דין "הבא במחתרת"

בזמן האחרון עלו לכותרות שני סיפורים: האחד בגנב שפרץ למכונית ופצע קשה שוטר שבא לעצרו, והשני בגנב שנורה למוות על ידי בעל חווה בעת ניסיון הגנבה. בפרשת משפטים, דנה התורה בדין גנב "הבא במחתרת", הפורץ לרשותו של הזולת, למקום שסביר שייתקל בו בבעל הבית¹.

כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. אם במחתרת ימָּצא הגנב והֻכה וָמת אין לו דמים [רש"י: "אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו"]. אם זרחה השמש עליו דמים לו, שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו. אם המָּצא תמָּצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים, שנַים ישלם (שמות כא, לז - כב, ג).

התבוננות בפסוקים אלה מגלה שדינו החמור של גנב הבא במחתרת מובא בין פסוקים שעניינם חיובי התשלום של הגנב, תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמישה. ואכן הרמב"ם רואה בהוראת התורה שאין לגנב הבא במחתרת דמים סעיף "בדין הגנב". וזה לשונו בספר המצוות (מצוה רלט):

שהורנו בדין הגנב² שנקנוס אותו תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה או נהרגהו אם בא במחתרת או נמכרהו, ובכלל כל משפטי הגנב, כמו שהתבאר בכתוב.

ומדייק מכאן הרב אליעזר שך:

שדין הבא במחתרת הוא חיוב בדין הגנב, שזהו חיובו של הגנב, או בתשלומין או במיתה, אם יש לו דין רודף³.

בין דין "הבא במחתרת" לבין דין "רודף"

ב"מורה הנבוכים"⁴ מחלק הרמב"ם את המצוות לארבעה-עשר כללים. ושם מנה את המצווה להציל את הנרדף מיד רודפו, גם אם הצלה זו כרוכה בהריגת הרודף, בכלל החמישי, שעניינו מניעת היזק:

המצוות אשר כללם הכלל החמישי... הם כולם בהסרת העוול ומנוע ההיזק... וממה שכלל אותו זה הכלל עוד הוא הריגת הרודף, וזה הדין, רצוני לומר שייהרג מי שישתדל לעשות החטא קודם שיעשהו, אינו מותר כלל אלא בשני המינים האלו, והוא: רודף אחר חברו להרגו ורודף אחר ערוות אדם לגלותה, להיותו עוול שאי אפשר לתקן מעוותו אחר היותו⁵.

לעומת המצוות שבכלל החמישי, "הסרת העוול ומנוע ההיזק", המצוות שבכלל השישי הן מצוות שעניינן הטלת עונשים: "לקחת הדין מן החוטא"⁶. הרמב"ם כולל את דין של גנב הבא במחתרת דווקא בכלל זה, תוך השוואת דינו של גנב הבא במחתרת לדין גונב נפשות ולדין בן סורר ומורה:

מיתת בית דין תמצאיה בעניינים הגדולים... בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכל מה שמביא לזה... בן סורר ומורה הוא בעבור מה שיגיע אליו מעניינו, מפני שהוא עתיד להרוג על כל פנים; וגונב נפש, מפני שהוא מביא אותו להריגה; וכן הבא במחתרת, אמנם הכניס עצמו להרוג, כמו שביארו ז"ל. ואלו השלשה, רצוני לומר בן סורר ומורה וגונב נפש ומכרו והבא במחתרת, בידוע שהם שופכי דמים בסוף"⁷.

הרמב"ם, המונה את דין גנב הבא במחתרת בכלל "המצוות אשר... הם לקחת הדין מן החוטא", מלמדנו שהמתת גנב זה היא עונש על מעשה הגנבה ולא רק פעולת מנע. התורה רואה בסוג זה של גנבה מעשה חמור כל כך בגלל נכונותו של הגנב לרצוח את בעל הבית, ובלשון הרמב"ם: "הכניס עצמו להרוג". בדומה לחטאיהם של גונב נפש ושל בן סורר ומורה, חטאו של הגנב הבא במחתרת כלול בין ה"עניינים הגדולים... שפיכות דמים וכל מה שמביא לזה".

נאמן להבחנה זו בין גנב הבא במחתרת לבין רודף, מביא הרמב"ם בספרו "יד החזקה" את דיני רודף בהלכות רוצח ושמירת נפש⁸, שהרי הריגת הרודף מטרתה לשמור על נפש הנרדף; ואילו את דיני הגנב הבא במחתרת הוא מביא בהלכות גנבה, לצד דינו של גונב נפש.

גם סוגיית התלמוד במסכת סנהדרין⁹, מצביעה על הענישה כמקור להמתת הגנב הבא במחתרת. הברייתא לומדת מן הפסוק שגנב הבא במחתרת נהרג אפילו בשבת: "תנו רבנו: 'אין לו דמים' (שמות כב, א) - בין בחול בין בשבת"¹⁰. הגמרא מסבירה שלולא הדרשה מן הפסוק, היינו משווים בין הריגת הגנב הבא במחתרת לבין הענשת חייבי מיתת בית דין, ומתוך כך היינו מסיקים שאסור להמית את הגנב בשבת כשם שאין דנים דיני עונשין בשבת.

מסוגיה זו אנו למדים גם שהיה מקום להשוות את דין הגנב הבא במחתרת להרוגי בית דין אף לעניין דרך הריגתו, בסייף דווקא. רק דרשה מיוחדת: "'והֻכה' - בכל מיתה שאתה יכול להמיתו", מחדשת שאין חובה להרגו דווקא בסייף. ואף על פי כן, הר"ן פוסק שהבא במחתרת "נידון כהלכתו בסייף כסתם מיתה. אלא דאם אינו יכול להמיתו בסייף, יכול להמיתו באיזה מיתה שירצה, וכדאיתא [=וכפי שנמצא] בגמרא"¹¹.

הדיון התלמודי בנושאים אלה מוכיח שהתלמוד רואה בהמתת הגנב עונש ולא הצלת הנגזל מסכנת נפשות. אילו היה הגנב רודף אמיתי ואילו ראתה התורה בנגזל מי שנתון בסכנה מיידית, לא היה צורך בפסוק מיוחד ללמד שיש להרוג את הגנב בשבת ובכל דרך שתזדמן כדין כל רודף.

אך יחד עם העובדה שהרמב"ם פוסק שדין הבא במחתרת הוא עונש המוטל על הגנב, הוא מוגדר כרודף לכל דין שיש בו להקל על מי שמתגונן מפניו. לכן, אף שקטן אינו בר עונשין, מותר לבעל הבית להרוג קטן הבא במחתרת, מכיוון שהתורה מגדירה גנב זה "כרודף", וגם קטן עשוי להיות רודף.

להבדלים המשפטיים בין דין רודף לדין "הבא במחתרת"

העובדה שאין הגנב מוגדר רודף ממש הביאה כמה מן האחרונים¹² למסקנה שהרמב"ם דייק בלשונו כשבחר להשתמש במינוח "רשות" לעניין המתת הגנב:
הבא במחתרת, בין ביום בין בלילה, אין לו דמים. אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם - פטורין. ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר: אין לו דמים¹³.
אמנם "רשות יש לכל להרגו", אך לא חובה, להבדיל מדין רודף שפסק בו:

הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערווה לבועלה, ויכול להציל, ולא הציל - הרי זה ביטל מצוות עשה, שהיא "וקצּתה את כפה" (דברים כה, יב), ועבר על שני לאווין, על "לא תחוס עינך" (דברים יט, כא), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז)¹⁴.

מכיוון שבעל הבית אינו עומד בסכנה מיידית שיש בה כדי להגדיר את הגנב כרודף ממש, מי שאינו הורג את הגנב אינו עובר על מצוות אלו. הגנב הבא במחתרת מוגדר בדברי הרמב"ם "כרודף"¹⁵, אך לא רודף ממש. התורה אינה רואה את בעל הבית כמי שנמצא בסכנת נפשות המצדיקה הריגת אדם אחר, לולא העובדה שהאיום עליו בא מגנב שיש רשות להרגו כעונש.

לדברי הרב שך, ההבדל בין גנב הבא במחתרת לבין רודף אמיתי הוא עניין כמותי. הסכנה שמצוי בה בעל הבית פחותה מזו של נרדף הבורח מפני רודף: "אם היה שיעור רודף כזה שלא בגנב, לא היה בזה דין רודף"¹⁶.

אולם נראה שיש גם הבדל איכותי בין גנב הבא במחתרת לבין הרודף אחר חברו להרגו. הבא במחתרת אינו גנב המאיים על חיי בעל הבית ותובע ממנו למסור את ממונו. גנב כזה הריהו רודף ממש וחובה להציל את בעל הבית בהריגת הגנב. הגנב הבא במחתרת שדיברה בו התורה נכנס לרשותו של אדם אחר, למקום בו הנחה היא שהוא צופה את האפשרות שבעל הבית נמצא. אם יגלה אותו בעל הבית, סביר שינסה למנוע את הגניבה ובמקרה זה "חזקה" על הגנב שיהרוג את בעל הבית. נמצא שלעת עתה הוא אמנם מוכן להרוג אך אין הוא רודף עדיין.

הבחנה זו מוזכרת בספר "אגודת אזוב" כטעם להלכה שאין חובה להרוג את הגנב הבא במחתרת. וזה לשונו:

וצריך טעם, למה נשתנה דינו מרודף? ונראה לעניות דעתי... דבא במחתרת נידון רק על שם סופו, היינו דעתה אינו בא אלא לגנוב, רק אם יעמוד בעל הבית נגדו יהרגנו, לכך הוי רק רשות. אבל ברודף, שעתה רודף להרוג, אף שיוכל להיות שלא ישיג את הנרדף, כיוון שספק הוא פן ישיג אותו ויהרוג אותו, מצווה להרוג אותו¹⁷.

בעל הבית אינו נרדף. רק אם יעמוד על רכושו, ויש לו זכות לעשות כן, ירדוף אותו הגנב, ורק אז תהא חובה להרגו כדין כל רודף. עד אז מותר לכל אדם להרוג את הגנב כעונש על גנבה חמורה מעין זו.

הצלת הנרדף מידי הרודף היא חובה; ואילו הריגת גנב הבא במחתרת היא רשות. אך יש תוצאות אחרות לקביעה שהמתת גנב הבא במחתרת היא בגדר "עונש", ולא הצלה בעלמא, המחמירות בדין הגנב "הנענש" לעומת רודף אחר, שההצדקה להרגו היא ההצלה ולא ענישה.
הכלל בדין רודף הוא שאסור להרוג רודף אם ניתן להציל את הנרדף "באיבר מאיברי הרודף"¹⁸. לשון אחר חובה על המציל להשתמש בכוח המינימלי הדרוש להצלה.

הרמב"ם אינו קובע איסור מקביל בהריגת גנב הבא במחתרת. בעל שו"ת "שבות יעקב"¹⁹ מסיק מכך שמותר להמית את הגנב גם אם ניתן להפסיק את החתירה בפגיעה ב"אחד מאיבריו". לאור מה שראינו לעיל הטעם ברור²⁰: המתת הגנב היא עונש לגנב ואינה מצטמצמת בהצלת בעל הבית.

יש לציין שדעה זו אינה מקובלת על הכל ולדעת ר' יאיר בכרך²¹ גם כנגד הבא במחתרת יש להפעיל את הכוח המינימלי.
הבנה זו בהמתת הגנב יש בה להסביר הלכה תמוהה אחרת:

הבא במחתרת בעניין שמותר להרגו, ובעת חתירתו נפל עליו גל [של אבנים], אין מפקחין אותו [בשבת], דגברא קטילא הוא [=שהוא כאדם שנהרג זה כבר]²².

והרי אם הגנב קבור תחת גל אבנים, יצא בעל הבית מכלל סכנה, וכבר אין הגנב בגדר רודף, ולמה אין חובה להצילו?²³ יש מקום לשאלה קשה זו רק אם הטעם להיתר להרוג את הגנב הוא הצלת הנרדף. לעומת זאת, אם הטעם הוא משום ש"אין לו דמים", כלומר שהוא חייב עונש מוות, אסור להצילו מן העונש שגזרה עליו התורה תוך חילול שבת²⁴. לעומת זאת, דינו של רודף רגיל, שהמתתו היא לשם הצלה בלבד, שונה. בהיפסק הרדיפה, תמה העילה להמיתו ומצווה להצילו ככל אדם אחר.

טעם דין הבא במחתרת

התרת דמו של גנב הבא במחתרת גם כשאפשר לנטרלו בפגיעה לא-קטלנית נראית תמוהה, במיוחד לאור האיסור להרוג בנסיבות דומות את מי שרודף אחרי חברו בפועל. מה הטעם להחמרה בדין גנב הבא במחתרת? אפילו אם נקבל את המסקנה שהגענו אליה, ולפיה התורה מענישה אותו ולכן אין חובה להצילו "באחד מאבריו", עדיין קשה: למה החמירה התורה עם מי שכוונתו העיקרית לגנוב, והוא רק עלול להרוג (הבא במחתרת), יותר ממי שכוונתו העיקרית להרוג (רודף)?!

נדמה שהתשובה לשאלה זו עולה מדברי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים". הרמב"ם מנמק את העונש החמור המוטל על הבא במחתרת בהתאמת העונש לחומרת העברה, ולא כהסברו לחובה להציל את הנרדף מיד הרודף, שהוא חומרת הסכנה המיידית שנמצא בו מי שמאוים על ידו. פריצת גנב לבית היא עברה חמורה בפני עצמה, גם אם הסכנה לבעל הבית אינה מיידית. ברור מדברי הרמב"ם שהתורה רואה בכל רדיפה של מי שמבקש לרצוח אדם אחר מאורע חד-פעמי ולא דפוס התנהגות פלילית הראוי להיות מוגדר כעברה. אמנם מצווה לעצור בעד הרודף גם אם יעלה הדבר בחייו, אך לא בגלל העוול שהוא עושה במעשה הרדיפה לכשעצמו, אלא כדי למנוע את העוול שהוא מבקש לעשות. מעשה הרדיפה מכוון נגד אדם מסוים והיא מסכנת אדם אחד ולא ציבור שלם. אם יסוכל הרצח, ויינצל הנרדף, אין ברדיפה עצמה עברה ש"בידוע" "מביא" "בסוף", כלשון הרמב"ם ב"מורה הנבוכים", לשפיכות דמים.

לעומת זאת, גנבה במחתרת היא עברה בפני עצמה שראוי להעניש עליה את הגנב בחומרה, משום שהיא "מביאה" ל"בסוף" בוודאות²⁵ לשפיכות דמים. המשנה משווה בין גנב הבא במחתרת לבין בן סורר ומורה: "בן סורר ומורה נדון על שם סופו... הבא במחתרת נדון על שם סופו"²⁶. והרמב"ם מוסיף עליהם את: "גונב נפש - מפני שהוא מביא אותו להריגה... בן סורר ומורה וגונב נפש ומכרו והבא במחתרת בידוע שהם שופכי דמים בסוף"²⁷.

למה מתכוון הרמב"ם כשקבע כי "גונב נפש" הוא "שופך דמים בסוף"? מי שגונב אדם ומוכר אותו לעבדות ונגזר דינו למות, הלא הוא עצור! אם כן, כיצד קבע הרמב"ם שהוא "בידוע שופך דמים לבסוף"? ברור שכוונת הרמב"ם היא שרשע זה נענש משום שעבר עברה שמטבעה להביא לשפיכות דמים: "מיתת בית דין תמצאיה ב... שפיכות דמים וכל מה שמביא לזה... גונב נפש... מביא אותו להריגה".

וכן הוא הדין בגנב הבא במחתרת. הגנבה בנסיבות אלה של פריצה לרשות הזולת תוך ציפייה שבעל הבית עלול להופיע ולהתנגד לגנבה, היא עברה המביאה בסוף לשפיכות דמים: הגנב "הכניס עצמו להרוג" את בעל הבית אם יעמוד על רכושו: "חזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו"²⁸. התורה רואה בגנב זה כרודף את הציבור בשעת העברה ולכן רשאי כל אדם "לקחת הדין מהחוטא" ולהרגו כל זמן שהוא במחתרת ולא יצא ממנה. הגנב נענש על גנבה חמורה הקרובה באופייה לשפיכות דמים עצמה, כיוון שהיא מובילה אליה כמעט בוודאות.

מה בין המשפט העברי למשפט הישראלי

המשפט הישראלי מכיר עקרונית בזכותו של אדם להגן על עצמו או על רכושו. סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף ההגנה העצמית, קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו...".

אולם סעיף 34טז לחוק מסייג את ההגנה, וקובע שלא תחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה". כך למשל מקובל במשפט הישראלי שפגיעה קטלנית להצלת רכוש אינה עומדת במבחן הסבירות. לקביעה זו מסכים גם המשפט העברי, שכן ההיתר לפגוע במי שבא במחתרת אינו מיוסד על ההיתר לפגוע פגיעה קטלנית להצלת רכוש אלא על החזקה שהגנב מוכן להרוג את בעל הבית אם יעמוד נגדו להציל את רכושו, ועל כך הוא שנאמר "הבא להרגך השכם להרגו". אך אם ברור כי הבא במחתרת לא יפגע בבעל הבית, אסור לפגוע בו²⁹.

המשפט הישראלי אינו מכיר בחזקה זו. ההגנה היחידה העשויה לעמוד לבעל הבית שפגע פגיעה קטלנית בפורץ לפני שזה איים על חייו, תהיה רק אם יוכיח שחש מאוים, אף אם טעה במצב הדברים³⁰. בעת האחרונה, הונחו על שולחן הכנסת הצעות חוק המבקשות להרחיב את ההגנה העצמית ולראות בפריצה לבית מגורים או למשך חקלאי כתקיפה שנשקפת ממנה סכנה מוחשית, שעל הדיפתה אפילו במחיר של פגיעה בנפש לא ישא אדם באחריות פלילית.

התורה מלמדת שאיומם של גנבים-פורצים המוכנים לרצוח מי שמתנגד להם אינו מכוון לבעל הבית בלבד ושעברת הגנבה במחתרת חמורה כל כך משום שהיא עשויה להביא בוודאות לשפיכות דמים. משמעות הדבר היא שעל הטלת איסור להרוג גנב הפורץ לרשותם של אחרים ישלמו "בסוף" חפים מפשע, ו"אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים"³¹.

האם לא היה אימוצה של הוראת התורה גורם להמתתם של עבריינים שמסיבות אלו או אחרות לא היו מגיעים בפועל לשפיכות דמים? האם אין לראות גם בהריגת גנב-פורץ "שפיכות דמים"? התשובה היא: לא! כשקבעה התורה שאין לגנב הבא במחתרת דמים, ביקשה ללמדנו שאין להתחשב בחייו של מי שמוכן לשפוך דם נקי כשה"מחיר" להתחשבות זו היא מות חפים מפשע, גם אם המחיר ייגבה רק לבסוף.

הערות:

* הרב יהונתן בלס, רבו של היישוב נוה-צוף וראש כולל "רצון יהודה" בפתח-תקווה.
1. ראה: רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה יב; פתחי חושן, הלכות גניבה ואונאה, פרק א, הערה ו.
2. נראה שהרמב"ם סבור שאדם מוגדר "גנב" כבר משעה שחדר לרשות חברו כדי לגנוב, אף לפני שנטל שלא כדין את נכסיו.
3. אבי עזרי, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה ז.
4. מורה הנבוכים, חלק ג, פרק לה.
5. מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מ. אף שאין כאן עונש על מעשי הרודף, הרמב"ם רואה בו כמי ש"חייבה" אותו התורה מיתה. לכן, אם שיבר הרודף כלים של אחרים תוך כדי רדיפתו, הכלל "קם ליה בדרבה מיניה" פוטרו מתשלום דמיהם. ראה רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה יב.
6. מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מא.
7. שם.
8. הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א.
9. סנהדרין עב ע"א-ע"ב.
10. סנהדרין עב ע"ב.
11. חידושי הר"ן, סנהדרין עב ע"א, ד"ה מתניתין.
12. ראה: אפיקי ים, חלק ב, סימן מ, ד"ה ובהכרח; אגודת אזוב, לרבי זאב נחום מביאלא, ערך מחתרת, סעיף א; אבי עזרי, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה ז.
13. רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה ז.
14. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה טו.
15. רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה ט.
16. אבי עזרי, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה ז.
17. אגודת אזוב, ערך מחתרת, סעיף א. הבחנתו היא בין ספק רודף לרודף ודאי, ואינו מביא את הבחנת הרמב"ם בין הסיבה להמתת הגנב, עונש, לבין הסיבה להריגת הרודף, הצלה.
18. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה ז. אם כי ראוי לציין שלדעת הרמב"ם, מי שעובר על הוראה זו והורג את הרודף, אינו משלם על כך בחייו בבית דין: "כל היכול להציל את [הנרדף] באיבר מאיבריו [של הרודף], ולא טרח, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו - הרי זה שופך דמים, וחייב מיתה. אבל אין בית דין ממיתין אותו" (רמב"ם, שם, הלכה יג). הסיבה לכך היא, שכל אימת שהוא רודף אחרי חברו להרגו, הרודף מוותר על זכותו לחיים. ראה חידושי מרן הרי"ז הלוי, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה יג. והשווה השגות הראב"ד, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד. אבל ראה שו"ת חוות יאיר, סימן לא, המיישב את קושיית הראב"ד.
19. שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קפז ופוסקים נוספים. ראה מנחת אשר לרב אשר וייס, בבא קמא, סימן ג.
20. הנימוק המובא בשו"ת "שבות יעקב" לא הובהר דיו וצריך עיון.
21. שו"ת חוות יאיר, סימן לא. וכן באגודת אזוב, ערך מחתרת, סעיף י.
22. משנה ברורה, סימן שכט, ס"ק ט. מקור ההלכה בסנהדרין עב ע"ב.
23. ראה מאירי לסנהדרין שם, ד"ה כל.
24. ראה ספר ישועות ישראל, השמטות לסימן כז, המשווה לעניין זה בין גנב הבא במחתרת לבין מי שנגמר דינו בבית דין למיתה, ומסיק שאסור לחלל שבת כדי להציל נידון למוות.
25. ראה יומא פה ע"א-ע"ב.
26. סנהדרין, פרק ה, משניות ה-ו.
27. מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מא.
28. הלכות גנבה, פרק ט, הלכה ט.
29. ראה רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ט, הלכה י.
30. להשוואה עם גישת המשפט האמריקאי, ראה ב' סנג'רו, הגנה עצמית במשפט הפלילי (ירושלים תש"ס), עמ': 220-216, 232-230, 307-294. מעניינת היא גישתו של Beale (שם, עמ' 232), ולפיה חלה חובת נסיגה מפני תוקף המנסה לרצוח את הנתקף, אך לא מפני תוקף המנסה לשדוד. במקרה האחרון, הנתקף רשאי לעמוד על שלו אפילו בכוח מגן קטלני. ההסבר לדבר הוא לפי דרישת הנחיצות: בנסיגה מפני המנסה לרצוח, הנתקף מציל את האינטרס המותקף, חייו; ואילו אם ייסוג הנתקף מפני מי שמנסה לשדוד אותו, יאבד האינטרס המותקף, הרכוש. במשפט הישראלי אין חובת נסיגה, ואדם רשאי לעמוד מול הגנב כדי להגן על רכושו. אם אז יאיים הגנב על חייו, רשאי הוא להגן על עצמו אפילו בפגיעה קטלנית בגנב, ובלבד שלא הייתה לו בררה אחרת להדיפת האיום.
31. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ד. וראה גם מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מו.

---

---