מבוא

ספר במדבר הוא ספר המשברים, המרידות ואי-השקט הפוליטי, המדיני והדתי של עם ישראל עוד בטרם היותו לעם ריבוני בארצו. העם מתאונן רע באוזני ה' ונענש קשות כשבערה בם אש ה' (במדבר יא, א-ג); העם מתאווה לבשר ונענש בקברות התאווה (שם, ד-לה); קורח ועדתו מערערים על מה שהם רואים כהגמוניית ההנהגה של משה ומשפחתו, וסופם ידוע (פרק טז); העם אינו מפסיק להתלונן, על כי "מים אַין לשתות" (כ, א-יג) ועל שנפשו "קצה בלחם הקלוקל" (כא, ד-ט); העם זונה אחרי בנות מדין, וזמרי - נשיא בית אב לשמעוני - אף אינו נמנע מלהתריס בפומבי נגד משה ואהרן כשהוא מכניס לעין כול נסיכה מדיינית אל תוך אוהלו (כה, י-יח). אחד מרגעי השיא במרידותיו של עם ישראל במדבר בא בפרשת השבוע בסיפור חטא המרגלים:

ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז, הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו, נתנה ראש ונשובה מצרימה. ויפל משה ואהרן על פניהם, לפני כל קהל עדת בני ישראל. ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם. ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר הִוא זבת חלב ודבש. אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראם. ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים, וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד, א-י)

מרידה חמורה זו בה' הביאה לעונש חמור במיוחד, העם החוטא נמק במדבר ורק בניהם אחריהם זכו להיכנס לארץ ישראל. ספר במדבר בכלל ופרשת חטא המרגלים בפרט הם אפוא הזדמנות טובה לעסוק בעברת ההמרדה וביחס בינה לבין המושג הידוע במקורות ישראל, "מורד במלכות".

על עברת ההמרדה במשפט הישראלי

ההמרדה היא העברה הראשונה הנזכרת בחוק העונשין, התשל"ז-1977, בפרק "פגיעות בסדרי המשטר והחברה". העונש הקבוע בחוק על עברה זו הוא עד חמש שנות מאסר (סעיף 133 לחוק). וכך מוגדרת עברת זו בסעיף 136 לחוק:

לענין סימן זה, "להמריד" הוא אחת מאלה:

(1) להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין;

(2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין;

(3) לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ;

(4) לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין.

מנוסח הסעיף עולה שפליליות המעשה לפי ס"ק (1) אינה בשנאה, בבוז או באי-הנאמנות שחש האדם כלפי רשויות המדינה, אף לא, לפי ס"ק (2), בעובדה שהאדם מבקש להשיג בדרכים לא כשרות דבר שיסודו בדין (אם הדרך הבלתי כשרה עולה לכדי עברה פליליות, היא יכולה כמובן להיות עילה להעמדה לדין), גם תחושת אי-הרצון ומורת הרוח אינה עברה לפי ס"ק (3), ותחושת האיבה כלפי חלקים באוכלוסייה גם היא אינה בגדר עברה לפי ס"ק (4). פליליות מעשה ההמרדה היא שהאדם מבקש להניע בהתנהגותו אחרים לחוש את מה שהוא חש או לפעול נגד החוק, דבר העלול להביא לערעור הסדר המדיני, שלטון החוק ואושיות החברה. ומכאן להגדרת העברה כ"המרדה", כלומר המרדת אחרים (בבניין הפעיל), ולא "מרידה".

הגדרה זו גורפת ביותר והיא לוכדת ברשתה שלל התנהגויות, שלא רק שאינן נתפסות כאסורות במשטר דמוקרטי אלא נתפסות כרצויות, כגון ביקורת השלטון. על כן, חשוב לקרוא יחד עם סעיף ההגדרה את סעיף 138 המסייג אותו למעשה והמגדיר מהי ביקורת חוקית ומהי תעמולה חוקית:

אין רואים מעשה, נאום או פרסום כהמרדה, אם מגמתם אינה אלא אחת מאלה:

(1) להוכיח שהממשלה הוטעתה או טעתה במעשה שעשתה;

(2) להוקיע טעויות או פגמים בדיני המדינה או בסדריה, או במוסד ממוסדותיהם שהוקמו כדין, או בסדרי השלטון והמשפט, והכל כדי להביא לידי תיקון הטעויות או הפגמים;

(3) לשכנע את אזרחי המדינה או יושביה שינסו להביא בדרכים כשרות לשינוי דבר שיסודו בדין;

(4) להוקיע, מתוך מגמה לסלק, דברים המעוררים או העלולים לעורר מדנים או רגשי עוינות בין חלקים שונים של האוכלוסין¹.

מורד במלכות במקורות המשפט העברי

מקורות המשפט העברי קובעים שמרד במלכות הוא עברה חמורה נגד השלטון, והמלך רשאי אף לגזור על המורד עונש מוות. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה²:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא - חייב מיתה, ואם רצה להרגו - יהרג, שנאמר: "כל איש אשר ימרה את פיך" (יהושע א, יח). וכן כל המבזה את המלך או המחרפו - יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא. ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד. ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון. ואם הפקיר - הרי זה גזל³.

יש לשים לב לעובדה שנשוב ונעמוד עליה בהמשך דברינו, שבמשפט העברי, להבדיל מן החוק, השפעת המורד על אחרים אינה חלק מהגדרת עברת המרידה, אף על פי שייתכן שהחשש מפניה הוא שעומד ביסודה והוא שמסביר את ההתייחסות אליה בחומרה כה גדולה. לעת עתה, נשאל אם יש להלכה זו נגיעה כלשהי למציאות של ימינו, כשהמשטר הוא דמוקרטי ולא מלוכני. דומה שכדי לברר שאלה זו, עלינו להתמקד בשתי שאלות משנה:
א. האם ממשלה נבחרת במשטר דמוקרטי דינה כדין המלוכה וחלים לגביה דיני מורד במלכות?
ב. מהי מרידה במלכות? האם די בהתבטאות נגד מדיניות השלטון כדי להגדיר את המעשה כמרידה? האם ביזוי ראשי המדינה, קללתם, איום על חייהם וכיוצא בזה נחשבים למרידה? האם סירוב לציית לחוקי השלטון הוא בגדר מרידה? או שמא רק קריאה לציבור להתקומם ולהביא להפלת הממשלה בדרכים לא חוקיות או אף בדרכים דמוקרטיות היא מרידה?

האם דין ממשלה נבחרת כדין מלוכה?

רבי דוד בן זמרא (מצרים, המאה הט"ז), בפירושו להלכת הרמב"ם שהובאה לעיל, כותב לעניין הגדרת מלך:

והאי מלך [=ומלך זה], היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל. אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה - אין ישראל חייבין לשמוע אליו. והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות.

מדבריו ניתן להבין שהמלך שחייבים לציית לו ולקבל את מרותו אינו רק מלך שהומלך מגבוה על ידי נביא⁴, אלא אף מלך שהומלך בהסכמת האומה⁵. ולא זו אף זו, פוסקי ההלכה מוכיחים שגם בשעה שהיה בישראל משטר מלוכני, אף אם נתמנה המלך על ידי נביא, ינק המלך את סמכותו מהסכמת העם⁶. בהתאם לתפיסה זו, קובע הרב קוק⁷ שכשאין בישראל מלך, כל משטר המקובל על האומה בא במקומו. וזה לשונו:

נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה... למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם.

לפי זה, ניתן לקבוע לכאורה, שמרידה במשטר הנוהג על פי הסכמת העם כמוה כמרידה במלכות. למסקנה זו מגיע גם הרב י' אפשטיין במאמרו בעניין "מורד במלכות"⁸, אם כי הוא מהסס בדבר ומבקש על כל פנים לצמצם את היקפה של עברת המרידה בשלטון שאינו מלוכני. וזה לשונו:

במורד בשלטון שאינו מלך צריך בירור האם תהיינה לשלטון כל סמכויות שפיטת מורד. נראה שלמלך סמכויות נרחבות, עד כדי כך שהפוגע בכבודו או ממרה מצוותו בדבר הרשות נידון כמורד. אולם לסמכות שלטונית אחרת על פי מידת קירבתה למלכות לפי מידת הסמכויות שניתנו לו על ידי העם תהיינה סמכויותיו כלפי מורד. ברור, שבשלטון בימינו אין אדם שפגיעה בכבודו או המרת צוויו תחשבנה כמרידה. רק מלך או שופט, שבאישיותו מתרכזת כל המהות הלאומית, יש בפגיעה בו או בדבריו משום מרידה. עם זאת יסוד הענין של פריקת עול קיים אף בימינו.

דברים אלה מחייבים אותנו לדון בהגדרת המרידה ולשאול אם אמנם הגדרה זו הולמת משטר דמוקרטי.

להגדרת המרידה

הגדרת מרידה במלכות המצויה במקורות המשפט העברי מצד אחד רחבה יותר מעברת ההמרדה שבחוק הפלילי הישראלי, אך מצד שני מצומצמת יותר. כפי שראינו לעיל, החוק מגדיר את העברה על פי ארבע חלופות: שתי החלופות הראשונות (ואולי אף החלופה השלישית) עניינן מי שמבקש לגרום לאחרים לזלזל במוסדות השלטון או בציות לחוק או לפגוע בו; ואילו החלופה האחרונה עניינה מי שמבקש לעורר מדנים בין חלקי האוכלוסייה.

המשפט העברי אינו מגדיר את המרידה לפי מידת השפעתה על אחרים אלא לפי מידת פריקת עול השלטון המתבטאת במעשה עצמו. בעניין זה, ההגדרה דרקונית, משום שלכאורה, כל עברה על חוק כלשהו של המלך היא כבר בגדר מרידה, כפי שעולה מדברי הרמב"ם⁹:

אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך¹⁰ או שלא יצא מביתו ויצא¹¹ - חייב מיתה. ואם רצה להרגו - ייהרג.

ממאמרו של הרב אפשטיין עולה שהוא מתחבט הרבה בעניין זה: מצד אחד הוא כותב בהיגיון בריא שאין לדבר על מורד במלכות אלא רק אם נעשתה העברה מתוך כוונה לפרוק את עול השלטון, ולא מתוך תיאבון; אך מצד שני, הוא חייב להודות שעולה מן המקורות כי גם עברה כלשהי על מצוות המלך נחשבת כמרידה, כפי שהיה עם שמעי בן גרא שהפר את ציוויו של שלמה, שהגביל את חופש התנועה שלו ואסר עליו לצאת מתחומה של ירושלים, ומשום כך הוצא להורג. והלוא לא הייתה במעשהו של שמעי כוונת מרידה, אלא מניע אישי לגמרי גרם לו לצאת מירושלים, כיוון שלא עמד בפיתוי לצאת ממנה להחזיר את עבדיו שברחו מביתו.

לדברי הרמב"ם, גם ביזוי המלך נחשב למרידה בו. וזה לשונו:

וכן כל המבזה את המלך או המחרפו, יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא.

גם זה מרחיב הרבה יותר מן החוק¹². הרמב"ם רומז כאן למסופר על דוד המלך בספר שמואל בשעה שברח מפני אבשלום בנו שהצליח להמריד את העם נגדו:

ובא המלך דוד עד בחורים, והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל. ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד, וכל העם וכל הגבּרים מימינו ומשמאלו. וכה אמר שמעי בקללו, צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנֶך, והנך ברעתך כי איש דמים אתה. ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך, אעברה נא ואסירה את ראשו. ויאמר המלך מה לי ולכם בני צרֻיה, כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן. ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי, ואף כי עתה בן הימיני הנִּחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. אולי יראה ה' בעינִי, והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה. וילך דוד ואנשיו בדרך, ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועִפר בעפר (שמואל ב טז, ה-יג).

מן הסיפור הזה למד הרמב"ם שני דברים: האחד, שביזוי המלך הוא בגדר מרידה במלכות; והשני, שענישת המורד במלכות נתונה לשיקול דעתו של המלך, אלא שהמלך אינו חייב להעניש את המורד במלכות, והוא רשאי להבליג, כפי שעשה דוד המלך כלפי שמעי בן גרא¹³. על השיקולים שהנחו את דוד, מעניינים דברים שאמר בכנסת ח"כ זרח ורהפטיג¹⁴ במהלך הדיון על הצעת החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות נגד המדינה), התשי"ג-1953. וזה לשונו:

אני רוצה רק להזכיר שני פרקים מהתנ"ך, אם אנו מבקשים לדעת מה זה משטר ליבראלי. היו לנו שני ענינים: בשמואל ב', פרק ט"ז פסוק ה', מה שהיה בין דוד המלך ושמעי בן גרא. מה עשה שמעי בן גרא?... שמעי בן גרא קילל את דוד המלך, ודוד המלך לא הרשה לענשו, כי הוא רק קילל ולא עשה מעשה.

אבל בשמואל ב', פרק כ', מעשה אחר, באיש ושמו שבע בן בכרי: "ויתקע בשופר ויאמר: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאהליו ישראל". שבע בן בכרי אסף את בני ישראל כדי להמריד אותם נגד דוד המלך, אבל כבר עשה מעשה - אסף את המחנה; ואז, בשבע בן בכרי נלחם דוד המלך, ושלח צבא נגדו ובסוף הדבר "ויכרתו את ראש שבע בן בכרי".

מה ההבדל בן שמעי בן גרא ובין שבע בן בכרי? - ההבדל שבין מחשבה למעשה. על מחשבה, אפילו על דיבור, אין עונשים. נגד מעשה לוחמים בצורה חריפה שבחריפות.

יש בדברים האלה קריאת כיוון מעניינת לעניין המדיניות הרצויה של התביעה הכללית בעברות מסוג זה.

יש לציין שאפילו במשטר מלוכני, עצם הביקורת נגד מדיניות השלטון, אינה מוגדרת כמרידה¹⁵. רק הפרת צו השלטון בפועל או ביזויו מוגדרים כמרידה, אף על פי ששאלה היא אם במשטר מלוכני לפי השקפת תורת ישראל, המלך רשאי לאסור השמעת דברי ביקורת נגדו, שאם כן, מי שיעשה כן יוגדר גם הוא כמורד במלכות בגלל שהפר את הצו המלכותי. במשטר דמוקרטי, ברור שאיסור מעין זה אינו בא בחשבון¹⁶.

גרימת מדנים בין חלקי האוכלוסייה, החלופה האחרונה שבחוק בהגדרת עברת ההמרדה, היא בלא ספק התנהגות פסולה, אך אינה מוגדרת פורמלית כעברה במקורות המשפט העברי.

סוף דבר

בסיום דברינו, נאמר שהפוסקים והפרשנים תהו אחרי המקור לסמכות המלך לדון את המורד במלכות בעונש החמור ביותר, עונש מוות, שאינו מוזכר בתורה בפרשת המלך¹⁷. מדבריהם עולה שמקור הסמכות אינו אלא הסמכת האומה. האומה מבינה ש"אילולי מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו", וקיום השלטון הוא תנאי לקיום הפרט. אשר על כן, הסכימו בני ישראל לקבל על עצמם את מרות המלך, והסכימו לצורך ביסוס סמכותו להעניק לו את הכוח להעניש כל מי שימרה את פיו, כדברי העם ליהושע הבאים בהלכת הרמב"ם שהבאנו לעיל: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ" (יהושע א, יח). מכאן שהיקף סמכות השלטון לדון את המתמרדים נגדו תלוי ברצון העם.

במשטר דמוקרטי, ברור שהסמכות מצומצמת הרבה יותר מבמשטר מלוכני, משום שבמשטר דמוקרטי, המאפיין חברות מאורגנות ומסודרות היטב שאינן מתקשות להשליט סדר חברתי, נכונותו של הפרט לוותר על זכויותיו מצומצמת הרבה יותר מבמשטר מלוכני, שככל שהוא יציב פחות, כן הוא נזקק להיות עריץ יותר ומפחיד יותר¹⁸. עובדה זו חייבת לתת אפוא את אותותיה בתרגומה של הלכה זו למציאות ימינו.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. לביקורת חריפה על ההסדר הקיים בין השאר בגלל שעברת ההמרדה אינה מוגדרת והיא נתונה לפרשנות, דבר הפוגע בעיקרון החוקיות, ראה מ' קרמניצר וח' גנאים, הסתה, לא המרדה, נייר עמדה מס' 7, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשנ"ח.
2. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה ח. וראה גם: "וכל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה, הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו. ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו, הנה מותר למלך להרגו בכל עניין שירצה. וכמו שאמרו אבותינו על עצמם: 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דברך לכל אשר תצונו יומת' (יהושע א, יח). וכל מורד במלכות יהיה מי שיהיה, דמו מותר למלך שהוקם על פי התורה" (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קעג).
3. חשוב להזכיר שיש סייג חשוב לעניין זה, והוא שצו המלך אינו סותר מצווה ממצוות התורה, כדברי הרמב"ם בהלכה הבאה: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה - הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו".
4. זאת אף על פי שבשאר ענייני המלוכה, דומה שדעת הרמב"ם היא שרק למלך שהומלך או הוסכם על פי נביא יש דין מלך, כפי שעולה ממה שפסק בהלכות מלכים, פרק א, הלכה ח, וכפי שהעיר הרב י' גרשוני, משפט המלוכה (ירושלים תשמ"ד), עמ' צג, ד"ה והנה (מכאן ואילך: הרב גרשוני).
5. הרב גרשוני (לעיל, הערה 4) מוסיף ראיה לדין זה מצירוף פירושו של רש"י לתלמוד ופירוש הרמב"ן לתורה. על דברי התלמוד: "נשיא את [=אתה] מצווה על המראתו" (סנהדרין סו ע"א), מפרש רש"י: "ובנשיא... אתה חייב מיתה על המראתו, שלא למרוד בצוויו ולהמרות את פיו, שנאמר ביהושע "כל איש אשר ימרה את פיך וגו' (יהושע א, יח)" (שם, ד"ה בנין אב משניהם). והרמב"ן בפירושו לפסוק "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז), כותב: "ואם כן, יאמר לא תאור כל נשיא בעם, שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה".
6. ראה למשל מהר"ץ חיות, תורת נביאים, פרק ז, ד"ה לכן (עמ' מו ואילך). ועד כדי כך אמורים הדברים, שיש אומרים שבששת החודשים שברח דוד מפני אבשלום בנו, שרוב העם נהר אחריו, פקעה ממנו זמנית המלכות, ומשום כך שמעי בן גרא שחירף את דוד וגדפו באותו זמן, לא היה בגדר מורד במלכות. ראה גרשוני (לעיל, הערה 4), עמ' פג-פד, שהסיק שכן היא דעת התלמוד הירושלמי. והשווה הרב י' אפשטיין, "מורד במלכות", תחומין י (תשמ"ט), עמ' 93 (מכאן ואילך: אפשטיין). וראה הרב י' זולדן, "מרד, הדחה, מרי, נגד מנהיגות", תחומין כז (בדפוס), שכל מאמרו סובב סביב הנחת יסוד זו, ולפיה הוא קובע למשל שאם רוב העם מתקומם ואינו מוכן לקבל עוד את מרות השלטון, אין בכך משום מרד אסור, אלא זוהי הדחה מותרת.
7. שו"ת משפט כהן, סימן קמד, אות טו.
8. ראה אשפטיין (לעיל, הערה 6), עמ' 92-91.
9. לעיל, הערה 2.
10. הרמב"ם רומז כאן לדברי התלמוד (קידושין מג ע"א), ולפיהם אוריה החתי מורד במלכות היה על שהפר את צו המלך שהורה לו לחזור לביתו (שמואל ב יא, יא).
11. הרמב"ם רומז כאן למלכים א ב, לו-מו, שמסופר בו ששלמה המלך הרג את שמעי בן גרא כמורד במלכות משום שהפר צו מלכותי האוסר עליו לצאת מירושלים.
12. וכבר ציטטנו לעיל את דבריו של הרב אפשטיין, ולפיהם עניין זה אינו שייך אלא במשטר מלוכני, ואילו "בימינו אין אדם שפגיעה בכבודו או המרת צוויו תחשבנה כמרידה".
13. ראה חמדת ישראל (לר' מאיר פלוצקי), קונטרס נר מצווה, ס"ק לט. וכן מפורש בפירוש המשנה להרמב"ם: "אם היה [הנאשם] יוצא ליהרג בפקודת המלך... אפשר שיחזור המלך מגזרתו" (ערכין א, ג). וראה גם גרשוני (לעיל, הערה 4), עמ' פד-פה, בשיטת התלמוד הבבלי. והשווה לעיל, הערה 6, הצעתו בשיטת התלמוד הירושלמי. וראה גם מהר"ץ חיות, תורת נביאים, פרק ז, ד"ה אולם מלשון (עמ' מה-מו), ושם הסביר שאין בזה סתירה לכלל "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (כתובות יז ע"א ועוד), משום שכלל זה עניינו פגיעה עתידית בכבוד המלך ולא פגיעה בכבודו בדיעבד. אבל הצעה זו נסתרת לכאורה מסוגיה מפורשת בתלמוד (יומא כב ע"ב), ולפיה שאול נענש על שמחל על כבודו כשאמרו עליו בני בליעל: "מה יושיענו זה ויבזֻהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש" (שמואל א י, כז). ואפשר שאין כאן סתירה ושכוונת התלמוד אינה לעונש במשמעות הפורמלית של המושג, אלא שבנסיבות העניין, שגה שאול בהפעלת שיקול דעתו כשלא ענש אותם בני בליעל, דבר שהביא עליו בסופו של דבר את אבדן המלוכה.
14. מובא אצל נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, כרך ראשון, עמ' 586.
15. וראה הרב אפשטיין (לעיל, הערה 6), עמ' 96-95, המוכיח שדעת רוב הפוסקים היא שאפילו פגיעה עקיפה בכבוד המלך (להבדיל מביזוי) אינה עולה לכדי מרידה. וראה גם הרב זולדן (לעיל, הערה 6), הערה 1.
16. ראה בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, בעמ' 879-876.
17. ראה לדוגמה שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן רח, ד"ה ויען ראיתי.
18. ראה: Michel Foucault, Surveiller et punir - naissance de la prison, Paris 1975.

---

---