פתח דבר

יציאת מצרים נזכרת פעמיים בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן: בדיבר הראשון, שהאל מציג בו את עצמו כמי שהוציא את עם ישראל מארץ מצרים; ובדיבר החמישי, בעניין השבת:

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (דברים ה, ו).

שמור את יום השבת לקדשו, כאשר צוך ה' אלהיך. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה. על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (שם יא-יד).

סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור החשוב והדרמטי ביותר בתרבות העולם המערבי, סיפור שחרורו של העבד ויציאתו לחופשי.

סיפור יציאת מצרים והאמת ההיסטורית

בעת האחרונה, התפרסמו כמה מחקרים ארכיאולוגיים חדשים. האופנה שנהגה בארכיאולוגיה עד לפני ארבעים שנה הייתה מושתתת על האמונה שכל מה שכתוב בתנ"ך הוא אמת היסטורית ושתפקידה של הארכיאולוגיה להוכיח שאמנם הדברים הכתובים בו הם נכונים. ממצאים רבים נתפרשו כתומכים בסיפורים שהופיעו בכתבי הקודש. ואולם אנו עדים בשנים האחרונות לזרם אחר, המבקש להוכיח שהדברים לא היו כמו שכתוב בתנ"ך, כגון הניסיון להמעיט מדמותו של דויד המלך כפי שהיא משתקפת במקרא או ייחוס בניית מגידו למלך אחאב, ולא כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, כפעולה של שלמה המלך.

ובאשר ליציאת מצרים, הרבה מן החוקרים בימינו טוענים שאין לנו שום ראיות לקיומה. כל המחקרים הארכיאולוגים שנעשו במסלול מסעותיהם של בני ישראל המתואר בתנ"ך, אינם תומכים במסעם הגדול של בני ישראל ממצרים לישראל.

השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים ללמוד מן הסיפור על נכונותו. כשאדם מספר סיפור על איש נפלא, רבים יטילו בזה ספק. לעומת זאת, אם הוא מספר על אדם שעשה מעשה רע או שעבר עברה, מיד הם מאמינים לו. והשאלה היא: מה ניתן ללמוד מסיפור יציאת מצרים על אמיתותו ומשמעותו?

בין משה לסרגון מלך אכד

המוטיב הראשון של סיפור יציאת מצרים הוא סיפורו של משה רבנו. משה רבנו נולד לבני זוג לא חשובים במיוחד, זוג הורים שאינם ממשפחת אצילים אלא ממשפחת עבדים. על פי הוראתו של פרעה, הוא היה אמור להיות מומת על ידי המיילדת שלו. בניסיון להציל אותו ממות, אמו שמה אותו בתיבה ושמה את התיבה ביאור. בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור, מוצאת את התיבה ובתוכה תינוק, וכך היא נעשית חסידת אומות העולם הראשונה בהיסטוריה שהצילה יהודי נרדף ממוות. בת פרעה מביאה אותו אל ארמון המלך ושם הוא חי כמה וכמה שנים.

סיפור דומה מאוד לסיפור זה נפוץ בתרבות המזרח ובתרבות יוון של התקופה ההיא. כך, למשל, סרגון מלך אכד, שחי אלף שנים לפני משה, מספר על עצמו: אמי, הכוהנת הגדולה, ילדה אותי בסתר ושמה אותי בתיבה בנהר. אקי, שואב המים, מצא אותי, לקח אותי לבן וגידל אותי.

ואולם סיפורו של סרגון הוא היפוכו של סיפורו של משה. הוא דומה יותר לסיפור אדיפוס, שהוריו היו מלכים, שבגלל נבואה הניחו אותו ביער, ומשפחה ענייה גידלה אותו. וכן הוא גם סיפורו של סרגון. הוא נולד למשפחת אצולה והתגלגל למשפחה ענייה. מקורם של הסיפורים האלה ברור: אדם המצליח לארגן לעצמו כוח כלכלי משתלט על מדינה והופך למלך עליה, ואז מזכירים לו את עברו: "אתה הבן של אקי שואב המים". לכן, הוא מחפש לעצמו מוצא אצילי יותר, ומייחס את עצמו לכוהנת הגדולה, ואומר: אני בעצם בן מלכים. זאת רק אשליה שראיתם אותי בא מן הכפר.

סיפורו של משה הפוך. מרגע היותו תינוק, הוא גדל בארמונו של פרעה כנסיך, כבנו של בת פרעה. אבל הוא בא ואומר לא, איני מלך, אני בן עבדים, איני שייך למעמד המלוכה. אני רוצה להוריד את עצמי מכל העושר, הפאר והכוח הזה. אני שייך למשהו דל, ירוד.

עם עבדים ולא עם אצילים

המוטיב השני בסיפור יציאת מצרים הוא סיפור עם ישראל עצמו, המכריז על עצמו כיוצא מבית עבדים. עם ישראל הוא עם של עבדים משוחררים. היש בזה היגיון? מדוע ישייך עם את עצמו למעמד נחות? אם משווים את סיפורו של עם ישראל עם סיפוריהם של עמים גדולים וחזקים אחרים, אנחנו רואים שסיפורם הפוך מסיפורו של עם ישראל. הרומאים למשל יצאו מגדרם כדי להפגין את גדולתם. האפוס הגדול שלהם מתאר את מוצאם הרומי כהיותם צאצאיו של נסיך מבית טרויה, שמוצאו מן האלה אפרודיטה, הבורח מטרויה ההרוסה ומגיע לרומא רק אחרי מסע הרפתקאות עצום. לפי מסורת אחרת, מקורם של הרומאים הוא בתאומים שנולדו למארס, אל המלחמה.

עם ישראל אינו מחפש לעצמו יוחסין של אצילים אף לא מתהדר בכסף או בעצמה. עם ישראל יצא מבית עבדים. לדעתי, כשעם מספר סיפור כזה על ייחוסו, חייב להיות בסיפורו גרעין של אמת. יש בסיפור הזה משהו משכנע מאוד.

לייחודה של תורת ישראל

השלב הבא בסיפור עם ישראל היוצא ממצרים, ואף הוא שלב ייחודי בסיפור מורשתו של עם ישראל, הוא קבלת התורה. עם ישראל אינו עם המתגאה בניצחונות במלחמה ולא בהישגים של כיבוש אלא בקבלת ספר תורה, בזה שיש לו ספר חוקים משלו. אולי זוהי הסיבה שיש הרבה עורכי דין בישראל.

לפני קצת למעלה ממאה שנה, החלו חפירות ארכיאולוגיות שמטרתן לגלות ספרי חוקים קדומים. גילוים של ספרי חוקים קדומים לתנ"ך הכה בתדהמה את כל מי שחשבו שהתנ"ך הוא ספר החוקים הקדום, הראשון והיחיד. יתרה מכך, התברר שיש קווי דמיון רבים בין חוקי חמורבי, שקדמו לתנ"ך, לבין חוקי התנ"ך, הן במהות הן בטכניקת הניסוח של החוקים.

אני מבקש להצביע כאן דווקא על קווי השוני שבין החוקים הללו. כל החוקים הקדומים נחקקו בידי מלכים. לכל היותר, המלך נותן קרדיט מסוים לישות אלוהית שזיכתה אותו בחכמה ובכוח שבזכותם הוא מחוקק. לעומת זאת, התורה של עם ישראל נעשתה מראש בידי אלוהים ולא בהשראתו.

ההבדל האחר הוא שהדמיון לחוקים של המזרח הקדום הוא בעיקרו בנושאים אזרחים ופליליים: שור שנגח, אחריות בנזיקין ועוד. לעומת זאת, בחקיקה של עם ישראל, אנו מוצאים צד מוסרי של עניינים שאינם שפיטים, כגון הדיבר "לא תחמוד". הכלל הזה, שהוא כלל מוסרי, אינו שפיט, ואיש לא ניסה מעולם להעמיד לדין אדם בגלל שחמד דבר מה. כל זמן שהאדם רק חומד בלב ואינו לוקח בפועל, אי אפשר לשפוט אותו. אפילו האינקוויזיציה לא יכלה לשפוט אנשים רק בגלל מה שבלבם.

פן אחר הם חוקי החמלה. יש בתורה חוקי חמלה בהיקף וצורה שאינם מצויים במשפטם של עמים אחרים. ומדוע יש צורך בחמלה? המקרא מסביר את הדבר תוך הדגשה מתמדת על יציאת מצרים: אתם הייתם בבית עבדים. זכרו מה שהייתם שם לפני שאתם עושים רע לזולת.

הוראות החמלה הללו כוללות חקיקה האומרת: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז). זהו היפוכם הגמור של חוקי המזרח הקדום, חוקי חמורבי וחוקי החתים, שיש בהם ענישה קשה למי שעוזר לעבד לברוח, למי שמסתיר עבד הבורח מפני אדוניו. בחוקי חמורבי, מי שמסגיר עבד אל אדוניו מקבל שני שקלים. בחוקי החתים המאוחרים יותר, התעריף משתנה לפי מידת הקושי בתפיסת העבד הבורח. דין התורה הפוך בדיוק: אמנם העבד הוא רכוש אדוניו, אך אם עלה בידו לברוח, אסור להסגיר אותו לבעליו.

ניטול למשל את פרשת שמעי בן גרא. דויד ציווה את שלמה בנו לנקום בשמעי בן גרא בגלל שקילל אותו בעבר. שלמה אמר לשמעי: אני שם אותך במעצר בגבולות ירושלים, ואם תצא מן העיר, דמך בראשך. שניים מעבדי שמעי ברחו אל אכיש מלך גת. בעולם הקדום, היו הסכמים בינלאומיים של הסגרת עבד הבורח ממדינה למדינה. שמעי הלך אל אכיש מלך גת וחזר עם שני העבדים לירושלים. שמעי נענש מיד על שהפר את פקודת המלך ויצא מירושלים. אבל מבחינת הצדק הפואטי, הוא נענש על שרדף אחר עבדיו והחזיר אותם.

בספר ירמיהו מסופר על המצור ששמו הבבלים על ירושלים. כל גבירי ירושלים שחררו את העבדים שלהם כדי שיוסר המצור. בינתיים נודע לבבלים שהמצריים עולים עליהם למלחמה, והם הסירו את המצור. כשהוסר המצור, שבו האדונים ושעבדו את עבדיהם מחדש. ואז ירמיהו אומר להם: אתם תיענשו על זה. ואכן, כעבור זמן קצר, חזרו הבבלים וכבשו את ירושלים.

אפילו בעולם המודרני, כשנחקקה החוקה האמריקאית, הוכר בה בעקיפין קיומה של העבדות. יש פסיקה ענפה בארצות-הברית שלפני מלחמת האזרחים בנושא העבדות, לרבות חקיקה בעניין בריחת עבדים ממדינות שהייתה בהן עבדות למדינות שלא הייתה בהן עבדות. הקונגרס חוקק חוק להסגרת עבדים, אך מדינות הצפון סירבו לקיימו.

השחורים שהובאו כעבדים לא ידעו לקרוא ולכתוב. כחלק מהכנסתם תחת כנפי הנצרות, לימדו אותם אדוניהם את סיפורי התנ"ך. לפתע, גילו השחורים הזדהות עצומה עם הסיפור הזה של יציאת מצרים, של היציאה מעבדות לחירות. הם ראו בו סיפור שלהם, סיפור שקלע ללבם. הם אמרו: הסיפור הזה כתוב עלינו ובשבילנו.

פסק הדין הקטסטרופלי ביותר בהיסטוריה של המשפט האמריקני, דרד סקוט, הוא סיפורו של עבד שנמכר לרופא אמריקני שנדד אתו ממקום למקום. הרופא הגיע למדינת אילינוי, שהייתה מדינה חופשית, ושם נפטר. העבד הביא ראיה שהפך לאדם חופשי, והמשיך בדרכו למדינת מיזורי שנהג בה הכלל: "פעם חופשי - תמיד חופשי". ואולם בית המשפט של מיזורי החליט להפר את הכלל וקבע שהוא חוזר להיות עבד. העניין הגיע לבית המשפט העליון של ארצות-הברית, וזה נתן גושפנקא מלאה לא רק לקביעה שדרד סקוט נשאר עבד, אלא לכל תורת העבדות. פסק הדין הזה נשאר לדיראון עולם ושימש תמריץ למלחמת האזרחים. לינקולן ואנשיו חששו שזהו תקדים להתפשטות דיני העבדות והשלטתם הרחק מעבר למדינות ששררה בהן העבדות.

סוף דבר

הוראות החמלה שבתורה, כגון האיסור להונות את הגר או החיוב להגן על הדל והעני, נעדרות מחוקי המזרח הקדום, ואולי אינן מצויות אף בחוקים רבים כיום. השאלה שמדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה היום היא: עד כמה הדברים נשארים בתחום טיפולה. יש לנו בעיות של עובדים זרים ושל ילדי עובדים זרים. בעת האחרונה, נסים למדינת ישראל פליטים מחבל דרפור שבסודאן. והשאלה היא: האם אנחנו נוהגים בטיפול בהם ברוח התנ"ך? אמנם מדינת ישראל אינה מסוגלת לקלוט את כל הפליטים המגיעים אליה מאפריקה, אבל היא צריכה להציג את עצמה כאומרת: יש לנו חלק בטיפול באנשים הללו. ואולי אנו צריכים לנהל משא ומתן עם מדינות אירופה בדבר חלוקת הנטל בקליטת הפליטים הללו ולקבוע כמה הם מוכנים לקלוט בתחומיהן וכמה אנחנו צריכים לקלוט.

הערה:

* פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים.
הדברים המובאים כאן הם בעיקרם תמצית ההרצאה שנשא השר בכנס השנתי השביעי של לשכת עורכי הדין שהתקיים השנה באילת.

---

---