אקדמות מילין

רצונך לדעת טיבה וטבעה של מערכת משפטית, כַּלֵך לך אצל יחסה אל ה"אחר" שבקרבה. דרכו של עולם שכל מערכת חברתית, ולרוב גם משפטית, נוהגת כבוד בחכמיה ובעשיריה, שועי עם ותקיפי הקהל. אכן, מבחנה האמיתי של כל חברה, והמערכת המשפטית כחלק בלתי נפרד הימנה, הוא ביחסה ל"קבוצות השוליים" שבקרבה.

בפרשתנו מופיע ציווי המזהיר את עם ישראל בעניין היחס אל הגֵר הגָר בקרבו: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט). ציווי זה, בלשון אהבה, אינו שכיח במקרא, והוא מקביל לשני ציוויים אחרים: לאהוב את האל, "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה; יא, א); ולאהוב את הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). השוואת הגר אל שני אלה מלמדת על החשיבות שנתייחדה לו בעולמה של יהדות. זאת ועוד, מאחר שקיבל עליו עול תורה ומצוות מרצון, הוסיף לו הקב"ה אהבה על אהבתו וייחד לו מצווה¹.

עיון במקרא מלמד כי המצווה להיזהר בכבוד הגר רווחת ביותר במקרא. הגם שבעניינות חשובים אחרים, כגון האיסור שלא לרצוח ושלא לגנוב, מקצרת תורה בלשונה, ולעתים הם אף "כהררים התלויים בשערה", ומגוון הלכות תלויות בכמה מילים או בפסוק אחד, "מקרא מועט והלכות מרובות"² - חוזרת התורה ומדגישה עשרות פעמים את החובה לאהוב את הגר³ ולשמור על כבודו⁴. בדברים שלהלן, נבקש להתייחס ליחסו של הרמב"ם כלפי הגֵר, היכול לשמש לדעתנו מודל ואבטיפוס ליחסו כלפי ה"אחר" בכלל⁵.

האם יש מצווה לגייר?

אחת הסוגיות המרתקות בהתייחסותה של חברה ל"גר", לזר ול"אחר" היא השאלה האם הרוב בחברה מבקש ממנו לשנות את עורו או שהוא מכיר בזכותו לחיות את חייו כרצונו ומכבד את תרבותו. בשנים האחרונות, נכתב הרבה בשבח הרב-תרבותיות וההכרה בזכויותיהם התרבותיות של המיעוטים, המובילות מאליהן לכיבוד רב יותר של ה"אחר", והימנעות מפעולה המכוונת ל"גיירו" או לשכנעו להמיר את אמונותיו ודעותיו לאלה של הרוב.

עיון בדברי הרמב"ם מלמד כי סבר ככל הנראה שתורת ישראל, להבדיל מן הנצרות והאיסלאם, אינה מצווה על מיסיון פעיל ואף אינה תומכת בפיתוי לא יהודים להתגייר. ואף על פי שיש מחלוקת בשאלה ההיסטורית אם בעבר, בעיקר בימי המקרא ובימי חז"ל, עודדו גיורים ואף נעשו פעולות גיור המוני יזומות, רוב חכמי ההלכה מסכימים שמגמה מעין זו אינה רצויה⁶.

הד לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ם, המבוססים על התלמוד, בפירוט הדברים שמציע בית הדין בפני הגר קודם גיורו, שבולט בהם יסוד ההרתעה ולא הפיתוי. וזה לשונו⁷:

כיצד מקבלין גֵרֵי הצדק? כשיבוא אחד להתגייר מן הגויים ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה [=שבא להתגייר משיקול זר], אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי [=אין] אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסוחפין⁸ ומטורפין, וייסורין באין עליהן? אם אמר אני יודע ואיני כדאי⁹, מקבלין אותו מיד.

וגם מהמשך דבריו עולה שתחילה מודיעים אותו את האיסורים והעונשים כדי לייראו ולבחון את כנות רצונו, ורק לאחר מכן מספרים לו על היתרונות שירוויח בהיותו יהודי:

ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר שני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות. כיצד? אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת לדת זו: אם אכלת חֵלֶב - אי אתה ענוש כרת; אם חיללת שבת - אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו, אחר שתתגייר: אם אכלת חֵלֶב - אתה ענוש כרת; אם חיללת שבת - אתה ענוש סקילה.

רק לאחר "מסע הפחדה" זה, מיידעים את הגר על היתרונות האפשריים הגלומים במעשהו:

וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו שכרן של מצוות. ומודיעין אותו שבעשיית מצוות אלו יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצוות אלו ויודען.

על אף שגישה זו נועדה בראש ובראשונה לעמוד על כנות מי שבא להתגייר, יש בה שוני בולט הן מן הגישה המיסיונרית הנוצרית המבקשת לפתות את המועמד בדברי חלקות ופיתויים חומריים, הן מן הגישה המוסלמית המקלה מאוד בתהליך המרת דת המבקש להתאסלם ולעתים אף כופה אותו.

שלא לבייש

במשנת הרמב"ם, זוכה גר שנתגייר ליחס חם ביותר. לכאורה אין להתפלא על כך, שהרי כבר חכמים ראשונים עמדו על ריבוי מצוות התורה שנאמר בהן ציווי מיוחד (lex specialis) ביחס לגר, אלא שנחלקו במספרן. וכך שנינו בברייתא¹⁰:

תנו רבנן: המאַנֶה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים... תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות, על הגר? מפני שסורו רע...

אך מכל מקום הציווי על הזהירות בכבודם של גרים הוא יוצא דופן במשנת הרמב"ם, הן מצד היקפו הן מצד תוכנו¹¹.

מפרקים אחדים במשנת הרמב"ם, ניתן ללמוד על גישתו המיוחדת כלפי הגר. כך, למשל, כשפירש הלכה שהייתה עשויה להשתמע לשתי פנים, נקט פירוש המקל עם הגר. כוונתנו לתשובת הרמב"ם שנשלחה לרבי עובדיה הגר¹² על שאלתו אם יכול הגר לומר בתפילה "אלוהי אבותינו" ולהימנע מבושת פנים¹³, שלא תהא תפילתו שונה משל חבריו וידעו הכול שהוא גר. שאלה זו נידונה כבר במשנה, בדין מקרא הביכורים, ונפסקה בה הלכה: "הגר מביא [ביכורים] ואינו קורא, שאינו יכול לומר: 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו'..."¹⁴.

דעה דומה באה גם בתוספתא בשם רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: כל הגרים כולן מביאין ולא קורין"¹⁵, אלא שבתלמוד הירושלמי על אתר¹⁶, מובאת דעתו של רבי יהודה, הנראית כחולקת על סתם משנה ותוספתא:

תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? "כי אב המון גוים נתתיך" - לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגויים.

רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי יהודה. אתא עובדא קומי דר' אבהו והורי כרבי יהודה [=בא מעשה לפני רבי אבהו והורה כרבי יהודה] ¹⁷.

ואף על פי שפשוטן של סתם משנה ותוספתא מורה בבירור שאין הלכה כדברי רבי יהודה בירושלמי, ואף על פי שאין מרבים לפסוק על פי הירושלמי, ודאי לא כשהוא סותר משנה ותוספתא, אימץ הרמב"ם כבר בשחר ימיו, בפירושו למשנה, את דעתו של רבי יהודה בירושלמי. לימים פסק כן גם במשנה תורה¹⁸ וגם בתשובתו לרבי עובדיה הגר¹⁹. בראשית תשובתו, פותח הרמב"ם בלשונות שבח המביעים את יחסו החם לשואל:

אמר משה ב"ר מימון מבני גלות ירושלם אשר בספרד ²⁰: הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא [=מורנו ורבנו], עובדיה המשכיל המבין גר הצדק, ישלם ה' פעלו, ותהי משכרתו שלימה מעם ה' אלקי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו²¹.

הגם שלשונות שבח הן לשונות שגרה אצל משיבים רבים, אין הן שגורות אצל הרמב"ם, ומאות תשובותיו יוכיחו²². מכאן שאריכות הלשון בראש תשובתו וכינויי החיבה מרמזים על יחסו החם של הרמב"ם לנמענו, עובדיה הגר.

משמעותית הרבה יותר היא הרטוריקה של התשובה. השואל, עובדיה הגר, שאל את הרמב"ם אם הוא רשאי לומר בתפילתו "אלהינו ואלוהי אבותינו" או "שהנחלת את אבותינו" בברכת המזון, אף שאבותיו לא היו בני ברית. שאלה זו טרדה את מנוחתם של חכמי התקופה במזרח ובמערב כאחת. בתשובתו לעובדיה הגר, הרמב"ם ממשיך בקו שהִתווה כבר בפירושו למשנה. נוסף על הכרעת ההלכה כרבי יהודה, מנשבת בתשובתו רוח אוהדת ביותר לגרים בכלל ולשואל עובדיה הגר בפרט. וכך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה:

כל זה [דברי המשנה] ברור, אלא שפסק ההלכה: מביא הגר עצמו ביכורים וקורא. וסמכוהו למה שאמר ה' לאברהם: "כי אב המון גוים נתתיך". אמרו: לשעבר היית אב לארם, עכשיו אב לכל העולם כולו. ולפיכך אפשר לכל גר לומר אשר נשבע ה' לאבותינו, מפני שאברהם אב לכל באי העולם לפי שלימדם האמונה והדת.

כהמשך למגמה זו, המונעת את הַדָּרת הגרים מסדר התפילה המקובל ומכלילה אותם בכלל צאצאי "אבותינו", כותב הרמב"ם גם בתשובתו לעובדיה הגר דברים נלהבים בשבח הגרים ובהיותם חלק מכלל ישראל:

יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר. אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם, והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה, ובעט בעבודה זרה, והפר עבודתה, והכניס רבים תחת כנפי השכינה, ולימדם והורם, וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', כמו שכתוב בתורה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" וגו' (בראשית יח, יט). לפיכך, כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום, ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב. כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלימודו, כך החזיר כל העתידים להתגייר בצוואתו שציווה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. לפיכך, יש לך לאמר "אלהינו ואלהי אבותינו", שאברהם עליו השלום הוא אביך, ויש לך לומר שהנחלת "את אבותינו", שלאברהם נתנה הארץ, שנאמר: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז). אבל "שהוצאתנו ממצרים" או "שעשית נסים לאבותינו", אם רצית לשנות ולומר "שהוצאת את ישראל ממצרים" ו"שעשית נסים עם ישראל", אמור. ואם לא שנית, אין בכך הפסד כלום, מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלווית אליו, אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאילו לנו ולך נעשו. הרי הוא אומר בישעיה: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו" וגו' (ישעיהו נו, ג) - אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר.

בהמשך דבריו מורה הרמב"ם לעובדיה הגר לברך את הברכות בנוסח הרגיל בלי פקפוק²³, ושלא כמנהגו, הוא מסיים את דבריו בדברי עידוד וחיזוק לשואל:

ואל יהא ייחוסך קל בעיניך. אם אנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם. וכך מפורש בישעיה: "זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב" וגו' (ישעיהו מד, ה).

תוכן התשובה, ובעיקר לשון הרמב"ם ואורכה, חושפים משהו מצפונות לבו של "הנשר הגדול", מיחסו לגרים ורגישותו למעמדם. ויושם אל לב: לא רק שהרמב"ם מכליל אותם בכלל ישראל, אלא שמצד מסוים הוא סבור שמעלתם גדולה מזו של ישראל: "אם אנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם!".

וכפי שהעיר י' טברסקי²⁴, גישתו של הרמב"ם לגרים ניזונה מגישתו הפילוסופית, העולה בקנה אחד עם תפיסות דמוקרטיות בנות ימינו, ולפיה אין זה ראוי שגורם ביולוגי יהווה עילה מכרעת להפליית אדם. ואולם, לדעת טברסקי, במקרה שלפנינו, אף שמסקנותיו ההלכתיות של הרמב"ם תואמות יפה את השקפתו הפילוסופית, אין הכרח לומר שהיא חייבה את מסקנתו, וייתכן שהיה מגיע אליה רק מכוח ניתוחו את המקורות התלמודיים. לא כן הלשון רבת המבע והרגש של הרמב"ם בתשובה זו, המבטאת לדעתנו את יחסו הרגשי והאידיאי, לא רק המשפטי והרציונאלי, לגרים ולמעמדם בחברה.

לא ניתן לעמוד כראוי על חידושו הגדול של הרמב"ם בלא להשוות את גישתו לדעת כמה מגדולי חכמי אשכנז וצרפת בתקופתו, שמקצתם אף מנעו את הגֵרים להיות שלוחי ציבור או בעלי זימון בברכת המזון. כך, למשל, הכריע רבנו תם, מגדולי חכמי צרפת במאה הי"ב, כפשוטה של משנה, כשפסק שהגר אינו יכול לומר "אלוהי אבותינו", ואף "לא היה מניח [רבנו תם] לגרים לברך ברכת הזימון, לפי שאינו יכול לומר 'שהנחלת לאבותינו ארץ טובה'"²⁵. בדומה לרבנו תם, גם רבי יצחק מוינה, בעל "אור זרוע", מגדולי חכמי אשכנז במאה הי"ג, פוסק שהגרים שבימיו אינם יכולים לומר "אלוהי אבותינו"²⁶. לעמדה זו יש משמעות מיוחדת, משום שבעניינים אחרים, ברוח מסורתם של חסידי אשכנז, שבעל "אור זרוע" נמנה עמהם, הוא מגלה רגישות גדולה ביותר כלפי ה"אחר", כגון ביחסו לנשים, לעגונות²⁷ ולעיוורים. מכל מקום, ביחס לסוגיה דנן, הוא דבק במקורות הראשוניים²⁸, ואינו נוטה אחר דעת הרמב"ם, והוא מפרש כרבנו תם את שיטת רבי יהודה בירושלמי בצמצום רב, ומחיל אותה רק על "גרים מבני קיני חותן משה". לעומת זאת, פסק שהגרים שבימיו, שאינם בעלי ייחוס מעין זה, אינם יכולים לומר בתפילה "אלוהי אבותינו".

יחסו המיוחד של הרמב"ם לגרים בא לביטוי גם בתשובה אחרת ששלח לעובדיה הגר²⁹, המתמקדת בעיקר בבירור מעמדם ההלכתי של המוסלמים, שהרמב"ם סבור שאינם עובדי עבודה זרה³⁰. אכן, בחתימת התשובה, הרמב"ם מתייחס גם לביזוי כבודו של עובדיה הגר בידי רבו:

ואשר השיבך רבך שלא כהוגן, והעציבך והכלימך, וקראך כסיל, עבירה גדולה בידו וחטא גדול חטא. וקרוב בעיני ששוגג הוא, וראוי לו לבקש ממך מחילה, אף על פי שאתה תלמידו, ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל וייכנע, אולי יתכפר לו, וימחול לו האל יתעלה. וכי שיכור היה זה [ולא ידע] שבשלושים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר? ואיה דבר "וגר לא תונה", והיא אונאת דברים? אפילו אמר הוא האמת והיית אתה התועה, היה לו להסביר לך פנים ולדבר לך רכות. כל שכן שאמרת האמת והוא התועה... וזה שקרא לך כסיל - תֵּמה גדול הוא. אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה, והבין בעין לבו, ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל, וידע שכל הדתות גנובות מדתם, זה מוסיף וזה גורע, זה משנה וזה מכזב ומחפה על ה' דברים אשר לא כן, זה הורס יסודות וזה מדבר תהפוכות, והכיר הכל ורדף אחר ה' ועבר בדרך הקדש ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבנו, רבן של כל הנביאים עליהם השלום, וחפץ במצוותיו, ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולהעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים והשליך העולם הזה מלבו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב - מי שזו מעלתו, כסיל יקָרא? חלילה לך! לא כסיל קרא ה' שמך, אלא משכיל ומבין ופיקח והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו, שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'. ומי שברך את אברהם רבך ונתן לו שכרו בעולם הזה ולעולם הבא, הוא יברך אותך ויתן לך שכרך כראוי בעולם הזה ולעולם הבא, ויאריך ימיך עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו. ויזַכה אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל. "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך" (במדבר י, לב), "כי ה' דבר טוב על ישראל" (במדבר י, כט).

אמנם מקצת הדברים לקוחים ממקורות שקדמו לרמב"ם, ואין בהם חידוש, אך קיבוצם אל מקום אחד ורוח האהבה הגדולה לגרים המנשבת מהם מאפיינים את יחסו המיוחד של הרמב"ם לגרים בפרט ול"אחר" בכלל³¹.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה רז. וראה ספר החינוך, מצווה תלא.
2. משנה חגיגה א, ח.
3. סוגיה מעניינת בפני עצמה שאין כאן מקום לפרטה היא המעבר מפרשנות המונח "גר" כפשוטו במקרא (ראה רש"י לשמות כב, כ: "כל לשון גר - אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם"), כמכוון לכל זר הגר בקרבתך, למשמעות מצומצמת יותר של "גר צדק" או "גר תושב" בלבד. לעניין זה, ראה גם: רמב"ן שמות כ, י; התורה והמצווה למלבי"ם, סימן עה; מ' פינקלשטיין, הגיור - הלכה ומעשה (רמת-גן תשנ"ד), עמ' 16-15.
4. לעניין זה, ראה: מ' פינקלשטיין, "יתרו והלכות גרים", פרשת השבוע, יתרו, תשס"ה, גיליון מס' 194; י' שופמן, "וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו", פרשת השבוע, קדושים, תשס"ה, גיליון מס' 207.
5. ליחסו המיוחד של הרמב"ם לעבד וסלידתו מהעסקה פוגענית, ראה א' הכהן, "כבוד העובד וחירותו ואיסור העסקה פוגענית במדינה יהודית ודמוקרטית", פרשת השבוע, שמות, תשס"ה, גיליון מס' 191. ואין צריך לומר שאין כוונתנו לומר שהתמונה ביחס לכלל חכמי ישראל היא אחידה. יש מחכמי ישראל שהביעו גם דעה שלילית, מסתייגת, ואפילו דוחה, כלפי "אחרים" למיניהם. ראה במאמרי הנזכר בהערה 1. וראה עוד א' הכהן, "מעמדו של ה'אַחֵר' במשפט העברי - על יחסם של רש"י ורמב"ם לקבוצות מיעוט", מים מדליו 17 (תשס"ו), עמ' 154-119.
6. זאת, כדברי הרמב"ם, להבדיל מכפיית שבע מצוות בני נח: "משה רבנו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר 'מורשה קהלת יעקב', ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר 'ככם כגר'. אבל מי שלא רצה, אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות. וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה לכוף [=לכפות] את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל, ייהרג. והמקבל אותו הוא הנקרא גר תושב בכל מקום. וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים". על הבדלי הגישות בעניין זה, ראה מאמרו של אבי זקני הרב מ' הכהן ז"ל, "הלכות והליכים בקבלת גרים", ידע עם 38-37 (תשל"א), עמ' 33-28; ד' רוקח, "הגיור היהודי בעת העתיקה להלכה ולמעשה", בית מקרא קמא (תשנ"ה), עמ' 152-135; מ"ש סמט, "הגיור במאות הראשונות לספירה", בתוך יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד (ירושלים תשנ"ג), עמ' 332-331.
7. רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה א.
8. כפי שפירש רש"י בביאורו למקור התלמודי (יבמות מז ע"א), שעליו נסמך הרמב"ם: "שפלים וכפויין".
9. רש"י שם: "ואיני ראוי להשתתף בצרתן, ומי ייתן ואזכה לכך".
10. בבא מציעא נט ע"ב.
11. פירוטם נמצא בהערותיו מאירות העיניים של הר"ח העליר, שכל רז לא אניס ליה, לספר המצוות, עמ' כ, הערה 36.
12. שו"ת הרמב"ם, סימן רצג. לזיהויו של רבי עובדיה הגר, ראה פינקלשטיין (לעיל, הערה 3), עמ' 15, הערה 8.
13. על הנימוק "שלא לבייש", שהוא כלל גדול בעולמה של מורשת ישראל, ראה א' הכהן, "שלא לבייש - זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007).
14. משנה, ביכורים א, ד.
15. תוספתא, ביכורים א, ב.
16. ירושלמי, ביכורים, פרק א, הלכה ד (סד ע"א).
17. וראה "מעשה רב" המובא בירושלמי: "רבי שמע לאילין דבי [=לאותם של בית] בר עשתור דאינון [=שהם] גרים בני גרים אומרים אלהי אבותינו" (ביכורים פ"א ה"ד, סד ע"א).
18. הלכות ביכורים, פרק ד, הלכה ג.
19. תשובות הרמב"ם (מהדורת בלאו), סימן רצג.
20. על תדמיתו העצמית של הרמב"ם כאחד מ"בני ספרד" אף שחי במצרים, ראו א' הכהן, "התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 176-113.
21. לא לחינם נקט הרמב"ם בפסוק שנאמר על רות, "גרת הצדק" הראשונה. ראה רות ב, יב.
22. כוונתנו כמובן לתשובות שהגיעו אלינו בכתב ידו או שנוסחן נראה מקורי, ולא תשובות שנערכו בידי מעתיקים שהשמיטו מהן חלקים, שאפשר וכללו לשונות פתיחה וסיום.
23. כמין הד לגישה חיובית זו, עולה כבר במשנה המספרת על אגריפס המלך ש"עמד וקיבל וקרא עומד", ושבחוהו חכמים, "וכשהגיע לפסוק 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז, טו) זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!" (סוטה ז, ח). ואולם מן התלמוד עולה נימה של ביקורת כלפי אמרה זו, הנראית מעשה חנופה שלא במקומו (סוטה מא ע"א). ראה תוספות, יבמות מה ע"ב, ד"ה כיון.
24. י' טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם, ירושלים תשנ"א, עמ' 34.
25. תוספות, בבא בתרא פא ע"א, ד"ה ההוא. ואולם הר"י, בעל התוספות, חולק עליו, והוא מסתמך על דעת רבי יהודה בירושלמי, המתיר לגר לומר "אלוהי אבותינו". בהמשך הדברים נעשה ניסיון ליישב בין המקורות על ידי סיוג דעת רבי יהודה שבירושלמי והחלתה רק על גרים שהם מבני קיני חותן משה. ואולם רבנו תם מתנגד אף לפרשנות זו, וקובע ש"הירושלמי משבשתא היא [=דעה משובשת היא]". ראה תוספות שם. לעניין זה, ראה גם את העדות החשובה: "מעשה בגר אחד שהיה מזמן בברכת המזון, והיו מערערין עליו, היאך היה יכול לומר 'שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה'. והשיב רבנו תם: תנן במסכת ביכורים: גר מביא ואינו קורא... והואיל שחולק ירושלמי על התוספתא, דוחין הירושלמי אפילו לחומרא, כל שכן לקולא" (א' קופפר, תשובות ופסקים, ירושלים תשל"ג, סימן ס, עמ' 101).
26. אור זרוע, חלק א, הלכות תפילה, סימן קז.
27. ראה: א' הכהן, "כלה כמות שהיא", מסכת א (תשס"ב), 250.
28. אך ראוי לשים לב לעובדה ששיקוליו בעניין זה אינם פילוסופיים, חברתיים, מוסריים או אידיאולוגיים, אלא נשענים על מסורת פסיקה עקרונית, ולפיה ראוי ל"עשות שלום" בין מקורות חז"ל, וממילא "היא ניחא שנעמיד ירושלמי כדעת התוספתא".
29. שו"ת הרמב"ם, סימן תמח, עמ' 725 במהדורת בלאו.
30. לסוגיה זו, ראה בהרחבה א' הכהן, "דת האסלאם ומאמיניה: היבטים הלכתיים ומשפטיים", מחניים 1 (תשנ"ג), עמ' 51-34.
31. יחד עם זאת, אין למהר ולהסיק מכאן שבכל מקרה הרמב"ם מקל עם הגרים. ואין צריך לומר שבכל מקום שהחמירו מקורות חז"ל עם הגרים, אין הרמב"ם סוטה מן ההלכה התלמודית.

---

---