פתח דבר

ספר בראשית רצוף כולו בשושלות משפחתיות. כך, למשל, מתוארת בפרשתנו בפירוט רב משפחתו של יעקב ולצדה מפורטות בהרחבה "תולדות עשָׂו הוא אדום".

מטבע הדברים, מערכת המשפט מתמקדת בדרך כלל בקשר המשפחתי הקרוב יותר, הקשר בין ההורים לילדיהם. יחד עם זאת, בשנים האחרונות, הולכת ומתפתחת יותר ויותר ספרות העוסקת לא רק במערכת הזכויות והחובות שבין הורים לילדיהם, אלא גם ב"דיני סבאות ונכדים", מערכת היחסים שבין דור האבות, הסבא והסבתא, לדור הנכדים¹. בכך נעסוק גם אנו מנקודת מבטם של המשפט העברי והמשפט הישראלי.

במציאות החיים הרגילה, ההורים תומכים נפשית, חברתית וחומרית בילדיהם. יחד עם זאת, גם הורי-הורים (להלן: סבים, כשהכוונה לשני המינים) נחשבים למקור חשוב לתמיכה נפשית, חברתית וחומרית לנכדיהם. מחקרים שונים העוסקים ביחסי הסבים והנכדים מעלים על נס את חשיבות הקשר המשפחתי ביניהם². פעמים רבות הסבים הם חלק מחיי הילד כבר ברגעי חייו הראשונים, ולפיכך מהווים לו מקור התקשרות (attachment) שני לאחר ההורים הביולוגיים. פעמים רבות משמשים הסבים כגורם מרכזי, לעתים אף ראשון במעלה, בחינוכו של הנכד לתורה ולמצוות. יחד עם זאת, אין מדובר רק בזכות הסב ליטול חלק בחינוך הנכד אלא במצווה, כלומר חובה, המוטלת עליו, כדברי הרמב"ם³:

כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). ולא בנו ובן בנו בלבד. אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו... אם כן: למה נצטווה על בנו ועל בן בנו? להקדים בנו לבן בנו וכן בנו לבן חברו.

זאת ועוד. מדברי הרמב"ם הסיק בעל "כסף משנה"⁴, רבי יוסף קארו, שהרמב"ם סבור שהסב מחויב אף לשכור מלמד לנכדו, בדומה לחובה המוטלת על האב ביחס לבנו⁵.

להנחלת התורה על ידי הסב לנכדו יש חשיבות מכרעת לא רק לקיום התורה בדורות אלו, אלא אף, ובעיקר, היא ערובה ובטוחה לקיום התורה בכל הדורות, כדברי הפסוק בשירת האזינו: "שאל אביך ויגֵּדך, זקניך ויאמרו לָך" (דברים לב, ז)⁶, כדברי ר' יוחנן⁷: "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מפי זרעו לעולם".

"עטרת זקנים - בני בנים"

מערכת היחסים, הן האמוציונלית הן הרציונלית, שבין הסב לנכדו, אינה טעונה הסבר וביאור, שהרי היא טבועה בשרשרת הדורות ובתחושת ההמשכיות, בחינת "דור לדור יביע אמֶר", שכן מכוח כוחם של הסבים והסבתות ומכוחו של בורא עולם⁸, יוצאים הנכדים לאוויר העולם. הנכדים הם מקור לא אכזב לגאוות הסבים, כמובא במדרש על הפסוק הפותח את פרשת תולדות. וזה לשונו:

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט) - זהו שאמר הכתוב: "עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם" (משלי יז, ו). הצדיקים מתעטרים בבני בניהם, ובניהם מתעטרים באבותם⁹.

לא זו בלבד שהנכדים יכולים לגרום קורת רוח ונחת לסבים, ומובן שהדברים אמורים כשהם הולכים בדרך הישר והטוב¹⁰, אלא הם יכולים גם לשמש עוגן הצלה לסבים בשעה שהם מצויים בעת צרה וצוקה. וכך מסביר המדרש מדוע זכה אברהם אבינו להינצל מכבשן האש, אף על פי שהיו עתידים לצאת ממעיו גם רשעים:

אברהם נתעטר בזכות יעקב. כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן, ירד הקב"ה להצילו. אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם, לזה אתה מציל?! כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו! אמר להן הקב"ה: בשביל יעקב, בן בנו, שעתיד לעמוד ממנו, אני מצילו¹¹.

זאת ועוד. חיבת הנכדים בעיני סביהם גדולה מאוד, ואף עולה על חיבת הבנים בעיני הוריהם. יעקב אבינו משמש מקור פורה למדרשים המתארים את הקשר המיוחד שבין הסב לבין הנכד. כך, למשל, נאמר בזוהר¹² שיעקב אבינו הקדים בפרשת ויחי את ברכתו לנכדיו, אפרים ומנשה, לברכתו לבניו, משום שבני בנים חביבים על האדם יותר מבניו.

יתר על כן: כשעלו בני יעקב לארץ ישראל, לאחר דין ודברים שהיה להם עם יוסף, שהתנכר אליהם, הם סירבו לבקשת אביהם לרדת שוב למצרים בלי בנימין עמהם. בתגובה לסירובם, זעק יעקב: "אותי שִׁכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקָּחו עלי היו כֻּלנה" (בראשית מב, לו). בתגובה לדבריו הציע בכורו ראובן: "את שני בני תמית, אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (שם, לז). המעיין בפסוקים שלאחר פסוק זה ייווכח לדעת שיעקב אבינו סירב להתיר לבנימין לרדת עם אחיו והתעלם מהצעת ראובן. רש"י, בעקבות המדרש, נותן טעם להתנהגותו של יעקב¹³:

לא קיבל דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה. הוא אומר להביא בניו. וכי בניו הם, ולא בני?!

אנו רואים אפוא שיעקב אבינו מתייחס לנכדיו, בני ראובן, כבניו, על פי הכלל: "בני בנים - הרי הם כבנים"¹⁴.

חיובי הסב כלפי נכדו

נוסף על חובת הסב ללמד את נכדיו תורה, יש במקורות המשפט העברי ביטוי לכלל: "בני בנים - הרי הם כבנים". המקור להלכה זו יסודו בברכת יעקב אבינו לנכדיו, אפרים ומנשה, כפי שמופיע בפרקי דרבי אליעזר¹⁵:

בני בניו של אדם כבניו. מנין שהם כבניו? מיעקב. שנאמר: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ה). וכי בניו היו? והלא בני בניו היו? אלא ללמדך שבני בניו של אדם כבניו.

בני בנים הרי הם כבנים בנוגע למצוות פרייה ורבייה, שאם מתו הבנים ונשארו בני בנים, קיים אדם מצוות פרייה ורבייה¹⁶. יחד עם זאת, במצוות שהאב חייב לעשות לבנו, כגון לפדותו ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, אין בני בנים בכלל בנים¹⁷.

ואשר לשאלה: האם חייב הסב, מכוח תקנת אושא, במזונות נכדיו בני השש ומעלה, בדומה לחובת האב במזונות ילדיו¹⁸, הדבר נתון במחלוקת אמוראים בתלמוד הירושלמי¹⁹. מכל מקום, ניתן לחייב סב במזונות נכדו מכוח חובתו לתת צדקה בכלל, ולקרוביו בפרט, וכן נוהגים בתי המשפט ובתי הדין במדינת ישראל²⁰.

חיוב הנכד בכבוד סבו

לאחר שבישרו בני יעקב לאביהם את הבשורה המשמחת שיוסף חי ושהוא מושל בכל ארץ מצרים, התורה מספרת על יעקב אבינו: "ויבא בארה שָּׁבע, ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" (בראשית מו, א).

למקרא פסוק זה, עולים שני קשיים. הקושי האחד הוא לשוני²¹: מדוע אמר הכתוב "אביו יצחק", ולא יצחק אביו. כלומר: מדוע לא הקדים את שם העצם לשם התואר. הקושי השני הוא תוכני²²: מדוע לא נאמר בפסוק ויזבח זבחים לאלוהי אבותיו או לאלוהי אברהם? שהרי אברהם היה העיקר בפרסום האלוהות, ולא יצחק.

בעקבות המדרש, רש"י מנסה לתרץ את הקשיים הללו ואומר: "חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. לפיכך תלה ביצחק, ולא באברהם". מדברי רש"י עולה לכאורה שהנכד חייב בכבוד סבו. אמנם מדובר בחובה פחותה מזו שהבן חייב בכבוד אביו, אך מכל מקום יש עליו חובה כלשהי²³.

אלא שהדברים הללו אינם מוסכמים על כל הפוסקים, ויש הסבורים שהנכד אינו חייב בכבוד סבו. הרמ"א, רבי משה איסרליש, מחכמי פולין במאה הט"ז, מביא את המחלוקת הזאת בהגהותיו לשולחן ערוך. וזה לשונו:

יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש ל), ואינו נראה לי. אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (וראיה ממדרש גבי "ויזבח זבחים" וכו')²⁴.

לכאורה, דברי המהרי"ק, ר' יוסף קולון, מחכמי איטליה במאה הט"ו, תמוהים, וכאילו "נעלם ממנו פירוש רש"י בחומש"²⁵. יתר על כן, מדברי רש"י בפירושו למסכת מכות נראה שהוא עצמו סבר אחרת. וזה לשונו²⁶:

תני חדא: אב שהרג - בנו נעשה לו גואל הדם. ותניא אידך: אין בנו נעשה גואל הדם... אלא לא קשיא: הא בבנו והא בבן בנו [ופירש"י: "הא דתניא: 'אין בנו נעשה גואל הדם' - בבנו של רוצח קאמר. והא דתניא: 'בנו נעשה לו גואל הדם' - בבנו של הרוג קאמר, שהוא בן בנו של רוצח, ואינו מוזהר על כבודו"].

מדברי רש"י עולה שאם הרג אדם את בנו בשוגג, נעשה הנכד (בן הבן) גואל הדם להרוג את סבו, משום שאינו מוזהר על כבודו. לעומת זאת, אם הרג הסב את נכדו בשוגג, אבי הנכד אינו נעשה גואל דם להרוג את אביו, משום שהוא מוזהר בכבודו.

רבים וטובים ביקשו ליישב סתירה-לכאורה זו בדברי רש"י²⁷. המכנה המשותף לכולם הוא ההסבר שטעם חובת כיבוד הסב הוא מפני שכבוד הוא לאב שמכבדים את אבי אביו. כלומר, מצות כיבוד הסב היא ענף של מצוות כיבוד אב ואם²⁸. לכן, משמת האב - בטלה לכאורה חובתו זו. ניתן אפוא לומר כי אם הרג אדם את בנו בשוגג, נעשה נכדו של ההרוג גואל דם להרוג את סבו, מפני שאינו מוזהר על כבודו אחר מות אביו²⁹.

סבים ונכדים במשפט הישראלי

על אף חשיבות הקשר בין הסבים לנכדים, הרי שלמעט חוק אחד, המחוקק הישראלי לא טרח לעגן קשר זה משפטית-חוקתית. סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק") קובע שההורים הם ה"אפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם" ומעניק להם עצמאות בהחלטות הנוגעות לילדיהם הקטינים. לפיכך, לפי החוק בישראל, כל זמן שלא נקבע לילד אפוטרופוס אחר, אין לאדם, זולת ההורים, מעמד כלשהו בכל שאלה הנוגעת לקטינים, אף לא בעניין קיום קשר בין הקטין לבין קרובי המשפחה המורחבת, לרבות הסבים והסבתות, להוציא סוגיות המוכרעות על ידי בית המשפט.

חריג לעקרון זה מצוי בתיקון מס' 4 לחוק (תיקון תשל"ו) - סעיף 28א לחוק - הקובע:

מת אחד ההורים של קטין, רשאי בית-המשפט לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין.

תיקון זה, שהתקבל בשנת 1975, מעניק זכויות לסבים אם מת בנם או מתה בתם לקיים מגע עם נכדיהם. הרקע לתיקון זה הוא מלחמת יום הכיפורים, כשהורים שכולים רבים שבניהם נפלו במלחמה ביקשו ליצור קשר עם נכדיהם, אך כלותיהם סירבו להתיר להם את הדבר, חלקן אף נישאו מיד לאחר המלחמה, וטענו שברצונן להקים משפחה חדשה ולשכוח את הטרגדיה שעברו. כתוצאה מכך, נחשפו הסבים לסבל כפול: לא די שאיבדו את בנם-יקירם במלחמה, אלא שעתה נמנע מהם לראות את נכדיהם, דור ההמשך של בנם שנפל.

בדברי ההסבר להצעת-החוק, שבעקבותיה התקבל התיקון לחוק, נאמר:

מעמד הסב והסבתא, שלא נתמנו כאפוטרופוסים, אינו מוסדר בחוק, ולכן אין בית-המשפט מוסמך להתערב במקרים שנפטר הבן או הבת המקשרים, ובן-הזוג של הנפטר אינו מעוניין בהמשך המגע בין הסב והסבתא לבין הנכדים. בעיה זו החריפה לאחרונה בקשר לחללי המלחמה אשר הותירו הורים וילדים, ובת-הזוג של החלל אינה מתירה להוריו להיפגש עם ילדיה. מוצע בזה שסמכות בית-המשפט להורות בעניין המגע בין הורי הנפטר ובין נכדיהם תהיה מעוגנת בהוראה מפורשת, בדומה לסמכות בית-המשפט לעניין מגע עם קטן לפי סעיפים 24 ו-25 לחוק³⁰.

השופט מ' אֵלון סבור שמטרת התיקון אינה רק לעגן בחוק את זכותם האנושית של הורים שכולים לראות את הנכד שהשאיר אחריו בנם שנפל בקרב או מת בדרך אסון, אלא "כיבודה של זכות זו יש בו, בדרך כלל, משום טובתו של הקטין ומשום צורכו הוא לשמור על קשרים עם משפחת הורי המנוח, כפי שכך היא דעתם של חוקרי נפש וצפונותיה"³¹.

עתה, לאחר שאנו יודעים מהו הרקע לחקיקת התיקון, ננסה לברר מה הן הזכויות שמבקש המחוקק להעניק להורים השכולים בסעיף זה, שנאמר בו שבית המשפט רשאי "לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין". וכאן נשאלת השאלה: מה כוונת "מגע"? האם קשר טלפוני או שמא זכויות ביקור? גם בסעיף 24 לחוק נזכרת מילת "מגע":

היו הורי הקטין חיים בנפרד... רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע...

יישומה של ההוראה המופיעה בסעיף 24 הוא מעשה יומיום בבתי המשפט לענייני משפחה, והוא כולל בעיקר את הזכות לראות את הקטין, בין במקום מגוריו של אחד ההורים או במקום אחר ואת הזכות לארחו ולקחתו לזמן שנקבע מראש.

על אף הניסוח הדומה בסעיף 28א ובסעיף 24 בדבר הזכות לבוא עם הקטין במגע, השופט אֵלון סבור שאין להקיש לגמרי מהוראת סעיף אחד על משנהו כי "אינם דומים יחסי הורים וילדים ליחסי הורים ונכדים, וכאמור גדולה הרגישות - ומתוך כך חובת הזהירות - במקרה מות בן-הזוג ונישואי בן-הזוג האחר מחדש, שלא לבוא לכלל התערבות יתרה בסדרי החיים החדשים"³². לפי גישה זו, הוא סבור שייתכן מאוד שלא רצוי שיורה בית המשפט, על אף סמכותו, בניגוד להסכמת ההורים על ביקור של מספר ימים הכרוך בהוצאת הקטין מבית הוריו לבית הורי-הוריו, דבר מקובל יומיום בהוראות בית המשפט בדבר ביקור ילדים אצל הוריהם³³.

נמצאנו למדים שהוראת סעיף 28א בדבר "המגע בין הורי המת לבין הקטין" מעגנת לא רק את זכות הסבים לקשר טלפוני עם נכדיהם, אלא גם, ובעיקר, את הזכות לראות את נכדיהם ולבקרם בכפוף לעקרון טובת הילד ולרצון להימנע מפגיעה באלמנה, המנסה להשתקם מן האסון שפקד אותה.

לפי פשטו של סעיף 28א, יש לסבים זכות לבקר את נכדיהם הקטינים רק אם נפטר בנם או נפטרה בתם. לכאורה, ניתן להסיק שבמקרים אחרים, כגון שנפטרו שני הורי הקטין³⁴ או שהתגרשו ההורים, וההורה המשמורן אינו רוצה שבנו ייצור קשר עם הורי-ההורה האחר, וכן כששני ההורים נשואים אלא שבגלל מריבה עם הוריהם, הם אינם מעוניינים שבנם ייצור קשר עמהם - אין לסבים זכות לראות את נכדיהם. האמנם כך הוא הדבר? האם יש בסעיף 28א לקונה? או שמא מדובר בהסדר שלילי? לכאורה, יש מקום לומר, לאור דברי ההסבר להצעת-החוק ולאור לשונו המפורשת של סעיף 28א, שאין מדובר בלקונה אלא בהסדר שלילי. לפיכך הסעיף יחול רק אם נפטר אחד מהורי הקטין. על אף זאת, מעיון בפסקי הדין שעסקו בשאלה זו, נוכחנו לדעת שיש מחלוקת בין בתי המשפט ביחס לשאלה אם יש לפרש את הסעיף פרשנות מצמצמת³⁵, כך שיחול רק אם נפטר אחד מהורי הקטין או שמא יש לפרשו פרשנות מרחיבה תוך הסתייעות בסעיף 68(א) לחוק, כך שיחול כמעט כל אימת שהסבים מבקשים לראות את נכדם הקטין³⁶.

היעדר אחידות בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים והיעדר תקדים מחייב של בית המשפט העליון בסוגיה זו יוצרים בוקה ומבולקה. סעיף 28א הפך ל"חומר ביד השופט", אשר "ברצותו מרחיב וברצותו מקצר". בעיה כאובה זו העסיקה את הוועדה לזכויות הילד בכנסת שלוש פעמים³⁷, אך עדיין לא תוקן החוק ובתי המשפט נדרשים שוב ושוב להכריע בסוגיה זו. לאור הבעיות הנובעות מסעיף 28א לחוק, אנו מציעים לתקנו ולגרוס:

28א. זכות הורי-הורים לבקר את נכדיהם

בית-המשפט רשאי, לבקשת הורי-הורים, לתת הוראות בדבר הקשר של הורי-ההורים עם נכדיהם ונכדותיהם, והכול בכפוף לעקרון טובת הילד.

סוף דבר. דיני "הסבאות" במדינת ישראל נמצאים עדיין בחיתוליהם, וטוב יעשו המחוקק ומלומדי משפט אם ייתנו את דעתם לסוגיה חשובה זו ויציעו לה תיקון.

הערות:

* עו"ד אלעד סטופל, משרד הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', תל-אביב.
1. לנושא זה, של "דיני סבאות", או Grandparenting Law, ראה למשל T. Truly, Grandparents Rights (Naperville, IL, 1999) .
2. V. Ashton, "A Study of mutual support between black and white grandmothers and their adult grandchildren", Journal of Gerontological Social Work, 26(1/2), (1996), pp. 87-99.
3. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ב.
4. שם. נעיר שבעל לחם משנה, ר' אברהם די בוטן, חולק על הבנת כסף משנה בדעת הרמב"ם, וסבור שהסב אינו חייב לשכור מלמד לנכדו (שם, הלכה ג).
5. שם, הלכה ג.
6. פסוק זה הוא אחד המקורות לחובת הציות לדברי חז"ל, שקבעו את מצוות הדלקת נרות חנוכה. ראה שבת כג ע"א, אף שיש מי שמפרשים את מילת "זקניך" כחכמים - ראשי תיבות "זה קנה חכמה", כתרגום אונקלוס על אתר: סביך.
7. בבא מציעא פה ע"ב. בדומה, הביא סבי, ר' שמעיה אליעזר דיכובסקי זצ"ל, בספרו נאות דשא, ת"א תשל"ז, חלק ב, עמ' סח, שבעל שפת אמת, ר' יהודה מגור, מפרש את המילה "והערב" שבברכת התורה, "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו", מלשון "ערבוב". כלומר, אנו מבקשים מריבונו של עולם לערבב את דברי התורה בפינו, עד שיהפכו לחלק מן הגנים שבגופנו ויעברו בירושה לצאצאינו, וכאמור בהמשך הברכה: "ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
8. על דרך האמור בתלמוד: "שלושה שותפים הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו" (קידושין ל ע"ב).
9. מדרש תנחומא לספר בראשית, פרשת תולדות, סימן ד. תרגום יונתן על אתר תרגם את "עטרת" - "כלילא", כלומר כתר.
10. ראה פירוש רש"י למילים "עטרת זקנים" (משלי יז, ו).
11. לעיל, הערה 9. לפי המדרש, פירוש "עטרת" הוא 'הצלה' או 'זכות'.
12. זוהר, פרשת ויחי, רלג ע"א.
13. רש"י, בראשית מב, לח.
14. בדומה אנו מוצאים כי גם אבימלך, מלך גרר, דואג לעתיד נכדיו, ולאחר שגמל חסד עם אברהם, כשהתיר לו לשבת בארצו, הוא מבקש מאברהם: "השבעה לי באלהים הֵנה אם תִּשקר לי ולניני ולנכדי, כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה" (בראשית כא, כג). ונעיר כי יש בפסוק בעיה לשונית, משום שלפי סדר הדורות, אבימלך היה צריך לדבר תחילה על הנכד ולאחר מכן על הנין. לכן, תרגם אונקלוס את מילת "ניני" - "ברי", כלומר בני, כך שאבימלך ביקש עליו, על בנו ועל נכדו, ולא על נינו. וראה פירוש בעל הטורים לפסוק, המעיר שהמילה "לנכדי" שווה בגימטריא ל"בן בני".
15. פרקי דרבי אליעזר (היגר), מהדורת חורב, פרק לה.
16. רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה ה. הפוסקים נחלקו בשאלה אם גם בני בנות נחשבים כבנים לעניין פרייה ורבייה. לעניין זה, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בן, עמ' שמז.
17. ראה אנציקלופדיה תלמודית שם.
18. לעניין המקור לחובת האב במזונות ילדיו, ראה: ר"ש דיכובסקי, "מזונות הבנים - תקנת חכמים מיוחדת בדיני צדקה", תחומין טז (תשנ"ו) עמ' 87.
19. ירושלמי, כתובות, פרק ד, הלכה ח (כח ע"ד). וראה גם באנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 16), ושם בהערה 38.
20. כאמור גם בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959. ראה ע"א 35-36/83 לאה חסין ואח' נ' רחל פלדמן ואח', פ"ד לז(4) 721.
21. כך הקשה ר' משה חגיז, מחכמי המאה הי"ח, בספרו שו"ת שתי הלחם, סימן מג.
22. קושיית בעל שפתי חכמים על הפסוק.
23. ראה: ר' א"צ שיינפלד, "כיבוד אבי אביו", בתוך: דברים שיש להם שיעור - עיונים ובירורים במצוות כיבוד אב ואם (אלון שבות תשס"ה), עמ' 480; י' אריאל, "אם האוסרת על בנה להיפגש עם אביה", שו"ת באהלה של תורה, הוצאת מכון התורה והארץ, כפר דרום תשנ"ח, חלק א, סימן ל, עמ' 197.
24. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף כד.
25. כפי שהקשה ר' דוד הלוי , בעל טורי זהב, שם.
26. מכות יב ע"א.
27. ראה לעיל, הערה 23.
28. וכך פירש בעל שדי חמד, ר' חזקיהו מדיני, ערך כיבוד אב, מערכת כ, כלל קכא.
29. והדברים עדיין טעונים בירור, משום שיעקב אבינו זבח זבחים לאלוהי אביו יצחק לאחר שכבר נפטר יצחק, כלומר לאחר שכבר לא היה חייב במצוות כיבוד סבו. ראה א"צ שיינפלד (לעיל, הערה 23), בעמ' 488; א' וייס, מנחת אשר, ירושלים תשס"ב, חלק א, סימן סד, עמ' תכ-תכד.
30. הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 4), התשל"ה-1975, ה"ח 1202, בעמ' 434.
31. ע"א 121/79 פלוני ואלמונית נ' פלונית, פ"ד לד (2) 253, בעמ' 260.
32. שם, בעמ' 259.
33. שם.
34. דוגמה נוספת היא כשאחד מהוריו של הקטין חי ולא ידוע מה עלה בגורלו של ההורה השני, כגון בנעדרי מלחמה, וההורה החי מסרב לתת להורי-ההורה השני להיפגש עם נכדם.
35. ראה תמ"ש (י-ם) 14051/00 ג.ש. ואח' נ' ח.ש. ואח', תק-מש 2002(1) 253. פסק הדין ניתן על ידי השופט פיליפ מרכוס. למסקנה דומה הגיע גם השופט גלובינסקי, ראה תמ"ש (חי') 9981/97 ר.א. נ' א.א., תק-מש 99(3) 275.
36. ראה: בר"ע (חי) 759/00 פלונית ואח' נ' פלוני ואח', תק-מח 2000(4) 112; ע"מ (י-ם) 464/03 פלמוני, פלוני ופלונית נ' אלמוני ואלמונית (לא פורסם).
37. ראה: פרוטוקול מס' 75 של ישיבת הוועדה לזכויות הילד (הכנסת השש-עשרה) מיום 20.7.04; פרוטוקול מס' 16 של ישיבת הוועדה לזכויות הילד (הכנסת השש-עשרה) מיום 23.7.03; חוברת מסכמת של "הוועדה לקידום מעמד הילד" (הכנסת החמש-עשרה, אוקטובר 2001- יולי 2002).

---

---