מבוא

לקראת סוף פרשת שופטים, דנה התורה בדיני המצור במלחמה. וכך אומר הכתוב:

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשהּ לא תשחית את עצהּ לנדּח עליו גרזן כי ממנו תאכֵל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרתָּ, ובנית מצור על העיר אשר הִוא עשָׂה עמךָ מלחמה עד רדתה (דברים, כ, יט-כ).

על פי פשוטו של מקרא, האיסור להשחית עץ מאכל הוא גורף, ואסור לבנות מצור על האויב אלא בעצים שאינם עצי פרי. אך חז"ל, במדרש ההלכה, מוציאים את הכתוב מידי פשוטו ואומרים כי האיסור הזה אינו מוחלט. לפי פירושם, כוונת הכתוב היא שלצורך בניית המצור יש להשתמש באילן סרק, ורק כאמצעי שיורי, אם אין בררה אחרת, ניתן להשתמש בעץ מאכל לצורך זה. וזה לשון ה"ספרי" בעניין זה¹:

'רק עץ אשר תדע'² - זה אילן מאכל³.

'כי לא עץ מאכל הוא' - זה אילן סרק.

אם סופנו לרבות את אילן מאכל, מה תלמוד לומר '[כי לא] עץ מאכל'?⁴ מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל.

כפי שנראה להלן, הורחב איסור השחתת עצי פרי על ידי חז"ל והוחל גם על השחתת כל דבר ערך. להיקפו של איסור זה, נייחד את דברינו להלן, אך לפני כן נסקור כמה סייגים נוספים לאיסור השחתת עץ פרי במהלך מלחמה.

כריתת עצי פרי במלחמה

הרמב"ן⁵ כותב כי ייתכנו מקרים שמותר בהם לכרות עצי מאכל אם הדבר נחוץ מבחינה מבצעית, לאו דווקא לצורכי בניית המצור⁶. וכך הוא אומר:

שהזהירה תורה: "לא תשחית את עצה" - לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ, אולי יוכלו לה, כענין שנאמר: "וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו" (מלכים ב, ג, יט). ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם. "כי האדם עץ השדה" הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור". לומר: אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם "אותו תשחית וכרת" - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון: שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף.

דוגמה אחרת לכלל האומר שמותר לכרות גם עצי מאכל, אם הדבר נחוץ לצורך מבצעי, מצאנו בפירושו של חזקוני על המילים "כי לא עץ מאכל". וזה שלונו:

לא תכרות כל עץ מאכל שבשדה, אלא אותו עץ שהאדם שבמצור יכול לברוח מפניך ולהיכנס בו ולהיות נגדך, ולמנוע אותך לבוא עד החומה. כלומר: יער הסמוך לעיר המצור, אותו תוכל לכרות, אפילו הם עצי מאכל.

ועוד דוגמה ניתן לדלות מפירושו של הרשב"ם:

"רק עץ אשר תדע" וגו' - אילן סרק, בין קרוב לעיר בין רחוק מעיר, תשחית לבנות מצור. אבל עץ מאכל הרחוק - לא תכרות, כי אם הקרוב לעיר, שמעכב את החיל להתקרב לחומה.

"בל תשחית" - שיקול אקולוגי או כלכלי

נאמר במשנה⁷ שעניינה דיני נזיקין: "הקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי - פטור [משום שגרם נזק לעצמו ואין כאן עילה לתביעת נזיקין]". ומדוע האדם אינו רשאי לקצץ את נטיעותיו שלו? רש"י אומר⁸: "דעובר ב'בל תשחית' (דברים כ, יט)".

וכך מסביר בעל "ספר החינוך"⁹ את טעם איסור 'בל תשחית':

שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו. ומתוך כך, תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל - יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים, אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים. במדה שאדם מודד - בה מודדין לו. כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב: "שמח לאד לא ינקה רע" (משלי יז, ה). והחפץ בטוב ושמח בו - נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפורסם.

אולם כפי שכבר ראינו לעיל בעניין המצור, אף על פי שהורחב איסור ההשחתה מעבר לדיני המלחמה, עדיין אין מדובר באיסור גורף, כפי שעולה מדברי התלמוד¹⁰ המתיר בנסיבות מסוימות לקצץ אפילו עץ פרי: "אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר". כלומר, אם שווי העץ כחומר גלם לבנייה וכיוצא בזה עולה על שוויו כעץ מניב פירות, מותר לקצץ אותו. עיקרון זה, ולפיו תועלת כלכלית עשויה להתיר קציצת עץ מאכל, מודגם בהמשך הסוגיה התלמודית בשני סיפורים: האחד, על שמואל שקצץ עץ דקל, כשהתברר לו שהדקל מזיק לגפן שלידו¹¹; והשני, על רב חסדא שאף הוא עקר דקלים משום שתוצרתם לא הייתה רווחית.

החידוש המופיע בדברי רבינא ומיושם בסיפוריהם של שמואל ורב חסדא הוא שאין לפנינו איסור אקולוגי או איסור של השחתת פירות, אלא איסור גרימת אבדן כלכלי. גישה זו, שניתן לכנותה 'כלכלית', היא שהתקבלה להלכה בדברי הרמב"ם¹². וזה לשונו:

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר: "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט). וכל הקוצץ - לוקה. ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום: כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה - לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים - לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

כל אילן סרק - מותר לקוץ אותו, ואפילו אינו צריך לו. וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט, שאינו ראוי לטרוח בו - מותר לקוץ אותו. וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו? רובע הקב זיתים. ודקל שהוא עושה קב תמרים - לא יקוצנו.

וכן פסק הרמב"ם גם הלכה למעשה בשאלה שהובאה לפניו¹³. השאלה פותחת בדברי שבח מופלגים על הרמב"ם. וכיוון שהם מעידים על מידת ההערצה העצומה שזכה לה הרמב"ם כבר בחייו, יש עניין להביאם במלואם. וזה לשון הפתיחה לשאלה:

מה תאמר הדרת יקרת צפירת תפארת כג"ק [=כבוד גדולת קדושת] מרינו ורבנו, משה אדוננו, הרב הגדול בישראל, המובהק, הפטיש החזק, נר המערבי, דגל הרבנים. אות העולם ופלאו, שהצור בראו בעם מקוראו. יהי שמו לעולם, במאמר אלהי עולם, כירח יכון עולם. ויעטר כלל קהלות הקדש בחייו, ובאריכות ימיו. ויחיה חמודו יחידו [=ר' אברהם בנו] ידידו. ויזכהו לתורתו ולחכמתו, ולמעלתו ולגדולתו, ויראהו בו כל מחמדו וחפצו ותאותו.

אחרי דברי פתיחה נמלצים אלה, באה השאלה:

בדבר דקל בחצר יהודי מול חומת רשות הרבים קרוב אליה מאד, והוא ארוך וגבוה ונוטה על רשות הרבים. וסמוך לחומת רשות הרבים שממול לו מסגד וחצר מוסלמים. ובימות הסופות והסערות, יש לחשוש לו [=לדקל], שמא ישברוהו הרוחות, ויהרוס את אשר קרוב לו ואת אשר ממולו. ועוד, כל זמן שבו פירות, מיידים בו אבנים, ומתמלאת החצר שהוא נמצא בה מן הרגימה, וכבר הזיקה זאת הרגימה למספר אנשים ופצעתם בראשם ובגופם. המתיר הדין לכרתו [= את הדקל], אף על פי שהוא נושא פרי, בגלל אלו הסיבות המזיקות הצפויות ממנו אם לאו? יורנו הדרתו. ושכרו כפול.

הרמב"ם משיב בקצרה כדרכו:

תשובה: מותר לכרתו כשצפוי ממנו אחד מאלו הנזקין. וכן מותר לכרתו כדי להנות ממקומו או מדמי עציו. לפי שהתורה לא אסרה אלא לכרות על דרך ההשחתה לבד, אמר יתעלה" "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט). וכתב משה.

בדורות האחרונים התעוררו שאלות בעניין כריתת עצים. ברוב המקרים, היו אלו שאלות בתחום איסור והיתר שאין כאן מקום להרחיב עליהן¹⁴. בימינו אלה, חיבר הרב ישראל מאיר לאו, שכיהן כרב הראשי לישראל בשנים 2003-1993, תשובה תחת הכותרת: "איסור בל תשחית במקום מצוות סוכה"¹⁵. אין כאן מקום לנתח את כל הנימוקים ההלכתיים שהוא מביא, ורק נסתפק בהבאת דבריו בסיום תשובתו. וזה לשונו:

1. מותר להשתמש בענפי עצי פרי לצורך סיכוך של סוכה, כשאין אפשרות להשיג לכך עצי סרק. וכמה טעמים לדבר:

א. צורך המצוה עושה לענף יותר מעלה וערך מאשר הפירות.

ב. אין חשש סכנה אם אין עוקרים העץ לחלוטין.

ג. כי הצורך בענפים הוא מיידי ואינו ניתן לדחייה.

ד. התועלת שבענפים ניכרת בעצם השימוש בהם לצורך הסכך.

ה. יש כח לחכמים לבטל חשיבותו ושוויו של חפץ בעת שזקוקים לו, וממילא אין בכריתתו משום בל תשחית.

ו. אין חשש שבכריתה, הנעשית לצורך מצוה, ישתרשו באדם מידות רעות של השחתה והרס.

2. בכריתת ענפי עץ פרי הסוכך מעל גבי סוכה ופוסל אותה בכך, מתקיימים כל הטעמים הנ"ל, למעט הטעם הרביעי. אמנם הדבר מותר בגלל שאר הטעמים (וכל זה כשאין לו מקום אחר נוח לעשות את הסוכה).

"בל תשחית" - איסור כולל

כפי שכבר הזכרנו לעיל, הורחב איסור 'בל תשחית' והוחל על כל נכס ועל כל דבר ערך. וזה לשון הרמב"ם בהמשך דבריו שהבאנו לעיל¹⁶:

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה - עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.

ומאליה עולה השאלה: מדוע להגביל ולצמצם את זכותו של האדם על רכושו? בכל שיטה משפטית, כוללת זכות הבעלות בנכס זכות להרוס אותו, ולא רק הזכות למכרו או לשעבדו או להורישו ולעשות בו כל טרנסקציה משפטית. ומה טעם הגבילה התורה את זכותו של האדם להשחית דברים?

ראוי לצטט בעניין זה את דבריה של הפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל¹⁷:

לא נאסרה כאן הסתערות על הטבע על מנת לשנותו לצרכי האדם ולטובתו, לא נאסרה עלינו עבודה של תרבות בונה, וגם הורסת לשם בנייה - נאסרה עלינו רק עבודת השחתה לשם השחתה.

ואם ישאל השואל: ולמה תאסור התורה את הפעילות המשחיתה והמקלקלת וההורסת, כל זמן שהדברים העלולים לקלקול ולהריסה ולהשמדה הם רכוש האדם? לא נסתפק כאן בהעמדת המושג 'שלי - שלי', המבטא את בעלותו של האדם נגד הקביעה "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה", אלא נשתדל להבין את איסור 'בל תשחית' גם מתוך חשש לתוצאות ההרסניות על האדם ההורס את עצמו. ומה טובו דברי הגמרא שהם מקור דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו: עשה כך; ולמחר אומר לו: עשה כך; עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד" (שבת קה ע"ב).

המשפט הישראלי

בשיטה המשפטית הנוהגת בארצנו, אין איסור גורף להשחית או להרוס או להשמיד נכסים. אמנם יש במשפט הישראלי איסור לפגוע בעצים ובצמחים, שאמת המידה בו אינה אם העץ נועד למאכל אם לאו, אלא הצורך להגן על העץ או הצמח למניעת הכחדתו, כחלק מן החקיקה לשמירת ערכי טבע מוגנים¹⁸.

בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") יש איסור להזיק בזדון, הקבוע בסעיף 452, הקובע לאמור:

ההורס נכס או פוגע בו במזיד ושלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע עונש אחר.

הדרישה בחוק כתנאי להטלת אחריות פלילית היא שיהיה המעשה שלא כדין. אם על פי המשפט האזרחי, מותר לאדם להרוס את נכסיו, הרי שלא עבר על סעיף 452 הזה. אך כבר כתב השופט קדמי¹⁹: "הריסת רכוש של ההורס, הפוגעת בזכויות הזולת, תהווה מעשה 'שלא כדין', בהקשר הנדון כאן" (ההדגשה במקור - מ"ד).

בהמשך פרק יא סימן ט, שכותרתו "פגיעה ברכוש", יש הוראות ספציפיות האוסרות הרס, השמדה או אפילו גרימת נזק, אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המעוררות צורך להגן על ערכים או מוסדות, נוסף על ההרס עצמו, כגון: האיסור להזיק לבעל חיים (סעיף451); היזק תוך שימוש בחומר נפיץ (סעיף 454); היזק לצוואה או לרישום המתנהל על פי דין (סעיף 455); פגיעה בסימן גבול (סעיף 458); ואיסור השחתת שטר או מטבע (סעיף 466, סעיף 480).

בפסיקת בתי המשפט לערכאותיהם נעשה שימוש פורה בסעיף היסוד של היזק בזדון, הלוא הוא סעיף 452²⁰. לעתים עברה זו באה לצד עברות אחרות במסגרת כתב האישום המגולל אירוע פלילי. וכדי שלא להאריך בדברים, אסתפק באזכור שלוש דוגמאות מן הפסיקה בלא לדון בהן: אירוע אלים בין בני זוג, שבמהלכו שבר הבעל את הטלפון הנייד של אשתו; זריקת אבן על מכונית של שכן וגרימת נזק לרכב; פריצת מחסום משטרתי על ידי רכב והריסת המחסום.

ואסיים את דבריי על המשפט הישראלי באזכור של פסק דין חשוב שניתן ביום כז בניסן התשס"ז (15.4.2007), שדן בחוקיותו ובחוקתיותו של ריסוס בחומר הדברה מן האוויר להשמדת יבולים חקלאיים שנזרעו שלא כדין על ידי בדווים שפלשו שלא כדין לאדמות מדינה בנגב²¹. עתירתם של המתנגדים למעשה זה של השלטונות התקבלה מטעמים שונים:

א. השופט סלים ג'וברן קבע כי פעולות הריסוס שבוצעו על ידי המדינה נעשו בחוסר סמכות, משום שסמכות המדינה לסלק פולשים מקרקעותיה אינה כוללת סמכות לרסס יבולים חקלאיים של התושבים הבדווים בנגב, ומשום שנעשה שימוש בחומר ריסוס שלא אושר על ידי הרשות המוסמכת - משרד החקלאות. כמו כן, קבע השופט כי נוכח הסיכון הנשקף מחומר הריסוס שהשתמשה בו המדינה, כעולה מהוראות השימוש והאזהרה המופיעות על גבי מיכלי חומר הריסוס, יש חשש שיגרמו פעולות הריסוס האמורות נזק לחיי בני אדם הגרים בסביבה שרוססה ולבריאותם.

ב. השופטת עדנה ארבל הגיעה למסקנה שיש למדינה סמכות, במסגרת זכותה וחובתה לפנות פולשים מאדמות מדינה, לנקוט מגוון אמצעים, כולל השמדת יבולים. ואולם בסיום ניתוח חוקתי, הכריעה כי ריסוס מן האוויר אינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה שב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", משום שאין זו פעולה מידתית, אלא פעולה הפוגעת בזכויות החוקתיות של האזרחים הבדווים לשלמות גופם ולבריאותם ולכבודם. השופטת מרים נאור הצטרפה לדעתה של השופטת ארבל.

בכל פסק הדין, אין זכר לדברים האמורים בפרשתנו, העוסקת בנושא דומה וקרוב של פגיעה בצומח לצורך השגת יעד של המדינה. אני ער לעובדה שבפסק הדין הזה עמדה שאלה מורכבת יותר, עקב הנזק הבריאותי שנחשפו אליו כל מי שנמצאו סמוך למקום הריסוס, וכן פגיעה בכבוד הבדווים, אך עדיין עומדת בעינה התמיהה על היעדר התייחסות לעניין שעסקנו בו כאן, ולמשפט העברי בכלל, בעת דיון בבתי המשפט בסוגיה חוקתית מסוג זה במדינת ישראל, שערכיה על פי "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הם ערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית.

הערות:

* השופט משה דרורי, בית המשפט המחוזי, ירושלים.
1. ספרי דברים (מהדורת פינקלשטיין), פסקה רד. בנוסח דומה ראה גם מדרש תנאים לדברים (מהדורת הופמן), פרק כ, פסוקים יט-כ. מדרש הלכה זו מובא גם בתלמוד במסכת בבא קמא צא ע"ב.
2. מדרש ההלכה בנוי על ייתור כביכול בכתוב, כפי שפירש רש"י: "'רק עץ אשר תדע' - קרא יתירא [= פסוק מיותר] הוא, דהוה ליה למכתב [=שהיה לו לכתוב]: רק אשר לא הוא מאכל" (בבא קמא צא, ע"א, ד"ה רק עץ אשר תדע). כלומר, המילים "אשר תדע" מיותרות. ראה ספרי דבי רב (לרבי דוד פרדו), על הספרי (לעיל, הערה 1) שם.
3. ופירש רש"י: "וה"ק [=והכי קאמר. כלומר: כך יש לפרש את הפסוק]: 'רק עץ אשר תדע' - אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא, קחנו ואפילו הוא של מאכל" (שם, ד"ה זה עץ מאכל).
4. רבי דוד פרדו (ספרי דבי רב, שם, ד"ה והשתא) אומר שכוונת הספרי היא: אם למדנו מן המילים "אשר תדע" שכריתת עץ פרי מותרת כשאין בררה אחרת, מיותר הוא ההיתר המפורש בהמשך הפסוק לכרות עץ סרק, שהרי הדברים קל וחומר. אבל קשה לפירוש זה, שכן העדיפות לשימוש באילן סרק כלולה כבר במילים "אשר תדע". סוף דבר, דרכו של מדרש הלכה זה אינה נהירה לנו.
5. פירוש הרמב"ן, דברים כ, יט-כ.
6. עניין זה נקבע כבר ב"ספרי" דברים, סוף פסקה רג: "'לבוא מפניך במצור' - הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור, קצצהו".
7. משנה, בבא קמא ח, ו.
8. רש"י, בבא קמא צ ע"ב, ד"ה אע"פ שאינו רשאי.
9. ספר החינוך (המיוחס לרב אהרן הלוי), מצווה תקכט.
10. בבא קמא צא ע"ב. עניין זה כבר מופיע בספרי (לעיל, הערה 1).
11. הנזק היה בעירוב טעם התמרים בענבים. השווה המעשה ברבא בר רב חנן שסירב לקוץ את הדקלים שבגבול שדהו, אף על פי שגרמו נזקים לגפנים של שכנו, רב יוסף, כשציפורים שעל עצי הדקל ירדו על הגפנים וגרמו להם נזק. טענתו של רבא בר רב חנן הייתה כי על פי הדין, אסור לקוץ דקל כל זמן שהוא מניב לפחות קב תמרים, ואף הזכיר את דברי רבי חנינא, שאמר: "לא מת בני, אלא מפני שקצץ עץ תאנה שלא בזמנו" (בבא בתרא כו ע"א). התוספות, שם, ד"ה אנא לא קייצנא, אומרים שלעניין קציצת עץ מזיק, יש להבחין כנראה בעצמת הפגיעה והנזק. ומאחר שבעניינו של רבא בר רב חנן, הנזק שגרמו דקליו לא היה חמור כל כך, לכן סירב לקצץ אותם.
12. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכות ח-ט.
13. שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קיב.
14. ראה למשל שו"ת פאר אהרן, סימן יד, העוסק "בעניין קציצת עץ מאכל שניטע בבית החיים כמנהג הגויים". המחבר, הרב אהרן פרסבורגר, אחד מחשובי רבני הונגריה, נרצח על ידי הנאצים בשנת 1944.
15. שו"ת יחל ישראל, סימן לד.
16. ליד ציון הערה 12. וראה ליתר פירוט, אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג , עמ' שלה, ערך בל תשחית.
17. עיונים בספר דברים (ירושלים תשנ"ה), עמ' 192-191.
18. ראה חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998. העונש המרבי על פגיעה בערך טבע מוגן הוא שלוש שנות מאסר (סעיף 57(א) לחוק). מכוח חוק זה, הוכרזו פרחים ועצים מסוימים כערכי טבע מוגנים. ראה למשל אכרזת גנים לאומיים ושמורות טבע (ערכי טבע מוגנים), התשל"א-1971.
19. י' קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין, הדין בראי הפסיקה, חלק שני (תל-אביב, מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2005) עמ' 1006.
20. באתר נבו, הפועל רק שנים אחדות, באים 173 פסקי דין של כל בתי המשפט שנזכר בהם סעיף זה.
21. בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל.

---

---