משה רבנו כנאמן האולטימטיבי

בסיום פרשת בהעלותך, מספר הכתוב על תוכחת הקב"ה למרים ולאהרן על שדיברו סרה במשה רבנו בעניין האישה הכושית שנשא. כמו שנאמר:

ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם, ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמֻנת ה' יַבִּיט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר יב, ו-ח).

פרשנים ודרשנים רבים התלבטו בהסבר ייחודו של משה, ובעיקר בפירוש המאמר "בכל ביתי נאמן הוא". מה פשר אותה נאמנות? והוצעו תשובות הרבה לדבר¹. נאמר במדרש:

משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו אפוטרופין הרבה, זה ממונה על חפץ זה ואחד ממונה על כולן. כך יש מלאך ממונה על האש וזה על הברד, ומשה שלט בכולן².

על פי הסבר זה, נאמנותו של משה הייתה "אפוטרופסות על", מעין ממונה על האפוטרופסים. ומדרש אחר אומר:

משל למה הדבר דומה? לעשיר שקנה קרקעות, וכותב אונאות [=שטרות] לשם אחר. אמרו: עכשיו הוא אומר שלו הם. אמר ליה: נאמן הוא. כך הקב"ה ברא העולם מתוך התורה וקראה לשמו של משה, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב). אמרו לו: עכשיו יהא אומר אף אני שותף בעולמו. אמר הקב"ה: בכל ביתי נאמן הוא³.

הדוגמה בהסבר זה מדברת על מי שרשם מקרקעין על שם מכּר ממכריו. כשנשאל אם אינו חושש שיטען המכּר שהמקרקעין שלו הם, השיב שהלה נאמן. ואף הקב"ה לא חשש שמא יטען משה רבנו שהוא נותן תורה לישראל משום שהוא נאמן.

משני המדרשים הללו, אנו למדים שהסבר אפשרי למונח נאמן הוא 'מעין אפוטרופוס' שניתן לסמוך עליו יותר מאפוטרופוס רגיל⁴. פירוש זה עשוי גם להסביר תופעה שכבר עמדו עליה חז"ל, הדמיון בין משה לשמואל.

רק על שני אישים אומר הכתוב שהיו נאמנים, על משה רבנו ועל שמואל, שנאמר עליו: "וַידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'" (שמואל א ג, כ).

משה רבנו אומר בדברו על עצמו ועל יחסיו עם בני ישראל: "לא חמור אֶחָד מהם נשאתי, ולא הֲרֵעתִי את אַחַד מהם" (במדבר טז, טו).

ושמואל אומר גם הוא בשיחה עם בני ישראל בעת הכתרת המלך: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי, ומיד מי לקחתי כפר וְאַעלים עינַי בו, וְאשיב לכם. וַיאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו, ולא לקחת מיד איש מאומה" (שמואל א יב, ג-ד).

האמת היא שדברי משה ושמואל מעוררים תמיהה. וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו או שמואל גנבו או גזלו את אנשי ישראל? תמיהה זו כבר תמהו הדרשנים. וזה לשונם:

אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: מה, עשאו ליסטים, שיאמר "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי"? אלא כך אמר להם שמואל: אמר לי הקב"ה: "עגלת בקר תקח בידך" - לא משל ציבור הייתי צריך ליטול? אלא משלי לקחתי אותה. "את שור מי לקחתי ואת חמור מי לקחתי" - החמור שהייתי מסובב בו בעיירות ושופט את ישראל משל מי היה? לא משלכם היה, אלא משלי היה⁵.

ומעין זה נאמר במדרש הגדול⁶:

"לא חמור אחד מהם נשאתי" - כמו שאמר שמואל: "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי". ולפיכך הכתוב שוקלן כאחד, שנאמר: "אם יעמוד משה ושמואל לפני" (ירמיהו טו, א) - לפי ששניהם לא נהנו משל ציבור כלום... תנא: אפילו בריכות מים של רבים לא היה שמואל שותה ממנה.

ההסבר הוא לכן שאיש לא סבר שפשעו משה ושמואל, אלא שטענת משה ושמואל לא הייתה שלא גזלו, אלא שוויתרו אפילו על מה שהיה מגיע להם מן הרבים לכל הדעות. לא רק שלא נטלו שכר ראוי ומוצדק, אלא אפילו את ההוצאות לטובת הרבים הוציאו על חשבונם.

אלא שמשה ושמואל אינם יכולים ללמד על הכלל. והשאלה שלפנינו היא: מה דינו של נאמן? האם אפוטרופוס צריך לקבל שכר על פעולותיו או שיש לדרוש ולחפש אפוטרופסים חינם? לצורך כך, נברר את העמדה ההלכתית, נשווה אותה לעמדת המשפט האנגלו-סקסי, נבדוק את עמדת המשפט הישראלי, וננסה להציע פתרון משפטי הנראה לנו ראוי יותר.

הכלל: נאמן פרטי מקבל שכר ולא נאמן צדקה

המונח אֶפוטרופוס, הנהגה לעתים אֶפיטרופוס, מקורו ביוונית, ומשמעותו "ממלא מקום האב [=ביוונית פטר]". אולם עם הזמן הורחבה משמעות המונח והוא מציין 'כל מי שממונה על רכוש הזולת ומותר לו לעשות בו כבשלו'. האפוטרופסות/נאמנות מתייחסת לממונים על נכסי יתומים, על הקדשות, על נכסים נטושים, על נכסים של אסירים, ועוד⁷.

נהוג להבדיל בין נאמנות פרטית לנאמנות צדקה. בנאמנות פרטית, הנאמן דואג לאינטרסים לגיטימיים של אדם פרטי, כגון מי שנוסע למדינת הים וצריך מי שידאג לנכסיו בהיעדרו או מומחה לטפל בהם וכיוצא בזה. לעומת זאת, בנאמנות צדקה, מטרת הנאמנות היא צדקה ציבורית או נאמנות על נכסי מי שאינם יכולים לדאוג לעצמם, כגון יתומים או חולים⁸.

אין חולק לאורך כל הספרות ההלכתית שזכותו של כל נאמן לקבל שכר, זכותו לבקש שכר ולהתנות על כך. ואם התנה והסכימו ממניו לתנאיו, בין בית דין, בין אבי היתומים, בין בחוזה בין בכל דרך שהיא - תנאו קיים. אך מה דינו של אפוטרופוס שלא נקצב שכרו מראש, והוא תובע אותו למפרע, בדרך כלל עקב סכסוך בינו לבין הנהנים.

בשאלה מפורסמת, נשאל ה"נודע ביהודה" בעניין דומה. אפוטרופוס ליתומים טרח הרבה בעסקיהם ובין השאר הִלווה חלק מכספם לאדם שנחשב להגון וישר בלא משכון. יצא הלווה למסע עסקים ועקבותיו נעלמו, ויש חשש שנשדד ונרצח. בני משפחת היתומים תבעו את האפוטרופוס לדין תורה, והלה תבע בתביעה נגדית שכר טרחה על מה שעשה למען היתומים בלא תמורה. והשיב ה"נודע ביהודה":

מה שתובע האפוטרופוס שכר טרחה, נראה פשוט, כיוון שלא התנה מתחלה, אין לו שכר, ובפרט שהוא לו לחשיבות שמינוהו בי דינא, וגם מצוה קא עביד [=שמינוהו בית דין, וגם מצווה הוא עושה], מסתמא נתרצה בלי שכר⁹.

תשובה קצרה זו מסבירה את ההיגיון ההלכתי בפסיקה שסתם אפוטרופוס צדקה אינו זכאי לשכר על אף שהוא משקיע זמן ומאמץ. ושתי סיבות יש לדבר: ראשית, מינוי על ידי בית דין נחשב למינוי של כבוד, וזה הוא השכר. שנית, אנשים מסכימים למינויים אלו מתוך רצון לעשות מצווה, ולכן הם מוותרים על השכר. הכבוד והמצווה מהווים סיבות מספיקות לעבודת הנאמן חינם. לכן סתם נאמן צדקה אינו אמור ליטול שכר¹⁰.

הסבר זה נכון במינוי על יתומים ובכל נאמנות צדקה. אולם מה הדין בנאמנות פרטית שאין בה מצווה מיוחדת? הכלל במשפט העברי הוא כי מי שעוזר לזולת, מצפה בדרך כלל לקבל שכר. כדברי הרמ"א: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי, הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו"¹¹.

וכן הוא גם בסתם נאמנות פרטית. הלכה זו נלמדת בעניין מי שנשבה והניח נכסי מקרקעין, ונשאלה השאלה: מי יטפל בנכסיו? אפשר כמובן להשכירם, אך יש חשש שידאג השוכר לרווחים מיידיים ויזניח את המקרקעין. עקרונית, אחריות בית דין לדאוג לאפוטרופוס, אולם ההנחה היא שאי אפשר למצוא מי שיעשה זאת בלא שכר. ובלשון התלמוד¹²: "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן [=אפוטרופוסים לבעלי-זקן, כלומר בוגרים - אין ממנים]". לכן, עדיף למנות אחד מקרוביו של השבוי. וזה לשון הטור בעניין זה¹³:

שבוי שנשבה והניח כאן נכסים, מוטל על בית דין לשקוד בתקנתן שלא יפסידו נכסיו, ואין להם רשות ליתנם לאריס, שכיון שאין מי שיעיין עליו, לא יכוין אלא להרבות בפירות, ולא יחוש אם מפסיד הקרקע. לפיכך, אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופא על הנכסים, להשתדל בהן להעמיד עליהם אריס, והוא יעיין עליהם תמיד, שיעבדם כראוי - אין תקנה גדולה מזו, וימנו אותו אפוטרופוס. אבל דבר זה אינו מצוי, שלא ימצאו מי שיעשה זה, שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה, אבל לגדולים לא יעשה. לפיכך, אין בית דין מצווין לבקש על זה, כי לא ימצאו.

אמנם רוב הפוסקים סוברים כי אם יש מי שמוכן להיות אפוטרופוס חינם, הרי זה רצוי. אך יש גם מי שסבור כי אין להתיר אפוטרופוס כזה כלל, משום שיש לחשוש שכוונותיו אינן מהוגנות ושהוא רוצה לקבל שכר בעקיפין¹⁴.

החריג: שכר לנאמן צדקה

בעניין שכר חריג לנאמן צדקה, ההלכה ברורה וחד-משמעית, ואין מי שחולק עליה. יש הסכמה גורפת בין כל הפוסקים, מן הראשונים ועד האחרונים, בעניין נאמן צדקה. אם בית דין רואה צורך בכך לטובת העניין, אפשר וצריך לתת לו שכר. השכר יכול להינתן הן כאחוזים והן כשכר קבוע, כדברי הרב עוזיאל: "רשאים בית דין להקציב פרס [=שכר] בצורת אחוזים למאה מהרכוש או פרס חדשי קבוע לאפוטרופוס... אם יראו שיש בזה תועלת ליתומים"¹⁵. וסיכם את ההלכה בקצרה בעל "ערוך השולחן". וזה לשונו¹⁶:

יש רשות לבית דין לשלם לאפוטרופוס מנכסי היתומים בעד טרחתו, כשרואין שזה ראוי למנותו לאפוטרופוס, ורק לפי מצבו אין ביכולתו לעזוב עסקיו ולעסוק בנכסי היתומים, ולהשיג איש כזה בחנם אין להשיג, או שרואים שאם יטילו על אחד לעשות בחנם, ייפסדו נכסי היתומים - יש רשות בידם לשלם לאפוטרופוס בעד טרחתו כפי ראות עיניהם... ורשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים, אם רואים בית דין שזהו לתועלתם, כדי שיהיו דבריו נשמעים.

גם כאן ההיגיון פשוט. ברור שעדיף נאמן צדקה הגון ויעיל שאינו מקבל שכר, אך רוב בני אדם אינם יכולים לפנות מזמנם ולהשקיע מאמץ לטובת היתומים, משום שהם צריכים לדאוג לפרנסתם. ממילא, אין מנוס מלקצוב לנאמן צדקה שכר, ואפילו שכר רב, ובלבד שהדבר לטובת העניין.

לכן, ההלכה בנוגע לשכר הנאמן פשוטה היא. בנאמנות פרטית, ההנחה היא שסתם נאמן מקבל שכר. יש אפילו שסברו שצריך להיזהר מנאמן שאינו מקבל שכר, אך דעת הרוב היא כי אם ניתן למצוא נאמן כשר חינם, עדיף הדבר לנאמנות (משיקולי חיסכון). אלא שבפועל, קשה למצוא נאמן כשר חינם.

ולעניין נאמן צדקה, ההלכה היא שאינו מקבל שכר. שכרו הוא הכבוד שבחרו בו כאפוטרופוס והמצווה שהוא נהנה מעשייתה. אלא שבית דין רשאי לתת לו שכר, אם טרחתו רבה מדי, וברור שלא יימצא אפוטרופוס כשר חינם. לדעת הכול, בית דין אינו מוגבל בעניין זה, והוא רשאי לקצוב לנאמן שכר כראות עיניו, ואפילו בניגוד לתנאי הנאמנות¹⁷.

המשפט האנגלי והמשפט האמריקני

במשפט האנגלי, הכלל היה מאז ומעולם שהנאמן אינו מקבל שכר. הנאמנות נתפסת כמעשה חסד של הנאמן עם יוצר הנאמנות ועם נהניה. אף אין הבחנה בין נאמן פרטי לבין נאמן צדקה. נאמנות צדקה נתפסה כמקרה ייחודי של נאמנות פרטית. הכלל הפשוט והברור קבע:

Trustees are not, however, permitted to receive payment of acting as trustees, they are not entitled to any remuneration¹⁸.

עם הזמן התפתחו חריגים לכלל זה: כשהנאמנות היא מעיסוקיו המקצועיים של הנאמן; כשנקבעה בתנאי הנאמנות זכות הנאמן לשכר; אם החוק שעל פיו פועל הנאמן קובע הסדרים לתשלום שכר; וכמובן, אם החליט בית המשפט לקבוע לו שכר. נציין כי בכל שיטות המשפט, יכול הנאמן לפנות לבית המשפט ולבקשו לקצוב לו שכר.

טעמים הרבה ניתנו לכלל זה, ועיקרם הטענה שמתן שכר לנאמן עלול לפגוע בנכסי הנאמנות עקב שכר מופרז או עקב ניגוד אינטרסים אחר בין הנאמן מקבל השכר לבין הנאמנות. אולם נראה שהסיבה לדין זה היא היסטורית בעיקרה.

על פי המקובל, החלו דיני הנאמנות עם מסעי הצלב בצאתם של אצילים למלחמות בארץ הקודש. היוצאים למסע דאגו לרכושם, והפקידו אותו בידי חברים ממעמד זה. לעמיתיהם לא הייתה בעיה כלכלית, וקבלת שכר לא הייתה רלוונטית. כל דיני הנאמנות האנגליים מתאימים לחברה שיש בה בעלי הון שאינם טרודים לפרנסתם, חברה שיש בה מעמד גבוה שחלק מחובותיו הרשמיים הם עזרה לידידים ולציבור. רק על רקע זה, ניתן להסכים ולדרוש שהנאמן לא יקבל שכר (וממילא תישאר השליטה בנאמנויות בידי אותו מעמד)¹⁹.

אין פלא שכלל זה שונה אף בארצות בעלת מורשת משפטית אנגלית. באוסטרליה למשל נקבע מתחילה שהנאמן אינו זכאי לשכר. ברבות הימים, התברר שלא ניתן לעמוד בכלל זה, ונוצרו חריגים לו, והם הפכו בסופו של דבר לכלל המקובל²⁰.

בארצות-הברית, הכלל הנוהג כיום הפוך לכלל האנגלי. הטענה היא כי דווקא הענקת שכר עשויה להמריץ את הנאמנים להקדיש זמן ומאמץ לנאמנות. אשר על כן, נאמן זכאי לשכר עבור עבודתו. יש רק שני יוצאים עיקריים מן הכלל. הראשון הוא, כשנאמר בפירוש בתנאי הנאמנות שהנאמן אינו זכאי לשכר; והשני, כשהנאמן הפר את חובת הנאמנות. ואפילו במקרה זה, בית המשפט יחליט בדבר שכרו של הנאמן הסורר, והוא רשאי לאשר את שכרו על אף התנהגותו²¹.

המשפט הישראלי

מסיבות היסטוריות גרידא, קלט המשפט הישראלי דווקא את ההלכה האנגלית על אי-מתן שכר לנאמן, תוך אי-התייחסות לכל ההתפתחות בעולם האנגלו-סקסי. שלא לדבר על ההתעלמות הגמורה מהלכות המשפט העברי. סעיף 8 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, קובע במפורש: "נאמן אינו זכאי לשכר בעד מילוי תפקידיו"²². המשפט הישראלי אינו מבדיל בין נאמנות פרטית לנאמנות צדקה, ובשני המקרים הנאמן אמור למלא את תפקידו לשם שמים²³. יש הטוענים שסעיף זה הוא אחד הגורמים הישירים למצבם הבעייתי והקשה של ההקדשות בישראל²⁴.

יש להצטער על שמנסחי הקודקס האזרחי החדש המוצע לא מצאו לנכון לתקן כלל זה. ועל אף שמו העברי (הצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006), תזכיר הקודקס החדש משקף הסדר אנגלי עתיק יומין²⁵. הקודקס החדש מתייחס רק לנאמנות פרטית, שהרי המגמה היא להפריד לחלוטין בין נאמנות פרטית רגילה לנאמנויות צדקה (תיקון מבורך לכשעצמו). אולם משום מה, דווקא בנאמנות פרטית לגמרי, נשאר בעינו הכלל שהנאמן אינו אמור לקבל שכר²⁶. נותר רק לקוות שבדרך הארוכה מתזכיר לחוק מחייב, יתוקן גם עניין זה.

סיכום

על פי ההלכה, יש הבדל בין נאמנות פרטית לנאמנות צדקה: בנאמנות פרטית, סתם נאמן מקבל שכר; ואילו בנאמנות צדקה, סתם נאמן אינו מקבל שכר. אולם גם בנאמנות צדקה, אם יש בה טורח, וברור שיקשה למצוא נאמן מקצועי שיוכל לפעול בהתנדבות, רשאי בית הדין, ולעתים אף חובה עליו למנות נאמן בשכר. הכלל הפשוט והבהיר הוא: טובת הנאמנות צריכה לעמוד לנגד עיני בית הדין.

המשפט הישראלי עדיין כבול להלכות עתיקות של המשפט האנגלי, ובהן ההלכה שכל נאמן אינו זכאי לשכר²⁷. הלכות אלו כבר שונו במשפט האמריקאי ובשיטות משפט אנגלו-סקסיות, משום שאינן מתאימות לחברה שוויונית ואף גורמות נזק. לא נותר לנו אלא לקוות שהללו יתוקנו גם במשפטנו, ויפה שעה אחת קודם.

הערות:

* ד"ר אברהם נ' טננבוים הוא שופט בית המשפט השלום (תעבורה) בירושלים ומרצה במכללת שערי משפט.
1. קשה ללמוד על הביטוי מהופעותיו במקרא, שכן המקרא משתמש בביטוי "נאמן" בחסכנות יתרה, והוא בא בכל התורה פעם אחת בלבד, בפרשתנו, בהתייחסות למשה רבנו. וגם בתנ"ך כולו אין שימוש נרחב בו, והוא מזדמן בכל התנ"ך שתים-עשרה פעמים, כולל: בית נאמן ולב נאמן.
2. ילקוט שמעוני השלם, מהדורת וגשל, פרשת בהעלותך יב, ד-ח, כרך ג, במדבר דברים, עמ' צז.
3. שם.
4. אולי משמעות זו של נאמן הביאה את המתרגם הרשמי בימי המנדט להשתמש במילה זו. ואפשר גם שנבחרה מילה זו בגלל התאמתה למילה האנגלית trustee. בכל מקרה, משנות העשרים של המאה הכ', בא במשפט הישראלי מונח זה תמורת אפוטרופוס, המונח השגור בספרות ההלכתית. קיימים גם מונחים אחרים: שליש, גבאי צדקה ועוד, אך לענייננו נשתמש בעיקר במונחים נאמן ואפוטרופוס בלא הפרדה ביניהם.
5. קטעי מדרש והגדה, גנזי שעכטער, תרפ"ח, עמ' 129.
6. מדרש הגדול, במדבר, פרשת קרח טז, יא.
7. ב"צ מאיר חי עוזיאל, שערי עוזיאל, חלק א, הלכות אפוטרופסות, עמ' 14-13.
8. נציין כי חלוקה זו אינה מופיעה בהלכה בצורה חד-משמעית והכינוי הרווח למה שנקרא נאמנות צדקה הוא הקדש. אך בחרנו להשתמש בה בשל נוחותה והתאמתה למונחים המקובלים במשפט המודרני. לתיאור קצר וכללי של הלכות הקדשות, ראה: א"צ שינפלד, "על ההקדשות הדתיים במדינת ישראל", פרשת השבוע, בחקתי, תשס"ג, גיליון מס' 122; י' אונגר, "על הנאמן ואישיותו המשפטית של ההקדש", פרשת השבוע, פקודי, תשס"ג, גיליון מס' 113. על הקדשות בישראל, ראה: א' טננבוים וא' קפלן, "הקדשות בישראל - הדין הרצוי והמצוי", שערי משפט (אייר תשנ"ז) א(1), עמ' 89-67; א' טננבוים וא' קפלן, "מקרקעי הקדש יהודים בישראל - מבוא היסטורי, חברתי, ומשפטי", מקרקעין (2003), כרך ב, מס' 6, עמ' 18-3.
9. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, חושן המשפט, סימן לד.
10. דברים דומים אומר גם המאירי (בחידושיו לגיטין נב ע"א) בעניין האפוטרופסות: "ומכל מקום, כל שלא התנה, אינו נוטל כלום בריווח".
11. הגהת הרמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסד, סעיף ד. נציין שבכלל זה נעשו שימושים רבים, כגון הצדקת תשלום דמי שדכנות לשדכן אפילו כשלא התנו מראש. ראה שו"ת מהר"ם בריסק, חלק א, סימן סז.
12. בבא מציעא לט ע"א.
13. טור, חושן משפט, סימן רפה.
14. הרא"ה מובא בנימוקי יוסף לבבא מציעא לט ע"א (כב ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה לא מוקמינן.
15. ב"צ מאיר חי עוזיאל, שערי עוזיאל, חלק א, הלכות אפוטרופסות, עמ' קכט.
16. י"מ אפשטיין, ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רצ, סעיף ח.
17. כך, למשל, בשטר הקדש מסוים, הקדישה המנוחה נכסים רבים במטרה להשכירם ולחלק את דמי השכירות לעניים. אחד מתנאי ההקדש היה שה"גובה" של דמי השכירות יקבל שני אחוזים מסכום ההקדש כשכר טרחה. לאחר שנים אחדות, התברר שהשכר המקובל בשוק הוא עשרה אחוזים ואין למצוא אדם שיסתפק בשכר מופחת. בית הדין התיר שכר זה על אף התנאי בשטר ההקדש. ראה לעניין זה, י"פ אדלר (עורך), בשערי בית הדין, כרך א, ירושלים תשנ"ט, עמ' 87.
18. J. G. Riddall, The law of Trusts, Fifth Edition, Butterworths, London, 1996, p. 292.
19. באופן דומה, לא שולם באנגליה שכר לחברי הפרלמנט, והשירות בו נתפס כהתנדבות. התוצאה הייתה שנציגי מעמד הפועלים, שאינם בעלי הון, לא יכלו מעשית לשבת בפרלמנט, והאינטרסים של המעמד השולט נשמרו ביתר קפדנות. הדמיון לנאמנים ברור.
20. H. A. J. Ford & W. A. Lee, Principles of the Law of Trusts, 2nd ed., 1990.
21. Restatement of the Law, Trusts 2D Clauses 242&243 p. 605-613.
22. ויש גם חריגים בהמשך הסעיף, וזה לשונו: "נאמן אינו זכאי לשכר בעד מילוי תפקידיו, זולת אם מילוים היה מעיסוקיו; אולם רשאי בית המשפט להקציב לו שכר, אם ראה שהדבר מתחייב מהיקף תפקידיו כנאמן".
23. לפירוט ופרשנות של סעיף זה, ראה ש' כרם, נאמנות, מהדורה רביעית, ת"א, 2004.
24. על ביקורת מקיפה של הסדר נאמנות הצדקה הישראלי ועל רפורמה מוצעת, ראה א' טננבוים וא' קפלן, "הקדשות בישראל - הדין הרצוי והמצוי" (לעיל, הערה 8), עמ' 89-85.
25. תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006. דברי הסבר לתזכיר, פורסמו באתר משרד המשפטים, www.justice.gov.il.
26. סעיף 579 לתזכיר, המשקף את סעיף 8 לחוק הנאמנות הנוכחי בשינויי נוסח.
27. אימוץ חוק הנאמנות האנגלי בישראל הוא רק אחד מכמה דוגמאות שהמחוקק הישראלי אימץ בהן הסדרים גרועים שאינם מתאימים לחברה הישראלית וזנח הסדרים הלכתיים טובים יותר. ראה לעניין זה, א' טננבוים, "על מעמדו הראוי של המשפט העברי", שערי משפט (תשס"ד) ג(2) עמ' 423-393. המאמר פורסם גם באתר המכללה: http://www.mishpat.ac.il/objects/ktav8-6.pdf

---

---