אקדמות מילין

אחת התמונות המרגשות ורבות העצמה ביותר בספר בראשית בפרט ובמקרא בכלל היא פגישתם המחודשת של יוסף ואחיו. לאחר נתק במשך עשרות שנים ויחסי שנאה וניכור, מתוודעים האחים איש אל רעהו. מבין השיטין, יכולים אנו לדמות את שמעם של קולות הבכי המתערבבים ונמסכים בחיבוקים ובנשיקות המלווים אותם:

ולא יכל יוסף להתאפק¹ לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודַּע יוסף אל אֶחיו. ויתן את קלו בבְכי, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו.

ויאמר יוסף אל אֶחיו גשו נא אלי ויגָּשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אתי הֵנה, כי למִחיה שלחני אלהים לפניכם (בראשית מה, א-ה).

בשעה מרגשת זאת של מפגש אינטימי בין הבן האובד לאֶחיו, יוסף אינו יכול לשאת את המחשבה שגם אנשים זרים יהיו נוכחים בחדר, והוא מצווה בתקיפות: "הוציאו כל איש מעלי!". וכדי להדגיש שאמנם נתמלאה פקודתו, המקרא מדגיש: "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אֶחיו".

הקפדת יוסף על בידוד מוחלט בעת המפגש, טרדה את מנוחתם של כמה מן הפרשנים, וכמה מהם, כגון רש"י, מפרשים שהיא נועדה למנוע בושה מאחיו².

עיקרון גדול זה, שלא לבייש את הזולת ושלא לפגוע בכבודו הוא מעקרונות היסוד בעולמה של יהדות. ויש לדבר ביטויים אחדים אף בתחום ההלכה והמשפט. בדברים שלהלן נעמוד רק על מקצת דוגמאות, ועוד חזון למועד להרחיב דברים בנושא חשוב זה.

איסור הלבנת פנים

האיסור החמור שבמשפט העברי להלבין פניו של אדם הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה³. ועד כדי כך החמירו חכמים בעניין זה, עד שאמרו: "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא"⁴. ועוד אמרו שכל המלבין פני חברו כאילו שופך דמים"⁵, והוסיפו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"⁶.

כאסמכתה לכך הביאו את מעשה תמר, שלא הסגירה את זהות בועלה, ודיברה בלשון נסתר: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית לח, כה), והייתה מוכנה לעלות על המוקד, ובלבד שלא תסגיר את זהות חותנה יהודה שנתעברה ממנו. חלק מן הפוסקים דנו בהרחבה במעשה תמר, וקבעו שהאיסור שלא לבייש את הזולת אינו חל כשאדם רשאי לתבוע זכות שבדין, אף אם התביעה כרוכה בגרימת בושה לזולת⁷. במקרה זה, כמו בהרבה עניינות אחרים, יש לשקול הפסד הביוש כנגד השכר שבקיום ערכים ואינטרסים אחרים.

ההימנעות מלבייש אדם היא כלל גדול בעולמה של תורת ישראל. חכמים תיקנו תקנות הרבה, מהן ב"קום עשה" ומהן ב"שב ואל תעשה", שנועדו למנוע בושת פנים מן הבריות.

וכבר במשנה מעיד רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". בדומה לכך קבעו חכמים שבמקרים ובתנאים מסוימים נדחים איסורי "לא תעשה" מפני העיקרון הגדול של "כבוד הבריות", שנועד, בין השאר, למנוע את ביושם של הבריות⁸.

אחת התקנות המיוחסות לרבנו גרשם מאור הגולה קובעת חרם על מי שמזכיר לחתן וכלה הבאים בקשרי שידוכין שאחד מבני משפחתם המיר את דתו⁹.

בדומה לכך, חרג המהר"ם בר' ברוך מרוטנברג מדיני הקניין הרגילים, ובניגוד להלכה הקובעת שכדי ליצור מעשה קניין תקף, יש צורך בנקיטת אחת מדרכי הקניין המסורתיות, הגבהה או משיכה וכדומה, הרי כשמדובר בביטול שידוכין, הגורם בושה וצער לאחד הצדדים, הדין הוא: "ושידוכין [=ערבונות] שמשימין בני אדם כשמזדווגין יחד... הרוויח את השידוכין, אפילו אם לא קנו בבית דין חשוב, לפי שבייש אותו, שאינו יכול למצוא זיווג כל כך בטוב, כמו שהיה עושה קודם לכן"¹⁰.

ונזהרו חכמים גם בדין מלמד שטעה בהוראה: "שני יהודים שמעו מלמד אחד שלמד לתלמידו תיבה בטעות. אמר האחד לחברו: אמור לו: 'אתה אמרת ליה בטעות'. אמר לו: אם אתה יכול שלא תלבין פניו, אמור לו; ואם לאו, אל תשפוך דמו, אמור לקרובו שיאמר לו, ולא משמך, שלא יתבייש".

ואם בבני אדם רגילים, יש איסור חמור שלא לביישם ושלא להכלימם, במצויים בשולי החברה, על אחת כמה וכמה!¹¹

ומצינו שחרגו חכמים מדיני קריאת השם בעת ברית המילה כדי שלא לבייש הן אדם שנחשד באבהות מחוץ לנישואין הן את הילד עצמו¹²: "פנויה ילדה בן, ונתנו לפלוני, ואמרה שהוא אביו. והוא אמר: אינו בני. והיו רוצים לקרוא הבן בשם הפלוני, לומר: 'פלוני בר פלוני'. והתרה מהר"י סג"ל שלא לביישו בכך, מאחר שאינו מודה בדבר. והבעל ברית בירך להכניסו [=בבריתו של אברהם אבינו]. ויהי כשהגיע המוהל לברכה "אשר קידש" כו' לומר: "הודו לה' כי טוב", היה אומר: "הודו לה' כי לעולם חסדו", והיה מדלג "כי טוב", כי אמר שלא להזכירו בטוב, מאחר דנולד בזנות. וגער בו מהר"י סג"ל, והחזירו, והצריכו לומר אותו, כי דינו ככל הנולד בקידושין".

פקידת עוון בנים על אבותם

אחד החריגים המעניינים לעיקרון ההימנעות מלבייש את הזולת בא בתלמוד, ולפיו מבזים כהן שזינתה בתו. דבר זה נלמד מדרשת הכתוב: "ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת" (ויקרא כא, ט), שנאמר עליה בתלמוד¹³:

שאם היו נוהגין בו קודש - נוהגין בו חול; כבוד - נוהגין בו בזיון, אומרין: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו. אמר רב אשי: כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא? כמאן - כהאי תנא [=כדעת מי אנו מכנים "רשע בן רשע", ואפילו לרשע בן צדיק? כדעתו של תנא זה].

גישה זו מעוררת קושי גדול. מלבד העובדה שיש בה פקידת עוון הבת על אביה, בניגוד לכלל הגדול של "איש בחטאו יומָתו"¹⁴, היא מביאה לביושו הגדול של האב ולהלבנת פניו ברבים. אפשר שחכמים ראו בהכלמת האב אמצעי הרתעתי, לאו דווקא עונשי. ויש לציין שבמדינת ישראל, מזכירים בכתב האישום, ומשם ואילך גם בפסקי הדין, גם את שם אביו של הנאשם ולא רק את שמו הפרטי¹⁵.

יחד עם זאת, ניתן למצוא דברים המצמצמים ביותר הליך זה, ולמעשה כמעט מבטלים אותו כליל. ר' יעקב ריישר, בעל שו"ת "שבות יעקב", פסק שדברי התלמוד אינם מכוונים לביזוי האב באופן אקטיבי, אלא רק ב"שב ואל תעשה", בחדילה מעשייה, ובאופן שאינו ניכר לרבים¹⁶.

בושת עניים

בעניין זה, ראוי להזכיר דברים נוקבים שקבע מהר"י מינץ, מגדולי ההלכה באיטליה בסוף המאה הט"ו, כשנדרש באחת מתשובותיו לתקנת קהל טרביזו שבאיטליה, שהיה בה פוטנציאל לביוש עניים¹⁷. לפי הנוהג הישן, אחד מן הפרנסים היה מוציא מן הקלפי פתקים עם שמותיהם של בעלי בתים מן הקהילה, והיה מחלק אותם לעניים, אותם "ארחי ופרחי" שהזדמנו לעיר. כמה מאנשי הקהילה צידדו בשינוי השיטה:

על דבר הכנסת אורחים על פי פתקין הנחלקין מן הקלפי כפי ההזדמנות [=באקראי]. ויש מהם אומרים שהאורח יקח הפתקה מן הקלפי, ולא הפרנס, כדי שיבייש [=יתבייש] העני ולא יוסיף לבא עוד. והמתנגדים אומרים דכל כהאי גוונא [=כגון זה] לא מקרי הכנסת אורחים, אבל נקרא הוצאת אורחים, אלא המנהג שהפרנס מוציא הפתקין נותן אותן לארחי ופרחי, ואין לשנות המנהג ולא לבייש העניים.

על דברים אלה, אומר מהר"י מינץ: "ועל דבר האורחים, חלילה וחס לתקן תקנה לבייש העני ולזלזלו... ולא אוכל להאריך, כי אין צריך עיון אפילו לעם הארץ גמור. וקצתי בחיי להזכיר ולהתעסק ולישא ולתן בטענות אלו"¹⁸.

זהירות מיוחדת נזהרו חכמים בעניין ביושו של ה"אחר", המך והדך, המסכן והמוגבל, המצוי ממילא פעמים רבות בשולי החברה. דוגמה מופלאה לכך מצויה ב"ספר חסידים"¹⁹, המספר על כוהן מוגבל בלשונו שעלה לדוכן לברך ברכת כוהנים, ובמקום לומר "וישמרך" (ברי"ש), אמר "וישמדך" (בדל"ת), היינו: בא לברך, ונמצא מקלל.

אחד מחכמי המקום פסלו מלומר ברכה זו, שהרי כבר התלמוד קובע שאין להעלות כהן כזה לכתחילה, משום שהוא נמצא מחרף ומגדף שם שמים, אף שלא בטובתו, אלא שנרמז החכם מן השמים שלא לביישו, והחזירו לדוכן²⁰.

גישה זו באה לביטוי גם במקרים נוספים של מוגבלים בדיבור, כגון במדרש שהובא בדברי התוספות²¹: "מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן "הרן" שיוצא [אף על פי שלא הגה את האל"ף כראוי]? שנאמר: 'ודגלו עלי אהבה'". היינו, גם מי שמחליף שלא בטובתו רי"ש בדל"ת²², ואומר "רגלו" במקום "דגלו", הוא אהוב ומקובל ומרוצה לפני המקום, ואין לביישו ולהכלימו ולמנעו מלקרוא בתורה.

אמור מעתה: האיסור שלא לבייש אדם גובר לעתים על ערכים אחרים, ויש לתת לו משקל רב בהכרעת ההלכה. אף אם העני מוכן, ואפילו רוצה ומבקש, לעשות מעשה העשוי לביישו, יש להימנע מכך.

למותר להזכיר, שאחד מראשי הנזק העיקריים בדיני הנזיקין של המשפט העברי הוא הבושה הנגרמת לניזוק מאדם (ולא רכושו-ממונו) המזיק אותו²³. לעתים קרובות, מתלווה לנזק הממוני גם בושה, כגון חבלת גוף שהותירה סימן בפניו, וכיוצא באלה. המשפט העברי מכיר בראש נזק זה, וקובע כלל גדול בהערכת שווי הנזק, ולפיו: "הכל לפי המבייש והמתבייש". כלומר, אין מדובר רק במבחן אובייקטיבי אלא גם במבחן סובייקטיבי התלוי במיהותם של המזיק והניזוק. ככל שהניזוק הוא איש רם מעלה יותר, כך נזקו מרובה יותר.

האיסור לבייש אדם במשפט הישראלי

בדומה למשפט העברי, יש במשפט הישראלי הוראות, הן בחוק הן בפסיקה, שתכליתן היא מניעת ביושו של אדם והימנעות מן הפגיעה בכבודו.

כך, למשל, קובע סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957, והוא עקרון יסוד בנוגע לדרך חקירתו של עד בבית המשפט: "בחקירת עד בבית משפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, לדעת בית המשפט, אינה לענין הנידן ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעיה או ביוש שאינם לענין הנידן ואינם הוגנים"²⁴.

בושתו של אדם והשפלתו מהווים מרכיבים חשובים בהגדרת איסור לשון הרע, שכידוע גורר אחריו הן אחריות פלילית הן חבות אזרחית. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מורה שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". בתי המשפט עמלו רבות במלאכת הפרשנות של ביטויים אלה ובהתאמת הנורמה למציאות²⁵. לעניין חוק זה, בהקשרו המסוים, נתקבל מבחן ה"בושה" האובייקטיבי, דהיינו: מבחן "האדם הסביר". כדי לקבוע אם נאמרה לשון הרע, בוחן בית המשפט כיצד ייתפסו הדברים בעיני "האדם הסביר"²⁶. מבחן זה אינו תואם בהכרח את המבחן במשפט העברי, המייחס חשיבות רבה הרבה יותר גם לתחושתו הסובייקטיבית של הנפגע²⁷.

גם האיסור האנכרוניסטי²⁸ הקבוע בסעיף 168 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכותרתו "חילול(!) כבודם של גדולי מדינת חוץ", עניינו ביזוי ופגיעה בכבודם של אנשים: "המפרסם ללא צידוק או הצדק שהיו מתקבלים במשפט בשל לשון הרע על אדם פרטי, פרסום העלול להשפיל, לחרף או לחשוף לשנאה או לבוז מלך, נשיא, שליט, שגריר או אחד מרמי המעלה האחרים של מדינת חוץ, דינו - קנס; ואם הפרסום עלול או מכוון להפריע את השלום והידידות בין ישראל למדינה אחרת - דינו מאסר שלוש שנים"²⁹.

ביושו של אדם והשפלתו עשויים לשמש שיקול ממשי גם בגזירת עונשו של אדם וקביעת מידתו. כך, למשל, החמיר בית המשפט עם נאשם שכדי למנוע קשר רומנטי של אחותו עם אדם שלא חפץ ביקרו, ביזה אותו, גזר את כיפתו ואת פאותיו, והשפיל את כבודו עד עפר³⁰. בית המשפט קבע שהמעשה מעלה את "זכרם של ימים אפלים לעמנו ולאנושות כולה, וצריך לגרום זעזוע עמוק לכל שופט באשר הוא. הזעזוע ושאט הנפש שהוא מעורר אינם שמורים ליהודים בלבד, אלא הם נחלתו של כל מי שערך כבוד האדם והחובות ההומאניות האחרות יקרים לו. גזיזת הפאות נועדה להלך אימים על המתלונן, לפגוע בו, לביישו ולבזותו". לאיסור לבייש אדם יש השפעה גם על דיני המעצר והחיפוש. השופט אֵלון עיגן את האיסור להפשיט אדם ברשות הרבים, אף בהסכמתו, גם ממקורות המשפט העברי. בפסק דין שכתב בסוגיה זו, הזכיר את החובה לשמור על כבוד הזולת³¹.

עיקרון זה הוחל גם במשפט האזרחי, כשהעניק השופט י' קיסטר משקל חשוב לבושה שנגרמה לאישה עקב הפרת הבטחת נישואין שניתנה לה³². בפסק דין אחר נידונה בהרחבה סוגיית מאסר חייבים בהוצאה לפועל. השופט אֵלון הפנה את שימת הלב לכך שבמקורות המשפט העברי יש הדים להימנעות מלאסור אדם עני בגלל חובו, מכיוון שהדבר עשוי לביישו. כאסמכתה לכך, הוא מצטט מדברי הריב"ש, רבי יצחק בר ששת ברפת (ספרד-צפון אפריקה, המאה הי"ד): "אבל אם הלווה עני ואין לו מה לשלם, הדבר ברור שאסור לתפשו בגופו ולענות נפשו. ואף אם נתחייב בזה בשטר והיה התנאי מועיל מן הדין, שהרי אפילו לעבור לפניו כדי לביישו אסור... ואיך יהיו בית דין נזקקין לסייעו בדבר האסור?"

סוף דבר: הערך הגדול של כבוד האדם, כל אדם שנברא בצלם, הוא מערכי היסוד של המשפט העברי. ערך חשוב זה מחייב את ההימנעות מלביישו ולהכלימו. אכן, מבחנו העיקרי הוא ביישומו למעשה, ולא רק להלכה. במקרה זה, כבמקרים אחרים, חשוב לזכור שלא המדרש עיקר, אלא המעשה.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. לשון "התאפקות" באה בתורה רק פעמיים במפגש המרגש בין יוסף לאחיו (כאן; ולעיל מג, לא: "וירחץ פניו ויצא, ויתאפק ויאמר שימו לחם". ארבעת הפעלים הבאים בזה אחר זה מדגישים את ההתרגשות והעצמה שליוו מפגש זה). בשאר ספרי התנ"ך מצויה לשון "איפוק" מעין זה רק חמש פעמים נוספות, כגון: "החשיתי מעולם, אחריש אתאפק" (ישעיהו מב, יד); "ויתאפק המן" (אסתר ה, י) ועוד. מעניין הוא פירושו-תרגומו של רב סעדיה גאון, שפירש את "ולא יכול להתאפק" - 'יוסף לא היה יכול לנוע מרוב האנשים שהיו בחדר', דהיינו: איפוק משמעו תנועה, ויוסף לא היה יכול לנוע בחופשיות מרוב הצפיפות שהייתה בחדר ולכן קרא לפנותו.
2. פרשנים אחרים, כגון הרמב"ן, רואים בסילוק כל הזרים טעם פרקטי, שלא ישמעו המצרים על מכירת יוסף ויחשבו שאחי יוסף מסוכנים לביטחון המדינה, שהרי הם "אנשי בוגדות, לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמונותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם, מה יעשו במלך ובעמו? וגם ביוסף לא יאמינו עוד".
3. ראה בהרחבה, אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הלבנת פנים", כרך ט, עמ' רז-ריד. וכינו את ביושו והכלמתו של אדם "הלבנת פנים", על שם הכתוב: "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו" (ישעיהו כט, כב), שפניו של המתבייש משתנות, והולך סומקו, והוא מחוויר והולך.
4. משנה, אבות ג, יא; סנהדרין צט ע"ב.
5. בבא מציעא נח ע"ב.
6. ברכות מג ע"ב. להשוואה בין איסור הלבנת פנים לשפיכת דמים עשויה להיות השפעה מעשית כבמקרה שמאיימים על אדם להלבין פני חברו, ואם לאו - יהרגוהו. ראה תוספות, סוטה י ע"ב, ד"ה נוח; אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' רט.
7. ראה: שו"ת מנחת שלמה (לרב ש"ז אויערבך), חלק א, סימן ז; חלק ב, סימן קלג, אותיות ג-ד; שבט מיהודה, עמ' צב.
8. ראה, למשל, רמב"ם כלאים י, כט; ובהרחבה בערך "כבוד הבריות", אנציקלופדיה תלמודית, כרך כו, עמ' תעז ואילך; ראה גם: הרב א' ליכטנשטיין, "כבוד הבריות", מחניים 1 (תשנ"ב), עמ' 15-8.
9. ראה א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 96.
10. ספר התשב"ץ, לר' שמשון בר צדוק, לפי כ"י אוקספורד 1102, דף 325ב, המובא אצל גרוסמן, הנזכר בהערה הקודמת. לעומת גישה זאת, לא ראו בקהילות אחרות יסוד של בושה בביטול הקידושין: "שאין בדור הזה לא בושת ולא פגם, שנהוג העולם, כמה אנשים מדברים בבנות ישראל לקחתן, ואינן נישאות אלא למי שעולה בגורלן", ראה: תשובות גאוני מזרח ומערב, סימן קצה; גרוסמן, הנזכר לעיל, בהערה 9.
11. ראה לעניין זה, א' הכהן, "כל איש אשר בו מום לא יקרב? - למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 16.
12. ספר מהרי"ל (מנהגים), הלכות מילה, סימן יט. וראה א' הכהן, "לכל אשה יש שֵם", מסכת ה (תשס"ו), עמ' 199.
13. סנהדרין נב ע"א.
14. לנושא זה, ראה א' הכהן, "ענישה קולקטיבית במשפט העברי", פרשת השבוע, וישלח, תשס"א, גיליון מס' 5, והמקורות שנזכרו שם.
15. זאת, על אף שבסעיף 85(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מדובר רק בחובה לכלול את "שם הנאשם ומענו" ולא את שם אביו! על הצעה עקרונית מעניינת ברוח המשפט העברי, שקראה להעלמת שמות בעלי הדין כליל מפסקי הדין המפורסמים, בדומה לרוב ההליכים שנוהגים בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה. ראה ת' מוסקוביץ, "ההגנה על הפרטיות בפרסומים משפטיים - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי דין?", משפטים יח (תשמ"ט), עמ' 431.
16. שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן ב.
17. על רקעה ההיסטורי של התקנה והרצון למנוע את ביושם של עניים, ראה בהרחבה: א' הורוביץ, "ויהיו עניים (הגונים) בני ביתך: צדקה, עניים ופיקוח חברתי בקהילות יהודי אירופה בין ימי הביניים לראשית העת החדשה", דת וכלכלה, בעריכת מ' בן-ששון (ירושלים תשנ"ה), עמ' 209; הנ"ל, "על הליכות הדת של היהודים בסוף המאה הט"ו", פעמים 37 (תשמ"ח), עמ' 36.
18. אכן, בסוף דבריו, מוסיף מהר"י מינץ שאם יש מנהג, ולפיו העני הוא הצריך ליטול את הפתקה מן הקלפי, כוחו של המנהג עדיף. על מקומו החשוב של המנהג ביצירת ההלכה, ראה מ' אלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 767-713.
19. ספר חסידים, מהדורת ויסטינצקי, סימן תכד. העירני עליה פרופ' אברהם גרוסמן, ותודתי נתונה לו אף כאן. הסיפור מופיע גם בספר חסידים, מהדורת הרב מרגליות, סימן יח, עמ' פא. וראה הערותיו שם.
20. ויפים הדברים ל"ספר חסידים", המשקף את תורתם של חסידי אשכנז, שנזהרו זהירות רבה בכבודם של "אחרים", במיוחד אם הם מוכים ודלים. מנגד, מעניינת התייחסותו של הרב עובדיה יוסף לנושא זה. בכובעו כחכם הלכה, מביא הרב יוסף שלל דוגמאות, ובהתייחסו ל"ספר חסידים", הוא מסיים: "והנה בספר חסידים כתב... ולכאורה צריך עיון, שהרי כשאומר בלשון קללה אפילו "דש בעירו" לא מהני [=מי שבני העיר מכירים אותו, אין מועיל לו הדבר, ופסול הוא מלברך; ראה מגילה כד ע"א]. ואם כן, שפיר עביד אותו חכם שהעבירו, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (שו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים, סימן יא).
21. תוספות, עבודה זרה כב ע"ב, ד"ה רגלא, וציינו הרב עובדיה יוסף, הנזכר בהערה הקודמת. ככל שידי מגעת, המדרש אינו נמצא בקובצי המדרש הידועים, אך מצוטט הרבה אצל הראשונים וחכמי ההלכה.
22. כפי שמציינים בעלי התוספות, חילוף זה שגור ביותר, והדיו עולים גם מכתבי היד, אלא ששם הדבר הוא תוצאה של דמיון גרפי של הדל"ת והרי"ש, ולאו דווקא חילוף פונטי.
23. ראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "בושת", כרך ג, עמ' מב-נ.
24. הוראה דומה קיימת גם בדברי חקיקה אחרים. ראה סעיף 7 לתקנות שירותי הסעד (סדרי הנוהל בועדות ערר), תשכ"ו-1965; סעיף 45 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד - 1963. לפרשנות סעיף זה, ראה דברי השופט ח' כהן, ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' שלמה ירקוני ושלמה גור, פ"ד יח(4) 36.
25. כך, למשל, התחבטו בתי המשפט בשאלה אם כינוי אדם או תיאורו כ"תמהוני", "אנטי ציוני", "אויב העם", "נאצי", "אנטישמי", או כמי שזקוק לאשפוז בבית חולים לחולי נפש הוא בגדר לשון הרע. ראה ע"א (ת"א) 296/76 ברקן נ' תמרי ואח', פס"מ תשל"ז(ב), 260; ת"א(ת"א) 2221/66 חתוכה נ' דיסנצ'יק ואח', פס"מ סו, 365; א' שנהר, דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז), בעמ' 132-130. ולאחרונה: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם).
26. ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 293; שנהר, שם, עמ' 122; 134-130.
27. והשווה לע"א 809/89 משעור נ חביבי, פ"ד מז(1) 7; ח' כהן, "לא תלך רכיל בעמיך - מקצת רכילות ולשון הרע, מהלכה לאגדה", בתוך: רכילות, בעריכת א' בן זאב ({שנה אם מדובר בחיבור}תשנ"ג), עמ' 96.
28. סעיף זה, כשאר העברות הסמוכות לו, נועד להגן על פגיעה במדיניות החוץ של ישראל, ומקורו בסעיף 77 לפקודת החוק הפלילי המנדטורית. על שולחן הכנסת השש-עשרה והכנסת הנוכחית, הונחו הצעות חוק פרטיות שקראו לביטול הסעיף, אך עדיין לא נתקבלו.
29. תן דעתך למושג הלקוח מעולמה של הלכה, "חילול", הבא בסעיף זה, בדומה לסעיפים אחרים (ראה למשל סעיף 1(ב)(6) לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י - 1950; ועוד). לגופה של עברה, על אף הרצון להגן על יחסי החוץ של מדינת ישראל, קשה למצוא צידוק ממשי להטלת אחריות פלילית על מעשה מעין זה ובוודאי לא כשהוא מיוחד רק ל"גדולי מדינת חוץ". עברה זו מקבילה לעברות נוספות הפוגעות בחירות הביטוי לשם "תכלית ראויה", כגון עברת "העלבת עובד ציבור", שגם היא בעייתית מאוד. בעיה דומה קיימת ביחס לאיסור הפגיעה ברגשי דת שנקבע בסעיף 173 לחוק העונשין.
30. ע"פ 2583/06 מאיר עמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ראה גם ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496.
31. בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' ויקטור גואטה, פ"ד מו(5) 704, בעמ' 724-723.
32. ע"א 401/66 ברוריה מרום נ' בן-ציון מרום, פ"ד כא(1) 673 ,עמ' 686-687.

---

---