פתח דבר

באחד הפסוקים היותר קשים להבנה בפרשתנו, נאמר:

ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, והיא שפחה נחרפת לאיש והָפדֵּה לא נפדָּתה או חֻפשה לא נתן לה, בקרת תהיה לא יומתו כי לא חֻפָּשה (ויקרא יט, כ).

ונחלקו התנאים בשאלה באיזו שפחה הכתוב מדבר. וזה לשון המשנה בעניין זה:

כל שחציה שפחה וחציה בת חורין, שנאמר: "והפדה לא נפדתה", דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: זו היא שפחה ודאית¹.

כפי שנראה בהמשך דברינו, משנה זו היא קצה הקרחון של מחלוקות חובקות עולם.

רבי עקיבא ורבי ישמעאל

חכמי התלמוד שעסקו במשנה זו העלו לשיטת רבי ישמעאל את הקושיה: "אם כן, מה תלמוד לומר: 'והפדה לא נפדתה'?". מדוע נכפלה לשון פד"ה? מדוע לא נאמר בפשטות "לא נפדתה"? והשיבו: "דיברה תורה כלשון בני אדם"². משמעות תשובתם של חכמי התלמוד היא: לשיטת רבי ישמעאל, התורה משתמשת בדרכי ביטוי המקובלות בפי בני אדם, הנוהגים לפעמים לכפול את דבריהם ולהאריך בלשונם במקום שיכלו לדבר בלשון קצר. כפועל יוצא מגישה זו, שיטתו של רבי ישמעאל היא שאין ללמוד הלכות חדשות מכל מה שנראה כייתור לשון בתורה³. כך במשנה שלפנינו וכך במקרים רבים נוספים.

לעומת רבי ישמעאל, מחזיק רבי עקיבא בכלל פרשנות, ולפיו "לשונות - ריבויין הן"⁴, ולכן הוא מבקש ללמוד הלכה מכל כפל לשון ומכל אריכות לשון.

מקורן של שתי האסכולות הפרשניות, המיוחסות לרבי ישמעאל ולרבי עקיבא, בדברי רבותיהם. רבי נחום איש גם-זו, רבו של רבי עקיבא, היה דורש את התורה באמצעות המידה "ריבה ומיעט", והיה מייחס משמעות גם לכל מילות הקישור, כגון: "גם", "את", "אך" ו"רק", ואומר שהן באות ללמד על עניינים שונים. לעומתו, רבי נחוניא בן הקנה, רבו של רבי ישמעאל, סבר שאין לדקדק במידה מרובה כל כך. יחד עם זאת, כפי שמציין פרופ' מ' אֵלון, "לשיא התפתחותן, הגיעו שתי גישות מדרשיות אלה בימיהם של רבי ישמעאל, תלמידו של רבי נחוניא בן הקנה, ורבי עקיבא, תלמידו של רבי נחום איש גם-זו, שהלכו איש איש בשיטת רבו ומורו"⁵.

מחלוקות דומות לגבי חיבורים וטקסטים אחרים

יש הסבורים כי העוסק בפרשנות אינו חייב להתחקות אחר כוונתו של כותב הדברים, וכי מרגע שיצאו הדברים החוצה, ניתן לפרשם בלא הגבלה. לפי גישה זו, טווח הפרשנויות הלגיטימיות רחב מאוד⁶. אכן, דומה שלגבי כתבי הקודש, הכול מסכימים כי אין לנקוט גישה מעין זו. כך, למשל, כותב פרופ' מ' הלברטל: "טקסט קדוש... המחויבות של הפרשן כלפיו הוא כך שיואר באור הנכון והטוב ביותר, זאת מפני שמקורו הא-לוהי אינו מאפשר טעות או סטיה מן הצדק"⁷.

גם אם יוצאים מנקודת מוצא זו, עדיין אפשריות אסכולות פרשניות אחדות. לגבי התורה, ראינו לעיל את מחלוקתם המקיפה של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. לגבי פרשנות הנביאים, ידועה המחלוקת שבין הרד"ק וסיעתו לבין המלבי"ם וסיעתו: הרד"ק דוגל באפשרות של "כפל העניין במילים שונות"⁸, ואילו המלבי"ם יוצא חוצץ נגד שיטת המלבי"ם. וזה לשונו:

לא נמצא במליצות הנביאים כפל עניין במלים שונות: לא כפל עניין, לא כפל מאמר ולא כפל מליצה; לא שני משפטים שעניינם אחד, לא שני משלים שהנמשל אחד, ואף לא שני מילות כפולות⁹.

גישות פרשניות דומות הוחלו גם על חיבורים מאוחרים יותר, שהרי "התלמוד אצלנו כמו בחינת מקרא בימי חז"ל... וספרי גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים¹⁰, הוא כמו בחינת משנה בימי חז"ל"¹¹.

והיה מי שאמר דברים דומים על פרשנות המשנה. וזה לשונו:

רבנו הקדוש בוודאי רוח ה' דיבר בו ומילתו על לשונו בחיבור המשניות בלשון צח, אומר מעט וכולל הרבה, והמועט מחזיק המרובה. ואם יש חסר או יתר או חילוף בדבריו, הכל מיד ה' השכיל. ועל זה השתדלו בעלי התלמוד בכל כוחם להשיג דבריו אשר רבו¹².

לעומת זאת, יש מי שנקט גישה פחות דקדקנית לגבי נוסח המשנה והתלמוד. וזה לשונו:

ובמילתא דאמוראי לאו אורחיה דתלמודא למידק [=בדברי האמוראים אין דרכו של התלמוד לדייק (ולהסיק מדקדוקי לשון מסקנות להלכה)]... אפילו אלישנא דמשניות לא סמכינן¹³.

וכן נחלקו הדעות אשר לדרך הפרשנות הראויה בדברי הרמב"ם, שהוא מגדולי הראשונים. יש מי שקבע כלל בדברי הרמב"ם, וזה לשונו: "כל דברי הרמב"ם הם בתכלית הדיוק, ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לפלפל בגמרא עצמה"¹⁴.

לצד גישה זו, יש מי שהסתייג מקיצוניות כה גדולה ביחס לדברי הרמב"ם¹⁵.

ואשר לאחרונים, ראוי לציין את דברי בעל "אבני נזר", שאמר על עצמו(!) שיש לעיין בדבריו כמו בדברי הראשונים¹⁶.

לעומתו, כתב הרמ"א על עצמו: "כי אנכי נזהר בעניין המכוון, ולא במילות, שאינו מעלה ולא מוריד לעניין דינא", ובאופן כללי: "כי ידוע לכל מבין שכזה יקרה לכל גדול בישראל כאשר מחשבתו משוטטת באיזה עניין שייפול טעות בדבריו... כל שכן שלא יוכל להיזהר בחסירות ויתירות"¹⁷.

מדרש מקיים לעומת מדרש יוצר

לצד הדברים שנאמרו לעניין דרכי פרשנותם של טקסטים, מצינו גם התייחסות לטקסטים מסוימים באופן שאינו מתיימר לפרשם, אלא רק משתמש בהם כדי להיתלות בהם או לתלות עליהם דבר מה אחר שהאומר מבקש לומר.

שימוש זה מוכר בפסוקי המקרא בכינוי "אסמכתא"¹⁸ או במינוח מודרני יותר "מדרש מקיים" להבדיל מ"מדרש יוצר"¹⁹.

כך, למשל, הפסוק: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א), קובע לפי פשוטו עיקרון, לפיו כל היודע עדות חייב להעיד, ואם הוא כובש עדותו ואינו מעיד, יש בכך משום חטא²⁰; ואילו בתוספתא²¹ הוא נדרש בדרך אחרת. וזה לשונה:

"והוא עד" - הכשר לעדות; "ושמעה" - להוציא את החרש; "או ראה" - להוציא את הסומא; "או ידע" - להוציא את השוטה; "אם לא יגיד ונשא עוונו" - להוציא את האילם.

אפשר שהמדרש הבא בתוספתא אינו מתכוון לומר שהפסוק הזה הוא המקור שממנו הסיקו וחידשו ויצרו חכמי ההלכה את הדין בדבר התכונות של עד כשר, כגון שהוא שומע ורואה ומדבר ומבין, ואף אינו מבטל את האפשרות שההלכה הזאת הייתה קיימת עוד לפני כן, בין במסורת או בתקנה קדומה או במנהג. אם כך הוא הדבר, נמצא שהדרך הספרותית שנקטה התוספתא, כשהביאה את ההלכה הזאת כשהיא נסמכת על הפסוק, הרי היא בגדר "מדרש מקיים", שתכליתו להקל על לימודה של ההלכה ועל זכירתה, משום שנלמדה באותם ימים בעל פה, ולהצביע על הקשר הקיים בין התורה שבעל פה לבין התורה שבכתב²².

ברכה וסכנה

הדברים שאמרנו לעיל יחד עם מה שאמר השופט מ' זילברג על מקורות המשפט העברי, ש"החומר המשפטי שלנו הוא כה עשיר וכל כך קונטרוברסלי, עד שלמעשה יכול אתה למצוא אסמכתא לכל דעה רצויה"²³, מצביעים על מגוון אפשרויות עצום בהבנת טקסטים. מגוון זה יש בו ברכה, אך גם טמונה בו סכנה מרובה, כעולה מטרונייתו של המהר"ל מפראג. וזה לשונו:

עתה עמדו דרשנים דורשים אשר לא כן כל העולה על רוחם ודעתם. ואין ספק אלי שהתורה חוגרת שק עליהם לפרש התורה כרצונם. וזהו מעשה האומות שמפרשים כרצונם ובזה האמת נעדרת תחת אשר נקראת תורת אמת²⁴.

בדומה לו, צווח גם הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה (מצרים, המאה הט"ז) על כל אשר "אם הוא מבין קצת, יאמר: אפשר לדבר הפשוט הזה כיוון בעל המאמר, ויחשוב מחשבות בלתי אמתיות, אשר לא עלו על לב בעל המאמר, כאשר אירע בדורות אלו, שעושין במאמרי רבותינו ז"ל פירושים אשר לא כן"²⁵.

המשפט הישראלי

על פירושם של טקסטים משפטיים בידי שופטים, להבדיל מטקסטים אחרים, עמד יפה השופט חיים כהן. וזה לשונו:

ומה בין פרשנות שיפוטית לבין כל פרשנות אחרת? שזו, אפילו אינה נכונה, מחייבת; וזו, אפילו נכונה, אינה מחייבת. זו, כשהיא מוטעית, עלולה להזיק; וזו, כשהיא מוטעית, על כל פנים אינה מזיקה²⁶.

ואף על פי שדומה שלא תיתכן מחלוקת בעניין הגדרת הדברים על ידו, חלו במהלך השנים תמורות והתפתחויות בעניינים שדננו בהם עד עתה.

בעבר, היה ברור שעל כל שופט ועל כל פרשן להתחקות אחר כוונת המחוקק, בין היתר בעקבות אימוץ הכלל: "חזקה על המחוקק כי אינו משחית מילותיו לריק". משום כך, אומצה הגישה שיש לדקדק בכל מילות המחוקק ולהסיק מהן מסקנות פרשניות לדינא. בתקופות מאוחרות יותר, ובעיקר במשנתו של השופט ברק, שהפכה לדומיננטית בעולם המשפט בישראל בשנים האחרונות, אנו מוצאים כי העיקר אינו בכוונת המחוקק, שהרי יש לנו עניין באנליזה של החוק ולא בפסיכואנליזה של המחוקק²⁷.

לעניין השאלה, עד כמה מדקדק המחוקק, אומר השופט ברק:

כשלעצמי אין אני מוכן להעמיד את המחוקק כמי שעשה מלאכת מחשבת. הנסח... עשה מלאכה אנושית על חולשותיה ופגמיה²⁸.

ולעניין ההיזקקות לאסמכתאות המובאות בפני שופטים כתקדימים מחייבים או מנחים או מעוררי השראה, אנו מוצאים לא אחת שהשופטים נזהרים זהירות מרובה ברוח מה שאמרנו לעיל בדבר ההסתייעות במקורות המשפט העברי.

באחד המקרים שנידונו לפניו, אמר השופט חיים כהן לעניין אסמכתאות שהובאו לפניו:

בדיון הנוסף בהלכה זו המטירו עלינו הפרקליטים המלומדים גשמי ברכה של תקדימים ואסמכתאות, מאמרים והשגות, מהם ישראליים ומהם אנגליים ואמריקניים ודרום-אפריקניים ואוסטרליים, עד אשר מימיה של תורת הצפיות עלו על גדותיהם. מחשש להיסחף בנחל שוטף שכזה ולהיטבע בים פסקי-הדין והאמרות למיניהם, הורדתי מעל שולחני את כל הספרים - וביניהם גם קובץ של תשעה-עשר מאמרים שנכתבו בסוגיה זו בכתבי-עת שונים, ואשר בא-כוח המוסד לביטוח לאומי קבץ וכרך אותם בשבילנו בטוב טעם ודעת - וניגשתי למלאכת הכתיבה כשאך פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, ופסק-דינו הנדון של בית-משפט זה ב- ע"א 378/62; 390/62, מונחים לפני²⁹.

וכבר מצינו שלעניין ההסתייעות באסמכתאות מן המקורות, נהג הוא עצמו באורח דומה בהיותו שופט ובהיותו פרקליט³⁰.

בהקשרים אחרים, אמרו שופטי בית המשפט העליון לעניין הפנייה לאסמכתאות: "אפשר למצוא אסמכתא כמעט לכל פרופוזיציה"³¹.

סוף דבר

עמדנו לעיל על קיומן של גישות פרשניות אחדות, הן בעולמו של המשפט העברי הן מחוצה לו. ראינו גם שלעתים הגבול בין פרשנות לבין דרשנות הוא דק ולא נהיר דיו. מכל האמור לעיל, עולה גם כי בעניינים רבים, הרוצה למצוא אסמכתא לתוצאה שקבע מראש, ימצאנה, וגם מי שחפץ למצוא אסמכתא לתוצאה ההפוכה לה, אף הוא לא יצא בידיים ריקות.

מובן שאין בכל האמור כדי להביא א-פריורי להסתייעות באסמכתאות כאל פעולה בלתי רצינית או חלילה כאל צעד לא רצוי. יחד עם זאת, ודאי שיש להתייחס אליהן בזהירות ואופן מחושב מאוד. אף ברי שאין בעצם קיומן של אסמכתאות או אזכורן כדי לפטור אותנו מן הצורך לבחון בחינה מדוקדקת כל מקרה לגופו על כל נסיבותיו.

הערות:

* שופט בית משפט השלום בירושלים
1. משנה כריתות ב, ה.
2. כריתות יא ע"א.
3. ראה גם: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך "דברה תורה כלשון בני אדם", עמ' עז-פב; נ' רקובר ור' יעקובי, ניבי תלמוד (ירושלים תשנ"א), עמ' 95.
4. ירושלמי, שבת, פרק יט, הלכה ב.
5. מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 269. בהמשך לזה, נוצר כלל, ולפיו כל מקום שמובאת דעת חכם הסובר כי "דברה תורה כלשון בני אדם" ולצדו דעה החולקת על דעתו, החולקים הם רבי ישמעאל ורבי עקיבא. ראה אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 3), עמ' עז, הערה 10; וראה גם: אֵלון (הנזכר בראש ההערה), עמ' 310; א"י השל, תורה מן השמים באספקלריא של הדורות, חלק א (לונדון וניו-יורק תשכ"ב), עמ' 3 ואילך.
6. ראה לעניין זה, למשל במקורות שציין א' וולפיש, "בהא קמיפלגי", מגדים כח (תשרי תשנ"ח), עמ' 87.
7. מ' הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן (ירושלים תשנ"ז), עמ' 190. הקדושה המיוחסת לטקסט משפיעה לא רק על אופן פרשנותו אלא גם על שאלת ההקפדה על שימור הנוסח לעומת הנכונות להכניס בו תיקונים. וכאן המקום להביא את דבריו המעניינים של פרופ' ש' ליברמן, יוונית ויוונית בארץ ישראל (ירושלים תשמ"ד), עמ' 169: "הנוסח הקדוש של המקרא הפכו בו יהודים, שיחס הכבוד והיראה שלהם בכל דבר שבאמונה אינו צריך הטעמה. נוסח כתבי הומירוס, אף הוא טכסט דתי, הפכו בו יוונים שלעומת היהודים מפורסמים היו בקלות ראשם אף בתחום הדת. דחייתן של שורות רבות משל הומירוס בידי זינודוטוס, אריסטופאנס מביזאנטיון, אריסטארכוס וכו' ורבים מנימוקים שניתנו להשמטות אלו מדברים בעדם". וראה גם שו"ת הרשב"א, מהדורת דימיטרובסקי, חלק א, סימן לו(ב), עמ' קיח.
8. ראה למשל פירושו לישעיהו ה, ט. בדומה לרד"ק, ראה שיטת אבן עזרא בספרו יסוד מורא, שער א.
9. הקדמה לפירושו לספר ישעיהו. וראה גם: נ"ה ויזל, בהקדמתו לספרו גן נעול, חלק א, עמ' ט; נ' רוזנבלום, המלבי"ם (ירושלים תשמ"ח), עמ' 102-100; אנציקלופדיה מקראית, כרך ח, עמ' 734 ואילך; שם, עמ' 737 ועוד.
10. לחלוקה בין הראשונים לאחרונים, ראה מ' אֵלון (לעיל, הערה 5), עמ' 41-40, 236, 905.
11. כתבי רבי ישראל סלנטר (ירושלים תשנ"ט), עמ' 246. חלק מן העניינים הנידונים במאמר זה נידונו בהרחבה במאמרי "עד דכליא רגלא דתרמודאי - על פרשנות מאמר פלוני ועל פרשנות בכלל", כתלנו טז (תשס"ד), עמ' 142. בעניינים אחרים, יש במאמר דידן יותר ממה שיש שם.
12. של"ה (שני לוחות הברית), תורה שבעל פה ה, ב. וראה גם מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד (ירושלים תשכ"ד), עמ' 18-17; י' טברסקי, "סידורו של ספר משנה תורה לרמב"ם - יסודות הלכתיים ופילוסופיים", דברי הקונגרס השישי למדעי היהדות, חלק ג, עמ' 179, בעמ' 187.
13. רבי אברהם ברבי עזריאל (בוהמיה, המאה הי"ג), ערוגת הבושם (מהדורת אורבך, מקיצי נרדמים, ירושלים תש"ז), חלק ב, עמ' 48. וראה שו"ת מהריל החדשות, עמ' רפט.
14. יד מלאכי, כללי הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג, כלל ג, בשם משפטי שמואל, סימן קכ. וראה שו"ת הרמב"ם (מהדורת פריימן, ירושלים תרצ"ד), סימן פב, בסוף השאלה, שהיו שלא הסתפקו בדקדוק כל תיבה בחיבורו של הרמב"ם, אלא הקפידו גם על קריאה נכונה ומדויקת של המילים.
15. ראה המקורות שהביא י' לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם (ירושלים תש"ך), עמ' 33-13, 246 ואילך; א' הכהן, "ציוו חכמים - פרק בלשונות הרמב"ם בספר משנה תורה", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 113. לפרשנות דברי הראשונים, ראוי לציין שגישה רווחת היא שכותב הטקסט התכוון בוודאי ליותר מן העולה מפשט דבריו. ראה המקורות שהבאתי במאמרי (לעיל, הערה 11), עמ' 153-152, ושם בהערות 40-38. כך, למשל, כותב הרב אהרן כהן: "כי הראשונים דקדקו מאוד, ואפילו במקום שלא כתבו זה בכוונה מיוחדת, יש להעמיס בדבריהם... כי כל דבריהם נאמרו ברוח הקודש" (בית אהרן, ירושלים תש"ך, הקדמה, עמ' 6). מנגד, חשוב לציין את אזהרתו של החזון איש, האומר: "צריך להיזהר מאד בזה. שאם באנו להעמיס בדבריהם רמזים יתר על המידה, לא נשאר בידינו" (ראה מה שהובא בשמו בספר אבי העזרי, לרב שך, חלק הפלאה. וראה גם איגרות חזון איש, תח-תט). וראה ביקורתו הנוקבת של ש"י עגנון על ההגזמה במשמעויות שיוחסו לדברי מנדלי מוכר ספרים בכתביו, העולה מן הסיפור הבא: "מעשה שעשו המורים נשף מנדלי... והרצה אחד ממורי יפו על מנדלי, שבכל הרצאתו לא קראו בשמו אלא הסבא. ולא נתקררה דעתו של המרצה, עד שאמר: כל מה שיש בתורה ובנביאים ובכתובים, יש בסבא. וכדי להדגים את דבריו, קרא מכתבי מנדלי לפי טעמי המקרא. ולא אמר לו אדם לאותו פתי: בלום פיך ושתוק" (מעצמי אל עצמי, ירושלים ותל-אביב תשל"ו, עמ' 123).
16. שו"ת אבני נזר, אבן העזר, סימן קכב. וראה גם הקדמת בנו, בעל "שם משמואל", לכרך המועדים.
17. שו"ת הרמ"א (מהדורת זיו), סימן ז, עמ' לד.
18. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ערך "אסמכתא", עמ' קה-קט.
19. ראה מ' אֵלון (לעיל, הערה 5), עמ' 243 ואילך ועמ' 254 ואילך. וראה ש' ליברמן (לעיל, הערה 7), האומר שהמדרש המקיים היה אחד מן ה"אמצעים המקובלים בעולם הספרות בזמן ההוא" (שם, עמ' 209), ומוסיף: "אילו היו אותן מידות הדרוש מלאכותיות פרי המצאתם של החכמים גופם, לא היו אסמכתות שלהם על המקרא מתקבלות על הדעת והיו נראות מוזרות בעיני הבריות. אבל באשר היה כאן שימוש באמצעים המקובלים בכל עולם התרבות של הימים ההם, נראו מידות המדרש של האגדה (וכל אסמכתות להלכה מן המקרא) כתפארת המליצה שהיתה מובנת לבני זמנם וקרובה ללבם" (שם, עמ' 210-209).
20. וראה מ' דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע, ויקרא, תשס"א, גיליון מס' 20. וראה גם תיק כא/5637, פד"ר, כרך ה, עמ' 132, ושם מובאות דעות אחדות בשאלה אם מי שיודע עדות ונמנע מלהעיד חייב לשלם את הנזק שנגרם עקב כבישת עדותו אם לאו.
21. תוספתא, שבועות ג, ח.
22. לעניין זה, ראה אֵלון (לעיל, הערה 5), עמ' 245-243.
23. זילברג (לעיל, הערה 12), עמ' 157. וראה גם דברי השופט מ' אֵלון, ע"ב 2/84, 3 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד לט(2) 225, בעמ' 293; ש' שילה, "על חוק יסודות המשפט - הערות והארות", שנתון המשפט העברי, יג (תשמ"ז), עמ' 366.
24. גור אריה, שמות יט, טו.
25. שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן רלב.
26. ח' כהן, "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", הפרקליט, ספר היובל (טבת תשנ"ד), עמ' 9, 11.
27. ראה למשל בג"צ 246/81 דרך ארץ נ' רשות השידור, פ"ד לה(4) 1, בעמ' 17; בג"צ 547/84 עוף העמק נ' המועצה המקומית רמת ישי, פ"ד מ(1) 113, בעמ' 144; בג"צ 142/89 לאור נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד(3) 529, בעמ' 544. וראה גם דברי השופט הולמס, שהובאו ע"י השופט ברק במאמרו, "כוונת המחוקק מציאות או דמיון?", הפרקליט לו (תשמ"ד), עמ' 165, הערה 8, ובמקורות הנוספים שנזכרים שם.
28. בר"ע 277/82 נירוסטה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 826, בעמ' 831. וראה גם א' ברק, פרשנות במשפט, חלק ב, פרשנות החקיקה (תשנ"ג), עמ' 597-595, וההפניות הרבות המובאות שם.
29. ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701, בעמ' 706.
30. ראה נ' כהן, "כהן ונביא", ספר זיכרון לחיים כהן, קרית המשפט ג (תשס"ג), עמ' 75, בעמ' 77; וראה ד' ליבאי, "מורה דרך ומורה חיים", שם, עמ' 83, 85. וראה גם ח' כהן, "חומר הכנה", ספר אורי ידין (ירושלים תש"ן), עמ' 79, בעמ' 84-83.
31. ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, בעמ' 727. וראה גם: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שנייה, ירושלים תש"ן), עמ' 50-49; א' לבונטין, "חידת שני העולמות", מחקרי משפט טז (תשס"א) 7, בעמ' 9-8.

---

---