ברכת משה לבני ישראל לפני מותו צופה פני עתיד; היא מכריזה על תכונותיהם של השבטים ועל התפקידים שהם עתידים למלא בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק.

בהקשר זה, ברכת משה לשבט לוי יש בה מן הצפוי אך גם מן המפתיע. מצפים משבט לוי, שבט הכהונה, שיצא ממנו הכוהן הגדול נושא האורים והתומים, כאמור: "תֻּמיך ואוּריך לאיש חסידֶך" (דברים לג, ח), ושהכהנים הם אשר "ישימו קטורה באפֶּך וכליל על מזבחֶך" (שם, י), אך מפתיע התפקיד האחר המיועד לכוהנים וללויים, "יורו משפטֶיך ליעקב ותורתך לישראל" (שם). ודרשו חכמים¹: "מלמד שכל הוריות אינן יוצאות אלא מפיהם, שנאמר: 'ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נָגע' (דברים כא, ה)". הווה אומר: השופטים ומורי ההוראה הם כוהנים, ודווקא כוהנים. לכאורה, עירוב רשויות יש כאן, כשאנשי היכל ה' פושטים בגדי לבן ומתעטפים במלבושי דין בהיכל המשפט.

עירוב רשויות זה צריך לימוד, ולא רק לצורך הבנת מה שנעשה בעבר, שהרי גם המציאות הישראלית יש בה עירוב תחומין: יש בה שופטים המבקשים להיות ככוהנים ומורי דרך, ולצדם רבנים מורי תורה העושים גם משפט. הגבולות בין ה'תורה' לבין ה'משפט' הולכים ומיטשטשים, עד כי נדמה שהרב והדיין חד הם. ברי שהדיין עוסק בדין ופעילותו המקצועית היא שיפוטית. והשאלה העולה היא: האמנם גם הרב אמור לדון דין?
שאלת שבתם של כוהנים בדין מתעוררת בחדות בפרשת שופטים שנאמר בה:

כי יפָּלא ממך דבר לַמשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין לָנגע דברי ריבת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השּׁפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שְׁמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השּׁפט, ומת האיש ההוא ובִערת הרע מישראל (דברים יז, ח-יג).

דומה כי הכתוב מייחד כאן מקום נפרד לשתי מערכות נורמטיביות, "התורה" ו"המשפט", ושתי רשויות המופקדות עליהן, הכוהנים והשופטים.
המונח 'תורה' כשם לקובץ נורמות מתייחס להוראות או חוקים שעניינם טומאה וטהרה וקרבנות². ואמנם קובצי חקיקה הנקראים 'תורה' עוסקים רק בעניינים הנוגעים למקדש:

א. בענייני קרבנות: 'תורת העולה' (ויקרא ו, ב); 'תורת המנחה' (שם, ז); 'תורת החטאת' (שם, יח); 'תורת האשם' (שם ז, א); ו'תורת זבח השלמים' (שם, יב).

ב. בענייני טומאה וטהרה: 'תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה' [= מאכלות אסורות] (שם יא, מו); 'תורת היּלדת' (שם יב, ז); 'תורת נגע צרעת' (שם יג, נט); 'תורת המצורע' (שם יד, ב; שם לב, נד, נז); 'תורת הזב' (שם טו, לב); וטומאת המת (במדבר יט, ב, יד).

ג. בסדרי קדושה וטהרה מיוחדים: 'תורת הנזיר' (שם ו, יג, כא), 'תורת הקנאת' של הסוטה (שם ה, כט, ל) וחיטוי כלי גויים (שם לא, כא).

ואם אמנם 'תורה' פירושה הלכות מקדש, לא ייפלא שהנבואה מתארת את ה'תורה', כתחום המופקד בידי הכוהנים, כגון חגי הנביא המצווה: "שְׁאל נא את הכהנים תורה לאמר" (חגי ב, יא-יג) ובהמשך הדברים באות שתי שאלות שהן 'תורה', אחת בעניין קודשים, האם מועברת קדושתם במגע, והשנייה בעניין טומאה, האם היא מועברת במגע.

כיוצא בזה, נאמר במקרא שבזמנים כתיקונם ראוי לבקש 'תורה' מפי הכוהן (מלאכי ב, ז), אך בעת פורענות הכוהנים מאבדים את סמכותם להורות את ה'תורה' (יחזקאל ז, כו; והשווה ירמיהו יח, יח), ואם עברו ושימשו באותה עת, הם כביכול חומסים אותה (צפניה ג, ד).

בניגוד ל'תורה', שעניינה הלכות מקדש, ה'משפט' כשם לקובץ הוראות או חוקים עניינו הלכות שבין אדם לחברו. אמור מעתה, עלינו להבחין בין שתי מערכות שיפוטיות, הן מבחינה נורמטיבית הן מבחינה מוסדית. האחת, 'התורה' במשמעותה המצומצמת, עניינה נורמות 'כוהניות'. בה ייפלא דבר למשפט 'בין נגע לנגע' (נגע הצרעת)³ ואולי גם 'בין דם לדם' (דם נידה)⁴. ההכרעות השיפוטיות במערכת זו מתקבלות על ידי הכוהנים. והאחרת, 'המשפט', שעניינה נורמות 'משפטיות', 'בין דין לדין' או 'דברי ריבת בשעריך', מופקדת בידי השופטים.
שניוּת המערכות שתיארנו לעיל מקבלת חיזוק מפרשנות פנים-מקראית לפרשת 'כי יפלא ממך דבר למשפט'. בספר דברי הימים מוצגת פעילותו של יהושפט מלך יהודה בתחום השיפוט:

וגם בירושלִַם העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה' ולָריב... ויצו עליהם לאמר, כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם. וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם היּשבים בעריהם בין דם לדם בין תורה למצוה לחֻקים ולמשפטים והזהרתם אתם ולא יאשְׁמו לה'... והנה אֲמַריהו כהן הראש עליכם לכל דבר ה' וזְבַדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה לכל דְּבר המלך ושׁטרים הלויִּם לפניכם, חִזקו ועשו וִיהִי ה' עִם הַטּוב (דברי הימים ב יט, ה-יא).

התיאור שבדברי הימים בא על רקע פרשת 'כי יפָּלא' בספר דברים, והוא מזכיר כמה מן הלשונות הנקוטות בה: "וכל ריב... מאחיכם היּשבים בעריהם" "דברי ריבת בשעריך"; "בין דם לדם" "בין דם לדם"; "בין תורה למצוה לחקים ולמשפטים" "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט". אם כן, ניתן לראות במפעלו של יהושפט מעין פירוש למקראות בדברים⁵.

לאורך כל התיאור שבדברי הימים בולטת השניוּת גם בתחום המוסדי: שופטי ירושלים נבחרים "מן הלוים והכהנים... ומראשי האבות לישראל", והם מופקדים "למשפט ה'... ולָריב". לכן תחומי המשפט שבאחריותם הם "בין תורה למצוה... לחֻקים ולמשפטים". ההפרדה הברורה בין המערכות בולטת במינוי הראשים: "והנה אמריהו כהן הראש עליכם לכל דבר ה' וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה לכל דבר המלך" - הכוהן הגדול, "כּהן הראש", אחראי "לכל דבר ה'", והנגיד, שהוא מעין מלך, "לכל דבר המלך".

השניוּת הניכרת בבבואה שבדברי הימים חוזרת אל דמותה המקורית שבספר דברים ומבליטה בה הן את כפל הנורמות הן את הפרדת המוסדות: הכוהנים דנים ב"משפט ה'", שהוא "התורה", ובראשם הכוהן הגדול. השופטים דנים בדברי ריבות הבאים מאחיהם וב"כל דבר המלך", ובבית דינם יושב בראש הנגיד לבית יהודה.
השניוּת הנורמטיבית והמוסדית שבמקרא נמשכת גם בספרות חז"ל. כאן, חליפיהם של הכוהן והשופט הם בהתאמה החכם והדיין. ההקבלה בין שופט לדיין ברורה ואינה צריכה לראיה. החליפות שבין הכוהן לבין החכם באה בהקשרים אחדים. נסתפק כאן בדוגמה מובהקת ויחידה לחליפות זו.

לפי פשטי המקראות, הכוהנים הם הפוסקים בשאלות בעניין נגע הצרעת: "אדם כי יהיה בעור בשרו שְׂאֵת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אַחַד מבניו הכהנים" (ויקרא יג, ב). חז"ל, במדרש הלכה לפסוקים אלה, מעתיקים את מרכז כובד הסמכות מן הכוהן אל החכם:

"והובא אל אהרן" - אין לי אלא אהרן עצמו. מנין לרבות כהן אחר? תלמוד לומר: הכהן. מנין לרבות בעלי מומים? תלמוד לומר: "מבניו"... ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל: "או אל אחד". אם סופינו לרבות כל ישראל, מה תלמוד לומר: "או אל אחד מבניו הכהנים"? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים, ואומר לכהן, אעפ"י [שהוא] שוטה: אמור טמא, והוא אומר טמא; אמור טהור, והוא אומר טהור⁶.

הוראת הכוהן הופכת לפורמאלית ופסיבית אד-אבסורדום. החכם שבישראל, חליפו של הכוהן, הוא הרואה את הנגע והוא המטהרו או מטמאו. הכוהן, אפילו הוא שוטה, אינו אלא חותמת גומי להוראת החכם.
שני המוסדות הבולטים בתחום פסיקת ההלכה בספרות חז"ל הם "החכם" ו"הדיין", ופסקיהם הם "ההוראה" ו"הדין". כפי שנראה להלן, יש זיקה ברורה בין "החכם" לבין "ההוראה" ובין "הדיין"' לבין "הדין". לפנינו דוגמה מובהקת לשניוּת משפטית-הלכתית, מוסדית ונורמטיבית, בעולמם של חכמים.

על פי רוב, התפקיד המיוחס לחכם או לזקן⁷ בספרות חז"ל הוא הוראת הלכה למעשה במגוון ענייני איסור והיתר⁸, ובעיקר בענייני נדרים ונזירות⁹, שחיטה וכשרות¹⁰, טומאה וטהרה¹¹ ובכורות¹². הדיין, לעומת החכם, עוסק במשפט ובעשיית דין ¹³.

ומאחר שפעולות הפסיקה העיקריות הן ההוראה והדין, אך טבעי הוא שהסמכתו של פוסק נוגעת לשתיהן. לפיכך, נוסחת ההסמכה היא "יורה וידין"¹⁴. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:

חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה, יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון, ולא להורות באיסור והיתר; או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות; או יתנו רשות לזה ולזה, אבל לא לדון דיני קנסות...¹⁵

ההסמכה "לדון" היא בענייני ממונות, ואילו ההסמכה "להורות" היא בענייני איסור והיתר.

וראוי לציין כי דרישות ההסמכה הרשמיות מטעם הרבנות הראשית בימינו, שהן נהלים פנימיים שלא פורסמו רשמית, דומות לקביעת הרמב"ם. המועמדים להסמכה לרבנות נבחנים על ידיעותיהם בענייני איסור והיתר ובענייני טומאה וטהרה: הלכות שבת, הלכות נידה ומקוואות והלכות איסור והיתר (בשר בחלב, תערובות ומליחה). רובן המכריע של ההלכות באות בחלק "יורה דעה" בשולחן ערוך. לעומת זאת, בניגוד לבחינות הסמכה לרבנות, המועמדים לדיינות נבחנים על חלק "אבן העזר", ובמיוחד על חלק "חושן משפט" בשולחן ערוך.

ספרות הפוסקים גוזרת נפקויות אחדות מן ההפרדה בין הוראה לבין דין. נציין כאן שתיים מן הנפקויות העוסקות במגבלות המוטלות על הפוסק, שנאמרו ביסודן ביחס למורה ההוראה. מתוך כך, מתעורר דיון בספרות הפוסקים אם יש להחילן גם על הדיין.

א. פסק בשכרות
לפי ההלכה שבתוספתא, חכם שתוי אסור לו להורות:

שתוי יין פוסל בעבודה וחייב במיתה... וכשם שאם היה כהן פסול בעבודה וחייב במיתה, כך אם היה חכם או תלמיד חכם - אסור ללמד ולהורות¹⁶.

לדעת רוב הראשונים, איסור זה מוגבל לענייני איסור והיתר בלבד¹⁷. כך, למשל, קובעים בעלי התוספות שדיין ששתה יין יכול לדון דיני ממונות ובלבד כמובן שדעתו מיושבת עליו: "והא דאמר: שתה רביעית יין - אל יורה, היינו הוראה דאיסור והיתר"¹⁸.

ב. הוראת תלמיד בפני רבו
אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, אף במקום הסמוך למקום שרבו מכהן בו, עד למרחק שלוש פרסאות ממקום מושבו. עוד נגזר שאף מחוץ לתחום שרבו מצוי בו, לא יורה התלמיד, אלא אם נטל רשות מרבו¹⁹. גזרה זו מטרתה לאפשר לרב לפקח על כושר הוראתו של תלמידו.

לדעת ר' יוסף דיטראני,²⁰ הדרישה שייטול התלמיד רשות מרבו להורות מחוץ למקום רבו חלה דווקא בענייני הוראה. וזה לשונו: "תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו", ואילו לדון הוא אינו חייב ליטול רשות מרבו.
בהמשך לקו זה, יש לבחון את היחס בין הרב לבין הדיין, האם יש להפריד בין שני המוסדות הפוסקים הללו? פרופ' מרדכי ברויאר קבע כי בימי הביניים היה הבדל בעניין זה בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד. וזה לשונו:

באשכנז היו 'דיין' ו'רב' שמות נרדפים, ואילו בספרד תפקיד 'הרב' היה לדרוש בציבור, ללמד ולפסוק, וה'דיין' היה החשוב שבין בעלי התורה²¹.

בארץ ישראל לפני שקמה מדינת ישראל, הוטמעו תפקידי הרב והדיין זה בזה. בתחילה, בתקופת השלטון העותומאני, רב הקהילה שימש כדיין והחכם-באשי עמד בראש בית הדין שלידו²². לאחר מכן, בתקופת השלטון הבריטי, נתקבלו תקנות כנסת ישראל²³. תקנות אלה - תקנה 6(1) ותקנה 7 - קבעו זהות בין לשכות הרבנות לבין בתי הדין הרבניים.

לאחר קום המדינה, עלה רעיון ההפרדה בין הרבנות לבין הדיינות. בשנת תש"י הוקמה ועדה לחקירת סדרי בתי הדין הרבניים לישראל. אחת ממסקנותיה הייתה שיש להפריד בין התפקידים, משום שהדיין צריך להתמסר לתפקידו השיפוטי באופן מלא²⁴. מסקנה זו הוצעה בחוק הדיינים על ידי סגן שר הדתות דאז, ז' ורהפטיג, בעת שהציג את הצעת החוק בכנסת:

עם קום מדינת ישראל, קשה היה להמשיך בשיטה זו של זהות בין רבנים ובין דיינים. ריבוי העניינים בבתי הדין וריכוזם הצריך הפרדה בין הרבנות ובין הדיינות. בעצם, הפרדה זו היתה קיימת מקדמת דנא... עם קום מדינת ישראל הלכנו בדרך זו והבחנו בין התפקידים הללו, והפרדנו בין הרבנים ובין הדיינים... ואמרנו: חלק מהרבנים צריך להקדיש את כל זמנו לתפקידו הרבני, וחלק מהרבנים צריך להקדיש את כל זמנו לדיינות²⁵.

לצד הצעת ההפרדה העקרונית בין שני התחומים, הוצע לשמר את כפל התפקידים של נושאי המשרות הבכירים, הרב הראשי ואב בתי הדין. וזה לשון סעיף 4 לחוק הדיינים, התשט"ו-1955: "הרבנים הראשיים לישראל... יהיו דיינים בתוקף תפקידם ללא מינוי נוסף". יושב ראש "ועדת חוקה חוק ומשפט" של הכנסת, ח"כ משה אונא, קבע כי איחוד התפקידים הוא עקרוני, ומקורו במסורת היסטורית:

הקשר בין הרבנות הראשית לבין מערכת השיפוט הרבני איננו מקרי. הפונקציה העיקרית של הרבנים הייתה מאז ומתמיד [ההדגשה שלי] פונקציה שיפוטית... צריכה להישמר... נקודת מפגש בין שתי המערכות... נקודת מפגש זו היא הרבנים הראשיים, שהם אבות בית הדין הרבני הגדול²⁶ .

לא ברור מניין שאב אונא את רעיונו העקרוני בדבר איחוד התפקידים שכביכול מדובר במסורת היסטורית. כי אף על פי שהתפקידים הללו אוחדו באזורים מסוימים בתקופות מסוימות, המסורת הישראלית המקורית תחילתה במקרא בהפרדה בין הכוהן, מורה התורה, לבין השופט, עושה המשפט, והיא נמשכה גם בתקופת חז"ל, בפיצול בין החכם והזקן, מורי ההוראה, לבין הדיין, היושב על מדין.

משנפלה בידינו הזדמנות להחיות את המסורת המקורית, נתחדשה ההפרדה בין הרשויות: הרבנים יורו תורה ליעקב, והדיינים ישפטו את משפטי ישראל.

הערות:

* ד"ר יצחק ברנד, מרצה למשפט עברי בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן
1. ספרי דברים, פסקה שנא.
2. ['תורה'] L. Koehler & W. Baumgartner (ed.), Lexicon in Vetris Testamenti Libros [KBL], Leiden 1958, p. 1023 ; L. Koehler & W. Baumgartner (ed.), Heber?isches und Aram?isches Lexicon Zum Alten Testament, Leiden New York- K?ln 1995, p. 1576 [= The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament [HAL], Leiden-Boston-K?ln 1999, p. 1710-1711; F. Brown et al., Hebrew and English Lexicon of the Old Testament [= BDB], Massachussets 1999, p. 436
3. המפרשים על פי פשטו של מקרא פירשו שהנגעים הן חבלות הגוף. ראה: רשב"ם; אב"ע; רמב"ן; פירוש שד"ל לחמישה חומשי תורה, תל-אביב תשל"א, עמ' 533. לעומת זאת, יש מי שסבור כי "אין להעלות על הדעת, כי תיבת 'נגע' מתפרשת כאן באופן אחר ממשמעותה ברוב המקרא, דהיינו 'נגע צרעת'" (רד"צ הופמן, פירוש לספר דברים, תל-אביב תשכ"א, עמ' שב).
4. כך פירשו חז"ל בספרי שם: "'בין דם לדם' - בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה'. וראה עוד: ירושלמי נידה פ"ב ה"ו, נ ע"א; בבלי נידה יט ע"א.
5. רד"צ הופמן: "הדבר ברור כי כל תקנותיו של יהושפט המלך הנזכרות כאן אינן אלא קיום מצוות התורה שנאמרה בדברים..." (שם, עמ' שג). וראה גם א' רופא, "ארגון מערכת השיפוט", בית מקרא כא (תשל"ו), עמ' 204 (= הנ"ל, מבוא לספר דברים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 80); ש' יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בעולם המחשבה המקראי, ירושלים תשנ"ה, עמ' 211, הערה 153.
6. ספרא, תזריע, פרשת נגעים, פרק א, ח-י, מהדורת א"ה ווייס, ס ע"ב.
7. "זקן" זהה ל"חכם". ראה למשל: "ואין זקן אלא חכם" (ספרא קדושים, פרשה ג, ז יב, מהדורת א"ה וייס, צא ע"א; בבלי קידושין לב ע"ב); "ומאי נזדקן הדין? חכם דינא" (סנהדרין מב ע"א); "'ומצא בה איש מסכן וחכם' - זה הזקן החכם" (קוהלת רבה (וילנא), פרשה ט, ז).
8. יבמות עז ע"א; שמות רבה (וילנא), פרשה מג, ד; אנציקלופדיה תלמודית טו, עמ' נג, ערך חכם. וראה עוד: "'ועניים מרודים תביא בית' (ישעיהו נח, ז) - אילו חכמים ותלמידיהם, שהן מורים את ישראל בין טומאה לטהרה בין אסור להתר" (ויקרא רבה לד, יג, מהדורת מ' מרגליות, ניו יורק וירושלים תשנ"ג, עמ' תתא).
9. ספרי במדבר, קנג, מהדורת הורביץ, עמ' 199; משנה נזיר ה, ג; כתובות עד ע"ב ועוד.
10. "מהו להראות סכין לחכם ביום טוב?" (ביצה כח ע"ב); "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם [טרפות]" (חולין לז ע"ב).
11. כללית: תוספתא עדויות (מהדורת צוקרמאנדל) א, ה, עמ' 455; עבודה זרה ז ע"א; חולין מד ע"ב; תוספתא יבמות (ליברמן) ד, ז, עמ' 12. נגעים: ספרא (לעיל, הערה 6). נידה: תוספתא נידה (מהדורת צוקרמאנדל) ה, ג, עמ' 645; כתובות עב ע"א.
12. בכורות לח ע"ב; שבת מו ע"ב.
13. ר' יוסף חיים, בספרו בן יהוידע: "ונ"ל דהיה מנהגם למנות חכם על דיני איסור והיתר, שיהיה הוא המורה כל הלכות איסור והיתר, כמו דממנים אב"ד לדיני ממונות" (כתובות קג ע"ב, ד"ה והנה); "והנה משרת אב"ד היא בדיני ממונות... ומשרת חכם נראה דהיינו לעניני הוראות איסור והיתר" (שו"ת יביע אומר, חלק ד, יורה דעה, סימן יח).
14. סנהדרין ה ע"א.
15. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ד, הלכה ח.
16. "אמר רב יהודה אמר שמואל: שתה רביעית יין - אל יורה" (כריתות א, כ, מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 563; ספרא שמיני, פרשה א, ו-ח, מהדורת וייס מו, ג-ד; עירובין סד ע"א, מימרה אמוראית!); נזיר לח, א; כריתות יג, ב. וראה גם כתובות י, ב.
17. דעה זו שנויה במחלוקת, ויש הסבורים ששיכור אסור לו לדון גם דיני ממונות. סמך לדבריהם יש במדרש: "מכאן אמרו: דיין ששתה רביעית יין - אל ידון; וכן חכם ששתה רביעית יין - אל יורה" (במדבר רבה (וילנא), פרשה י, ד). וראה: כנסת הגדולה, חושן משפט, סימן ז, הגהות בית יוסף, אות ג, פירדא תנ"ב, דף ט, ג; פתחי תשובה, חושן משפט, סימן ו, ס"ק ו. ראה עוד: ח' כהן, "ואין לנו שיור רק היין הזה - על יין ועל שתויי יין בבית המשפט ומחוצה לו", פרשת השבוע, שמיני, תשס"א, גיליון מס' 22; ד' ניסני, "מעמדו המשפטי של השיכור", פרשת השבוע, וירא, תשס"ד, גיליון מספר 144.
18. תוספות, סנהדרין מב ע"א, ד"ה העוסקים ברזו של עולם. קדם לתוספות בדעה זו בעל השאילתות: "דכשהוא שכור - לא ילמד. 'בין הטמא ובין הטהור' - אלו הטומאות וטהרות; 'ולהורות' - זה הוראה, דלא לורי איסור והיתר" (פרשת שמיני, שאילתא פב, דפוס ונציה לג ע"ד).
19. עירובין סג ע"א; סנהדרין ה ע"ב.
20. שו"ת מבי"ט, חלק א, סימן רפ.
21. אנציקלופדיה עברית ל, עמ' 476, ערך רבנות.
22. א' שוחטמן, "הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים", בתוך הרבנות הראשית לישראל שבעים שנה לייסודה, בעריכת א' ורהפטיג, חלק א, ירושלים תשס"ב, עמ' 229.
23. ניתקנו על סמך פקודת העדות הדתיות (ארגון) מיום 1.1.26. ראה מ' אטיאש, כנסת ישראל בארץ ישראל ייסודה ואירגונה, ירושלים תש"ד, עמ' 232.
24. סקירה תמציתית על הוועדה ומסקנותיה, ראה ז' ורהפטיג, חוקה לישראל דת ומדינה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 426-425.
25. ז' ורהפטיג, דברי הכנסת, כרך 16, תשי"ד-1954, עמ' 2182. וראה בהרחבה ז' ורהפטיג, חוקה לישראל, עמ' 430. לדבריו שם, יש גם הבדל בסגולות הנדרשות מן הרב ומן הדיין: הרב צריך להיות מעורב עם הבריות, בעל כושר דרשה והתמצאות בתחומים רבים, אפילו שטחית. לעומת זאת, הדיין צריך להיות עמקן, מהיר תפיסה ובעל יכולת ניתוח של מצב מסובך הבא לפניו: "לא כל רב רצוי שיהא דיין, ולא כל דיין ראוי להיות רב". בעקבות זאת, ראה בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4) 141, בעמ' 152.
26. ראה דברי הכנסת, כרך 18, תשט"ו-1955, עמ' 1586. הצעת איחוד התפקידים, גם למצער, ספגה ביקורת חריפה מצד ח"כים בטענות שונות: עומס יתר המוטל על רבנים ראשיים; היות הרבנים מעורבים עם הציבור בתוקף תפקידם; דיין שהוא שופט צריך להתמסר לתפקידו השיפוטי. ראה: דברי הכנסת 16, עמ' 2202, 2209; דברי הכנסת 18, עמ' 1585, 1592, 1596.

---

---