מבוא

מצוות פרה אדומה מכונה בפרשתנו בשם חוקה, "זאת חֻקת התורה". משמעות המונח "חוקה" במקורות המשפט העברי שונה מאוד ממשמעותו במשפט הישראלי המודרני. מבחינה הלכתית¹, משמעות המונח היא שיש להקפיד על סדר הפעולות שקבעה התורה לקיום המצווה, וכל שינוי מסדר זה מעכב את תוקף הפעולה שנעשתה.

הדרישה לביצוע פעולות בסדר מסוים אינו זר לעולם המשפט בעיקר בכל מה שנוגע לסדרי הדין. הוראות סדרי הדין קובעות את דרך הגשת המשפט ואת סדר הפעולות שעל הצדדים לנקוט בניהול ההליך המשפטי. ויש שאי-הקפדה על הוראות אלה גוררת אחריה את בטלות ההליך כולו.

בניגוד לשיטת המשפט הישראלי, הנותן משקל רב יחסית להוראות סדר הדין, המשפט העברי מבכר בקביעות את הדין המהותי על פני סדר הדין, ונדירים הם המקרים שמוכרע בהם משפט בגלל ענייני פרוצדורה. מערכת בתי הדין מצטיינת בגמישות ובחתירה לאמת המשפטית, דבר המסרבל לעתים את הליכי המשפט ובא על חשבון סדרי הדין.

נראה שיסוד הבדלי הגישות בין המשפט העברי לבין החוק הישראלי במשקל ששתי מערכות המשפט מעניקות למטרותיו של המשפט. המשפט העברי רואה את גילוי האמת המשפטית ופסיקת הדין לאמיתו כתפקידו הראשון, והוא מבכר אותו על פני המטרות של שמירה על סדרי החברה². אשר על כן, שיקולי פרוצדורה שמטרתם לשמור על סדרי המשפט והחברה, אין בהם כדי לדחות זכויות מהותיות. לעומת זאת, מערכת המשפט הישראלית מדגישה את הצורך ביישוב מחלוקות שנתגלעו בין שני הצדדים למשפט ובשמירה על סדרי החברה³. משום כך, היא חייבת להיזקק ביתר שאת להוראות השומרות על סדרי המשפט וכללי הדיון.

אחדות מן ההוראות בסדר הדין בחוק הישראלי שוללות זכויות המוקנות לאדם על פי הדין המהותי כדי לאפשר למערכת המשפט לפעול ביעילות ולסייע בידה לשמור על הסדרים החברתיים הנחוצים.

בדברים שנביא להלן, נעמוד על גישתו של המשפט העברי בעניינים אלו ונבחן באמצעותם את תפיסתו בשאלת מטרתה של מערכת המשפט.

התיישנות

כשיטות משפט אחרות, כן גם החוק הישראלי, מכיר במושג ההתיישנות, כלומר שתביעה שלא הוגשה במשך הזמן הקצוב בחוק להגשתה מתיישנת, ובית המשפט אינו נזקק לה⁴. ארבעה טעמים עומדים ביסוד מוסד ההתיישנות⁵, שניים מהם קשורים בצרכים חברתיים ובשמירה על הסדר החברתי: אחד "עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל"; ואחד עניינו "האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק". שני הטעמים האחרים שנאמרו בעניין זה אין להם קשר לשיקולי סדר חברתי אלא לשיקולים של הוכחת התביעה: ה"קושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן", וה"הנחה שלפיה תובע אשר 'ישן על זכויותיו' ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו". דומה ששני הטעמים האחרונים אינם הטעמים המרכזיים, משום שאין צורך לדחות בגללם על הסף תביעה שהתיישנה, ודי היה להקל את נטל הבאת הראיות על הנתבע ולקבוע חזקה הניתנת לסתירה, ולפיה ככל שעובר הזמן, חזקה שוויתר התובע על זכויותיו.

המשפט העברי אינו מכיר במושג ההתיישנות, והוא אינו מגביל בדרך כלל את הזמן שניתן להגיש בו תביעה. וכן נפסק בשולחן ערוך⁶:

כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים, אומרים ללוה: שלם. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו. ואפילו שמענו שנתיאש מהחוב לגמרי, ואמר: וי לחסרון כיס - אינו יאוש.

העובדה שסבר הנתבע שלאחר זמן כה רב לא ידרוש עוד התובע את זכויותיו וכלכל את צעדיו על פי הנחה זו, אין בה כשלעצמה כדי לבטל את החיובים המוטלים עליו. המשפט העברי מעדיף את האמת המשפטית על פני הסדר המשפטי ומאפשר לתובע לעמוד על זכויותיו על אף הפגיעה ביציבות המשפטית שהחייב מצפה לה. כך הוא הדבר גם באשר לטיעון שמערכת המשפט אינה צריכה להקדיש מזמנה לטיפול בבעיות מן העבר הרחוק. טיעון זה תקף במערכת המשפט האזרחית הרואה את עיקר תפקידה ביישוב סכסוכים, ולכן אין לה להידרש לסכסוך שכבר אבד עליו הכלח. לטיעון זה אין מקום במערכת המשפט העברי, שהרי מטרתו הראשונה היא גילוי האמת המשפטית. על האמת לצאת לאור, גם אם מדובר בסכסוך ישן שכבר אינו חריף כשהיה.

אמנם, שיהוי בהגשת התביעה פועל לרעת התובע, משום שהוא מעורר את החשד שמא השהה את התביעה ממניעים לא כשרים. לכן, לפני שיינתן לתובע מבוקשו, עליו להפריך את החשד הזה. וכן נפסק בשולחן ערוך⁷:

צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יֵראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו⁸.

לעתים מעידה השהיית התביעה שמחל התובע על זכויותיו⁹. אך, כאמור, אין בעצם השיהוי כדי למנוע מן התובע לפנות לבית הדין¹⁰.

עולה אפוא שהמשפט העברי מכיר בשיהוי תביעה כמכשיר לחקר האמת, אך אינו מקבל את ההתיישנות כמוסד שתפקידו להביא לסדר משפטי וחברתי¹¹.

סתירת הדין ועקרון סופיות הדיון

אחת מאשיות שיטת המשפט האזרחי הוא עקרון סופיות הדיון. לאחר שנפסק הדין והסתיימה התקופה שניתן לערער בה עליו, פסק הדין נעשה מוחלט ואינו ניתן עוד לשינוי. עיקרון זה תקף לא רק כשאחד מן הצדדים מבקש לשנות את פסק הדין עקב השתנות ההלכה בעניין, אלא אף כשאחד מן הצדדים יכול להוכיח שפסק הדין התקבל על סמך עובדות שהתבררו לאחר מכן כמוטעות, כפי שקבע בית המשפט¹². וזה לשונו:

הכלל הוא שגילוי ראיה חדשה בלבד, להבדיל מהתהוותן של נסיבות חדשות, בעניינים שהיו שנויים במחלוקת בהליכים קודמים, אינו מהווה תשובה להגנה שלJudicata Res.

תכליתה של הוראה זו ברורה היא. אילו ניתן היה לערער על פסקי דין ולשנותם לאחר זמן, לא ניתן היה להגיע לעולם לסופיות משפטית מוחלטת, והצד הזוכה במשפט לא היה בטוח לעולם שלא יתגלו בעתיד עובדות חדשות שיביאו לשינוי פסק הדין¹³.

לא כן הדבר במשפט העברי. המשפט העברי מכיר במצבים שניתן לסתור את הדין בכל זמן. ההלכות המאפשרות את סתירת הדין ארוכות הן ופרטיהן מרובים, ואין כאן מקום להאריך בהן¹⁴. משום כך, נסתפק במסגרת דיוננו בהבאת כללי הדיון הנהוגים בבתי הדין הרבניים כפי שנקבעו בתקנות הדיון של הרבנות הראשית לישראל.

תקנה קכ"ח לתקנות הדיון מאפשרת לבית הדין ליזום דיון מחודש אם הוא חושש שטעה בפסק דינו. בניגוד להלכה התלמודית, ולפיה רק הצדדים יכולים לבקש לסתור את הדין¹⁵, מעבירה תקנה זו את היזמה לשינוי פסק הדין לידי בית הדין. מקורה של סטייה זו בעובדה שלגבי טעות בהלכה מאפשרות תקנות הדיון להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. הקמת ערכאה לערעורים במשפט העברי באה רק בעקבות הקמת מערכת בתי הדין הדתיים בישראל וכמעט שלא הייתה קיימת במערכת המשפט העברי בתקופות קדומות יותר¹⁶.

תקנה קכ"ט מאפשרת לבעל דין לבקש לסתור את הדין "על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם"¹⁷. ואף כאן, כבתקנה קכ"ח, האפשרות לסתור את הדין אינה מוגבלת בזמן.

לאור כל זאת, יש לשאול מדוע המשפט העברי מתיר לסתור את הדין גם לאחר הכרעת הדין ולאחר זמן רב, דבר היוצר חוסר ודאות משפטית ומביא להתדיינויות מיותרות בעניינים שכבר מוצה הדיון בהם. לעניין זה, יפים דבריו של פרופ' אליאב שוחטמן. וזה לשונו¹⁸:

גישתו השונה של המשפט העברי נובעת מאופייה של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של הדיין לדון דין אמת. במילוי תפקידו השיפוטי אין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך שבין איש לרעהו, אלא ממלא גם חובה כלפי שמיא.

הדברים שאמרנו לעיל בעניין מוסד ההתיישנות תקפים גם כאן ואף ביתר שאת. מערכת משפטית שתפקידה העיקרי ליישב סכסוכים אינה צריכה להידרש לסכסוך שכבר נפתר. אדרבה, פתיחתו המחודשת של התיק תתרום רק לחידוש הסכסוך. לעומת זאת, מערכת הרואה את עיקר תפקידה בגילוי האמת המשפטית אינה יכולה להותיר על כנו פסק דין מוטעה ואינה צריכה להירתע מלפתוח אותו ולדון בו מחדש¹⁹.

כאמור לעיל, אין במשפט האזרחי²⁰ הישראלי "הסדר חקיקתי לקיומו של 'משפט חוזר', שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט"²¹. יחד עם זאת, הלכה למעשה, התקרבה עמדת הפסיקה הישראלית לעמדתו של המשפט העברי והיא מאפשרת, למרות היעדר הסמכה חוקית לכך, לסתור את הדין במקרים של פגיעה קשה בערכי הצדק והאמת. זאת, משום ש"נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה, לבטל פסק-דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין"²². השופט דרורי מוסיף שלמסקנה זו ניתן להגיע גם בהיקש מעקרונות המשפט העברי²³.

היעדר הגנה

סעיף 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובע שאם נתבע אינו מגיש כתב הגנה, ייתן בית המשפט פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד²⁴, ועתירות התובע יתקבלו במלואן מבלי שיהא עליו להוכיחן²⁵. לעומת הוראה זו שבסדר הדין האזרחי, קובע סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו"²⁶. ואם הנאשם מסרב להגיע לדיון, יש להביאו בכפייה לבית המשפט. הבדל זה בין שתי ההוראות מקורו בתפיסה שיש במשפט הפלילי חשיבות עליונה לניהול משפט הוגן ולעשיית דין צדק, ואין לוותר עליהם גם במחיר של שיהוי המשפט²⁷.

לפי המשפט העברי, אסור לשפוט אדם שלא בפניו אף אם מדובר בתביעות אזרחיות. ואם הנתבע אינו מתייצב מרצונו לדיון, בית הדין מפעיל סנקציות שיביאו אותו לשערי בית הדין. נתבע שקיבל הזמנה לדין ואינו מגיע לדיון שנקבע מבזה את בית הדין. ואם השתכנע בית הדין שאין לנתבע סיבה מוצדקת שמנעה ממנו להתייצב, הוא מנדה את הנתבע עד שיתייצב לדיון²⁸. בימינו, כשסנקציית הנידוי אינה יעילה כפי שהייתה בעבר²⁹, תקנות הדיון מאפשרות לבית הדין לקבל את התביעה מבלי להזדקק לתשובת הנתבע³⁰. ואולם גם היום משתמשים בתי הדין באפשרות זו רק לאחר שלא הועילו האמצעים האחרים להבאת הנתבע לבית הדין³¹.

לאור האמור לעיל, מובנת גישתו של המשפט העברי בעניין. אמנם פסיקת הדין על סמך טענות התובע יעילה יותר, משום שהיא מבטלת את הצורך לנקוט באמצעים לכפיית הנתבע להתייצב בפני בית הדין, אך אין ספק שהיא סוטה מן האמת המשפטית. אילו היה הנתבע מתגונן, קרוב לוודאי שהיה יכול להעלות טענות להגנתו, ופסק הדין שהיה מתקבל היה שונה במקרים רבים מפסק דין שקיבל את עתירות התובע במלואן משום שהצד השני לא השיב עליהן.

סיכום

נגענו בקצה המזלג בדוגמאות אחדות הממחישות את המשקל הרב שהמשפט העברי מעניק לפסיקת הדין לאמיתו. ניתן היה להוסיף עליהן כהנה וכהנה³², אלא שקצר המצע מהשתרע. ראינו כיצד השאיפה לחקר האמת מסרבלת לעתים את הליכי המשפט ובאה על חשבון סדרי הדין והחברה, עד שאף במשפט העברי ניתקנו תקנות שהאמת נדחית בהן מפני שיקולי פרוצדורה. לעומת זאת, המשפט הישראלי מדגיש את המטרה של שמירה על סדרי המשפט והחברה, אלא שאף הוא מכיר בעובדה שלעתים "יש להעדיף את החתירה לגילוי האמת... על פני דבקות בפורמליזם"³³. עולה אפוא כי ההבדל בין שתי שיטות המשפט הללו אינו בתפישה שונה בשאלת תפקידו של המשפט אלא במשקל שמעניקה כל אחת מהן לדין הפרוצדורלי לעומת הדין המהותי.

הערות:

* הרב עו"ד דוד ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר ברעננה, עוסק במחקר השוואתי בין החוק הישראלי לבין המשפט העברי עבור המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים.
1. ראה למשל: יומא מ ע"א; קידושין יד ע"א; זבחים מ ע"א. חז"ל פירשו את המונח גם על דרך האגדה ואמרו שהוא מציין מצווה הנשגבת מבינת האדם, ואף על פי כן נדרש האדם לציית לה כשהוא מקבל את מרותו של המְצווה, כפי שאומר רש"י בתחילת פרשתנו: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה חקה. גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י במדבר יט, א).
2. ראה: טור, חושן משפט, תחילת סימן א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ח, סעיף ב. וראה גם א' שוחטמן, סדר הדין, ירושלים תשמ"ח, עמ' 9 (להלן: "שוחטמן").
3. ראה לדוגמה, M. Alberstein, Pragmatism and law : from philosophy to dispute resolution, Aldershot 2002, Chap. 1.
4. ראה חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיף 2.
5. ראה למשל: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554; ע"א 1254/99 אביגדור המאירי נגד הכשרת הישוב, פ"ד נ"ד(2) 535, בעמ' 553; רע"א 1314/07 שרה ציפלינסקי נ' עו"ד מנחם רובינשטיין (לא פורסם). הציטוטים שלהלן מתוך ע"א 1254/99.
6. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צח, סעיף א.
7. שם, סעיף ב.
8. וראה עוד א' שוחטמן (לעיל, הערה 2), עמ' 178.
9. כגון במקרה של אלמנה שלא תבעה את כתובתה במשך עשרים וחמש שנים (ואף אינה מחזיקה בשטר הכתובה ואינה גרה עם היורשים). ראה: כתובות קד ע"א; רמב"ם, הלכות אישות, פרק טז, הלכה כג; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קא, סעיף א. וראה שו"ת משפטי עוזיאל, חושן משפט, סימן כח, ד"ה אולם אין, המסביר מדוע אין הדברים אמורים אלא בתביעת אלמנה לכתובה בלבד.
10. וראה גם מה שכתב הרב הראשי לישראל, הרב ב"צ עוזיאל, בשו"ת משפטי עוזיאל, חו"מ, סימן כח, בשאלה אם המשפט העברי יכול לקבל את עקרון ההתישנות מתוקף הכלל "דינא דמלכותא דינא". לדעתו, מחיקת חובות הנתבע גוזלת את התובע, ולכן אינה מוגדרת הלכתית כדין מלך, ולכן אין לקבלה. וזה לשונו: "והואיל ואין הלוה מוכיח שפרע שטר זה, אלא שטוען: מחל לי או שמא פרעתיו, וראיה לדבר שלא תבעני - הרי זה בכלל דינא דגזלנותא. ואין הגזל ניתר מפני המנהג, שתורת ישראל מחייבת את כל אדם להיות רודף צדקה ומשפט, כדכתיב: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ'". והשווה המקורות שהביא צ' אילוז, "דין מרומה, התיישנות ושיהוי", פרשת השבוע, אחרי מות קדשים, תשס"ד, גיליון 163, ליד ציוני הערות 21-23, ולפיהם תיקנו קהילות אחדות תקנות הקובעות זמנים להתיישנות תביעות. וראה עוד שם, הערה 33, שאם התביעה עצמה מבוססת על חוקי המדינה, כגון תביעה לפיצויי פיטורין, המשפט העברי מקבל גם את חוק המדינה בנוגע לטענת ההתיישנות.
11. על ההתיישנות במשפט העברי, ראה הספרות שהפנה אליה צ' אילוז (לעיל, הערה 10), בהערות 22, 28.
12. ראה ע"א 211/65 היוע"מ נ' שלמה חזן, פ"ד י"ט(3) 33.
13. וראה תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת: "בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין".
14. ראה בהרחבה שוחטמן, עמ' 441-423.
15. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כה, סעיף א. אמנם נאמר בשולחן ערוך: "דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמתו" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ח), ולכאורה משמע מדבריו שגם הדיין יכול ליזום מעצמו את סתירת הדין, אם ראה שטעה, אך אין דברי שולחן ערוך אמורים אלא לפני שניתן פסק הדין. והשווה שוחטמן (לעיל, הערה 2), עמ' 439.
16. אף על פי שקהילות אחדות תיקנו תקנות בעניין זה. ראה ש' אסף, בתי הדין וסדריהם אחר חתימת התלמוד (ירושלים תרפ"ד), עמ' 86-74. וראה גם, ע' רדזינר, "הרב עוזיאל, רבנות תל אביב יפו ובית הדין הגדול לערעורים", מחקרי משפט כא (תשס"ד), עמ' 129.
17. למקורותיה של תקנה זו, ראה: סנהדרין לא ע"א; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ז, הלכה ו; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א.
18. שוחטמן (לעיל, הערה 2), עמ' 424.
19. שיקול נוסף לאימוץ עקרון סופיות הדיון הוא החשש מפני "זילותא דבי דינא", היינו מזלזול בבית דין החוזר בו מדבריו ומודה למעשה שטעה. לשיקול זה נדרש האמורא רב נחמן לאחר שהתגלו עובדות חדשות שהיה בהן לסתור דין שפסק, והוא קובע שהשיקול של פסיקת דין אמת גובר אף על שיקול זה, ולכן יש לסתור את הדין. ראה בבא בתרא לא ע"ב.
20. במשפט פלילי ניתן לבקש משפט חוזר, אך הליך זה נדיר ביותר.
21. על פי ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש בע"מ ואח', פ"ד נז(3) 366, בעמ' 371.
22. ע"א 4682/92. וראה גם: דנ"א 79/01 עין-גב - קבוצת פועלים להתיישבות נ' מקורות חברת מים בע"מ, תק-על 2001(3) 652. וראה ההפניות הרבות בפסקי הדין הללו.
23. ראה בר"ע 305/04 אמג'ד עיסא סברי נ' עומר עבד אלרחמאן ענאני, תק-מח 2004(4), עמ' 5391.
24. וראה: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, ירושלים 1995, עמ' 260; א' וינוגרד, תקנות סדרי הדין, הוד השרון 2003, עמ' 162, הכותבים שהוראה זו יסודה בסעיף 83 לתקנות סדר הדין, ולפיה כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה או בכתב תשובה שכנגד במפורש או מכללא או שלא נאמר עליה שאין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה. ואף כאן הנתבע אינו מכחיש את דברי התובע. קשה לקבל דברים אלו, משום שמלשון תקנה 83 עולה שהיא עוסקת רק בנתבע שהגיש כתב הגנה. מסקנה זו מתחזקת לאור ההיגיון של הוראה זו. שתיקה כמוה כהודאה כאשר הנתבע מגיב לדברי התובע ואינו מכחיש טענות מסוימות. אך אם אינו מתייחס לדברי התובע, אין להסיק ממעשהו שהוא מסכים להם. לדברינו, יסודה של תקנה זו הוא כלל פרוצדורלי המקל על בית המשפט את ניהול התיק.
25. יש להעיר כי בהמשך הסעיף נקבע שאם "היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין".
26. על החריגים לקביעה זו, ראה סעיפים 127-126 לחוק סדר הדין הפלילי. וראה גם ע"פ 1632/95, עוזי אזולאי משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(5) 534.
27. ראה דברי בית המשפט בע"פ 1632/95: "נוכחות הנאשם שומרת על מראית פני הצדק ומבטיחה התגוננות יעילה מפני הראיות המפלילות, ובכך גם מאפשרת בירור נאות של העובדות". וראה גם ע"פ 353/88, וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444.
28. וזה לשון שולחן ערוך בעניין זה: "כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס [כלומר, שיש סיבה מוצדקת לאי התייצבותו המיידית] אבל מי שהוא מצוי בעיר [כלומר, שאין סיבה מוצדקת לאי התייצבותו המיידית] אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו למחרתו" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יא, סעיף א). ושם, סעיף ד, נאמר שאם התייצב הנתבע לאחר מכן לדין, מבטלים את נידויו. ?
29. וראה גם בג"צ 3269/95 יוסף כץ, ח"כ רן כהן ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, דוד בלוך ואח', פ"ד נ(4) 590, הקובע שאין לבתי הדין הרבניים בישראל סמכות לנדות ולהוציא כתב סירוב בעניינים שאינם בסמכותם הדיונית, והוא מבטל את כתבי הסירוב שהוציא בית הדין. וראה מה שכתב בעניין זה מ' מאוטנר, בית דין רבני בנתיבות, בתוך חמישים לארבעים ושמונה, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת (תשנ"ט), עמ' 467-475. ?
30. ראה תקנה ק"א לתקנות הדיון: "הופיע התובע ולא הופיע הנתבע והוא הוזמן כדין - רשאי בית-הדין להחליט על בירור התביעה כולל שמיעת עדות וראיות שלא בפני הנתבע, ולתת פסק-דין או לדחות את הישיבה לתאריך אחר".
31. כגון הוצאת צו מעצר לשם כפיית התייצבותו של הנתבע או ירידה לנכסיו. ראה חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, סעיפים 4, 4א.
32. כגון: פסיקת הוצאות; האפשרות לתבוע תביעת אגב; שמיעת בעלי הדין עצמם, ועוד.
33. כלשונו של השופט דרורי (לעיל, הערה 23).

---

---