|
|
|
זכות האדם לשם טוב,
חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת
נועם סולברג*
פרשת בהעלותך, תשס"א, גיליון מס' 29
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
האשה הכושית אשר לקח
ותדבר מרים ואהרן במשה על-אודות האשה הכֻּשִׁית אשר לקח (במדבר יב, א).
סתם הכתוב ולא פירש במה בדיוק חטאה מרים. על חומרת המעשה אנו למדים מן התגובה המיידית החריפה של הקדוש-ברוך-הוא שנזעק להגן על משה: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. ויחר אף ה' בם וילך" (פס' ח-ט); ומרים נענשת על אתר "והנה מרים מצורעת כשלג" (פס' י).
אך מהו המעשה, ומדוע לא נמסר תיאור מדויק של פרטיו?
מרים דיברה בגנותו של משה. הגנאי היה ביחסו לאשתו, וליתר דיוק - בפרישתו ממנה: "...הלכה צפורה ושׂחה לה למרים. הלכה מרים ושׂחה לו לאהרן. עמדו שניהם ודיברו בצדיק ההוא... מפני שדעתו גסה עליו פרש לו מאשתו" (אבות דרבי נתן ט, ב). מרים ואהרן דיברו על כך שגם עמם דיבר ה'. גם הם עלו למעלת נבואה, אך למרות זאת לא גבה ליבם והתמידו בקיום חיי משפחה רגילים; מה שאין כן משה שבהיותו נביא, שוב לא ראה לנהוג כשאר כל האדם.
הר"ן -רבי נסים גירונדי (ספרד, המאה ה- 14) כותב שמרוב טרדתו של משה, ויגיעתו בהנהגת העם, "נפרד מתשמיש המיטה... והיו מפני זה דנין אותו לכף זכות. ואומנם אחר שנצטרפו אליו שבעים איש בהנהגת העם חשבו שכבר לא הייתה טרדתו כל כך שיימנע ממה שבינו ובין אשתו...".
רבי משה אלשיך (א"י, המאה ה- 16) אומר שהוכיחו מרים ואהרן את משה על פרישתו מציפורה ש"שחורה ולא נאווה הייתה, והוכיחוהו לאמור: למה פרש ממנה? אם על אודות היותה כושית וכְּעוּרה, הלוא מעת לְיקוּחיה ראוי היה לשים ליבו על זה, ולא עתה...".
לעומתם, מפרש הרלב"ג-רבי לוי בן גרשם (פרובנס, ראשית המאה ה- 14) - 'האישה הכושית' - לשון סגי נהור, וכדרך שפירש רש"י "שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי...על שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה 'כושי', כדי שלא תשלוט בו עין רעה". הנצי"ב-רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (רוסיה, המאה ה - 19) מפרש "כושית" - גויה שנתגיירה, שאינה לפי כבודו של משה, באשר אינה מיוחסת.
מבולבלים? פרשני המקרא חלוקים בדעתם לא רק אם האישה הכושית יפה הייתה או כְּעוּרה, אלא גם בשאלה מי היא האישה הכושית: האם זו ציפורה המדיינית, או אישה אחרת מארץ כוש; האם ציפורה מתה והאישה הכושית נלקחה תחתיה, או נוספה עליה; ועוד מחלוקות רבות בכאן.
נשארנו, איפוא, נבוכים. איננו יודעים אל-נכון את פרטי הדברים שאמרה מרים על משה1. לפי פשוטו של מקרא, עיקרם שניים: האישה והגאווה.
ואפשר שזהו בדיוק המסר: לא משנה מה בדיוק אמרה מרים. לא פרטי הסיפור - עיקר; עיקר הוא עצם קיומו של סיפור. גם אישה (כושית!), וגם גאווה מעמדית; מתכּון בטוח לסיפור עסיסי וטוב.
"והאיש משה עָנַו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פס' ג). איש זה, שעליו מעיד ה' "בכל ביתי נאמן הוא", עלול להפוך באחת, לאחד-האדם, לאבד את סמכותו המוסרית להנהיג את העם, ולא להיות עוד אדון כל הנביאים. על סף מדרון חלקלק נדרשה התערבות א-לוהית, צו-מניעה על אתר. שאם לא כן, יתגלגל כדור-השלג, ושום סעד כספי או אחר שבדיעבד, לא יועיל עוד להשבת המצב לקדמותו.
הרי לנו פגיעתן הרעה של דברי-רכיל: "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה; אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב).
בדברי מרים היה גרעין של אמת. אילו עמדה למשפט בבית דין של מטה, בודאי טוען היה סניגורה להגנת "אמת דיברתי" שלפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, ומוסיף וטוען שהיה בפירסום "עניין ציבורי"2. התורה עצמה מאשרת שאכן כך הוא, אמת, כדברי מרים - "כי אישה כושית לקח". בזכרוננו כבר דבק במשה משהו מעניין פרידתו מאשתו, עד שלְקָחָה יתרו "אחר שילוחיה" (שמות יח, ב), והביא אותה ואת שני בניה, אל משה.
כך מקובלנו: "כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו" (סוטה לה, ע"א). שומעי לשון הרע לא יאמינו למשמע דברים שכולם שקר. אך דרכם של מספרי לשון הרע לפתוח בדברי אמת, שאז כשימשיכו לדבר בשקרים, יאמינו להם. "דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן" (רש"י ויקרא יט, טו). כל שומע יוסיף נופך משלו, מהרהורי ליבו או ממה שעלה במחשבתו, ונמצא 'זמזום', רחש-בחש, עננה שמלווה את 'גיבור' הסיפור, מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר, ובין טפל לעיקר.
כאמור, אילו סיפרה לנו התורה במדויק מה היו פרטי הדברים שבפי מרים, כי אז היינו מתמקדים באלה, ב"צהוב", והמסר העיקרי היה נמוג.
האיזון בין הערכים המתנגשים
בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, נעשה איזון בין זכות היסוד בדבר חופש הביטוי, לבין זכות היסוד לשם טוב. במעשה-החקיקה ניכרת השפעת המשפט העברי3. בכנסת דובר נכבדות בשורשיה הקדומים של סוגיית לשון הרע, ובפרטי דיניה ואיסוריה במסורת היהודית. פרופ' מ' אלון מציין כי זו "דוגמה של מוסד הלכתי נכבד ששימש כמקור השראה לחקיקה בתחום דיני העונשין, לא מבחינת פרטיו אלא מבחינת הגישה הכללית שבו. במקרה כגון זה, זו דרך הקליטה הנאותה, כי פרטי ההלכה - ובמיוחד החומרות הרבות שבפרטי איסור לשון הרע - אינם נושא לחקיקה משפטית, אלא לאיסורים דתיים שאין להלביש עליהם מחלצות משפטיות עם סנקציות באמצעות משרד הוצאה לפועל והמשטרה"4. איני משוכנע שדיי בהנמקה זו, כדי להסביר את כל ההבדלים שבין המשפט העברי לבין הדין הישראלי בסוגיית לשון הרע. נראה שחלק מן הפער נעוץ גם במשקלם השונה של הערכים הבסיסיים, ובעיקר - חופש הביטוי מזה, והשמירה על השם הטוב מזה, ובאיזונים שבין הערכים הללו, בהתנגשם; כל שיטת משפט על-פי דרכה.
בפסיקת בתי המשפט ניכרת השראת המשפט העברי. הנשיא א' ברק עמד על כך ש"במורשתנו היהודית תופס שמו הטוב של האדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח, ע"ב), ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. במקורותינו צויין, כי 'לא נחתם גזר הדין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד' (רמב"ם, דעות ז, ב)"5. גם השופט חשין, בדעת מיעוט (שם), תומך יתדותיו במשפט העברי לפיו "כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלושה שיורדין ואין עולין. ואלו הן... המלבין פני חברו ברבים (בבא מציעא, שם)". בקובעו כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר"6, הציע השופט ברק ללמוד בעניין זה מן המשפט העברי, הקובע כי "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א). השופט א' רובינשטיין עמד על רגישותו של נושא לשון הרע בתורת המוסר היהודית, וכפי שקיבלו הדברים ביטוי בחיבוריו של ר' ישראל מאיר הכהן זצ"ל "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון"7.
מאידך, גם חירות הביטוי שבמקורותינו משמשת לא אחת נר לרגלי שופטי ישראל, כדברי השופט מ' אלון: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו...מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציבור"8. מרים לא הייתה נענשת כלל אילו היו בפיה דברי ביקורת ענייניים לטיב הנהגתו של משה. כממונה על נכסי הציבור, ראה משה ליתן דוח - "אלה פקוּדי המשכן"9 - כמתחייב מתפקידו ולמניעת רינונים. ביקורת בכגון דא היא לגיטימית. המהר"ל מפראג עומד על חשיבות חופש הביטוי לחשיפת האמת. לדעתו אם אומרים "סגור פיך מלדבר", זו חולשת הדת: "שאם היה לו רשות לדבר בכל הצורך היה סותר הכל... ועל ידי זה בא אל תוכן אמיתת הדברים ולעמוד על האמת הגמוּר..."10. קצרה היריעה מהכיל דוגמאות לעניין רום-מעמדה של הזכות לבטא ביקורת ומחאה במשפט העברי. עם זאת, דומה כי לא אחת נסוג חופש הביטוי מפני כבוד האדם, והשמירה על שמו הטוב. אכן, יכול ותימצא מחלוקת עקרונית, בין הדין הישראלי לבין המשפט העברי, איזה ערך גובר: האם חופש הביטוי או זכות האדם לשם טוב. לעיתים לא תימצא דרך לגשר על הפערים. לעיתים גם אין יומרה לעשות כן: אין סמכות לבשר ודם להתפשר על הדין הדתי, אם יהיה בפשרה כדי לגרוע תג מן התורה; גם האדם החילוני, המודרני, הליברלי, דוגל בערכי יסוד המתווים את השקפת עולמו, ואיננו מוכן להתפשר על חופש הביטוי ושאר חירויות היסוד שבדמוקרטיה. אין לכחד: למקרא כללי האתיקה של מועצת העיתונות עולה כי 'ברירת המחדל' היא לפרסם, למעט בנסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות מפרסום; 'ברירת המחדל' בהלכה היהודית, הפוכה: להימנע מפרסום, למעט חריגים שפרסומם מותר11.
לשון הרע לתועלת
כך או כך, יהא משקלם היחסי של ערכי-היסוד המתנגשים במשפט העברי כאשר יהא, לשון הרע איננו איסור מוחלט. במערכת אנושית לא יתכן כדבר הזה. כדי שיתקיים "וחי בהם" - וכדברי החפץ חיים בהקדמה לספרו: "אי אפשר לחיות חיי תֵבֵל בעניין זה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם" - קיימות דרכים הלכתיות להתיר, ואף לחייב, "לשון הרע לתועלת". החפץ חיים מבאר, בחיל וברעדה, "באיזה אופן מותר להיות רכיל לכתחילה אם המספר הזה מכוון בסיפורו לסלק הנזקין. ומהשם אבקש שלא אכשל בדבר הלכה"12.
דומני שהאופנים בהם סבור החפץ חיים שמותר לרכל לכתחילה ולפרסם לשון הרע, עשויים לסייע רבות במשפט הישראלי לעת הזאת, בשמירה על שמו הטוב של האדם, אף מבלי לפגוע בחופש הביטוי.
כידוע, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נפל דבר בישראל. ההגנה הניתנת לאדם מפני פגיעה בשמו הטוב עלתה למעמד חוקתי-על-חוקי. חופש הביטוי לא עלה עד כה - פורמלית - למעלה שכזו, הגם שהיה, הווה ויהיה - ציפור הנפש של הדמוקרטיה, ונועד לו מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם13. נניח, אפוא, כי הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי, עודן באותה דרגת חשיבות יחסית-הדדית, כשם שהיו בשעה שנחקק חוק איסור לשון הרע. במובן הזה, שרירה וקיימת פסיקת השופט ברק כי "חוק איסור לשון הרע איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי, תוך שהוא קבע, כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים"14. ואולם, עליית המעמד החוקתי של ההגנה על השם הטוב, מחייבת הידוק ההקפדה בכגון דא. ויודגש: לא באנו לפגוע כמלוא הנימה בחופש הביטוי. קיים כר נרחב לפעולה בהגנה על שמו הטוב של האדם, גם מבלי לפגוע בחופש הביטוי. רבות נוכל להיעזר בעניין זה באותם גדרים הלכתיים שמתווה החפץ חיים בדונו בלשון הרע לתועלת, לשם יציקת תוכן ממשי בהגנה על כבוד האדם ועל שמו הטוב.
יש צורך באמינות. פרסום דבר שיש בו לשון הרע צריך להיות מבורר ואמיתי, ולא דבר שמקורו בשמועה מפוקפקת. צריך שיהיה מדויק, שיתפרסם במלואו, בהקשרו הנכון. אין להוסיף ואין לגרוע. לא דומה פרסום שנעשה לראשונה, לפרסום דבר שכבר נודע ברבים. הניסוח צריך להיעשות באופן הוגן, לתאר דברים כהווייתם. מידע מסופק, יש להציגו ככזה, ואף זאת, רק אם התועלת שתצמח מן הפרסום, מסתברת יותר מן הנזק שעלול להיגרם. יש לדקדק היטב בכוונת המפרסם, שאם שיקולים זרים (כלכליים, פוליטיים) הנחו אותו, קיים חשש למהימנות הדברים בכלל, ולאופן הצגתם, בפרט. פרסום לשון הרע ראוי לו שלא ייעשה לתאבון. יש צורך במידתיות. בכנות. יש לזכור ולהזכיר כי מוות וחיים ביד הלשון.
הקפדה על כל אלה, לא תפגע בזכות הציבור לדעת. אדרבא, היא תְחַזקָה. אי-הקפדה על כל הנ"ל, מביאה את הציבור לפקפק באמיתות מידע המתפרסם בתקשורת. הציבור לא מעוניין לדעת דברי-הבל חסרי-שחר. הציבור לא מעוניין בלשון הרע סתם, שאין בו בדל-תועלת. הטמעה של כל הנ"ל תגשים את זכות הציבור לדעת באופן מיטבי: לדעת אמת. חירות הביטוי תישמר. אך תהיה זאת חירות עם אחריות. חירות ביטוי שאין עמה אחריות, כמוה כהפקרות ביחס לזכות האדם לשם טוב.
לקראת השלמת החוקה, יכול שהשיח במקומותינו יזנח קמעא את ערכי-היסוד, ואת האיזונים ביניהם. מקומם של אלה מובטח, ועוגן כהלכה במעמד חוקתי. ראוי למקד את תשומת הלב ביישום הקונקרטי, ולפרוט לפרוטות דקות, עד שיימצא במקרים לא מעטים שהגשמה מיטבית של כבוד האדם, אינה פוגעת בחופש הביטוי, חרף חששות מוקדמים.
אדגים: בפרשת אבנרי נ' שפירא נפסק כי ברגיל, לא יוכל אדם, במיוחד איש ציבור, לקבל סעד זמני, צו מניעה נגד פרסום לשון הרע שעלול לפגוע בו. הסעדים שבית המשפט עשוי ליתן לנפגע הנם הפסקה של הפרסום לאחר שיוכרע בתביעה העיקרית כי מדובר בפרסום אסור, ופיצויי-כסף בגין הנזקים שנגרמו בעטיו. נקבעה הזכות לפרסם את הספר, תוך נטילת אחריות אם תימצא בו לשון הרע. א' בנדור15 כתב שהלכה זו מאפשרת פגיעה בלתי-חוקית באדם. דוּבּר בספר "הגביר" - לא בעיתון - והיה נכון יותר לעכב את הפרסום עד להכרעה בתביעה העיקרית האם אכן מדובר בפרסום אסור, אם לאו. הסעד הכספי שבדיעבד, אין בו די. לימים העיר הנשיא א' ברק כי "המעמד החדש של הזכות לשם הטוב (כחלק מהזכות לכבוד האדם) עשוי להצדיק עיון מחדש בהפעלת שיקול דעת שיפוטי במתן צווי מניעה (זמניים) כנגד פרסומים שיש בהם, לפי הטענה, לשון הרע"16.
כיוצא בזה, סבורני, לעניין פרסום שמות חשודים בעבירות בשלבי החקירה הראשונים. דחייה לשעה של הפרסום, עד שעיקרי העניין יהיו מבוררים ובדוקים, תשקף נאמנה את מעמדה של הזכות לשם טוב. שעת מימוש זכות הציבור לדעת - לדעת אמת - בוא-תבוא. ובכלל: יישומם של כללי האתיקה, ופרשנותם של דיני לשון הרע לעת הזאת שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו17, צריכים להיעשות בדקדקנות. אתגר נכבד לכל הנוטלים חלק ב"שרשרת", מן השלב שלפני הפרסום, ועד להתדיינות המשפטית שבעקבותיו. יותר מבעבר נדרשת הקפדה על מימוש הזכות לשם טוב, ובמקרים רבים יימצא כי היא כלל אינה 'לעומתית' לחופש הביטוי, בהתחשב בתכליותיו ובמגבלותיו.
הנעלבין ואינן עולבין
אומר ר' ישראל סלנטר: "צא וראה: בעוד שרוב בני אדם נזהרים באכילת מאכלות אסורות ושִׁבְעִים ושׁבְעָה הם בודקים שלא יבלעו תולעת קטנה, הרי אינם נזהרים כלל בזלילת אדם, שלועסים אותו בפיהם ובלשונם ובולעים אותו חיים". לוואי והיינו מקפידים להיזהר ולהישמר מפני דברים שאנו מוציאים מפינו, כדרך שאנו מקפידים לבדוק מה מכניסים אנו לפינו18.
עיקר דברינו לעיל יוחדו לנתבעים פוטנציאליים בתביעות לשון הרע. בפרשתנו לקח חשוב גם לתובעים בגין לשון הרע: גם מי שנפגע מפרסום לשון הרע, תגובתו צריכה להיות מדודה. "מרים מצורעת כשלג" (פס' י), ואהרן פונה אל משה "בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" (פס' יא). משה אינו מנצל שעת כושר זו כדי להיפרע כליל ממי שפגעו בו, אלא מיד צועק אל ה' בעד מרים: "אל נא רפא נא לה" (פס' יג): "להודיע - אומר הרלב"ג - שאין ראוי לשָלֶם לנקום ולנטור על אשר יעליבהו. ולא די לא בזה, אבל ראוי שיעזור לאשר דיבר כנגדו. הלא תראה כי משה רבנו ע"ה לא די שלא התפעל ממה שהטיחה מרים אחותו מהדברים כנגדו, אבל עזר אותה בתפילה כפי היכולת". הנה כי כן, המידתיות - נדרשת הן מן המפרסם, הן מן הנפגע.
הערות:
* שופט בית משפט השלום, ירושלים.
1. נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר במדבר, 164.
2. ואם בלימוד סנגוריה על מרים עסקינן, נזכיר עוד שאין מדובר חלילה ברכילאית לתאבון, אלא בנביאה, שלה זכויות רבות בגאולת ישראל ממצרים:"עשרים ושלש נשים ישרות וגדולות בצדקות היו בישראל, ואחת מהן מרים. ויש מהן נביאות, ואחת מהן מרים" (מדרש תדשא כא).
3. נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב) קצז.
4. מ' אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (מהדורה 3, תשנ"ח) 1380.
5. בג"צ 6126,6134/94 סנש נ' רשות השידור, תק-על 94 (3) 1284.
6. ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856.
7. ע"פ (י-ם) 113/96 ביטון נ' קופ דינים- מחוזי כרך כו (6) 226.
8. ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד לט (2) 225, 294.
9. שמות לח, כא; תנחומא, שם.
10. באר הגולה (וארשה תקצ"ח) נט, ב.
11. י' שלג, "כבוד האדם מול חירותו", הארץ, ה' בסיון תשס"א (27.5.01).
12. הלכות לשון הרע כלל ד ס"ק לב; הלכות רכילות כלל ט; הרב ע' אריאל, "לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית", צהר ו, 41.
13. א' ברק, "חופש הביטוי כזכות חוקתית", דברים באזכרה ליורם רונן ז"ל. הדברים אינם נקיים מספיקות. סוף סוף אי אפשר להתעלם מן המשמעות המשפטית - גם אם אנומלית - לכך שחופש הביטוי נותר (לפי שעה) במעמד הלכתי נמוך מזה של הזכויות שקיבלו מעמד חוקתי.
14. הערה 6 לעיל, בעמוד 869.
15. "חופש לשון הרע", משפטים כ (תשנ"א), 561.
16. בש"פ 537/95 גנימאת נ' מ"י, פ"ד מט (3) 355, 418. השופט חשין הזכיר אימרה זו בעניין סנש בתמיכה לדעתו שביכרה את הזכות לשם טוב על פני חופש הביטוי.
17. לדעה אחרת על ההתפתחות הצפויה בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראה: א' שנהר, דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז - 1997), 51.
18. דומני שאמירה זו מיוחסת לרבי מקוצק.
חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת
נועם סולברג*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
האשה הכושית אשר לקח |
ותדבר מרים ואהרן במשה על-אודות האשה הכֻּשִׁית אשר לקח (במדבר יב, א).
|
|
סתם הכתוב ולא פירש במה בדיוק חטאה מרים. על חומרת המעשה אנו למדים מן התגובה המיידית החריפה של הקדוש-ברוך-הוא שנזעק להגן על משה: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. ויחר אף ה' בם וילך" (פס' ח-ט); ומרים נענשת על אתר "והנה מרים מצורעת כשלג" (פס' י).
אך מהו המעשה, ומדוע לא נמסר תיאור מדויק של פרטיו? מרים דיברה בגנותו של משה. הגנאי היה ביחסו לאשתו, וליתר דיוק - בפרישתו ממנה: "...הלכה צפורה ושׂחה לה למרים. הלכה מרים ושׂחה לו לאהרן. עמדו שניהם ודיברו בצדיק ההוא... מפני שדעתו גסה עליו פרש לו מאשתו" (אבות דרבי נתן ט, ב). מרים ואהרן דיברו על כך שגם עמם דיבר ה'. גם הם עלו למעלת נבואה, אך למרות זאת לא גבה ליבם והתמידו בקיום חיי משפחה רגילים; מה שאין כן משה שבהיותו נביא, שוב לא ראה לנהוג כשאר כל האדם. הר"ן -רבי נסים גירונדי (ספרד, המאה ה- 14) כותב שמרוב טרדתו של משה, ויגיעתו בהנהגת העם, "נפרד מתשמיש המיטה... והיו מפני זה דנין אותו לכף זכות. ואומנם אחר שנצטרפו אליו שבעים איש בהנהגת העם חשבו שכבר לא הייתה טרדתו כל כך שיימנע ממה שבינו ובין אשתו...". רבי משה אלשיך (א"י, המאה ה- 16) אומר שהוכיחו מרים ואהרן את משה על פרישתו מציפורה ש"שחורה ולא נאווה הייתה, והוכיחוהו לאמור: למה פרש ממנה? אם על אודות היותה כושית וכְּעוּרה, הלוא מעת לְיקוּחיה ראוי היה לשים ליבו על זה, ולא עתה...". לעומתם, מפרש הרלב"ג-רבי לוי בן גרשם (פרובנס, ראשית המאה ה- 14) - 'האישה הכושית' - לשון סגי נהור, וכדרך שפירש רש"י "שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי...על שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה 'כושי', כדי שלא תשלוט בו עין רעה". הנצי"ב-רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (רוסיה, המאה ה - 19) מפרש "כושית" - גויה שנתגיירה, שאינה לפי כבודו של משה, באשר אינה מיוחסת. מבולבלים? פרשני המקרא חלוקים בדעתם לא רק אם האישה הכושית יפה הייתה או כְּעוּרה, אלא גם בשאלה מי היא האישה הכושית: האם זו ציפורה המדיינית, או אישה אחרת מארץ כוש; האם ציפורה מתה והאישה הכושית נלקחה תחתיה, או נוספה עליה; ועוד מחלוקות רבות בכאן. נשארנו, איפוא, נבוכים. איננו יודעים אל-נכון את פרטי הדברים שאמרה מרים על משה1. לפי פשוטו של מקרא, עיקרם שניים: האישה והגאווה. ואפשר שזהו בדיוק המסר: לא משנה מה בדיוק אמרה מרים. לא פרטי הסיפור - עיקר; עיקר הוא עצם קיומו של סיפור. גם אישה (כושית!), וגם גאווה מעמדית; מתכּון בטוח לסיפור עסיסי וטוב. "והאיש משה עָנַו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פס' ג). איש זה, שעליו מעיד ה' "בכל ביתי נאמן הוא", עלול להפוך באחת, לאחד-האדם, לאבד את סמכותו המוסרית להנהיג את העם, ולא להיות עוד אדון כל הנביאים. על סף מדרון חלקלק נדרשה התערבות א-לוהית, צו-מניעה על אתר. שאם לא כן, יתגלגל כדור-השלג, ושום סעד כספי או אחר שבדיעבד, לא יועיל עוד להשבת המצב לקדמותו. הרי לנו פגיעתן הרעה של דברי-רכיל: "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה; אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב). בדברי מרים היה גרעין של אמת. אילו עמדה למשפט בבית דין של מטה, בודאי טוען היה סניגורה להגנת "אמת דיברתי" שלפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, ומוסיף וטוען שהיה בפירסום "עניין ציבורי"2. התורה עצמה מאשרת שאכן כך הוא, אמת, כדברי מרים - "כי אישה כושית לקח". בזכרוננו כבר דבק במשה משהו מעניין פרידתו מאשתו, עד שלְקָחָה יתרו "אחר שילוחיה" (שמות יח, ב), והביא אותה ואת שני בניה, אל משה. כך מקובלנו: "כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו" (סוטה לה, ע"א). שומעי לשון הרע לא יאמינו למשמע דברים שכולם שקר. אך דרכם של מספרי לשון הרע לפתוח בדברי אמת, שאז כשימשיכו לדבר בשקרים, יאמינו להם. "דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן" (רש"י ויקרא יט, טו). כל שומע יוסיף נופך משלו, מהרהורי ליבו או ממה שעלה במחשבתו, ונמצא 'זמזום', רחש-בחש, עננה שמלווה את 'גיבור' הסיפור, מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר, ובין טפל לעיקר. כאמור, אילו סיפרה לנו התורה במדויק מה היו פרטי הדברים שבפי מרים, כי אז היינו מתמקדים באלה, ב"צהוב", והמסר העיקרי היה נמוג. האיזון בין הערכים המתנגשים בפסיקת בתי המשפט ניכרת השראת המשפט העברי. הנשיא א' ברק עמד על כך ש"במורשתנו היהודית תופס שמו הטוב של האדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח, ע"ב), ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. במקורותינו צויין, כי 'לא נחתם גזר הדין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד' (רמב"ם, דעות ז, ב)"5. גם השופט חשין, בדעת מיעוט (שם), תומך יתדותיו במשפט העברי לפיו "כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלושה שיורדין ואין עולין. ואלו הן... המלבין פני חברו ברבים (בבא מציעא, שם)". בקובעו כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר"6, הציע השופט ברק ללמוד בעניין זה מן המשפט העברי, הקובע כי "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א). השופט א' רובינשטיין עמד על רגישותו של נושא לשון הרע בתורת המוסר היהודית, וכפי שקיבלו הדברים ביטוי בחיבוריו של ר' ישראל מאיר הכהן זצ"ל "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון"7. מאידך, גם חירות הביטוי שבמקורותינו משמשת לא אחת נר לרגלי שופטי ישראל, כדברי השופט מ' אלון: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו...מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציבור"8. מרים לא הייתה נענשת כלל אילו היו בפיה דברי ביקורת ענייניים לטיב הנהגתו של משה. כממונה על נכסי הציבור, ראה משה ליתן דוח - "אלה פקוּדי המשכן"9 - כמתחייב מתפקידו ולמניעת רינונים. ביקורת בכגון דא היא לגיטימית. המהר"ל מפראג עומד על חשיבות חופש הביטוי לחשיפת האמת. לדעתו אם אומרים "סגור פיך מלדבר", זו חולשת הדת: "שאם היה לו רשות לדבר בכל הצורך היה סותר הכל... ועל ידי זה בא אל תוכן אמיתת הדברים ולעמוד על האמת הגמוּר..."10. קצרה היריעה מהכיל דוגמאות לעניין רום-מעמדה של הזכות לבטא ביקורת ומחאה במשפט העברי. עם זאת, דומה כי לא אחת נסוג חופש הביטוי מפני כבוד האדם, והשמירה על שמו הטוב. אכן, יכול ותימצא מחלוקת עקרונית, בין הדין הישראלי לבין המשפט העברי, איזה ערך גובר: האם חופש הביטוי או זכות האדם לשם טוב. לעיתים לא תימצא דרך לגשר על הפערים. לעיתים גם אין יומרה לעשות כן: אין סמכות לבשר ודם להתפשר על הדין הדתי, אם יהיה בפשרה כדי לגרוע תג מן התורה; גם האדם החילוני, המודרני, הליברלי, דוגל בערכי יסוד המתווים את השקפת עולמו, ואיננו מוכן להתפשר על חופש הביטוי ושאר חירויות היסוד שבדמוקרטיה. אין לכחד: למקרא כללי האתיקה של מועצת העיתונות עולה כי 'ברירת המחדל' היא לפרסם, למעט בנסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות מפרסום; 'ברירת המחדל' בהלכה היהודית, הפוכה: להימנע מפרסום, למעט חריגים שפרסומם מותר11. לשון הרע לתועלת דומני שהאופנים בהם סבור החפץ חיים שמותר לרכל לכתחילה ולפרסם לשון הרע, עשויים לסייע רבות במשפט הישראלי לעת הזאת, בשמירה על שמו הטוב של האדם, אף מבלי לפגוע בחופש הביטוי. כידוע, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נפל דבר בישראל. ההגנה הניתנת לאדם מפני פגיעה בשמו הטוב עלתה למעמד חוקתי-על-חוקי. חופש הביטוי לא עלה עד כה - פורמלית - למעלה שכזו, הגם שהיה, הווה ויהיה - ציפור הנפש של הדמוקרטיה, ונועד לו מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם13. נניח, אפוא, כי הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי, עודן באותה דרגת חשיבות יחסית-הדדית, כשם שהיו בשעה שנחקק חוק איסור לשון הרע. במובן הזה, שרירה וקיימת פסיקת השופט ברק כי "חוק איסור לשון הרע איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי, תוך שהוא קבע, כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים"14. ואולם, עליית המעמד החוקתי של ההגנה על השם הטוב, מחייבת הידוק ההקפדה בכגון דא. ויודגש: לא באנו לפגוע כמלוא הנימה בחופש הביטוי. קיים כר נרחב לפעולה בהגנה על שמו הטוב של האדם, גם מבלי לפגוע בחופש הביטוי. רבות נוכל להיעזר בעניין זה באותם גדרים הלכתיים שמתווה החפץ חיים בדונו בלשון הרע לתועלת, לשם יציקת תוכן ממשי בהגנה על כבוד האדם ועל שמו הטוב. יש צורך באמינות. פרסום דבר שיש בו לשון הרע צריך להיות מבורר ואמיתי, ולא דבר שמקורו בשמועה מפוקפקת. צריך שיהיה מדויק, שיתפרסם במלואו, בהקשרו הנכון. אין להוסיף ואין לגרוע. לא דומה פרסום שנעשה לראשונה, לפרסום דבר שכבר נודע ברבים. הניסוח צריך להיעשות באופן הוגן, לתאר דברים כהווייתם. מידע מסופק, יש להציגו ככזה, ואף זאת, רק אם התועלת שתצמח מן הפרסום, מסתברת יותר מן הנזק שעלול להיגרם. יש לדקדק היטב בכוונת המפרסם, שאם שיקולים זרים (כלכליים, פוליטיים) הנחו אותו, קיים חשש למהימנות הדברים בכלל, ולאופן הצגתם, בפרט. פרסום לשון הרע ראוי לו שלא ייעשה לתאבון. יש צורך במידתיות. בכנות. יש לזכור ולהזכיר כי מוות וחיים ביד הלשון. הקפדה על כל אלה, לא תפגע בזכות הציבור לדעת. אדרבא, היא תְחַזקָה. אי-הקפדה על כל הנ"ל, מביאה את הציבור לפקפק באמיתות מידע המתפרסם בתקשורת. הציבור לא מעוניין לדעת דברי-הבל חסרי-שחר. הציבור לא מעוניין בלשון הרע סתם, שאין בו בדל-תועלת. הטמעה של כל הנ"ל תגשים את זכות הציבור לדעת באופן מיטבי: לדעת אמת. חירות הביטוי תישמר. אך תהיה זאת חירות עם אחריות. חירות ביטוי שאין עמה אחריות, כמוה כהפקרות ביחס לזכות האדם לשם טוב. לקראת השלמת החוקה, יכול שהשיח במקומותינו יזנח קמעא את ערכי-היסוד, ואת האיזונים ביניהם. מקומם של אלה מובטח, ועוגן כהלכה במעמד חוקתי. ראוי למקד את תשומת הלב ביישום הקונקרטי, ולפרוט לפרוטות דקות, עד שיימצא במקרים לא מעטים שהגשמה מיטבית של כבוד האדם, אינה פוגעת בחופש הביטוי, חרף חששות מוקדמים. אדגים: בפרשת אבנרי נ' שפירא נפסק כי ברגיל, לא יוכל אדם, במיוחד איש ציבור, לקבל סעד זמני, צו מניעה נגד פרסום לשון הרע שעלול לפגוע בו. הסעדים שבית המשפט עשוי ליתן לנפגע הנם הפסקה של הפרסום לאחר שיוכרע בתביעה העיקרית כי מדובר בפרסום אסור, ופיצויי-כסף בגין הנזקים שנגרמו בעטיו. נקבעה הזכות לפרסם את הספר, תוך נטילת אחריות אם תימצא בו לשון הרע. א' בנדור15 כתב שהלכה זו מאפשרת פגיעה בלתי-חוקית באדם. דוּבּר בספר "הגביר" - לא בעיתון - והיה נכון יותר לעכב את הפרסום עד להכרעה בתביעה העיקרית האם אכן מדובר בפרסום אסור, אם לאו. הסעד הכספי שבדיעבד, אין בו די. לימים העיר הנשיא א' ברק כי "המעמד החדש של הזכות לשם הטוב (כחלק מהזכות לכבוד האדם) עשוי להצדיק עיון מחדש בהפעלת שיקול דעת שיפוטי במתן צווי מניעה (זמניים) כנגד פרסומים שיש בהם, לפי הטענה, לשון הרע"16. כיוצא בזה, סבורני, לעניין פרסום שמות חשודים בעבירות בשלבי החקירה הראשונים. דחייה לשעה של הפרסום, עד שעיקרי העניין יהיו מבוררים ובדוקים, תשקף נאמנה את מעמדה של הזכות לשם טוב. שעת מימוש זכות הציבור לדעת - לדעת אמת - בוא-תבוא. ובכלל: יישומם של כללי האתיקה, ופרשנותם של דיני לשון הרע לעת הזאת שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו17, צריכים להיעשות בדקדקנות. אתגר נכבד לכל הנוטלים חלק ב"שרשרת", מן השלב שלפני הפרסום, ועד להתדיינות המשפטית שבעקבותיו. יותר מבעבר נדרשת הקפדה על מימוש הזכות לשם טוב, ובמקרים רבים יימצא כי היא כלל אינה 'לעומתית' לחופש הביטוי, בהתחשב בתכליותיו ובמגבלותיו. הנעלבין ואינן עולבין עיקר דברינו לעיל יוחדו לנתבעים פוטנציאליים בתביעות לשון הרע. בפרשתנו לקח חשוב גם לתובעים בגין לשון הרע: גם מי שנפגע מפרסום לשון הרע, תגובתו צריכה להיות מדודה. "מרים מצורעת כשלג" (פס' י), ואהרן פונה אל משה "בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" (פס' יא). משה אינו מנצל שעת כושר זו כדי להיפרע כליל ממי שפגעו בו, אלא מיד צועק אל ה' בעד מרים: "אל נא רפא נא לה" (פס' יג): "להודיע - אומר הרלב"ג - שאין ראוי לשָלֶם לנקום ולנטור על אשר יעליבהו. ולא די לא בזה, אבל ראוי שיעזור לאשר דיבר כנגדו. הלא תראה כי משה רבנו ע"ה לא די שלא התפעל ממה שהטיחה מרים אחותו מהדברים כנגדו, אבל עזר אותה בתפילה כפי היכולת". הנה כי כן, המידתיות - נדרשת הן מן המפרסם, הן מן הנפגע. |
הערות:* שופט בית משפט השלום, ירושלים. 1. נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר במדבר, 164. 2. ואם בלימוד סנגוריה על מרים עסקינן, נזכיר עוד שאין מדובר חלילה ברכילאית לתאבון, אלא בנביאה, שלה זכויות רבות בגאולת ישראל ממצרים:"עשרים ושלש נשים ישרות וגדולות בצדקות היו בישראל, ואחת מהן מרים. ויש מהן נביאות, ואחת מהן מרים" (מדרש תדשא כא). 3. נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב) קצז. 4. מ' אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (מהדורה 3, תשנ"ח) 1380. 5. בג"צ 6126,6134/94 סנש נ' רשות השידור, תק-על 94 (3) 1284. 6. ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856. 7. ע"פ (י-ם) 113/96 ביטון נ' קופ דינים- מחוזי כרך כו (6) 226. 8. ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד לט (2) 225, 294. 9. שמות לח, כא; תנחומא, שם. 10. באר הגולה (וארשה תקצ"ח) נט, ב. 11. י' שלג, "כבוד האדם מול חירותו", הארץ, ה' בסיון תשס"א (27.5.01). 12. הלכות לשון הרע כלל ד ס"ק לב; הלכות רכילות כלל ט; הרב ע' אריאל, "לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית", צהר ו, 41. 13. א' ברק, "חופש הביטוי כזכות חוקתית", דברים באזכרה ליורם רונן ז"ל. הדברים אינם נקיים מספיקות. סוף סוף אי אפשר להתעלם מן המשמעות המשפטית - גם אם אנומלית - לכך שחופש הביטוי נותר (לפי שעה) במעמד הלכתי נמוך מזה של הזכויות שקיבלו מעמד חוקתי. 14. הערה 6 לעיל, בעמוד 869. 15. "חופש לשון הרע", משפטים כ (תשנ"א), 561. 16. בש"פ 537/95 גנימאת נ' מ"י, פ"ד מט (3) 355, 418. השופט חשין הזכיר אימרה זו בעניין סנש בתמיכה לדעתו שביכרה את הזכות לשם טוב על פני חופש הביטוי. 17. לדעה אחרת על ההתפתחות הצפויה בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראה: א' שנהר, דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז - 1997), 51. 18. דומני שאמירה זו מיוחסת לרבי מקוצק. |