מבוא

בפרשת מטות-מסעי, אנו עומדים לקראת סיום ספר במדבר ועל סיפה של ארץ-ישראל. במעמד זה, חוזר הקב"ה על מצוות אחדות העתידות להיות רלבנטיות עם הכניסה לארץ-ישראל, ובכללן המצווה להבדיל ערי מקלט לקליטת "רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, יא). הכתוב מפרט את דיני הרוצח ומסכם:

ושפטו העדה בין המכה ובין גּאל הדם על המשפטים האלה: והצילו העדה את הרצח מיד גּאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה" (במדבר לה, כד-כה).

הדרישה "והצילו העדה" התפרשה אצל חז"ל כחובה כללית להצלת הנאשם, כלומר לעשות כל מאמץ בניסיון למצוא לו צד זכות.

חובת ההצלה באה לידי ביטוי בכל תחומי המשפט הפלילי. בדיני הראיות מנומקת הדעה, לפיה לא ניתן להרשיע על יסוד רוב רגיל, בקביעה: "התורה אמרה 'ושפטו העדה והצילו העדה', ואת אמרת זיל בתר רובא [=לך אחר הרוב]?!"¹. בתלמוד הירושלמי מנומקים חלק מכללי הפסלות מלשבת בדין באותה הדרך: "'ושפטו העדה והצילו העדה' - שלא יהא העדה [=הדיינים] לא קרובי מכה ולא קרובי מוכה"². ובדומה לכך, בתלמוד הבבלי ביחס לפסול עד רְאִיָה מלדון: "דרחמנא [=הקב"ה] אמר 'ושפטו העדה והצילו העדה', וכיון דחזיוהו דקטל נפשא, לא מצו חזו ליה זכותא [=וכיון שראוהו שהרג את הנפש, אינם יכולים לראות לו זכות]"³. וכן הוא גם ביחס לפסילת עדויות שנפלו בהן אי-התאמות⁴.

"מתחילים מן הצד"

ביטויים מעשיים למגמת ההצלה אנו מוצאים במשנה במסכת סנהדרין, המונה את ההבדלים העיקריים שבין סדר הדין בדיני נפשות לסדר הדין בדיני ממונות. וזה לשון המשנה: "דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה; דיני ממונות מטין על פי אחד... ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה"⁵. בהמשך רשימת ההבדלים, נאמר: "דיני ממונות... מתחילין מן הגדול, ודיני נפשות מתחילין מן הצד"⁶.

דין אחרון זה עוסק בסדר המשא ומתן שמחויבים הדיינים לקיים לאחר שמיעת המשפט לפני שהם פוסקים את הדין - וקובע כי בדיני נפשות "מתחילין מן הצד". דהיינו, בעוד שבדיני ממונות גְּדול הדיינים הוא הפותח את הדיון, הרי שבדיני נפשות, פותחים את הדיון "מן הצד", כלומר "מן הקטנים"⁷, מן הדיינים הזוטרים היושבים בצד ההרכב ולא בראשו⁸.

התלמודים מנמקים את הדין באופן הבא: "מנא הני מילי [=מניין מקור דברים אלה]? אמר רב אחא בר פפא אמר קרא 'לא תענה על ריב, לא תענה על רַב'"⁹, ובירושלמי "לא תענה על ריב, רב כתיב - שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב"¹⁰. התלמודים מתייחסים לפסוק "לא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעת וְלא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטת אַחֲרֵי רַבִּים" (שמות כג, ב), בו מופיעה המילה ריב בכתיב חסר - ומכאן נלמד שאין לענות, לחלוק, על רַב. לפי דרשה זו אסור לדיין זוטר לחלוק על דברי דיין בכיר¹¹ - ומסיבה זו "מתחילין מן הצד", כך שכל דיין יוכל להביע את דעתו באופן חופשי, בטרם יביע בכיר הדיינים את דעתו שלו ותימנע האפשרות להשמיע דעה חולקת.

היררכיה וחופש דעה במותב בית הדין

מאופן הצגת הדברים בתלמודים משתמע כי מדובר באיסור על הדיין הזוטר הנלמד בדרשה מפורשת מפסוק, כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות:

לפי שאם יתחיל הגדול, אסור לנשארים לחלוק עליו, כמו שנאמר: "לא תענה על ריב", והוא כתוב רב, כלומר: מה שידבר בו הגדול בחכמה לא תחלוק עליו, ולפיכך אין שומעין דעתו אלא בסוף¹².

ואכן, אנו מוצאים שיש מי שמנו איסור זה במניין המצוות כמצוות לא תעשה. כך הוא בספר מצוות גדול לרבי משה מקוצי:

אם ידבר מופלא שבדיינין בדיני נפשות, אסור לנטות מדבריו, שנאמר: "לא תענה על רִב לנטות" (שמות כג, ב)¹³.

גישה זו, האוסרת על דיין זוטר לחלוק על דיין בכיר ממנו תמוהה: מטרתו של הדיון בין חברי ההרכב היא בירור האמת, הן האמת העובדתית הן האמת המשפטית, וכיצד ניתן לקיים דיון אמיתי אם אסור לדיין זוטר להביע את דעה החולקת על דעת מי שבכיר ממנו?

זאת, ועוד. בניגוד למחוקק הישראלי, שאינו מתייחס לדרך שבה מגיע בית המשפט לפסק הדין, ומסתפק בקביעת מועד למסירתו ובתיאור כללי של מבנהו הטכני¹⁴, המשפט העברי מתייחס גם לאופן גיבוש פסק הדין, ומחייב את חברי ההרכב לקיים ביניהם משא ומתן לאחר תום שמיעת המשפט¹⁵. פסק הדין אינו נתפס כצירוף אריתמטי בעלמא של חוות הדעת של כל חברי ההרכב, אלא גם כתוצר משותף של דיון זה¹⁶. ומאליה עולה התמיהה: כיצד ניתן אפוא לאחוז ביד אחת בקביעה כי אי-קיום משא ומתן יכול להביא לפסילת הדין כולו, "שהדבר ברור שמה שפסקו מקצתם בלא משא ומתן יחד עם חבריהם, אפילו אם היו רבים שלא נשאו ונתנו עם היחיד, אין מעשיהם כלום"¹⁷, וביד השנייה לאסור על דיין זוטר להביע את עמדתו החולקת על מי שגדול ממנו, הגבלה שאינה מאפשרת קיום משא ומתן אמיתי.

המשנה אמנם מציעה פתרון מעשי¹⁸, שיאמר הדיין הבכיר את דברו אחר שאמרו שאר הדיינים את דבריהם, אך עדיין נשאלת השאלה: כיצד ניתן ליישב איסור זה מבחינה ערכית? ומה ייעשה במקרה שפתח הדיין הבכיר בדבריו קודם שדיברו הדיינים הזוטרים ממנו? האם יהיו הללו מנועים מלומר את דבריהם? במיוחד קשים דברים אלה למשפטן בן ימינו, האמון על דברי המחוקק ש"בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין"¹⁹, שהכוונה בהם למרותם של גורמים חיצוניים למערכת המשפט, כלומר רשויות השלטון מצד אחד והצדדים מצד שני²⁰, אך גם למרותם של גורמים בתוך מערכת המשפט.

החובה לאפשר דיון חופשי

ואכן אנו מוצאים שראשונים ואחרונים התקשו בעניין זה, והציעו הבנה אחרת בדרשת התלמודים. אלה דברי רבי יוסף חביבא בעניין זה²¹:

וכתבו המפרשים ז"ל: לאו למימרא [=לא לומר] דאסור לענות על רב, דאדרבה אסור לו לשתוק... אלא הכי אמר קרא: שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב, כלומר שידברו הם תחלה. ולא מפני כבודו, אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אחר כך על הרב, כי יתבייש ממנו, ויכניס דבריו. ומפני כך, חששו לזה בדיני נפשות מתוך חומר שבהם, אבל בדיני ממונות אין אנו חוששין כל כך. לפיכך, אם רצו - מתחילין בגדול.

לפי דרך זו, אין הפסוק בא להשמיענו איסור אלא ללמדנו על הטבע האנושי, "שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אחר כך על הרב, כי יתבייש ממנו, ויכניס דבריו". דין המשנה בא להתמודד עם החשש שמא יחוש דיין זוטר אי-נוחות אם יצטרך לחלוק על גדולים ממנו.

הקביעה שיש לפתוח את הדיון המשפטי בדברי הדיין הזוטר לא זו בלבד שהיא מסירה את החשש מפני דיין ביישן או חלילה דיין המבקש לרצות או להחניף, אלא היא גם יכולה להציל את הדיין הזוטר מאיסור לאו. ואלה דברי הרמב"ם²² בעניין זה:

שהזהיר הדיין מהטות לדעת דיין אחר על צד ההשען אליו בחיוב החייב, או זכוי הזכאי, מבלתי שיהיה הדבר מובן אצלו לפי הקשו ושכלו מהקדמות התורה. והוא אמרו: "לא תענה על ריב לנטת". ירצה בזה: לא תבקש בריב הנטיה לבד, והוא שתטה עם הרוב או עם הגדולים ותשתוק במה שיש בנפשך בדין ההוא.

מתוך גישה זו, נקל להבין מדוע דווקא בדיני נפשות, שקיים בהם העיקרון הכללי שנקבע בפרשתנו, "והצילו העדה", מתחילים מן הצד. חובת ההצלה המיוחדת שנקבעה בדיני נפשות מיתרגמת לרצון להבטיח שהמשא ומתן בין הדיינים יהיה חופשי ככל הניתן משיקולי בושה ויוקרה, כפי שהדגיש הרדב"ז²³:

הך דרשה ד"לא תענה על רב" לא איירי אלא בדיני נפשות [=אינה מתייחסת אלא לדיני נפשות], משום דבעינן: "ושפטו העדה" "והצילו העדה".

חומר הדין בדיני נפשות והרצון לחזר אחרי כל צד של זכות לנאשם מחייב להציב סייגים להבטחת דיון חופשי שיאפשר לדיינים להביע את דעותיהם בלא היסוס.

גישה פרשנית שלישית קובעת כי הפסוק האמור ודרשת התלמודים בעקבותיו אכן משמיעים איסור לאו, ולא רק הנהגה טובה, "שראוי לעשות", כלשון רבי יוסף חביבא - אלא שלשיטה זו האיסור מוטל על הגדול שבדיינים, ולא על הדיין הזוטר, כפי שעולה מהמשך דברי הרדב"ז²⁴:

אין אזהרה זו על הקטן שלא יחלוק על הגדול בדין, אלא עיקר האזהרה היא על הגדול, שלא יתחיל ויאמר דעתו תחלה... ושיעור הכתוב כך הוא: לא תתחיל לדבר, כי שמא לא יענה על רב, ונמצא מתחייב שלא כדין. והאזהרה היא על הגדול.

בכיר הדיינים מוזהר שלא ישים מכשול לפני הדיין הזוטר ויגרום לו לכנוס את דבריו. ואכן כך מוגדרת מצווה זו ב"ספר החינוך":

והעובר על זה ולא רצה ללמד בדין מה שרואה בדעתו, וסומך על חבריו, או שפתח לחובה, או שחזר ולימד חובה אחר הזכות, או גדול שפתח תחילה - עברו על לאו. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה²⁵.

טוב להתחיל מן הצד גם בדיני ממונות

בהמשך סוגיית הבבלי, אנו מוצאים מסורת נוספת. על דברי המשנה, "דיני ממונות... מתחילין מן הגדול", מביא התלמוד את דברי האמורא רב, המעיד על עצמו: "אנא הואי במניינא דבי רבי ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא [=אני הייתי בבית דינו של רבי, וממני היו פותחים בדיון]"²⁶. כלומר, מעיד רב על עצמו שאף על פי שהיה הדיין הזוטר בבית דינו של רבי יהודה הנשיא, ממנו היו פותחים את הדיון גם בדיני ממונות. התלמוד מבאר שמדובר במסורת שיפוטית מיוחדת לבית דינו של רבי יהודה הנשיא:

שאני מניינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחילי [=שונה בית דינו של רבי, שכל דיוניהם היו מתחילים מן הצד].

ופירש רש"י את הטעם למנהג ייחודי זה: "מפני ענווה יתרה שהיתה בו [ברבי יהודה הנשיא]". מכאן שגם במקום שאין חובה פורמלית לפתוח את הדיון בדברי הזוטר שבדיינים, ראוי לנקוט דרך זו, המבטיחה דיון חופשי, וממילא פורה יותר²⁷.

סוף דבר

נמצאנו למדים כי בכלל חובותיו המיוחדות של ראש הרכב שיפוטי, עומדת החובה לנהל דיון פתוח בין הדיינים ולנהלו בדרך המאפשרת לכל אחד מן הדיינים להביע את דעתו בחופשיות מרבית. דיון זה, המאפשר את ליבונן של הסוגיות המשפטיות בין הדיינים, הוא לב לבה של ההכרעה השיפוטית. בלעדיו, אין לפסוק את הדין. בכל הנוגע לדיני נפשות, חובה זו מיתרגמת גם לאיסור שיאמר הדיין הבכיר את דבריו לפני שהביעו שאר הדיינים את דעתם, איסור הנובע מן העיקרון הכללי המופיע בפרשתנו, "והצילו העדה". חובה זו משלימה את חובתו של כל אחד מן הדיינים שלא להכריע את הדין "מבלתי שיהיה הדבר מובן אצלו לפי הקשו ושכלו מהקדמות התורה".

הערות:

* עו"ד ערן שילה הוא עוזרו המשפטי של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין.
1. סנהדרין סט ע"א.
2. ירושלמי, סנהדרין, פרק ג, הלכה ט.
3. ראש השנה כו ע"א. לסיכום הדעות להלכה, ראה אנציקלופדיה תלמודית, בערך אין עד נעשה דיין.
4. ראה נתיבות המשפט (ביאורים), סימן ל, ס"ק ה.
5. משנה, סנהדרין ד, ב.
6. זהו נוסח המשנה ברוב כתבי היד של פירוש המשניות לרמב"ם, וכן הוא גם אצל רבנו חננאל וראשונים נוספים. והשווה לנוסח הדפוס, וראה גם ח' אלבק, בהשלמות לפירושו למשנה (נזיקין, עמ' 445). בכל מקרה, לענייננו חשובה רק הסיפה, "דיני נפשות מתחילין מן הצד".
7. רש"י, סנהדרין לו ע"א.
8. הביטוי "מן הצד", שמשמעו כאמור הדיין הזוטר, יכול ללמד גם על סדר ישיבתם של הדיינים. המשנה מלמדת שהסנהדרין ישבה "כחצי גורן עגולה" (סנהדרין ד, ג), והיא אף קובעת כי "כל אחד ואחד מכיר את מקומו", אך אינה מפרטת את סדר ישיבתם. ברם, מסוגיית התלמוד (סנהדרין לז ע"א) וממשנתנו משתמע כי הדיינים ישבו בסדר יורד, כאשר ראש ההרכב ישב בקצהו האחד של הגורן, והזוטר שבהם ישב בקצהו השני, "מן הצד". ראה: בית הבחירה, סנהדרין לו ע"ב; רש"י שם, ד"ה וכל אחד מכיר את מקומו. זאת בניגוד לסדר ישיבת השופטים במערכת המשפט האזרחית, שם מקובל הסדר המתואר על ידי רבי יהודה במסכת עירובין: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר" (עירובין נד ע"ב).
9. סנהדרין לו ע"א.
10. ירושלמי, סנהדרין, פרק ד, הלכה ז.
11. לשאלה האם הדין חל רק על מופלא שבדיינים, ולגבי תחולתו בזמנינו, ראה בין היתר: מלאכת שלמה (לרבי שלמה עדני), ותוספות יום טוב, על המשנה כאן; שו"ת עטרת פז (לרבי פנחס זביחי), חלק א, כרך ג, סימן א.
12. פירוש המשניות לרמב"ם, סנהדרין, פרק ד, משנה ב. וראה גם ניתוח הדברים בתוספות יום טוב ובתפארת ישראל שם. אבל השווה לדברי הרמב"ם עצמו: ספר המצוות, לא תעשה רפג; הלכות סנהדרין, פרק י, הלכה ו. וראה בעניין זה מנחת חינוך, מצוה עז.
13. סמ"ג, לא תעשה קצו. וראה גם: ספר יראים, סימן קפד; יד רמ"ה, סנהדרין לו ע"א; תוספות, סנהדרין לו ע"א, ד"ה דיני נפשות; סמ"ע, חושן משפט, סימן יח, ס"ק ב; שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן קט.
14. כגון תקנות 192-190 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982.
15. כגון בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן יח, סעיף א: "ולאחר שיקבלו עדותם, יוציאו כל אדם לחוץ, וישאו ויתנו בדבר".
16. ראה סמ"ע, שם, ס"ק ד. מסיבה זו אף פסק המהרי"ט שאפילו אם מיעוט הדיינים לא נכח בזמן המשא ומתן, פסק הדין בטל. ראה שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט, סימן עט. מאידך גיסא, ראה קצות החושן, סימן ה, ס"ק ב. חשיבותו של המשא ומתן כדרך לבירור הדין עוררה את השאלה אם ניתן לצאת ידי חובה על ידי החלפת חוות דעת כתובות. לסיכום מקיף של הדעות בסוגיות אלה, ראה א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 364-361.
17. שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט, סימן עט.
18. פתרון מעשי נוסף נמצא בקביעת בעלי התוספות: "ומכל מקום, דרך שאלה מותר" (תוספות, סנהדרין לו ע"א, ד"ה דיני נפשות).
19. סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה.
20. לעצמאות ביחס לרשות השלטון, ראה: בג"צ 5364/94 עו"ד זאב ולנר נ' "המערך" מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758; בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4) 141; לעצמאות ביחס לצדדים: ע"א 8743/04 משה בר-נר נ' אשר רוט, עו"ד, פ"ד נט(4) 104. וראה א' הכהן, "'לא תגורו מפני איש' - עצמאות הרשות השופטת", פרשת השבוע, דברים, תשס"ה, גיליון מס' 217.
21. נימוקי יוסף, סנהדרין יג ע"ב בדפי הרי"ף.
22. ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רפג.
23. שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן שח. וראה גם מהרש"א, סנהדרין לו ע"א.
24. שו"ת הרדב"ז, שם.
25. ספר החינוך, מצווה עז.
26. סנהדרין לו ע"א.
27. וכן למעשה בהגהת הרמ"א: "ולאחר שקיבלו עדותם, יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר. הגה: יש אומרים דטוב להתחיל מן הקטן" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יח, סעיף א).

---

---