אקדמות מילין

ההטרדה המינית הייתה זה מכבר ל"מכת מדינה"¹. בשנים האחרונות, צעדו המחוקק הישראלי ורשויות אכיפת החוק בעקבות המתוקנות שבמדינות העולם, והחמירו בדינם של מטרידים המתירים לעצמם לפגוע בכבודו של הזולת, באמצעות חִפְצוּן האישה², והטרדתה בין בדיבור בין בתנועה. גם הספרות המשפטית, נתעשרה רבות בעשור האחרון בכתיבה מרובה על היבטיה השונים של ההטרדה המינית, הן בפן הפלילי שלה³, הן בפניה החוקתיות⁴, הן בפניה האזרחיות - בדיני הנזיקין⁵, העבודה⁶ והמסים⁷ - הן בפניה החברתיות והתרבותיות⁸.

בהזדמנות קודמת, עמדנו על מעשה יוסף ואשת פוטיפר, כדגם לאחד התיאורים הקדומים ביותר של הטרדה מינית, של בעל מרות כלפי הנתון למרותו⁹. בדברים הבאים, נבקש לעמוד על כמה ביטויים של חפצון האישה וביזוי כבודה כפי שהם עולים במגילת אסתר ומודעותם של חכמים לסכנה זו.

הנשים תופסות מקום מרכזי ביותר במגילת אסתר, ולא לחינם נקראה המגילה - תופעה נדירה יחסית במקרא, לצד מגילת רות - על שם אישה. אכן, על אף ייחוסה ומעמדה הרם של המלכה ושתי¹⁰, אנו עדים כבר בראשית המגילה להתייחסות מבזה ביותר של המלך אחשורוש כלפיה. לפי המסופר במגילה (א, י-כב), "כטוב לב המלך ביין", ציווה "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות", כדי "להראות העמים והשרים את יפיה, כי טובת מראה היא". סירובה למלא את רצונו, הביא להדחתה מן המלכות ולהעברת מסר ברור לכל הנשים "אשר יתנו יקר לבעליהן, למגדול ועד קטן... להיות כל איש שורר בביתו".

במדרשם של חז"ל ובדברי המפרשים, נידון עניין זה בהרחבה והודגש הביזוי שבדרישת המלך בפנים אחדות. כך, למשל, מתאר את המעשה בעל "מדרש פנים אחרים"¹¹:

כיוון שנשתכרו, לא עשו כמו ישראל. ישראל, כשהם אוכלים ושותים, מי שיודע לומר הלכה או פסוק או משנה או אגדה, אומר. אבל אומות העולם אינן כן. כשאוכלים ושותים יין, כיוון שנכנס בהן היין, התחילו להזכיר עריות. אלו אומרים: "הפרסיות נאות", ואלו אומרים: "המדיות נאות".

אחשורוש, שהיה טיפש, אמר להן: אין נאה כושתי המלכה. ולא תאמרו שהיא נאה מפני שהיא לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אינו כן, אלא היא מבפנים כבחוץ.

אמרו לו: אם כן, תבוא ערומה לפנינו, שכן הוא אומר: "להביא את ושתי המלכה", ולא יהיה עליה כלום אלא כתר מלכות.

במדרש אחר¹², מתואר ניסיונה של ושתי להימלט ממעמד מבזה ומשפיל זה¹³, ולמצער למַזְעֵר את נזקו. וזה לשונו:

רבי פנחס ורבי חמא בר גוריא בשם רב, אמר: ביקשה ליכנס אפילו בצלצול [=מכוסה בחגורה קטנה לכסות את אזור חלציה] כזונה, ולא הניחו אותה. אמר לון [=אמר להם אחשורוש: תהא] ערומה. אמרה [=לאחשורוש]: אכנס בלא כתר. [=אמר לה]: הן אומרים: שפחה היא זו.

גם תגובת המלך אחשוורוש, "וחמתו בערה בו", מוסברת במדרש חז"ל¹⁴ על רקע הרגלו של המלך, בעל השררה, שהנשים אשר בארמונו-הרמונו חייבות לציית לכל גחמותיו:

אמרו לו [=אשתי]: קומיס איסטבלאטי [=ממונה על אורוות הסוסים] של בית אבא היית, והיית למוד [=רגיל] להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות, ועכשיו שנכנסת למלכות לא חזרת מקלקולך? רמזתו - ולא נרמז. עקצתו - ולא נעקץ.

אכן, גם לאחר שהביא המלך את המעשה "לפני כל יודעי דת ודין", כלומר חכמים הבקיאים הן בדין המלך הן יודעי חוק ומשפט¹⁵, תוצאת מעשה מבזה ומשפיל זה לא הייתה הענשת המלך אלא הדחת הקרבן, המלכה ושתי!

גם המשך המעשה, "ויפקד המלך פקידים¹⁶ בכל מדינות מלכותו, ויקבצו את כל נערה טובת מראה אל שושן הבירה, אל בית הנשים" (אסתר ב, ג), מעין תחרות "מלכת היופי", נתפרשה על ידי חכמים בדרך מבזה הרבה יותר. לפי פירושם-מדרשם, אחשוורוש בעל את כולן, עד שבחר לסוף את האחת שמצאה חן בעיניו¹⁷.

כל הגדול מחברו - יצרו גדול הימנו

מעשה זה, כמו מעשים רבים המתוארים במקרא וחיבורים מאוחרים יותר, מלמדים על תופעה רווחת של ניצול יחסי מרות כדי לבזות את החלש, ובמקרה זה: ביזוי מיני של נשים והשפלת כבודן. חכמים היו מודעים היטב לסכנה שבדבר. לצד האמירה הכללית, "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא)¹⁸, קבעו חכמים כלל גדול: "אין אפוטרופוס לעריות"¹⁹. דהיינו, גם קיומם של כללים, ואפילו מערכות שמירה ובקרה, אינם יכולים לשמש תריס ומגן בפני היצר המיני הרע, ואין בכוחן לשמש ערובה שלא ייעברו עברות מין. כלל זה אינו מבטא רק מציאות סוציולוגית, אלא אף שימש מסד לכמה הלכות חשובות בדיני עונשין, יוחסין ועוד²⁰.

על כוחו הגדול של היצר המיני, דווקא כשמדובר באנשים רמי מעלה, ניתן ללמוד מן התלמוד [בתרגום חופשי שלי]²¹:

אביי שמע אדם אחד אומר לאישה אחת: נשכים ונצא לדרך. אמר [=אביי]: אלך ואפריש אותם מן האיסור.

הלך אחריהם שלוש פרסאות²² בסמוך לאגם [=אך בניגוד לחשדו, לא עשו דבר]. כאשר פרשו זה מזו, אמרו: דרכנו הייתה רחוקה, וחברתנו בסומה [=נעימה]²³.

אמר אביי: אם שונאי היה זה [=כלומר, אילו אני עצמי הייתי במצב זה²⁴], לא הייתי יכול להעמיד עצמי מלחטוא. הלך, נשען על בריח הדלת, והיה מצטער.

בא זקן אחד ושנה לו: כל הגדול מחברו - יצרו גדול הימנו.

מה טעמה של הנחה זו, ש"כל הגדול מחברו - יצרו גדול הימנו"? יש שתלו אותה בסיבות מעין מיסטיות²⁵. אך דומה כי ניתן לומר שעל דרך הכלל "אדם גדול", בין הוא מנהיג רוחני או פוליטי או עשיר רב אמצעים, בא במגע עם ציבור גדול יותר, ונוסף על כך נהנה הוא ממרות והשפעה גדולים יותר. לעתים קרובות עלול מעמדו אף להביא לכך שתזוח דעתו עליו ויסבור כי הכל מותר לו והכל שרוי לו²⁶. לפיכך, פוטנציאל החטא שלו והחשש שמא ינצל לרעה את כוחו וגבורתו, שררתו ומעמדו, גדולים יותר ככל שעולה הוא בסולם השררה.

על כוחו הגדול של היצר המיני, נאמר שם בתלמוד:

אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר: "רק רע כל היום" (בראשית ו, ה)²⁷.

ויפים לענייננו דברי הרמב"ם, שביקש כדרכו בקודש לחתום בלקח מוסרי את הלכות איסורי ביאה שבמשנה תורה :

אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה, שנאמר: "בּכה למשפחותיו" (במדבר יא, י) - על עסקי משפחות.

אין אפוטרופוס לעריות

חז"ל היו ערים היטב לסכנתו של היצר המיני, וביקשו להציב סייגים וגדרים שימנעו את ניצולו לרעה. שימוש מעניין בכלל "אין אפוטרופוס לעריות" נעשה בתלמוד הירושלמי. במקום שימושו הנפוץ בבבלי - כמעין חזקה, כלל ראייתי או נימוק הלכתי גרידא - רואה התלמוד הירושלמי אמרה זאת כנורמה מעשית בתחום המשפט האזרחי-ציבורי: "אפילו חסיד שבחסידים, אין ממנין אותו אפוטרופוס על עריות". דהיינו: אסור למנות איש לתפקיד שמתקיימים בו יחסי מרות בינו לבין נשים הכפופות לו²⁸. לימים, נשתלשלה הלכה זו לספר "משנה תורה" של הרמב"ם²⁹, ואף נקבעה ב"שולחן ערוך" הלכה למעשה בהאי לישנא³⁰:

אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות³¹.

סור מרע ועשה טוב

מקורות המשפט העברי מדברים ב"לשון נקייה". כשמגיעים הדברים לנושאים "שהצנעה יפה להן", הם מקמצים במילים, לעתים מגלים טפח אך לרוב מכסים טפחיים. יתר על כן, ספרות זו אינה מעוניינת בתיאור התופעה כשלעצמה, אלא אם כן יש לה תוצאות משפטיות. ואף על פי כן, גם במגבלות אלה, יכול איסוף שיטתי של מקורות לגלות עד כמה היו תופעות אלה נפוצות בכל הדורות וללמד על הדרכים היצירתיות שבאמצעותן ביקשו חכמי ההלכה למנען³².

כדרכם בעניינות אחרים, אף כאן נקטו חכמים דרכים שונות כדי להתמודד עם תופעה פסולה וכעורה זו, מהן על דרך "סור מרע", השתת איסורים פליליים וקנסות אזרחיים, מהן על דרך "עשֵׂה טוב", פעולה חינוכית והטמעת ערך הריסון, האיפוק והצניעות.

וסיכם את הדברים הרמב"ם בדבריו ב"משנה תורה":

אמרו חכמים: גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, [ועוד] אמרו חכמים: רוב בגזל, מיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע. לפיכך, ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן. ויזהר מן הייחוד [=עם הנשים]³³, שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם: "הזהרו בי מפני בתי. הזהרו בי מפני כלתי"³⁴, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה, ויתרחקו מן הייחוד.

כדי להציב סייג לחשש ההטרדה, נקבעו כבר בתקופת התנאים "הלכות ייחוד" ו"הלכות צניעות". אלה הלכו והחמירו ברבות השנים, והן נועדו למנוע במידת האפשר את פוטנציאל החטא, לרבות באמצעות הפרדה בין המינים במקום שהם עלולים לבוא לידי חטא³⁵ או לניצול לרעה של בעל המרות את מעמדו³⁶.

למותר לומר שלא תמיד המציאות עולה בקנה אחד עם התאוריה. על אף הדרך החינוכית שהתווה הרמב"ם, עלו בידנו לדלות עדויות רבות על אנשים, ובהם אנשי מעלה רבי שררה, שכשלו בעוון זה. במקרים אלה, השיתו עליהם חכמים מגוון עונשים חמורים: מאסר, עונשי גוף, הגליה, פרסום קלונם ברבים ועוד כהנה וכהנה³⁷.

ההטרדה המינית במשפט הישראלי

חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, והגברת המוּדעות הציבורית לתופעה פסולה זו, הביאו עמהן תמורה אף ביחסם של בתי המשפט לעברות מין בכלל ולהטרדה מינית בפרט. יחד עם זאת, עדיין מועט ביותר יחסית מספר העבריינים הבאים על עונשם³⁸, ויש אף כאלה הטוענים שרף הענישה בעברות אלה נמוך מדי³⁹. הוא הדין באשר לסכומי הפיצויים הנפסקים בתיקים מעין אלה, שעדיין הם נמוכים למדי.

להתייחסותם של בתי המשפט לתופעת ההטרדה המינית, יש השפעה גם בתחום החברתי והחינוכי ולא רק בתחום המשפטי הצרוף. ועל אף ההסתייגות הנשמעת לעתים מעשיית שימוש יתר בהליך הפלילי כאמצעי במלחמה למיגור תופעות פסולות ובזויות מעין הטרדה מינית, יש לבתי המשפט תפקיד חשוב מאין כמוהו בהטמעת המסר שגופו של אדם, ולענייננו- כך בדרך כלל - של אישה, אינו הפקר, ואסור שיהא כבודו של אדם למרמס.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט" ומנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו. מרצה בכיר למשפט חוקתי ומשפט עברי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. על פי נתונים של מרכזי הסיוע לנפגעות אונס בישראל, חלה בשנה האחרונה עלייה של כ-20%(!) במספר הפניות שהגיעו אליהם על עברות מין, לרבות אונס והטרדה מינית. גם נתוני המשטרה, מצביעים על עלייה מדאיגה של עשרות אחוזים במספר מקרי האונס מדי שנה. לפי נתונים של ארגוני הנשים, כמאה ושלושים אלף נשים בנות 40-25 הוטרדו מינית ברמות שונות בשנת 2006. יש להדגיש שיש הנחה שמספר המקרים אף גבוה יותר, מכיוון שמחקרים מלמדים כי מספר הנשים הפונות למשטרה בתלונה על הטרדה מינית הוא הנמוך ביותר מבין שאר עברות המין, כגון אונס או מעשים מגונים וכיוצא בזה. לתופעה מטרידה זו, תרתי משמע, יש גורמים אחדים ובהם הבושה של המוטרדות, הפיכת ההטרדה ל"נורמה" באוכלוסיות מסוימות, ו"קשר השתיקה" המלווה את כל העיסוק בעברות מין.
2. "חפצון" - התייחסות לאדם כאל "אובייקט", חפץ, ולא כבן אנוש. על השפעתה של תופעה זו על הסחר בבני אדם, ראה: א' הכהן, "על איסור הסחר בבני אדם והשלכותיו", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ד, גיליון מס' 179 [=במעגלי צדק 4 (טבת תשס"ה)].
3. ראה לדוגמה: ד' ברק-ארז, "האישה הסבירה", פלילים ו (תשנ"ח), עמ' 115; ש' וסרקרוג, "מה בין מבחן האדם הסביר למבחן הסבירות כמאבחן בעבירה של הטרדה מינית", ספר שמגר ב (תשס"ג), עמ' 285; ר' קנאי, "דיני עונשין - התפתחות ומגמות", עיוני משפט כג (תש"ס), עמ' 717; מ' קרמניצר, "האיסור הפלילי על הטרדה מינית - קידוש האמצעי ומחירו", שערי משפט ב (תשס"א), עמ' 285.
4. א' קמיר, "איזו מין הטרדה - האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?", משפטים כט (תשנ"ח), עמ' 317. וראה גם הנ"ל, "תגובה: בחזרה אל 'כשאת אומרת לא - למה את מתכוונת?", שערי משפט ב (תשס"א), עמ' 307.
5. בשנים האחרונות הוגשו לא מעט תביעות נזיקיות על בסיס החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, הקובע בסעיף 6: "(א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה; (ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק".
6. ש' אלמוג, "התנכלות תעסוקתית (mobbing)", עבודה חברה ומשפט יא (תשס"ו), עמ' 223; ש' רבין-מרגליות, "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?", שנתון משפט העבודה ז (תשנ"ט), עמ' 153 [=ספר ברנזון ב (תש"ס), עמ' 697].
7. ר' ששתיאל, "חבות המס של פיצוי בגין הטרדה מינית", מיסים יג(4) (תשנ"ט), עמ' א102-א3; י' אלי, "פיצויים בגין הטרדה מינית - היבטי מס", מיסים יט(6)א (תשס"ה), עמ' 40.
8. ראה: י' לבנת, "איזה מין פמיניזם? - הרהורים בעקבות פרשת גלילי", מחקרי משפט טז (תשס"א), עמ' 471; מ' שקד, "איך הפסיד תא"ל ניר גלילי את קידומו?", פלילים ט (תשס"א), עמ' 443 [=צבא, חברה ומשפט, בעריכת ד' ברק-ארז (תל-אביב תשס"ב), עמ' 443]; א' קמיר, "אהבה עזה כמוות או הטרדה מאיימת? - הטרדה מאיימת (stalking), שירת אלתרמן וקולנוע ישראלי", בתוך משפטים על אהבה (תשס"ה), עמ' 475; נ' רימלט, "על מין, מיניות וכבוד - החוק למניעת הטרדה מינית במבחן התיאוריה הפמיניסטית והמציאות המשפטית", משפטים לה (תשס"ו), עמ' 601.
9. ראה א' הכהן, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, וישב, תשס"ו, גיליון מ' 188. וראה גם א' הכהן, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס"ב, גיליון מס' 84. ניצול יחסי מרות היה רווח במקרים של אדונים ושפחות-משרתות שהיו נתונות למרותם. ראה א' הורוביץ, "בין אדונים למשרתות בחברה היהודית האירופית בין ימי הביניים לראשית העת החדשה", בתוך: ארוס, אירוסין ואיסורים, בעריכת י' ברטל וי' גפני (ירושלים תשנ"ח), עמ' 193.
10. חז"ל האדירו את דמותה של ושתי עוד יותר ומנו אותה, לצד שלוש נשים נוספות - איזבל, עתליה ושמירמית אשת נבוכדנצר - עם "ארבע נשים שנטלו ממשלה בעולם" (אסתר רבה ג, ב). לפי מסורות אחדות, הייתה ושתי בתו של המלך בלשצר או של נבוכדנצר.
11. מובא אצל רמ"מ כשר, תורה שלמה על מגילת אסתר (ירושלים תשנ"ד), עמ' לה, אות קלז.
12. אסתר רבה ג, יג.
13. במדרשים אחרים (כגון מגילה יב ע"ב), מודגש שאף ושתי נתכוונה למעשה פריצות, אלא "שפרחה בה צרעת" או ש"בא גבריאל [=המלאך] ועשה לה זנב", ולפיכך סירבה לבוא אל המלך ערומה מפני הבושה. לפי מקורות אחרים, מעשה זה נתקיים בה על דרך "מידה כנגד מידה": באותו לילה נפתח מקורה, "ולא הייתה יכולה להסתיר נידתה, וזה בעבור שלא היתה מנחת [=מאפשרת] בנות ישראל לשמור נידתן כראוי" (קטעי מדרשים, גסטר, ג, עמ' 54; מובא בתורה שלמה (לעיל, הערה 11), עמ' לז. ובמקום אחר (מגילה יב ע"ב) אמרו: "שבמידה שאדם מודד - בה מודדין לו. מלמד שהייתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטתן ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת... כשם שעשתה, כך נגזר עליה".
14. אסתר רבה ג, יד.
15. וכפי שמלמד מדרש אגדת אסתר: " 'דת' - זו דת המלכות. 'ודין' - זה המשפט".
16. רש"י: "לפי שכל פקיד ופקיד ידועות לו נשים היפות שבמדינתו(!)".
17. גם כאן דורש המדרש מעשה זה על דרך מידה כנגד מידה: "שהיו [=נשות הממלכה] מבזות בבנות ישראל ואומרות להן: כעורות אתן ואין כל בריה משגיחה עליכן. הודיע להם הקב"ה שהן כולן כעורות, שמאס בהן המלך ובחר בבת ישראל" (אסתר רבה ה, ג).
18. וראה רש"י על אתר, שפירש בעקבות חז"ל: "משעה שננער לצאת ממעי אמו".
19. ראה למשל: כתובות יג ע"א; חולין יא ע"ב; נידה ל ע"ב.
20. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א (ירושלים תשל"ג), עמ' תקצב-תקצד.
21. תלמוד בבלי סוכה נב ע"א-ע"ב.
22. שיעורה של פרסה במידות של ימינו הוא כשנים-עשר ק"מ!
23. רש"י פירש שדיברו כנגד העתיד: אילו היינו יכולים [=להמשיך] לילך בדרך אחד, היה נעים צוות שלנו". ואילו המהרש"א, ר' שמואל אידלש (פולין, המאה הט"ז), פירש בחידושיו על אתר שהדברים מכוונים על לשעבר: שבזכות הצוותא הנעימה שהייתה להם, לא הייתה הדרך רחוקה כל כך בעיניהם.
24. כאדם התולה קללת עצמו באחרים. למוטיב זה במקרא ובספרות חז"ל, ראה: "העיני האנשים ההם תנקר" (במדבר טז, יד), ועל עצמם היו אומרים. וראה רש"י שם.
25. מקצת מן הפרשנים ביארו קביעה זו על דרך הסוד, ולפיה כוחות הרע נוטים להידבק יותר בכל דבר שהוא במעלת קדושה גבוהה יותר.
26. חשש זה הביא את חכמי התלמוד לקבוע ש"אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: חזור לאחוריך" (יומא כב ע"ב). לפירושה וגלגוליה של מימרה זו ותוצאותיה המעשיות, ראה: א' הכהן, "חובותיהם וזכויותיהם של משרתי ציבור", קובץ הציונות הדתית ג (תש"ס), עמ' 462; הנ"ל, "כישורים ולא קשרים", פרשת השבוע, כי תשא, תשס"א, גיליון מס' 18; הנ"ל, "למהות השררה במשפט העברי", קובץ הציונות הדתית (תשס"ב), עמ' 488; הנ"ל, "קופה של שרצים - הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת", פרשת השבוע, שלח, תשס"ג, גיליון מס' 126.
27. וכפי שפירש רש"י על אתר: " 'כל היום' - כל כמה שעוברת שעה נוספת - רעתו מיתוספת".
28. ירושלמי כתובות, פרק א, הלכה ח (כה, ע"ד). השימוש בלשון "אין ממנין" רומז לעובדה שהכוונה למינוי בשירות הציבור, ולא פעולה משפטית בתחום היחסים החוזיים שבין בני אדם פרטיים.
29. רמב"ם, סוף הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה טו. וראה "מגדל עז" על אתר, שלא התייחס למקור ההלכה, אך הבית יוסף שם מפנה לדברי הירושלמי כמקור לדברי הרמב"ם. לדרך שימושו של הרמב"ם בתלמוד הירושלמי כמקור להלכותיו, ראה בהרחבה בעבודת הגמר שלי, פרקים בחקר מקורותיו של "משנה תורה" להרמב"ם: הרמב"ם והתלמוד הירושלמי, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ג. ובקצירת האומר: "מתלמוד ירושלמי ל'הלכות ירושלמי' - עיון מחודש בכתבי הרמב"ם ונוסחם", שנתון המשפט העברי כב (תשס"ה), עמ' 1. ולגבי הר"י קארו: א' הכהן, "על מידת שימושו של ר' יוסף קארו בתלמוד הירושלמי", דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות", ג,1 (תשנ"ג), עמ' 209.
30. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כב, סעיף טו.
31. כפי שפירשו נושאי הכלים על אתר, כגון "חלקת מחוקק" ו"בית שמואל", אפילו לשיטת רש"י, הסבור שמותר לאיש אחד להתייחד עם הרבה נשים, מסויג היתר זה רק למי ש"אין עסקו עם נשים", אך שומר שתפקידו להימצא דרך קבע בחברת נשים אסור אף בכך.
32. ראה למשל תשובות הריב"ש והמהרי"ט שהובאו במאמרי הנ"ל (הערה 9). וראה עוד א' גרוסמן, חסידות ומורדות (מהדורה שנייה, ירושלים תשס"ג), עמ' 174 ואילך.
33. אנציקלופדיה תלמודית, כרך כג (ירושלים תשנ"ז), עמ' תרלב-תשלב.
34. קידושין פא ע"ב. ופירושו: שהיו מזהירים מפני ייחוד, על אף שמדובר רק בחשש רחוק שיגיעו לידי עברה, אפילו עם בני ביתם הקרובים ביותר.
35. אפילו אם הדבר נעשה בהסכמה בין השניים.
36. התפתחותם ההיסטורית של "דיני ייחוד" ודיני הצניעות והשתקפותן של התמורות ההיסטוריות, החברתיות וההלכתיות שחלו בחברה היהודית בהן (לרבות יחסי הגומלין בינה לבין הנורמות הנוהגות בחברה הסובבת) היא פרשה מרתקת שאני מקווה להרחיב בה דברים במקום אחר.
37. ראה לדוגמא: שו"ת הריב"ש, סימן רסה, ומאמריי הנ"ל בהערה 9 לעיל.
38. עיון בתקליטורי הפסיקה מלמד שנכללו בהם פחות משלוש מאות פסקי דין מכל הערכאות שעניינם הטרדה מינית. למעט כתריסר מהם, כולם ניתנו לאחר היכנס החוק החדש לתוקפו. יחד עם זאת, יש להסביר את מיעוטם היחסי של פסקי הדין שעניינם הטרדה מינית בין השאר על רקע הימנעותם של רבים, ובעיקר רבות, מקרבנות עברה זו להתלונן במשטרה, וממילא נמנעת הנעת גלגלי העגלה המשפטית שתכליתה להביא את העבריין על עונשו. לעניין זה, ראויים לציון מיוחד פסקי הדין פורצי הדרך של השופטים בייניש וחשין, שהתוו את הדרך החדשה בסוגיה זו. ראה למשל: עש"מ 2168/01 חמני נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נה(5) 949; רע"פ 5877/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 117; ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 176; ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 179; בש"פ 5759/04 גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 672.
39. ראה למשל מ' נגבי, כסדום היינו - במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות, ירושלים תשס"ד. על הקשר בין העיר סדום, שאנשיה היו "רעים וחטאים לה' מאד", לזלזול בכבודה של אישה וביזויה, עמד גם השופט חשין בעניין אונס שמרת, כשהוא מסיים את דבריו בזעקה: "הכסדום היינו, לבני-בנימין בגבעה דמינו?" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי, פ"ד מח(1) 384).

---

---