בפתח הדברים

מצוות הצדקה, שהיא מן המצוות הגדולות שבתורה, דיברו בה נביאים ראשונים ואחרונים. המילה צדקה, הגזורה מן צד"ק, מצורפת לעתים במקרא למילה משפט ללמד על חשיבותה. על אברהם, אומר הקב"ה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). וירמיהו מדבר בהתרגשות אל מלכי יהודה ואומר להם: "כה אמר ה', עֲשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עָשׁוק וגֵר יתום ואלמנה אל תּנו אל תחמסו, ודם נקי אל תשפכו במקום הזה" (ירמיהו כב, ג). וחז"ל החרו החזיקו אחרי הנביאים ואמרו על הצדקה: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות"¹. עוד הוסיפו חז"ל כי גדולה היא הצדקה, מפני שהיא מקרבת את הגאולה².

אולם נשאלת השאלה אם לא עדיף לשאוף לעולם שאין בו עניים³. מצינו בפרשתנו שני מקראות מנוגדים בעניין זה. בפסוק אחד נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי בָרֵךְ יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה" (דברים טו, ד); ואילו בנשימה אחת בפסוק סמוך לו נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פָּתחַ תפתח את ידך לאחִיך לעניֶּך ולאבינְך בארצֶך (דברים טו, יא) - מקראות הסותרים זה את זה לחלוטין. הראשון מתייחס לעוני כרעה חברתית הניתנת למיגור, ואילו השני מדבר על עוני ואביונות כתופעה מובנית בחברה.

על סתירה זו כבר עמדו חז"ל במדרשים רבים והביא רש"י מהם בפירושו לפסוק הראשון. וזה לשונו:

"אפס כי לא יהיה בך אביון", ולהלן הוא אומר: "כי לא יחדל אביון" - אלא: בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם; וכשאין אתם עושים רצונו של מקום, אביונים בכם.

פשט הסברו הוא שהעוני הוא צרה שרצוי להיפטר ממנה. הבטחת האלהים לישראל היא שאם יתנהגו כראוי, לא יהיו בהם עניים. כלומר, העוני הוא אחת מן הרעות שיבואו על עם ישראל עקב מעשיו הרעים, כגון: מחלות, גלות, אויב ושאר צרות הבאות על החוטאים, אך הצדיקים פטורים מהן.

במקורות ישראל, אין חולק על החובה לעזור לעניים⁴. השאלה היא עד כמה חייב אדם לעזור לעני ואיך לעשות זאת? יש לומר שמקורותינו אינם מדברים בקול אחד בעניין זה.

מחד גיסא, למדו חז"ל מן הפסוק שבפרשתנו:

"אשר יחסר לו" (דברים טו, ח) - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכּב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילים⁵.

מאידך גיסא, קובעת המשנה:

מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי; מזון ארבע עשרה סעודות - לא יטול מן הקופה⁶.

ולגבי מתנות עניים, לקט ושכחה ופאה, שחייב האדם להותיר בשדהו לעניים, וכן לעניין כספי הצדקה, המשנה קובעת להם שיעור אחר: "מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני"⁷.

אם כן, מיהו העני שחייבים לדאוג לו? מהו המחסור שצריכים למלאו וכיצד מודדים אותו?⁸

דומה שהתשובות לשאלות הללו אינן פשוטות, ולא ברור אם ניתן להשיב להן תשובות ברורות. כידוע, יש בעולם הגדרות אחדות לעוני. נסקור תחילה את ההגדרות ונראה שההלכה מתייחסת לכל אחת מהן.

האסכולות בעניין קביעת קו העוני

על הגדרת העניות, נשפכו נהרות של דיו, אך עדיין אין הסכמה לגביה. אין ספק שמדובר בהגדרה אידיאולוגית וכי בעצם ההגדרה אנו חורצים את דעתנו על העוני⁹. מקובל לחלק את הגדרות העוני לשלוש אסכולות עיקריות¹⁰.

האסכולה הראשונה מצדדת בהגדרת קו עוני מוחלט, כלומר: עני הוא מי שאין לו "סל" מינימלי מסוים של רכוש, וגם אין בידו להשיגו. ומהו הסל הזה? התשובה לכך שנויה במחלוקת. נהוג לתת בו סימן הנקרא חמש המ"מין: מזון, מלבוש, מחסה, מרפא, מחנך [=חינוך מינימלי]. מובן שיש אינספור חלופות לקביעה זו. היתרון במדד זה הוא היותו קל למדידה. חסרונו הבולט הוא שקשה להכריע בשאלה מי יקבע אותו.

האסכולה השנייה רואה בעוני תופעה יחסית. העוני משקף אי-שוויון כלכלי חברתי. כלומר: עני הוא מי שיש לו פחות מן האחרים בקבוצת ההתייחסות שלו: אם לכל שאר חברי הקבוצה או לפחות לרובם יש הרבה יותר ממנו, הוא עני. לכן, הדרך לקביעת מדד העוני לפי אסכולה זו היא בחינת מצבם של כל מי שיש להם משמעותית פחות משאר הבריות. בשיטה זו, אין מודדים מה יש לעניים אלא את הפער בין קבוצות באוכלוסייה. הבעיה בהגדרה זו היא התעלמותה המוחלטת ממה שיש לעני. משום כך, ייתכן שבחברה מסוימת ייחשב עני גם מי שיש לו רכוש רב.

קושי נוסף כרוך בעובדה שחברה עשויה להתקדם באיכות חייה, אך העוני יגדל בה. כך, למשל, גם אילו הרוויחו כל העובדים במדינת ישראל עוד 10,000 ש"ח לחודש, מספר העניים היה נשאר זהה לחלוטין. אם כל אחד מתושבי ישראל היה מרוויח פי שניים משהרוויח קודם, היה מספר העניים בישראל עולה פלאים בגלל הגדלת הפערים במשכורות העובדים. וראוי להדגיש כי השיטה היחסית למדידת קו העוני היא היא הנוהגת בישראל על יתרונותיה ועל חסרונותיה¹¹.

נוסף על כך, המדדים לקביעת קו העוני הם בעייתיים משום שאינם בודקים ממדים אחרים של העוני. כך, למשל, המדד אינו בודק את סיכויי הכניסה למעגל העוני והיציאה ממנו. לכן, סטודנטים רבים יוגדרו כעניים בתקופת לימודיהם, אף על פי שמדובר בהשקעתם לטווח ארוך. המדדים גם אינם בודקים נגישות להשכלה ונגישות לרפואה אלא הכנסה כלכלית בלבד. אולם על אף החסרונות הללו, המדדים הללו הם המקובלים כיום.

המשותף לשתי האסכולות הללו הוא מידת האובייקטיביות שבהן, משום שהן קובעות מדדים ברורים למדידת העוני. לעומת זאת, האסכולה השלישית היא סובייקטיבית. עני הוא מי שחושב את עצמו עני, יהי מצבו האובייקטיבי אשר יהיה. במהלך השנים, נעשו ניסיונות לשלב מדדים אחדים יחד, אך הדבר לא צלח.

ברור כמובן שהחלוקה לאסכולות היא כללית ואינה ממצה את כלל ההבדלים שבין המדדים. כך, למשל, סביר להניח כי "סל המצרכים הבסיסי" יהיה יחסי במידת מה ושונה לחלוטין בארץ ענייה מבארץ עשירה. מה שייחשב בישראל כמינימום הכרחי, לא בהכרח ייחשב כזה בהודו. פער כלכלי עשוי להיחשב כבלתי נסבל בארץ אחת אך סביר והגיוני בארץ אחרת. ואולם דבר אחד ברור: שלוש ההגדרות חיות זו לצד זו, לא תמיד בהרמוניה, אך לא ניתן להתעלם אף לא מאחת מהן.

מכאן לענייננו. לדעתנו, החלוקה לאסכולות מאפשרת לנו להסביר את ההבדלים המשתקפים בהלכה בעניין הסיוע לעני. ההבדלים בין ההלכות משקפים את הרצון להילחם בעוני על כל שלושת אופניו. פוסקי ההלכות מבקשים לצמצם את ממדי העוני לסוגיו, אך הכלים שהם משתמשים בהם נבדלים זה מזה ואף נדמה לעתים שיש ביניהם סתירות לא מובנות.

הצדקה המוטלת על הציבור - קו עוני מוחלט

הרמב"ם כותב בעניין הצדקה¹²:

כל עיר שיש בה ישראל, חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה... ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו... והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה... מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה.

ולעניין מצוות הצדקה המחייבת את הציבור¹³ לספק את צורכי הקיום הבסיסיים של הנצרכים, קבעו חכמים את קו העוני המוחלט, כפי שכתב הרמב"ם: "היו לו מזון ארבע עשרה סעודות - לא יטול מן הקופה"¹⁴

הצדקה המוטלת על האדם הפרטי - עוני יחסי

לכאורה, הגדרת העוני לעניין מצוות הצדקה המוטלת על היחיד, כגון במצוות לקט ושכחה ופאה ומעשר עני, גם היא הגדרה מוחלטת: "מי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני". אמנם כאן הועמד סף עוני גבוה יותר מזה שנקבע לעניין הצדקה המוטלת על הציבור, אך עדיין מדובר בהגדרת קו עוני מוחלט.

אלא שהפוסקים שקבעו שהגדרה זו נכונה לכל כספי הצדקה הדגישו שמאתיים הזוזים האמורים אינם סכום מוחלט אלא סכום המשתנה בהתאם לרמה הכלכלית והצרכים של החברה¹⁵. יש כאן אפוא הכרה בהגדרת עוני יחסי.

זאת ועוד, שאלה מרכזית הייתה אם ניתן לתת צדקה גם למי שיש לו מאתיים זוז, שהרי לכאורה אינו עני מוחלט אלא עני בהשוואה לזולתו. ואלה דברי בעל "אור זרוע" בשם ר' אפרים בר' יצחק זצ"ל: "ומה שאמרת [=ששאלת]: מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה? אומר אני: הכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו"¹⁶.

חלוקה זו של סוגי העוני בין הצדקה שנותן הציבור לבין הצדקה שנותן היחיד מסבירה את ההלכה בעניין עני בעל נכסים. על פי ההלכה, מצווה לתת צדקה למי שנעשה עני, אף על פי שיש לו רכוש, כגון: בית, כלי זהב וכסף וכלים יקרים. זאת, משום שהאדם אינו חייב למכור רכוש מסוג זה כדי להימנע מלהזדקק לצדקה. אולם אם הוא תובע את פרנסתו מן הקופה, אין נותנים לו אלא לאחר שהחליפם בכלים זולים יותר¹⁷. זאת, משום שמצוות היחיד לתת צדקה לעני יחסי, ואילו מצוות הציבור לתת לעני מוחלט.

העוני הסובייקטיבי - עשיר שירד מנכסיו

הגדרת העוני הסובייקטיבי היא בעייתית במקצת, אך ההלכה מכירה בה, אולם רק למי שהיה עשיר והעני ולא למי שחש סובייקטיבית שמצבו הכלכלי רע. בהלכה זו, טמון יסוד ההסבר למנהגו של הלל שנתן סוס לעני בן טובים ולסיפורים דומים לו המופיעים במקורותינו, כדברי הרמב"ם: "מצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעַשְּׁרו"¹⁸.

הלכה זו, המכירה בעוני סובייקטיבי עוררה אי-נוחות, ורבים מן הפוסקים סייגו בה סייגים. כך, למשל, כותב בעל "שיטה מקובצת" בשם הגאונים שהיא נוהגת רק בתקופה הראשונה להיות האדם עני, כשעדיין עוניו אינו ידוע ברבים ויש תקווה שישקם את עצמו מהר. ואלה דבריו: "והגאונים ז"ל כתבו דכל הני [=כל אותן] מעשיות בעני בן טובים, בעני שאינו מפורסם בעניות, שעושים לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם. אבל עני שנתפרסם, אין לו כי אם כעניי ישראל"¹⁹. רבי שמואל די מודינא (טורקיה, המאה הט"ז), כותב שלא נאמר דין זה אלא כשאי-סיפוק צרכיו המיוחדים של אותו עשיר שירד מנכסיו עלול להביאו לידי סכנת חיים²⁰. בימינו, הציע הרב אליעזר מלמד הצעה חדשה בצמצום הלכה זו: "המצווה לעזור לו למשך זמן מסויים לקיים את שגרת חייו הקודמת עד שיתרגל למצבו החדש... יש לחנך את העשיר שירד מנכסיו לחיות בפשטות כדי שלא יפול למעמסה כבדה על הציבור שיצטרך לספק לו במשך כל חייו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. שכל מה שנצטווינו הוא להקל עליו את הירידה עד שיתרגל לחיי פשטות"²¹.

חובת העני לעזור לעצמו

הלכה כללית במקורותינו היא שאמנם חובה עלינו לעזור לעניים, אך הם עצמם חייבים יותר לעזור לעצמם, אם הם יכולים לעשות כן. הכלל בעניין זה פשוט: מי שיכול להתפרנס מיגיע כפיו ואינו עושה כן, אין חובה, לא על היחיד ולא על הציבור, לעזור לו, שנאמר: "הקם תקים עמו"²².

הפוסקים מגנים בחריפות את מי שמסוגלים להתפרנס ואינם עושים זאת, ומשבחים את מי שמתאמצים לפרנס את עצמם ולא ליפול למעמסה על הציבור, כדברי הרמב"ם: "כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'ארור הגבר אשר יבטח באדם' (ירמיהו יז, ה)... וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור - אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: 'ברוך הגבר, אשר יבטח בה'' (שם, פסוק ז)".

המאבק בעוני היחסי ודיני שמיטה ויובל

נוסף על הדינים הפרטיים שהזכרנו, יש בהלכה דינים כלליים שנועדו להיאבק בעוני היחסי, בעיקר דיני השמיטה והיובל. דיני השמיטה מגמתם לאפשר לכל בעל חוב להתחיל את חייו מחדש בלא עוּלם המעיק של חובות שצבר בין שמיטה לשמיטה. אחת לשבע שנים, יכול כל אדם לפתוח דף חדש בחייו הכלכליים.

דיני היובל הם אף קיצוניים יותר, ולכן הם נדירים יותר. אחת לחמישים שנה שבים ומתחלקים אמצעי הייצור בשוויוניות בין כל היכולים להשתמש בהם בתקווה שיצטמצמו הפערים בחברה²³. נציין כי החוקים הללו אינם מפקיעים מידי הבעלים את הקניינים שרכשו בעמלם, אלא מנסים לתת הזדמנות נוספת למי שלא שפר עליהם גורלם. בפועל, לפי המסורת, לא נהגו דיני השמיטה והיובל כפי שהיו אמורים לפעול, אך דומה שהכוונה בבסיסם ברורה.

סוף דבר

לדעתנו, ניתן ללמוד כללים אחדים ממורשתנו. תחילה עלינו להבין את ממדי העוני ואת ההבדלים בין העוני היחסי לבין העוני המוחלט והעוני הסובייקטיבי. ממדים אלו מסבירים את היחס בין ההלכות שנפסקו בעניין זה או לפחות את חלקן.

אלא שמן ההגדרות הללו של העוני, ניתן ללמוד גם על מדיניות ציבורית נאותה היפה גם לימינו אנו.

א. הציבור אחראי בעיקר על העניות המוחלטת, על מי שאין להם סל מוצרים שאינו כלכלי גרידא, אלא כולל שירותי חינך ורפואה²⁴. ובהקשר הזה כך ראוי להגדיר את העוני.

ב. המגמה צריכה להיות כמה שאפשר לעזור לעניים לדאוג לעצמם, לצאת ממעגל העוני ולהגיע לעצמאות כלכלית. זוהי הצדקה המשובחת מכול, ואליה יש לשאוף.

ג. הדגש למאבק ציבורי בעוני היחסי והפערים בחברה צריך להיות מושם בעיקר על חלוקה מחדש של אמצעי הייצור. בזמן המקרא, אמצעי הייצור העיקרי היה הקרקע, ואילו היום אמצעי הייצור העיקריים הם כישורים הנרכשים באמצעות השכלה וחינוך²⁵. בכך יש לטפל, וניתן לעשות כן.

לסיכומו של דבר. הוויכוח בציבור הישראלי בשאלת העוני אינו חדש, וכמספר הקולות מספר הדעות. גם ברשימה זו, לא נגענו בדברים אלא על קצה המזלג, אך אנו מקווים כי ההלכות שהזכרנו לעיל יתוו את הדרך להתבוננות בעניין זה.

הערות:

* ד"ר אברהם טננבוים, שופט בית המשפט השלום (תעבורה) בירושלים ומרצה במכללת שערי משפט.
1. בבא בתרא ט ע"א.
2. בבא בתרא י ע"א.
3. וראוי לציין כי בחזונם של הנביאים הם רואים עולם נטול מלחמות, עולם שאין בו מוות וסבל, עולם של צדקה ומשפט, ואפילו עולם שהאריות שבו הם צמחוניים. אך למיטב ידיעתנו, לא מצינו בשום מקום חזון בדבר עולם שאין בו עניים. ושאלה היא אם הדבר מקרי.
4. יושם לב שהדגש הוא על החובה לעזור לעני ולא על זכותו לקבל עזרה. הבדל זה נובע מן השיח ההלכתי, המדבר בעיקר על חובות, בניגוד לשיח הליברלי, המדבר בעיקר על זכויות, אך אין כאן מקום להאריך בדבר. ראה מ' ויגודה, "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי", בתוך זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (בעריכת י' רבין וי' שני), תל-אביב תשס"ה, עמ' 296-233. וראה גם נפתלי בר-אילן, "זכאותו של העני לצדקה", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 459-465.
5. כתובות סז ע"ב. וראה שם עוד סיפורים רבים מעין זה.
6. משנה פאה ח, ז. התמחוי נועד לעניים עוברי אורח שאינם נשארים בעיר, ולכן נקבעה בו מכסה של מזון ליום אחד בלבד, ואילו הקופה משמשת לחלוקה לעניי העיר, ולכן המכסה בה היא מזון לשבוע. וראה פירושו של קהתי על אתר.
7. שם, משנה ח. וראה שם, משנה ט, שמי שיש לו חמישים זה והוא "נושא ונותן בהם", כלומר סוחר בהם כדי להרוויח, דינו כדין מי שיש לו מאתיים זוז.
8. במסגרת גיליונות פרשת השבוע, נידונה סוגיה זו מזווית אחרת בידי א' הכהן, "קו העוני וזכות הקיום בכבוד", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ד, גיליון מס' 159. וראה גם ב' פורת, "ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית", פרשת השבוע, עקב, תשס"ב, גיליון מס' 85.
9. ויש מי שאומר כי "קביעה של קו העוני היא ביסודה קביעה ערכית-פוליטית". ראה א' דורון, בזכות האוניברסליות, ירושלים 1994, עמ' 83. לעיון בחלק מן הוויכוחים בעניין הגדרה זו, ראה: D. Lewinsohn-Zamir: "The Objectivity of Well-Being and the Objectivities of Property law", 78 New York University Law Review 1669 (2003); "In Defense of Redistribution Throught Private Law", 91 Minnesota Law Review 326 (2006).
10. ויש מי שניסו לומר כי מי שאינו מרוויח כדי להיות עצמאי נקרא עני. ואולם על אף קסמה של הגדרה זו, לא ברור ממנה כמה צריך אדם להרוויח כדי שייחשב עצמאי ואם עצמאות זו היא אובייקטיבית או סובייקטיבית, וחזרה הבעיה למקומה. ראה ע' רכניץ, "מדידת עוני בהשראה יהודית", תחומין כז (תשס"ז), עמ' 378-371.
11. לפי שיטת המדידה הנהוגה בישראל, ההכנסה הפנויה החציונית של האוכלוסייה נחשבת להכנסה המייצגת של החברה. ההכנסה הפנויה היא כלל ההכנסה משכר, רווחי הון, ותשלומים סוציאליים (כגון ביטוח לאומי וגימלאות) בניכוי המסים. הכנסה זו משוקללת בהתאם למספר הנפשות במשפחה וסולם שקילות המשמש את הביטוח הלאומי. בהתאם לחישוב זה, ההכנסה החציונית היא רמת ההכנסה אשר ל-50% מן המשפחות בארץ יש הכנסה השווה לה או נמוכה ממנה, ואילו ל-50% המשפחות האחרות יש הכנסה הגבוהה ממנה. קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה החציונית של האוכלוסייה. משפחה שהכנסתה הפנויה נמוכה מקו העוני נחשבת למשפחה ענייה. להסבר השיטה ולדעות אודותיה, ראה מאמרם המפורט של ד' גוטליב ונ' קלינר-קסיר, "העוני בישראל ואסטרטגיה מוצעת לצמצומו", יולי 2004, ניירות עמדה, בנק ישראל, www.bankisrael.gov.il/deptdata/papers/paper08h.pdf
12. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות א-ג.
13. על ההבחנה בין הצדקה הציבורית לצדקה הפרטית, עמד הרב ש' רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", אסיא מט-נ (תמוז תש"ן) עמ' 14-10. וראה גם מ' ויגודה (לעיל, הערה 4).
14. שם, הלכה יג.
15. בעל השולחן ערוך אומר במפורש בעקבות הטור (יורה דעה, סימן רנג, סעיף ב): "יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם. אבל בזמן הזה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם". וראה הרב ש' גורן, ספר תורת המדינה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 367.
16. אור זרוע (לרבי יצחק מווינה), הלכות צדקה, סימן יד.
17. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה יא.
18. רמב"ם, שם, פרק ז, הלכה ג.
19. שיטה מקובצת, כתובות סז ע"ב.
20. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קסו.
21. הרב א' מלמד, פניני הלכה, ליקוטים ב (תשס"ו), עמ' 126-125. ואשר למעשה הלל הזקן, הוא טוען שהלל עשה זאת לפנים משורת הדין, אך טענתו בעייתית, משום שהרמב"ם ואחרים הביאו מקרה זה להלכה.
22. כלל זה נלמד במקורות רבים, כגון המקרא: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים כב, ד). ופירש רש"י על אתר בעקבות המדרש: "'עמו' - עם בעליו. אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו: הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון, טעון - פטור".
23. ראה: א' טננבוים, "על ריבית, היתר עיסקא, חובות המדינות העניות והיובל", פרשת השבוע, תשס"א, גיליון מס' 26; ב' פורת, "על מהפכת היובל", פרשת השבוע, בהר-בחוקותי, תשס"ז, גיליון מס' 285.
24. עובדה היא כי המקרא מדבר תמיד על "הגר והיתום והאלמנה", שהם נמנים עם הקבוצה החברתית חסרת אמצעי ייצור משלה: הגר, משום שלא הייתה ברשותו קרקע; והיתום והאלמנה, משום שלא יכלו לנצל את הקרקע שלהם, אם הייתה להם, ולכן יש לדאוג להם קודם לאחרים.
25. דומני שאין מי שחולק על הקביעה שההשכלה, ובמיוחד לימודי התואר הראשון, הם המדד הברור ביותר להכנסה גבוהה של בעליהם ושל יתרונות שאינן כלכליים, כגון סיכויי הצלחתם של ילדיהם של בעלי תואר, נגישותם לרפואה טובה יותר ועוד. בתארים גבוהים יותר, התמונה אינה ברורה לגמרי.

---

---