטלין כאחד.
"הרצחת וגם ירשת?!"
רבי אומר: לא היה יודע קין שהנסתרות גלויות לפני הקב"ה, ולקח נבלתו של הבל אחיו וטמנה בשדה. אמר לו הקב"ה: אי הבל אחיך? אמר לפניו: רבון כל העולמים, לא שומר כרם ושדה שמתני, ולא שומר אחי?! שנאמר: "השׁמר אחי אנכי?". אמר לו הקב"ה: הרצחת וגם ירשת?! קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ואתה אומר: השומר אחי אנכי? וכיון ששמע קין הדבר הזה נבהל. ואררו [=קילל אותו] שיהיה נודד בארץ על שפיכות דמים. ועל כן אמר קין לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, גדול עֲוני מנשוא, שאין בי כופר?! ונחשב לו הדבר הזה כתשובה, שנאמר: "ויאמר קין אל ה': גדול עֲוני מנשוא".דומה כי זה המקום היחיד בספרות חז"ל שהמדרש שם בפי הקב"ה את הקריאה המופנית לקין: "הרצחת וגם ירשת?!". קריאה זו היא כידוע לכול קריאתו של אליהו הנביא אל אחאב בפרשת כרם נבות היזרעאלי, לאחר שהרג אחאב את נבות באמצעות משפט מבוים כדי לרשת מנבות את כרמו3. נראה שהרקע לדברי המדרש בפרשתנו מצוי בהסבר המובא לעיל בדבר המניע הכלכלי לרצח הבל על ידי קין אחיו. אם אמנם המניע לרצח היה רצונו של קין לשלוט בכל הרכוש, כי אז מובנת קריאתו של הקב"ה לקין: "הרצחת וגם ירשת?!".
קריאה מוסרית או נורמה משפטית?
במשפט הישראלי, הקריאה "הרצחת וגם ירשת?!", היא נורמה משפטית. סעיף 5(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע לאמור:
אלה פסולים לרשת את המוריש:תכליתו של החוק למנוע ממי שהרג את מורישו בכוונה או אף ניסה להרגו מלרשת אותו. תנאי מוקדם לפסילתו של היורש מלרשת את מי שהרג הוא שיורשע בדין בעברת רצח בכוונה תחילה או בעברת הריגה שיוכח שהיה בה יסוד כוונה. ביסודו של סעיף 5(א)(1) לחוק, מונחת התפיסה המוסרית המגולמת בקריאה "הרצחת וגם ירשת?!".
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו.
אילו היה קין עומד לדין ומורשע בגין רצח אחיו, הרי שעל פי עקרונות המשפט הישראלי לא היה רשאי לרשת אותו. והשאלה העולה היא: האם כן היה הדין גם אילו פנה קין לבית דין הדן בדין תורה?
"הרצחת וגם ירשת" - נורמה מוסרית
לגישה זו תימוכין בסוגיה התלמודית הדנה בפרשת רצח נבות היזרעאלי. וזה לשון הברייתא בעניין זה6:
תנו רבנן: הרוגי מלכות - נכסיהן למלך, הרוגי בית דין - נכסיהן ליורשין. רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין. אמרו ליה לרבי יהודה: והלא כבר נאמר: 'קום רד לקראת אחאב מלך ישראל אשר בשמרון הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו' (מל"א כא, יח). אמר להן: בן אחי אביו היה, וראוי ליורשו היה. והלא הרבה בנים היו לו? אמר להן: אותו ואת בניו הרג.לפנינו מחלוקת תנאים בשאלה: הרוגי מלכות - נכסיהם למי? למלך או ליורשים? חכמים אומרים: למלך, ורבי יהודה אומר: ליורשים. חכמים מוכיחים את דעתם ממעשה נבות היזרעאלי, שהרגו אחאב ונטל את נכסיו. ותשובת רבי יהודה על הוכחתם היא שאחאב ירד לנכסי נבות מדין יורש, משום שהיה בן אחי אביו. אילו מבחינה הלכתית היה הדין שהרוצח אינו יורש את קרבנו, היו חכמים צריכים להגיב על דבריו ולומר שמי שרוצח אינו יורש את מי שנרצח על ידו. ואולם חכמים אומרים דבר אחר: וכי לא היו לו בנים? משמע שהכול סוברים שהרוצח יורש את הנרצח אם הוא מורישו.
מכיוון ששאלת זכות הירושה של מי שרצח את מורישו לא נידונה ישירות בספרות חז"ל, לא פסק הרמב"ם הלכה בעניין זה. ואולם יש מי שביקשו ללמוד לענייננו מהלכה אחת ברמב"ם, בעניין ירושת בן סורר ומורה. וזה לשונו7:
בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהן. שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו.יש שלמדו מכאן שגם אם גרם היורש למותו של מורישו, הוא יורשו8. "לכן באחאב... אף על פי שהיה יודע שבשקר הרגו, בכל זאת ירש אותו מהדין, ופשוט"9. ואף על פי שבדין סורר ומורה פעל האב כדין, מכל מקום "הדין לא משתנה בגלל זה שהוא זה שגרם למותו והרג אותו במזיד"10. וזוהי הדעה הרווחת בין רוב הפוסקים ומפרשי הרמב"ם11. יוצא אפוא שהקריאה "הרצחת וגם ירשת?!" לא הפכה בדיני הירושה של המשפט העברי לנורמה משפטית, שהרוצח את מורישו פסול מלרשת אותו, אלא נשארה במישור המוסרי בלבד.
שלא יהא חוטא נשכר
כך, למשל, ניתן למצוא דוגמאות בפסיקה לקניסת העבריין, אף אם הועילו מעשיו, רק כדי שלא יהא חוטא נשכר, כגון כשפסק רבנו גרשום מאור הגולה בעניין עסקת מכירת סוס בשבת:
צריך ללקות מכות מרדות מדרבנן. ואם יעלו דמי מכירת סוס על דמי לקיחתו, שקלינן ויהיבינן [=לוקחים ונותנים (את דמי המכר)] לעניים, כדי שלא יהא חוטא נשכר. ואם אותו מקום פרוץ לענין מילי דשבת, לפי שתראו, החמירו עליו, כדי לעשות סייג לתורה ולגדור גדר14.בדומה לכך, גם בעניין זכותו של רוצח שהרג את מורישו לירש אותו, יש סמכות לבית הדין לקנוס את הרוצח ולשלול ממנו את הירושה15. היסוד לסמכות זו הוא הכלל: "הפקר בית דין הפקר"16. וניתן לשלול ממומר על יסוד כלל זה ובדרך של קנס את זכותו לרשת17, אף על פי שמעיקר הדין הוא היורש18. וכן נפסקה הלכה ברמב"ם19:
ישראל שנשתמד - יורש את קרוביו הישראלים כשהיה. ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי רשעים - הרשות בידן. ואם יש לו בנים בישראל - תינתן ירושת אביהן המשומד להן. וכן המנהג תמיד במערב.כשם שניתן לשלול ממשומד את זכות הירושה בדרך של קנס, אף על פי שבדיני הירושה הוא יורש, כן ניתן גם לשלול את זכות הירושה מרוצח שהרג את מורישו, אף על פי שמדיני הירושה הוא יורש את קרבנו20.
גישתו זו של המשפט העברי הוצגה אל נכון על ידי חבר הכנסת מנחם פרוש במסגרת הדיון בכנסת בהצעת חוק הירושה. בהסתייגו מנוסח סעיף 5 (שאושר בסופו של דבר, כנזכר לעיל), אמר21:
אדם שעשה פשע - יש להענישו לפי פשעו אבל לא להחרים רכוש באופן אוטומטי. כי, כאמור, זכות הירושה על פי תורתנו היא עניין טבעי, ובו ברגע שמת המוריש נחשבים היורשים כבעלים חוקיים של העיזבון, ושום פשע מן הפשעים אינו יכול לשנות את המציאות הברורה... אלא אם כן ראו הבית דין שיש צורך לקנסו במקרים מסוימים.גישה זו עולה בקנה אחד עם עמדתו העקרונית של המשפט העברי בשאלת מעשה הבא בעברה, שיש להפריד בין תוקפו של מעשה שנעשה באיסור במישור הדין האזרחי ובין ענישתו של העבריין בגין העברה שבמעשה22.
בין המשפט הישראלי למשפט העברי
האם ההוראה שבסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, ההופכת את הקריאה "הרצחת וגם ירשת" לנורמה משפטית מחייבת, שאינה מותירה לבית המשפט כל שיקול דעת בעניין, היא הדין הרצוי? ייתכן שאם הרג היורש את מורישו מתוך כוונה לרשת אותו, יש הצדקה לפסילתו המוחלטת מלרשת את קרבנו, ואילו בנסיבות אחרות, אפשר שרצוי לתת לבית המשפט את הסמכות לשקול ולהחליט בדבר, אם נסיבות העניין מצדיקות לשלול מן הרוצח את זכות הירושה אם לאו.
בפסיקה שיצאה בעת האחרונה מלפני בית המשפט המחוזי בחיפה יש כדי להמחיש את ההתלבטות בשאלה זו. בית המשפט דן בעניין אישה חולת נפש שבשעה שהייתה בעיצומו של משבר קשה, השליכה את תינוקה בן ארבעת החודשים אל מותו דרך חלון ביתה שבקומה השלישית. האישה הועמדה לדין באשמת רצח, אלא שבסופו של ההליך השיפוטי היא הורשעה בבית המשפט העליון רק בהריגה, ונידונה לעשר שנות מאסר23. בפסק הדין הפלילי נקבע כי מצבה הנפשי של המשיבה בעת ביצוע המעשה היה קשה ביותר, אבל בכל זאת הבינה את טיב מעשיה ואת הפסול שבמעשיה ואף הייתה לה שליטה חלקית ברצונה. לפיכך, קבע בית המשפט שנתגבשה אצלה "כוונת קטילה ספונטנית המספיקה להרשעה בהריגה"24. אבי התינוק הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להוצאת צו עיזבון שייקבע בו שהוא יורשו היחיד של התינוק שהרגה אותו אמו, בטענה שאמו של התינוק פסולה מלרשת אותו לאור הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה. בית המשפט דחה את טענת הפסלות בנימוקים אלה:
הנתבעת המיתה את תינוקה שעה שהייתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שעה שזעקה לעזרת כל הסובבים אותה... זעקה שלא קבלה כל מענה. משלא נענתה זעקתה, הלחץ, החרדה והזעם, הביאוה למעשה הקטילה הנורא... הנתבעת פעלה מתוך דחפים בלתי נשלטים... עשתה את המעשה הנורא ללא כוונה נשלטת.
בית המשפט קבע בעקבות זאת שהאם לא התכוונה לגרום למותו של תינוקה המנוח על פי סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה. הבעל ערער לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובית המשפט החליט להפוך את פסק הדין25, תוך שהוא מזכיר את עקרון "הרצחת וגם ירשת". וזה לשונו:
נדמה כי פרשת כרם נבות מציגה במלוא עוזה את הדוקטרינה המוסרית הבאה לשלול מהמעוול את פרי עוולתו. העקרון של "הרצחת וגם ירשת", שבמקורו נועד לשלול את זכות הירושה של מי שרצח לשם הירושה, הורחב לעקרון כללי הנועד לשלול מהמעוול את פרי עוולתו. עקרון זה מהווה תוכחה בסיסית, מוסרית, כלל אוניברסלית, שמקורה בתחושה חריפה של עוול מוסרי כלפי מי שחוטא ויצא נשכר מפרי עוולתו.בהמשך פסק הדין נאמר שנוכח הרשעתה של האישה בכוונה על ידי בית המשפט בהליך הפלילי בעברת הריגה, אין בית המשפט בן חורין לסטות מקביעה זו בדבר קיום יסוד הכוונה, ועל כן חל עליה סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, והיא פסולה מלרשת את תינוקה.
נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה ועצם העובדה ששתי ערכאות משפטיות הגיעו בו למסקנות שונה באשר לתחולת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, מלמדים אולי על הצורך להעניק בכל מקרה של המתת המוריש על ידי היורש שיקול דעת לבית המשפט, בדומה להסדר הקיים במשפט העברי, כדי שיפעל בכל מקרה לפי נסיבותיו. ואם תחושת הצדק היא שאסור להתיר להורג ליהנות מירושתו של מי שנהרג על ידו, חזקה על בית המשפט שיקיים את מה שמתחייב מן הקריאה עתיקת היומין: "הרצחת וגם ירשת?!".
הערות:
* פרופ' אליאב שוחטמן, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.
1. בראשית רבה כב, ז. בהמשך המדרש מובאים הסברים אחרים שאינם מענייננו כאן. ראה לעניין זה ש' אלמוג וא' הכהן, "ביער ובעיר - על רוצחים ונרצחים - פרשת בראשית וש"י עגנון", פרשת השבוע, בראשית, תשס"ד, גיליון מס' 141.
2. פרקי דרבי אליעזר, מהדורת היגער, פרק כא.
3. מלכים א, כא, יט.
4. ראה הרב ב' רבינוביץ-תאומים, חוקת משפט, הלכות ירושה ועיזבון, ירושלים תשל"ו, פרק א, סעיף א-ב, ושם בהערות.
5. שם, פרק ב, סעיף יא.
6. סנהדרין מח ע"ב.
7. רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ז, הלכה יד.
8. ראה אור שמח, על הרמב"ם, שם, המביא תימוכין לדעה זו מן המסופר בשמ"ב יד, ה-ז. וראה: פירוש רד"ק על אתר; קריית מלך, על הרמב"ם, שם; שו"ת דברי אברהם, חלק ב, סימן טו, אות ג; הר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטא, בבא בתרא ז, א, עמ' 407, בביאור חסדי דוד, לתוספתא שם, ד"ה ממזר מוריש.
9. אור שמח, שם. על היסוד המשפטי לזכותו של אחאב בכרם נבות, ראה גם ד' פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, תל-אביב תש"ס, עמ' 142-132.
10. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן נח, אות ב, ד"ה וז"ל האור שמח.
11. ראה מסקנת פרופ' י' ריבלין בתום דיונו הממצה בספרו הירושה והצוואה במשפט העברי, ירושלים תשנ"ט, עמ' 126-120. ושם הוא מביא גם את בעלי דעת המיעוט, שההורג את מורישו אינו יורשו. ראה: צפנת פענח על הרמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ד, הלכה י; שו"ת דבר יהושע (אהרנברג), חלק א, סימן ק.
12. ראה יבמות צב ע"ב ומקבילות.
13. ראה למשל מחלוקת התנאים בעניין המבשל בשבת, חולין טו ע"א, ופירוש רש"י לסוגיה; חידושי הרשב"א, שם, ד"ה במזיד לא יאכל; טור, אבן העזר, סוף סימן קעז (לעניין נידוי המזיק עד שיתפייס עם הניזוק, אף שאין דנים דיני קנסות בזמן הזה); חלקת מחוקק, על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קטז, ס"ק ב (לעניין חיוב כתובה במי שנושא אישה באיסור); שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן שסח (לעניין הפסד כתובה באישה שלא טבלה לנידתה); ספר הישר, לרבנו תם, תשובות, סימן כד (לעניין גט מעושה שלא כדין).
14. תשובות רבנו גרשום מאור הגולה, סימן ט.
15. ראה שו"ת חתם סופר, אבן העזר, סימן קנח. וראה מה שכתב בעניין זה ריבלין (לעיל, הערה 11), עמ' 127-126.
16. גיטין לו ע"ב ומקבילות. וראה ההלכה ברמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ו.
17. ראה שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן שעה.
18. ראה קידושין יח ע"א. וראה: מגיד משנה על הרמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה יב; פסקי הרא"ש, קידושין, פרק א, סימנים כב-כג. אבל השווה מרדכי, קידושין, פרק א, סימן תצב, המביא את שיטת הגאונים שהמשומד אינו יורש את אביו, ושכן פסק גם רבנו חננאל. וראה שו"ת מהרי"ק החדשים, סימן ב, ד"ה ועוד.
19. רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה יב. לשאלה אימתי ובאלו נסיבות ראוי לבית הדין לקנוס את המשומד, ואימתי ראוי שיימנע מכך, ויעמידנו על דינו, ראה תרומת הדשן, שו"ת, סימן שמט. וראה פסקי הרא"ש, שם.
20. ראה חוקת משפט (לעיל, הערה 4), שם.
21. דברי הכנסת, כרך 42, עמ' 958.
22. ראה ספרי מעשה הבא בעבירה - תוצאותיה של אי-חוקיות במשפט העברי, ירושלים תשמ"א. וראה גם דבריי בעניין זה בפרשת השבוע, ויקהל, תשס"ג, גיליון מס' 112.
23. ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 625.
24. שם, עמ' 646.
25. ע"מ (חיפה) 000519/07 א"ה נ' ל"ה, פורסם באתר "פסק דין".
