מבוא

עם חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", זכה ערך הכבוד למעמד על בחקיקה הישראלית. ואף שמושג הכבוד חוזר ונשנה בחוק היסוד, שאסור לפגוע בכבוד האדם (סעיף 2) וחובה להגן על כבודו (סעיפים 1, 4), דומה שבעת חקיקת החוק לא הקדישו חברי הכנסת את תשומת הלב הראויה למשמעותו של מושג חשוב זה.

הפסיקה הישראלית מתייחסת גם היא בחיוב למושג הכבוד, אך בלא ביקורת.

בדברים שאביא להלן, אנסה להראות שיש למושג הכבוד גם משמעות שלילית, כפי שעולה ממקורות מורשת ישראל, ויש להביאה בחשבון, כדי שלא ניכשל במתן תוכן לא ראוי למושג כבוד הנזכר בחוק היסוד ובחוקים אחרים.

הכבוד מהו?

הכבוד מבטא יחס של חשיבות והערכה למושא הכבוד. אולם נראה שהכבוד משנה את משמעותו לפי נקודת מבטו של האדם. נראה לי שאם האדם דורש שיכבדוהו רק משום שהוא אדם אין זה כבוד אמיתי. כבוד האדם הוא רק יחס החשיבות וההערכה שהזולת או החברה רוחשים לו לאדם בגלל תכונותיו, התנהגותו או מעמדו. על כן, לעתים עלולים מעשיו ומידותיו של האדם לשלול ממנו את כבודו. נקודת המבט לעניין זה צריכה להיות אובייקטיבית, מה החברה והבריות חייבים לאדם בהתאם למעשיו, ולא סובייקטיבית, מה האדם סבור שמגיע לו כזכות בלי קשר למעשיו.

אין צורך להפליג רחוק כדי לראות את התוצאות הקשות של ראיית הכבוד כזכותו של אדם או משפחה. רצח בגלל "כבוד המשפחה" הוא תופעה חמורה ביותר, משום שמדובר בפרטים או בחברה המייחסים חשיבות לכבודה של המסגרת המשפחתית בעיני עצמה תוך התעלמות מוחלטת מן החובה לכבד את חייו של הקרבן.

כבוד השם

התנ"ך וכל המקורות היהודיים משופעים באמירות המדברות על הכבוד המיוחס להקדוש ברוך הוא, שהוא הדרגה העליונה ביותר של כבוד במשמעות הוד ופאר, כגון: "וכבוד ה' נראה בענן" (שמות טז, י); "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (במדבר יד, כא). הכוונה העולה מכלל המקראות היא שהעולם כולו מלא תופעות שהמתבונן בהן חייב לכבד בגללן את מי שחולל אותן, כלומר בורא עולם ולהעריכו ואף להעריצו.

בלעם כסמל לכבוד המעוות

פרשתנו מספרת שבלק בן ציפור מלך מואב שלח שליחים אל בלעם בן בעור "וקסמים בידם" (במדבר כב, ז) וביקש ממנו לבוא אליו ולקלל את עם ישראל. בלעם השיב את פני המשלחת הראשונה ריקם. בתגובה למעשהו של בלעם, הוסיף "בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה" (שם, טו) ואף הבטיח לו "כבד אכבדך מאד" (שם, יז).

המפרשים, ובראשם רש"י, בעקבות מדרש תנחומא, מצביעים על המסר האמיתי של בלק: "'כי כבד אכבדך מאד' - יותר ממה שהיית נוטל לשעבר, אני נותן לך". כלומר, בלעם, שהיה רגיל ליטול שכר תמורת שירותיו, לא הסתפק בשכר שהבטיח לו בלק בפעם הראשונה. משום כך, הציע לו בלק שכר גדול יותר, כעולה מדברי תשובתו של בלעם: "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה מלבי" (שם, יח).

ופירש הרב שמשון רפאל הירש:

גם בכך מצטייר אופיו [של בלעם]. ככל שהוא רודף כבוד, הרי כסף חשוב לו מכבוד. בלק לא רמז בשליחותו לשכר כספי; הוא רק הזכיר כבוד רב והביע נכונות למלא את כל משאלותיו. אך בלעם מתרגם כבוד לכסף; או הוא אומר: אפילו יתן לו כל ממון שבעולם וכו'. על כל פנים כסף הוא בעיניו חשוב מהכל.

בלעם מצטייר לא רק כחמדן. חז"ל מייחסים לו גם תכונות אחרות הנובעות מיחסו המיוחד לכבודו העצמי. וזה לשונם בפרקי אבות:

כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו; ושלושה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע¹.

ונאמר עוד בפרקי אבות:

רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם².

ונאמר במדרש תנחומא על סיפור בלעם³:

מכאן אתה למד, שהיה בו שלושה דברים, ואלו הן: עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. עין רעה [=קנאה], דכתיב: "וישא בלעם עיניו וירא את ישראל" (במדבר כד, ב). רוח גבוהה [=כבוד במשמע גאווה], דכתיב: "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" (שם כב, יג). נפש רחבה [=תאווה] דכתיב: "אם יתן לי בלק" וגו'.

המכנה המשותף לקנאה ולתאווה ולכבוד השלילי המיוחס לבלעם הוא שנקודת המבט בהם היא אגואיסטית לגמרי.

הקנאה היא ההרגשה הרעה הבאה על האדם כתוצאה מהבנתו שיש לזולתו מה שאין לו, ורצונו שיהיה הדבר לו ולא לזולתו. לדברי רמח"ל⁴, "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו". בפרשת בלעם, נזכרת קנאה אחרת, קנאה בחיים המשפחתיים השלווים של עם ישראל והשמירה על הפרטיות שלהם, כעולה מן הפסוק "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (שם כד, ה). הקנאה מבטאת במקרה זה את תחושתו של המקנא שנפגע כבודו העצמי, משום שאין לו מה שיש לזולתו.

התאווה משקפת את להיטותו של האדם לזכות במנות גדולות בשני תחומים: רכוש ונשים⁵. וכבר עמד הרמח"ל על עניין זה באמרו: "ותראה כי אחות הקנאה היא החמדה והתאווה... ואמנם עיקר התאווה פונה לשני ראשים, האחד הוא הממון והשני הוא הכבוד". רצונו של בלעם לקבל שכר מרבי תמורת פעולותיו מדגים היטב את התכונה הרעה, החמדנות.

הכבוד משקף את רוחו הגבוהה של בלעם, כלומר את גאוותו, כשדחה את המשלחת הראשונה ששלח אליו בלק, משום שסבר שאינה מכובדת די הצורך, כמו שפירש רמח"ל: "אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו". כלומר, בלעם סבר שכל העולם שווה פחות ממנו ולכן סירב ללכת עם מי שלא הייתה מעלתם רמה כמעלתו. וזה לשון ילקוט שמעוני בעניין זה⁶:

לא אמר להם: לא נתן לו הקב"ה רשות לילך ולא לקלל, אלא: "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" (במדבר כב, יג) - אמר לי [הקב"ה]: אינו כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהם, שהוא חפץ בכבודי.

עוד אומר רמח"ל בעניין זה: "הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם".

דווקא בגלל תפיסת העולם האגואיסטית של האדם הנגוע במידות הללו, נאמר בפרקי אבות שהדברים הללו "מוציאין את האדם מן העולם", משום שמי שהוא גאוותן או חמדן או רודף כבוד אינו יכול למצוא את מקומו בחברה האנושית. כל מעייניו של מי שנגוע באחת מן המידות הרעות הללו בהתנשאות על הזולת וחיפוש אחר פגמים בו. ואם יש לזולתו חיים טובים משלו, הוא עלול לפתח רגשי נחיתות ושנאה כלפי הזולת ולהשתמש במידות הרעות הללו ככלי לסיפוק תאוותיו.

הכבוד כחובה במשנת רש"ר הירש

בשנת 1836 פורסם אוסף של תשעה-עשר מכתבים של הרב הירש⁷. במכתבו האחד-עשר, הוא מגדיר את חובותיו של האדם כלפי זולתו - אותם הוא מכנה "משפטים" - במונחים של כבוד. וזה לשונו:

כבד כל יצור אשר עמך ומסביבך כיציר ה'; ראה כל אשר לו כנמסר בידו מאת ה', או כנרכש על ידו במשפט ששם ה'; עזוב בידו ותן לו כל שזכאי הוא לכנותו בכינוי "שלו" - אל תביא קללה בעולם! ראשונה עליך לכבד כל אדם כאיש השווה לך; אותו, את אישיותו הבלתי-נראה, עליך לכבד בלבושו הגופני ובחייו; בקנינו, החשוב כגופו; עליך לכבד את תביעותיו למילוי התחייבויותיך בהעברת שדה ממכרך ובעבודת שמירת חפציו; אל תוננו במשורה ובמנין; שלם לו את הנזקים שנגרמו לו על ידי גופך או על ידי נכסיך; כבד את תביעתו לאמת, את זכותו לחופש, לשמחת-החיים ושלוות-נפש, לכבוד ולשלום. לעולם אל תשתמש לרע ברפיון גופו, בחלישות רוחו ולבבו, ולעולם אל תשתמש לרע בתוקף השלטון החוקי שיש לך עליו.

ניכר שהרב הירש מפרש את המונח כבוד לא כדבר שאדם זוכה לו מעצם היותו אדם, אלא כחובה המוטלת על כל אדם כלפי הזולת, כמושג אקטיבי ולא כמושג פסיבי.

גישה זו מבארת יפה את משמעות דברי משנת אבות⁸:

בן זומא אומר... איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"
(שמ"א ב, ל).

מחילה על הכבוד

הוכחה לגישתנו, שהכבוד אינו דבר השייך לאדם רק מעצם היותו אדם, אלא דבר שהוא זוכה בו מאחרים, מצויה בדין המובא פעמים אחדות בתלמוד. וזה לשונו⁹:

נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול. מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, שנאמר: "שׂום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) - שתהא אימתו עליך.

משמעות דברי התלמוד היא שהכבוד המגיע לאדם בשל מעמדו בחברה הוא דבר שהוא רשאי לוותר עליו, פרט למלך, שעל פי מצוות התורה אינו יכול למחול על כבודו¹⁰.

הרמב"ם¹¹ מביא את ההלכה בעניין החליצה. המלך אינו רשאי לחלוץ לאשת אחיו שמת ואין לו בנים, משום שנאמר במקרא בעניינן היבמה: "וירקה בפניו" (דברים כה, ט), ואם תירק יבמתו של המלך בפניו, היא נמצאת מבזה אותו. ואף אם המלך מוחל על כבודו ומתיר ליבמתו לירוק בפניו, הדבר אסור ואין שומעין לו לעשות כן בגלל מעמדו העליון שאינו מאפשר לו להתבזות, וחירותו לפעול כרצונו נשללת ממנו בגלל מעמדו החברתי.

לעומת זאת, כל מי שמעמדו החברתי פחות ממעמד המלך, יכול למחול על כבודו, כמו שאומר הרמב"ם בעניין תלמיד חכם¹²:

אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אוזניו... וכן היה דרך חסידים ראשונים, שומעים חרפתם ואינן משיבים. ולא עוד, אלא שמוחלים למגדף וסולחים לו. וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים, ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן. וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה¹³.

ואם בתלמידי חכמים כך, על אחת כמה וכמה באדם הרגיל, שהוא רשאי, ואף חייב, למחול על כבודו.

נמצא שמושג הכבוד האמור בהלכות הללו אינו אינהרנטי לאדם באשר הוא אדם. אין לו קשר עם ההוד והיקר שבו, שאם לא כן, לא היה יכול למחול עליו, אלא מדובר בכבוד המגיע לאדם בזכות מעשיו והתנהגותו. יש גם שהכבוד מגיע לאדם בגלל מעמדו או בגלל התפקיד שהוא משמש בו, כגון ההורים, שנצטווינו עליהם: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב); וכן השופטים, שציוותה אותנו התורה: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז) וכדומה. באלה, התפקיד עצמו מחייב את הבריות לכבדם. זאת ועוד, יש שאינם רשאים למחול על כבודם, משום שהכבוד הוא חלק מהותי של מעמדם, ומשום כך אינו בר-מחילה, כפי שראינו לעיל בדין המלך¹⁴.

סיכום

ניסיתי להראות שיש למילה כבוד משמעויות אחדות תלויות הקשר ושלעתים המושג כבוד משמעותו שלילית. בלק ובלעם התייחסו לכבוד במונחים ממוניים, עד כדי כך שסירב בלק לשלם את השכר שקבע לבלעם בגלל מה שהוא ראה כהפרת חוזה, ואף ציווה את בלעם: "ברח לך אל מקומך, אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד" (במדבר כד, יא). מי ייתן ונשכיל לדייק בלשוננו ולהקנות לכבוד את מקומו המכובד והנכון בערכים ובשיח של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית¹⁵.

הערות:

* שופט בית המשפט לענייני משפחה, ירושלים.
1. משנה אבות ה, יט.
2. משנה אבות ד, כא.
3. פרשת בלק, ו.
4. מסילת ישרים, פרק יא, הנקיות.
5. כפי שעולה למשל מן הפסוק "לא תחמד אשת רעֶך ולא תתאוה בית רעֶך" (דברים ה, יח).
6. פרשת בלק, כב.
7. אגרות צפון - תשע-עשרה אגרות על היהדות (המובא להלן הוא ממהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ט, בתרגומו של ד"ר אפרים פורת).
8. משנה אבות ד, א.
9. ראה: קידושין לב ע"ב; סנהדרין יט ע"א; סוטה מא ע"א.
10. אך ראה להלן, בעניין כבוד התורה.
11. משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ב, הלכה ג.
12. משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ז, הלכה יג.
13. אכן הרמב"ם מסתייג מהלכה זו בהמשך דבריו, אם ביזיון תלמיד החכם נעשה בפומבי. וזה לשונו: "אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל - נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה, ויסלח לו". זאת, משום שהפגיעה היא בתורה שתלמיד החכם מייצגה, והרשות למחול על כבודה אינה מסורה לו.
14. וראה כסף משנה, הלכות תלמוד תורה, פרק ז, הלכה יג, בעניין אב שמחל על כבודו.
15. וראה עוד בנושא זה: מ' אלון, "כבוד האדם וחירותו: מדעי היהדות וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", מדעי היהדות 34 (תשנ"ד), עמ' 17; הנ"ל, "כבוד האדם וחירותו במורשת ישראל", פרסומי חוג בית הנשיא, קונטרס שני, ירושלים תשנ"ה, עמ' 15 [=מחניים 12 (תשנ"ו), עמ' 18]. ועוד ראה: י' קרפ, "מקצת שאלות על כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 129; א' קמיר, שאלה כל כבוד: ישראליות וכבוד האדם, ירושלים תשס"ה; שאלה של כבוד: כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית (י' דוד עורך), ירושלים תשס"ו (הערת המערכת).

---

---