מבוא

הטכנולוגיה הרפואית של הזרעה מלאכותית, שנתחדשה בעידן המודרני, טומנת בחובה שלל בעיות משפטיות¹ והלכתיות², שלא לדבר על הבעיות המוסריות, החברתיות, הפסיכולוגיות ובעיות אחרות.

ואף על פי שהשימוש בטכנולוגיה זו רווח למדי בארץ, עדיין לא זכה נושא זה להסדרה חוקית ראויה לשמה. אמנם מכוח סעיף 33 לפקודת בריאות העם ומכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, התקין שר הבריאות את תקנות בריאות העם (בנק זרע), תשל"ט-1979, אלא שמדובר בתקנות חלקיות ביותר. סעיף 3 לתקנות, קובע כי "הזרעה מלאכותית מתורם לא תבוצע אלא בבית חולים שיש בו בנק זרע ומזרע שהתקבל מבנק הזרע". וסעיף 2 קובע שבנק זרע חייב להתנהל במסגרת בית חולים וכחלק ממנו, ולהיות מוכר על ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות. הא ותו לא. זאת ועוד, הכללים בדבר ניהולם של בנקי הזרע בארץ, לא נקבעו אף לא בחקיקת משנה, כי אם בחוזר פנימי של מנכ"ל משרד הבריאות³. חוזר זה מתיימר להסדיר שאלות יסוד, כגון את סודיות זהותו של התורם⁴ ואת שאלת האבהות. נקבע שהאבהות על מי שנולד לאישה נשואה מזרעו של תורם מיוחסת לבעלה של האישה הנתרמת, ובלבד שהצהיר מראש שהילד שייוולד ייחשב לכל דבר כאילו הוא ילדו הטבעי. לכאורה, אין תוקף לקביעה זו, משום שבמצב החוקי הנוכחי, הדרך היחידה להפקיע מתורם הזרע את אבהותו הביולוגית ניתנת להיעשות אך ורק באמצעות צו אימוץ⁵.

למעשה, כשהאישה הנתרמת היא אישה נשואה, נרשם בעלה כאבי הילד, ודבר ההזרעה נשמר בדרך כלל כסוד כמוס של בני הזוג, שאינו עתיד להתגלות⁶, לא לילד ואף לא לגורם אחר, כגון רושם הנישואין.

בית המשפט העליון חייב את משרד הבריאות לאפשר גם לנשים פנויות ליהנות משירותי אחד מבנקי הזרע שבארץ⁷, והילד שנולד לאם חד-הורית נרשם רק על שמה בלא לייחסו לתורם הזרע. כפי שנראה להלן, צורת רישום זו לכאורה אינה מבטיחה את טובתו של הילד לעניין כשרותו להינשא.

רוב פוסקי ההלכה אוסרים לכתחילה את ההזרעה המלאכותית מזרעו של תורם יהודי כדרך לפתור את בעיית פוריותה של אישה, בין נשואה בין פנויה, וזאת הן משום שהם סבורים שתהליך זה כרוך בעברה על איסורים אחדים (כגון הוצאת זרע לבטלה), הן מפני החשש לתקלות בעתיד גם בתחום האיסורי (כגון נישואי קרובים, ייבום וחליצה וכיו"ב) וגם בתחום הממוני (כגון זכות היילוד בירושה). שאלה זו כבר נידונה בהרחבה⁸, ולא נחזור עליה כאן. השאלה שאנו מבקשים לעסוק בה היא: האם בדיעבד, משבא ילד לעולם בדרך זו, כשר הוא לבוא בקהל ישראל?

כפי שנראה מן המקרה הבא, שנשאל בעניינו הרב עובדיה יוסף⁹, השאלה רחוקה מלהיות תאורטית. וזה לשון השאלה:

אודות שאלתו במי שנולד לאשה פנויה שקבלה זרע מאת בנק הזרע, ולאחר מכן חזרה האם בתשובה, ורצונה עז להשיא את בנה כדת משה וישראל, ולכן פנתה לבנק הזרע לברר את זהותו של האב תורם הזרע, ונענתה בסירוב מוחלט. העניין הגיע לבית המשפט של הערכאות, אך גם בית המשפט החליט לקבל את עקרון הסודיות, ולמנוע חשיפת זהות האב התורם את הזרע. והשאלה נשאלת אם הבן הזה נידון כשתוקי, שאסור לו לבא בקהל, או יש מקום בהלכה להתירו לבא בקהל.

ונשאלת השאלה: מהי הבעיה ההלכתית?

הבעיה ההלכתית - דין שתוקי

בסיום תשובתו לרב ש' גוגנהיים, ראש בית המדרש לרבנים בפריס, בשאלת ההזרעה המלאכותית, קובע הרב יעקב יחיאל ויינברג קביעה שמשמעה לכאורה פסילה גורפת של כל מי שנולד בהפריה בזרע של תורם מבנק זרע, ודינו כדין ממזר, אלא אם כן ידוע בוודאי שמדובר בזרעו של תורם גוי:

לנולד בהזרעה מלאכותית יש דין שתוקי, שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו, עיין בריש פרק עשרה יוחסין (קידושין עג ע"א)¹⁰.

מקורו של דין "שתוקי" הוא במשנת קידושין. וזה לשונה¹¹:

עשרה יוחסין עלו מבבל: כהנֵי, לויֵי, ישראלֵי, חללֵי, גירֵי, וחרורֵי, ממזרֵי, נתינֵי, שתוקֵי ואסופֵי... גירי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי כולם מותרין לבא זה בזה.

ואלו הם שתוקי? כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. אסופי? כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא אביו ולא אמו.

הדוגמה הקלסית של שתוקי היא של מי שנולד כתוצאה מיחסי מין בין אישה רווקה¹² לבין אדם זר שאינה יודעת את זהותו. לפי דין המשנה, אף על פי שאין מדובר באשת איש, יש לחשוש שאבי הבן שנולד לה הוא אחד מן הפסולים, כגון ממזר או קרוב משפחה, אף על פי שהם מיעוט שבמיעוט באוכלוסייה. לכאורה, הוא הדין במי שנתעברה אמו כתוצאה מהזרעה מלאכותית בזרע שנלקח מתורם זר מבנק זרע, כיוון שגם הוא אינו יודע מיהו אביו.

אולם הרב עובדיה יוסף ואחרים¹³ הכריעו לקולה בדינו של מי שנולד מזרעו של תורם מבנק זרע וקבעו שהבן כשר לבוא בקהל. כדי להבין את נימוקיהם, עלינו לעמוד תחילה על מקורו הנורמטיבי של דין שתוקי.

למקורו הנורמטיבי של דין שתוקי

האמורא רבא אומר בתלמוד¹⁴ שמדין תורה, השתוקי כשר לבוא בקהל, אך החמירו חכמים בעניינו ואסרו עליו לבוא בקהל. ואלה דבריו:

אמר רבא: דבר תורה שתוקי כשר. מאי טעמא? רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה, ואי אזלי אינהו לגבה [=ואם הם, הבועלים, הולכים אליה]- כל דפריש מרובא פריש [=ההנחה היא שבא מן הרוב]. מאי אמרת [=ושמא תאמר]: דילמא אזלה איהי לגבייהו [=שמא הולכת היא אליהם], הוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי? [ועל זה באה התשובה:] והתורה אמרה: "לא יבא ממזר" (דברים כג, ג) - ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא... ומה טעם אמרו: שתוקי פסול?... מעלה עשו ביוחסין.

לפני שנעמוד על פשר דבריו של רבא, עלינו להקדים דברים אחדים בעניין דרכה הייחודית של ההלכה בהכרעת ספקות.

כלל גדול בעולמו של המשפט העברי בדיני "איסור והיתר"¹⁵ הוא: "ספק דאורייתא - לחומרא"¹⁶. כלומר, כשיש ספק, בין ספק עובדתי ובין ספק הלכתי, בעניין איסור מן התורה, יש להכריע בדבר לחומרה. כך, למשל, אישה שהיא ספק אשת איש ספק פנויה, כגון שנעלם בעלה ואין ידוע אם הוא חי או מת, יש להחמיר ולהתייחס אליה כאל אשת איש.

אולם כלל זה אינו אמור אלא בספק שקול, אך אם יש רוב הנוטה לצד ההיתר, יש להכריע בו לקולה. כך, למשל, מי שמצא בשר ברחובה של עיר שרוב הקצבים בה מוכרים בשר כשר, הבשר מותר באכילה, משום שיש להניח שמקורו בחנות המוכרת בשר כשר¹⁷. יחד עם זאת, יש לכלל זה סייג, והוא שאינו אמור אלא כשהספק נוצר משיצא הדבר המוטל בספק ממקומו, ובלשון התלמוד: "כל דפריש - מרובא פריש". כלומר, כל דבר שיצא ממקומו הטבעי, ואחר כך נולד בו ספק, ניתן להניח שפרש מן הרוב.

לעומת זאת, אם נוצר הספק במקומו הקבוע של הדבר, הרוב אינו מועיל, והכלל הוא: "כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי". כך, למשל, אם קנה אדם בשר ואינו זוכר באיזו חנות קנה את הבשר, אף אם רוב החנויות מוכרות בשר כשר, עליו להתייחס אל הבשר כאל ספק דאורייתא ולנהוג בו לחומרה¹⁸. על הגיונה של הבחנה זו בין "פריש" ל"קבוע", נשתברו קולמוסים הרבה¹⁹, אך אין כאן מקום להאריך בה, ונקבל אותה כאקסיומה.

עתה יש בידינו להבין את פשר דברי רבא. רבא אומר שמדין תורה, השתוקי כשר לבוא בקהל, כיוון שהייתה אמו פנויה, ורוב הגברים שהיו עשויים לבוא אתה במגע מיני אינם אסורים עליה, משום שרק מיעוטם הם ממזרים או קרובי משפחה האסורים עליה. רבא מדגיש שדבריו אמורים לא רק כשהבועל בא אל האישה, ואז ברור שהילד כשר על פי הכלל: "כל דפריש - מרובא פריש", אלא הוא הדין אף אם באה האישה אל הבועל. אמנם נראה לכאורה שהיה צריך להכריע בנסיבות אלה את הספק לחומרה על פי הכלל: "כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי", אלא שרבא אומר על סמך מדרש הלכה, שרק ממזר ודאי נאסר מן התורה ולא ספק ממזר. כלומר, דין ממזר הוא חריג לעניין הכלל "ספק דאורייתא - לחומרא", ולא נאסר מן התורה אלא מי שהוא ממזר ודאי אך לא ספק ממזר. חכמים הם שראו לנכון להחמיר בענייני יוחסין ולאסור אף ספק ממזר, כלשון התלמוד: "מעלה עשו [חכמים] ביוחסין".

סקירת מקצת סניפי ההיתר

א. "בנק זרע" אינו נחשב "קבוע"

הרב עובדיה יוסף²⁰, שהשאלה הובאה לפניו, הכריע להתיר מנימוקים אחדים, ונעמוד כאן רק על מקצתם. לדעתו, ניכר מן הסוגיה שהחומרה שהחמירו חכמים בדין שתוקי יסודה בחששם שמא הלכה האישה אל הבועל, שלולי הדרשה, היה חל עליה הכלל: "כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי". לעומת זאת, בבנק הזרע, התורמים באים לבנק ותורמים מזרעם, והזרע בו הוא בגדר "פריש", כלומר שהספק לגביו נוצר מחוץ למקום קביעותו²¹, ודי אפוא ברוב פשוט כדי להתיר את הילד, ואין מקום לחומרה שהחמירו חכמים בתלמוד.

ב. "בנק הזרע" אין בו חשש לזנות

הרב אשר וייס²² מעלה גם הוא נימוקים אחדים להתיר בכגון זה, ובהם הנימוק העקרוני הבא, אף שהוא מעלהו בהיסוס:

ואי איישר חילי, הוי אמינא עוד [=אילו היה לי כוח, הייתי אומר] דכיון דאיסור שתוקי הוא מדרבנן, אפשר שלא גזרו אלא במה שהיה מצוי בימיהם, דהיינו אשה שזינתה ואין אנו יודעים מי האב. אבל בנידון דידן, שנזרעה שלא בדרך ביאה כלל, בכהאי גוונא [=בכגון זה] לא גזרו איסור שתוקי.

דומה שיש להבחנה שמציע הרב וייס יסוד באחת התשובות לשאלה מפורסמת ששאלו הפוסקים על דינו של "אסופי". כידוע, האסופי הוא תינוק שנאסף מן השוק ואין ידוע לא מיהו אביו ולא מי היא אמו. התלמוד קובע²³ שאם יש ראיות נסיבתיות המעידות שלא הוזנח כדי להביא למותו, יש להניח שהוריו נטשו אותו רק בגלל מצוקה כלכלית, והוא כשר לבוא בקהל, כפי שנפסק בשולחן ערוך²⁴:

אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר, כגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה. אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, בין שיש הוכחה בגופו, כגון שהוא מהול או שאיבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושים לנערים, או שהוא משוח בשמן, או ששמו לו כחול בעיניו, או תלו לו קמיע, בין שיש הוכחה במקום, כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם או שתלוי במקום באילן שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית הכנסת הסמוך או בצידי רשות הרבים, אין בו משום אסופי, כיון שחוששין עליו לשומרו, ולא הושלך שם אלא משום רעבון.

הפוסקים שואלים²⁵: אף אם ילד זה אינו בגדר אסופי, הלוא עדיין דין שתוקי עליו, שהרי אין ידוע מיהו אביו, ולמה יהא דינו של מי שזהות שני הוריו אינה ידועה קל מדין מי שרק זהות אביו אינה ידועה?! אחת התשובות שהוצעו לשאלה חמורה זו היא, שאכן יש סיבה להחמיר יותר בדין השתוקי, משום שברור שאמו הרווקה קיימה יחסי אישות עם גבר זר מחוץ למסגרת הנישואין, והיה בזה משום מעשה זנות, ועל כן הורעה חזקת הכשרות שלה, משום שייתכן שזינתה עם איש האסור לה. לא כן באסופי, שאם הוזנח כדי להיפטר ממנו, מתעורר ספק שמא הסיבה להזנחתו היא שנולד באיסור, אך אם ניכר שלא הוזנח כדי להיפטר ממנו, לא הורעה חזקת כשרות אמו, ועל כן נפסק שהוא כשר. נמצא אפוא שיש יסוד לסברה שדין השתוקי אינו חל אלא כשיש חשש למעשה זנות, והלוא במי שנולד לאישה רווקה בהזרעה מלאכותית מבנק הזרע, ודאי לא היה מעשה זנות, אף אם הפוסקים מסתייגים מעצם המעשה²⁶.

ג. שיטת "הנודע ביהודה"

רבי יחזקאל לנדאו, בעל שו"ת "נודע ביהודה"²⁷, מציע הסבר אחר להבחנה בין שתוקי לבין אסופי, וגם מדבריו עולה שאין להחיל את דין שתוקי על מי שנולד מבנק הזרע, וכפי שהדגישו הרב עובדיה יוסף והרב וייס. לדעתו, היסוד להחמרה בדין שתוקי יותר מדין אסופי הוא שהספק בעניינו מתעורר בד בבד עם הספק הרובץ על אמו, שמא הלכה היא אל הבועל האסור עליה, כגון ממזר או קרוב, ונפסלה לכהונה. משהתעורר ספק זה לגבי האישה, בגלל העובדה שאולי הלכה אל הבועל, הרי לא ניתן להתיר את בנה. לעומת זאת, באסופי הספק נוגע רק לילד, ולגביו תמיד הספק המתעורר הוא בגדר "פריש"²⁸. מכוח נימוק זה, פוסק "הנודע ביהודה" שאם הספק מתעורר אחרי מותה של האם, הילד כשר, ואינו בגדר שתוקי.

כיוצא בזה, נוכל לומר אפוא בענייננו, שמאחר שלא הייתה בהזרעה בעילה אסורה, ברור שהספק נוגע רק לילד, והוא כשר, ולזה אפשר שיסכימו אף הפוסקים החולקים על סברת "הנודע ביהודה", שכן ברור שלא נפסלה האם לכהונה אף אם הוזרעה בזרע פסול.

ד. הכלל "הלך אחר הפסול" אינו אמור בהזרעה מלאכותית

נימוק אחר²⁹ להתיר את מי שנולד מבנק הזרע הוא על פי שיטתו של הרב משה פיינשטיין³⁰ שנשאל "בנתעברה אשה כשרה מזרע ממזר באמבטי³¹, איך הוא דין הולד?", והשיב שאמנם כלל הוא בהלכה שאם אחד מהורי הילד פסול, כגון שהוא ממזר, מעמדו של הצאצא הוא כמעמדו של ההורה הפסול, אלא שכלל זה אינו אמור אלא במי שבא לעולם כתוצאה מיחסי מין ולא בהזרעה מלאכותית. וזה לשונו:

ודין זה, שהלך אחר פסולו, נראה שהוא דוקא על ידי ביאה, כדין ממזר מאיסור ערוה, ולא כשהוא מזרע ממזר על ידי אמבטי, דהא הקרא ודאי איירי [=שהרי הפסוק מדבר בוודאי] כדרך העולם, שהוא על ידי ביאה, ואין למילף מזה כשהוא על ידי אמבטי. ונמצא שאף שמתייחס אחר בעל הזרע שהוא ממזר, הוא ולד כשר.

לפי זה, ברור שאין מקום לחשש כלשהו במי שנולד מבנק זרע, משום שאפילו בא הזרע מתורם פסול, כגון ממזר, אין הפסול עובר לצאצא שנולד מזרעו כשלא הייתה ההפריה בדרך כל הארץ.

החשש מפני נישואי קרובים

יש מי שהעלה את הסברה שהשתוקי, וכן הנולד מהזרעה מלאכותית, אסור לבוא בקהל מחשש שמא יישא את אחותו מאביו³². אולם דומה שאף שיש מקום לחשש זה לכתחילה³³, הרי מוכח מן התלמוד שאין בזה משום נימוק מספיק כדי לפסול את הוולד בדיעבד, שהרי התלמוד דחה במפורש הסבר זה כנימוק לחומרה שהחמירו רבנן בדין שתוקי, והעדיף על פניו את ההסבר: "מעלה עשו ביוחסין"³⁴.

ומה טעם אמרו: שתוקי פסול? גזירה שמא ישא אחותו מאביו... לא שכיחא! אלא, מעלה עשו ביוחסין.

אף על פי כן, אין להכחיש שרצוי לעשות הכול כדי למנוע אפשרות חמורה זו של נישואי קרובים, הן משיקולים הלכתיים הן משיקולים רפואיים.

אשר על כן, דומה שהפתרון הראוי הוא למצער בהסדרה נאותה של נושא רגיש זה ובקביעת כללי רישום ובקרה שיבטיחו מחד גיסא שאישה לא תקבל זרע מקרוב משפחה או מפסול ושיאפשרו למנוע נישואי קרובים, ומאידך גיסא תישמר בסוד זהותם של התורמים, ואין הדבר בבחינת ריבוע המעגל³⁵. כמו כן, חשוב לוודא שההסכמה מדעת של הנזקקים לשירותיהם של בנקי הזרע תכלול גם הבנת המשמעויות ההלכתיות של התהליך. ויפה שעה אחת קודם.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. ראה פ' שיפמן, "קביעת אבהות בילד שנולד מהזרעה מלאכותית", משפטים י (תש"ם), עמ' 63.
2. ראה א' שטינברג, "הזרעה מלאכותית", פרשת השבוע, תזריע-מצורע, תשס"ד, גיליון מס' 162; ובהרחבה, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (תשס"ז), חלק ב, ערך "הזרעה מלאכותית", עמ' 594-545.
3. "כללים בדבר ניהולו של בנק זרע, והנחיות לביצוע הזרעה מלאכותית", חוזר מיום 29.6.1979. עדכון אחרון בחוזר מס' 34/92 מיום 13.11.1992.
4. עקרון הסודיות אינו מוסכם על הכל, ויש הטוענים שיש לדחותו מפני זכותו היסודית של אדם להכיר את שורשיו בדומה לילדים מאומצים, וכך נקבע לדוגמה בשוודיה, ראה: Act (1984:1140) on Insemination; Regulation and General Recommendation - of 27 March 1987 - of the National Board of Health and Welfare on Insemination. וראה מ' הלפרין, "הגדרת הורות והזכות לאיתור השורשים הביולוגיים", בתוך: ר' כהן-אלמגור, דילמות באתיקה רפואית, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר (2002), עמ' 161.
5. ראה שיפמן (לעיל, הערה 1), עמ' 69. וראה עוד בנספח למאמרו, שם, עמ' 86-85, ביקורתו החריפה של שיפמן על תוקפם של התקנות והכללים וכן על תוכנם של הכללים (הובא בהסכמה בע"א 449/79 סלמה מקס נ' סלמה מרגלית ואח', פ"ד לד(2) 779, עמ' 784-785, והוסיף שם בית המשפט: "הנושא כולו הוא פרוץ מבחינת הסדר תחיקתי ונראה שיוסיף להעסיק את בתי-המשפט לא פעם").
6. אם כי סביר להניח שבפרוץ סכסוך גירושין, יתגלה העניין, כפי שהיה בע"א 449/79 הנ"ל.
7. אמנם בבג"ץ 248/86 לאה נאנס נ' שר הבריאות, תק-על 86(2) 1175, קבע בית המשפט שהכללים הקובעים שתיעשה הזרעה מלאכותית רק בנשים נשואות הם סבירים. ואולם בתחילת שנות התשעים, שונו הכללים, ונוסף בהם סעיף 19(ב) הקובע: "תינתן הזרעה מלאכותית לאשה פנויה בנסיבות מיוחדות בלבד לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית וכן דו"ח מעובדת סוציאלית בכירה". כלל זה בוטל בהסכמת המדינה בבג"ץ 998/96 ובג"ץ 2078/96 ד"ר טל ירוס-חקק, ורד ויץ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, תק-על 1997(1) 939, ובו נדרש שר הבריאות להוציא הוראת נוהל חדשה, ולפיה "ההזרעה המלאכותית תופעל באורח שוויוני".
8. ראה לעיל, הערה 2. וראה גם ד' רוס, "הזרעה מלאכותית לאשה פנויה", בתוך נשים בדיון ההלכתי, בעריכת מ"ד הלפרין וח' ספראי, ירושלים תשנ"ח, עמ' מה.
9. שו"ת יביע אומר, חלק י, סימן י.
10. שו"ת שרידי אש (מהדורת ויינגורט), חלק א, סימן עט [=מהדורת מוסד הרב קוק, חלק ג, סימן ה].
11. משנה, קידושין ד, א-ב.
12. אם הייתה אמו נשואה, הילד ממזר ודאי, שהרי אשת איש אסורה לכל אדם חוץ מבעלה. השאלה אם הוא הדין בהזרעה מלאכותית, כשלא היה מגע מיני בין בעל הזרע לאישה, שנויה במחלוקת הפוסקים. לסקירת הדעות בעניין זה, ראה מ' שיינפלד, "על הפונדקאות", פרשת השבוע, לך לך, תשס"ז, גיליון מס' 266, הערות 13-11.
13. ראה גם הרב מ' רלב"ג, "ייחוס ולד הנולד על ידי הזרעה מלאכותית", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 139, שגם הוא הכריע לקולה, והביא (שם, עמ' 146-144) שלדעתו הסכימו גם רבה של ירושלים הרב שלום משאש והרב זלמן נחמיה גולדברג. אבל השווה הרב י' אפשטיין, "יחוסו של הנולד מזרע שמקורו במאגר זרע", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 147, שהכריע לחומרה.
14. קידושין עג ע"א.
15. לייחודו של תחום זה בהלכה לעומת דיני ממונות, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 125-109.
16. אין ספור פעמים בספרות הרבנית, על פי עבודה זרה ז ע"א.
17. ראה: כתובות טו ע"א; רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח, הלכה יא.
18. שם.
19. ראה הפניה למאמרים רבים בנושא זה, נ' רקובר, אוצר המשפט, חלק א (תשל"ה), עמ' 452-451; חלק ב (תשנ"א), עמ' 467-466. וראה עוד מ' קופל, "מה בין 'קבוע' ל'פריש'", הגיון א (תשמ"ט), עמ' 9.
20. ראה לעיל, הערה 9.
21. לדעה אחרת, ראה הרב י' אפשטיין (לעיל, הערה 13), עמ' 150.
22. תשובה בכתב יד.
23. קידושין עג ע"א-ע"ב.
24. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד, סעיף לא.
25. ראה אוצר הפוסקים, אבן העזר, סימן ד, אות קמח.
26. השווה הרב רלב"ג (לעיל, הערה 13), עמ' 143.
27. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אבן העזר, סימן ז.
28. בעניין זה, הפוסקים הרבו לבקר את פסקו זה של "הנודע ביהודה", ראה פתחי תשובה, אבן העזר, סימן ד, ס"ק מא.
29. נימוק זה הועלה על ידי הרב רלב"ג (לעיל, הערה 13), עמ' 144, והסכים עמו הרב שלום משאש.
30. שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק ג, סימן יא. וראה גם שם, אבן העזר, חלק א, סימן י.
31. התעברות באמבטי משמעה שגבר פלט זרע באמבטיה שרחץ בה, ואישה שרחצה שם לאחר מכן קלטה את הזרע ונתעברה ממנו. אפשרות זו, המובאת בתלמוד (חגיגה טו ע"א), היא האזכור הראשון בהיסטוריה ל"הזרעה מלאכותית", כפי שהעיר שטינברג (לעיל, הערה 2).
32. ראה הרב י' אפשטיין (לעיל, הערה 13). דעה דומה מיוחסת על ידי שטינברג (לעיל, הערה 2), עמ' 584, הערה 164, לשו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן ה, אך דברי המשיב שם אמורים רק לכתחילה, ולא כתב שם שהילד נאסר מטעם זה גם בדיעבד. וראה שטינברג, שם, הערה 170.
33. משום כך נאמרה לדוגמה ההלכה הבאה: "אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו" (בית שמואל, אבן העזר, סימן א, ס"ק י).
34. וכפי שהוכיח בהרחבה ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ד, סעיף נח, נגד דברי הגר"א.
35. והשווה הצעת חוק תרומת ביציות, התשס"ז-2007, שפורסמה בעת האחרונה. וראה מ' קורינאלדי, "לשאלת ההורות החוקית בישראל (ילדים שנולדו בטכניקה של הולדה מלאכותית)", בתוך: ש' אלמוג וא' בן-זאב, היריון מסוג אחר, תל-אביב 1996, עמ' 137.

---

---