החלום במקרא

הקו המקשר בין פרשת וישב ובין פרשת מקץ הוא החלום. בפרשת וישב החולם הוא יוסף ואחריו חולמים שרי פרעה את חלומותיהם, ואילו בפרשת מקץ החולם הוא פרעה מלך מצרים. אף יעקב אבינו חלם על צאנו¹, ואף גויים חלמו חלומות².

שאלה עתיקת יומין היא: היש ממש בחלומות? מן המקרא משתמע, לכאורה, שיש בהם ממש, שהרי התגשמו חלומותיו של יוסף. אף חלומותיהם של שרי פרעה וגם של פרעה התגשמו כמו שפתר להם יוסף. יתרה מזו. החלום הוא אחת מדרכי ההתגלות של הקב"ה. אלוהים נגלה ליעקב בחלום הסולם³. וכן נגלה למשה רבנו בחלום, שנאמר: "בחלום אדבר בו" (במדבר יב, ו). וכן לשלמה המלך⁴. גם לשאינם בני ברית נגלה ה' בחלום, כגון אבימלך⁵ ולבן הארמי⁶.

לעומת זאת, מצינו במקרא גם תפיסה אחרת שעולה ממנה לכאורה שאין ממש בחלומות: "וחלמות השוא ידברו" (זכריה י, ב); "כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה כי את האלקים ירא" (קוהלת ה, ו).

ואולם עיון מלמד שדברי הנביא, "וחלמות השוא ידברו", מכוונים לקוסמים השואלים בתרפים, שדבריהם דברי שקר ואין לשמוע להם. ואין כאן שלילה של ממשות החלומות בכלל אלא חלומותיהם של נביאי השקר ומחלמי החלומות שהנביא ירמיהו מדבר עליהם⁷.

משקל ראייתי

ההנחה שיש בחלום ממשות כלשהי עומדת ביסודו של פרק בתלמוד שיוחד בחלקו לפתרון חלומות⁸. ונשאלת השאלה: האם הממשות המיוחסת לחלום יש בה כדי לייחס לחלום משקל ראייתי? והאם מה שראה אדם בחלומו יכול לשמש כראיה לקביעת ממצא משפטי?

בתלמוד⁹ מסופר על אדם שמת אביו והוריש לו כסף אך לא ידע היכן הכסף. חלם אותו אדם שהכסף נמצא במקום מסוים ושהוא מעות מעשר שני, שלפי ההלכה, צריך להעלותם לירושלים ולקנות בהם פירות ולאכלם שם. לאחר שקם משנתו, הלך אל המקום שנאמר לו בחלום שהכסף נמצא בו ומצאו שם. ועלתה השאלה: האם הוא צריך להתייחס אל הכסף כמעות מעשר שני? והוכרע שם: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", ואין לחשוש שהמעות הללו הם מעות מעשר שני. וכן פסק הרמב"ם. וזה לשונו¹⁰:

הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ולא ידע היכן החביאם, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם, במקום פלוני הן, ושל פלוני הן, ושל מעשר שני הן, ומצאו במקום פלוני שנאמר לו ובמנין שנאמר לו: זה היה מעשה, ואמרו חכמים: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

הרמב"ם מוסיף במילים "של פלוני הן" על מה שנאמר בתלמוד, והוא שגם אם נאמר לו בחלום שהמעות הם פיקדון בידי אביו, אי אפשר להוציאם מידו על סמך החלום¹¹. וכן נפסק בשולחן ערוך בעקבות הרמב"ם. וזה לשונו¹²:

היה פקדון ביד אביהם, ואינו יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם, ובמקום פלוני הם, ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו ובמנין שנאמר לו - דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אלא הרי הם שלו¹³.

ואולם ממקום אחר בתלמוד עולה שיש להתייחס למה שנאמר בחלום¹⁴: "אמר רב יוסף: נידוהו בחלום - צריך עשרה בני אדם להתיר לו". וכן נפסקה הלכה ברמב"ם¹⁵:

מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו. ואם לא מצא, טורח אחריהם עד פרסא. לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה. לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלשה.

נשאלת השאלה: אם דברי החלומות לא מעלין ולא מורידין, למה צריך להתיר את נידויו של מי שנידוהו בחלום? בשאלה זו התחבטו חכמי הדורות. נעיין בדבריהם של כמה מהם.

רבי שמעון בן צמח דוראן (אלג'יר, המאה הי"ד) אומר¹⁶: "כי מה שמרפא שבר קושיא זאת" הוא הבחנת התלמוד במקום אחר בין שני סוגי חלומות¹⁷: "יש חלומות שראוי לסמוך עליהם ולחוש להם, ויש מהם שאין ראוי לסמוך ולחוש להם. כי יש מהם על ידי מלאך, והמלאך לא יכזב, ויש מהם על ידי שד, והם דברים כענן בקר, אשר אין להם שחר". משום כך: "יש חלומות צודקים, ראוי לחוש להם, ויש חלומות בלתי צודקים, אין לחוש להם". ומאחר שאי אפשר לברר אם חלום מסוים הוא מן החלומות ה"צודקים" או מן החלומות ה"בלתי צודקים", ויש כאן ספק, הוא פוסק שיש לפעול על פי דיני הספקות. וזה לשונו:

ידוע הוא כי בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו. ועל זה אמרו באותו שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו שאין לו לסמוך על החלום, ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר היה קודם החלום... אבל במי שנדוהו בחלום... זה ספק מנודה, ספק אינו מנודה, והרי זה כספק איסורא, אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא, ומן הספק צריך היתר ככל ספק איסורא שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה, ויתירוהו עשרה.

לפי הסברו של הרשב"ץ, יש לבחון אפוא את משקלו הראייתי של כל חלום על פי כללי ההכרעה בספק: בשאלות של איסור והיתר, יש לפעול על פי הכלל: "ספק איסור מן התורה לחומרא"; ואילו בענייני ממון, יש לפעול על פי הכלל: "אין מוציאין מיד המוחזק"¹⁸.

ר' שמואל לנדא, בנו של בעל "נודע ביהודה" (פראג, המאה הי"ח), נשאל אף הוא בדבר הסתירה בין שני המקורות הללו¹⁹. ולאחר שהביא את ההבחנה שהבחין הרשב"ץ, הוא מציע הבחנה משלו. תחילה הוא מביא את הבחנתו של ר' יצחק אברבנאל בין שני סוגי חלומות, "חלומות המתהווים על ידי סיבת גופני, כגון על ידי עיכול המזון המעלה אדים או על ידי חולשת המזג מבריאות הגוף, ואלו החלומות המה הבל אין בו ממש. אמנם יש חלומות אשר אין להם יחוס לסיבת הגוף, והם הוראה והודעה מן השמים... אמנם זה ידוע ומבורר במופת, שרוב החלומות נתהווים [=מתהווים] מסיבת הגוף, אשר עליהם אמרו: 'דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין'". רק המיעוט, מיעוטא דמיעוטא, הם הוראה והודעה מן השמים. על פי הבחנה זו, הוא מציע:

כל היכא שדברי החלום נוגע לדבר איסור, כגון האי דינא דאמרו לו בחלום שמעות שהניח לו אביו מעות מעשר, בזה שפיר פסקינן שדברי חלומות אינן מורידין ואינן מעלין, יען כי בכל דבר איסור אזלינן בתר רובא, וכיון שרוב מעות הם חולין... ועוד, כיון שרוב חלומות הם הבל, ואין בהן ממש, אמרינן שגם זה הבל, והוא מסוג החלומות אשר שוא ידברו. אבל בהאי דנידוהו בחלום - חוששין למיעוטא... דיש לחוש שבהאי הודעה שנדוהו בחלום מגלים לו מן השמים שפורענות עתיד לבוא עליו... ומעתה, דבר זה אינו נוגע לדבר איסור, כי אם לסכנה, שלא יבוא הפורענות, ובסכנה לא אזלינן בתר רובא [=אין הולכים אחר הרוב], וחיישינן למיעוט.

כלומר, כשיש חשש של סכנה, יש לחוש למה שנאמר בחלום, אבל אם אין חשש של סכנה, גם אם מדובר באיסור, אין לחשוש לנאמר בחלום, כיוון שבאיסורים הולכים אחר הרוב, ועל פי רוב אין בחלום ממש.

הבחנה אחרת מציע אחד מחכמי דורנו, האדמו"ר מקלויזנבורג. הוא מסתמך על מאמר התלמוד²⁰: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", ואומר:

אם הרהר מזה [=בעניין החלום] ביום - בכהאי גוונא אמרינן: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אבל כשלא הרהר כלל, ונתגלה לו בחלום, חלום כזה יש בו ממש. ולפי זה בסנהדרין שם, שאמרו: "היה מצטער על מעות שהניח לו אביו"... הרי שהיה טרוד במחשבותיו ובמעשיו במעות הללו. לכן אין ממש בדברי החלום, כי ראה מהרהורי לבו ביום. מה שאין כן בהך דנדרים, שנדוהו בחלום, שלא הרהר כלל בזה, לכן הצריכו לחוש לה ולהתירו²¹.

אוצרות הפסיקה שבספרות השאלות והתשובות מגלים כי פעמים הרבה הסתייעו הפוסקים בחלום לפסיקת הלכה. להלן נביא כמה מן המקרים שחלום סייע להכרעת הדין, בין כיסוד בלעדי בין יחד עם יסודות אחרים.

הוכחת מותו של אדם

מעשה בשלושה יהודים נשואים ששטו בספינה בנהר וטבעו ולא נמצאו גופותיהם, והיה צורך להתיר את נשותיהם מעגינותן. העניין הובא לפני ר' אריה ליב צינץ (פולין, המאה הי"ח). בין היתר, הוא דן בעדותה של אמו של אחד הנטבעים שחלמה חלום שטבע בנה ואף נגלו לה בחלומה סימנים שסייעו לזיהוי חפציו. המשיב הביא את דברי התלמוד בסנהדרין, "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", אך הכריע כי בנסיבות המקרה שנידון לפניו, ראוי לסמוך על החלום. וזה לשונו²²:

הנה החלום אשר חלמה האשה, אמו של הנטבע... נראה דלא דבר ריק הוא... בחלום המופלא הלזה, שנתן עצה הוגנת איך למוצאו עם הברזליים, ונתן כמה סימנין ואותות, שיראה ודאי מראה אמיתית היא... ומבואר בפרק הרואה שיש מציאות לחלומות בכמה וכמה ענינים. גם אין לומר בחלום כזה מהרהורי לבה, שזה דבר שלא עלה על דעת האשה... כלל וכלל. ומן הש"ס... שאמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין... הייינו לענין הפקעת ממון, דאפילו עד אחד אינו נאמן... [אבל] לענין התרת אשה, דאפילו עד מפי עד מפי שפחה סמכינן... נראה דמתירין על פי חלום שנראה אמת... דודאי חלום עדיף מעד אחד, אם הוא בסימנין ורגלים לדבר, רק שאינו מועיל לאסור ממונו. ואם כן, בעדות שאפילו עד מפי עד מפי שפחה נאמנים, פשיטא שיש לסמוך על חלום שנראה באותות ומופתים בסימנים במים שאין להם סוף, שאינו רק חששא דלכתחילה, דיש לסמוך היטב על סניף שכתבתי מן החלום.

לעומת זאת, במקרה אחר, שעלתה בו השאלה אם ניתן לסמוך על חלום בעניין מותו של יבם, נפסק שאין לסמוך על החלום. יהודי הגיע מאחת מערי אשכנז לבגדד, נשא שם אישה ונולדו לו ממנה שני ילדים. לימים, מתו הילדים והאיש חלה ומת. בעת מחלתו, כשנשאל אם יש לו אחים, אמר שיש לו אח אחד, אך אינו יודע אם הוא חי או מת. כעבור זמן, משנשאל שנית בעניין זה, אמר שמת אחיו. משנשאל מניין לו זאת, אמר שכך הראוהו בחלום, ועלתה השאלה אם ניתן להסתמך על חלומו ולהתיר את אשתו מזיקת הייבום ולהתיר לה להינשא לאיש אחר. השאלה הובאה לפני הרב צדקה חוצין (בגדד, המאה הי"ח), והוא פסק שאין לסמוך על החלום. וזה לשונו²³:

דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אם כן, דבריו הראשונים עיקר, שאמר שיש לו אח ואינו יודע אם הוא חי או מת. אם כן, מוקמינן ליה [=אנו מעמידים אותו] בחזקת שהוא קיים כל זמן שלא נשמע שמת, כמו בדין המביא גט ממדינת הים, דמוקמינן ליה בחזקת שהוא קיים.

שבועה או נדר

שאלה אחרת היא אם אדם שחלם שנשבע או נדר לעשות דבר מה אינו יכול להיפטר ממנו אלא על ידי התרה? הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה (מצרים, המאה הט"ז), נשאל בעניין מי "שנשבע בחלום לפרוע לו [=למלווה, את החוב שהוא חייב לו] יום פלוני, אם יש לו לחוש, או דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין?"²⁴. הרדב"ז מביא בתשובתו מחלוקת בין הרשב"א לבין הרא"ש בעניין זה. וזה לשונו:

שאפילו הרא"ש מודה דכיון דפריעת בעל חוב מצוה, מן השמים מזרזין אותו לקיים המצוה, ויש לו לחוש ולקיים שבועתו, או שיאמר לו חברו: התקבלתי לצאת ידי שמים.

וכן נפסקה הלכה בשולחן ערוך, שיש לחוש לדעת הסוברים שצריך התרה²⁵. לפי הסברו של חתם סופר, הטעם לחשש בנדר שבחלום הוא: "משום דאין מראים לו לאדם אלא מהרהורי יומא, ורעיוני על משכביה סליקו, וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה"²⁶.

עוד נפסק שמי שנדר או נשבע בחלום לקיים מצווה, כגון לתת צדקה או לכתוב ספר תורה, חייב לקיים נדרו²⁷. אבל מי שנדר בחלומו לעשות איסור, כגון להתענות בשבת, "וודאי אין שייך לומר שהדירוהו מן השמים, דוודאי לא יצוו לו לעבור על דברי תורה", ונדר זה אין בו ממש²⁸.

העתקת קבר

במקרים אחדים נידונה השאלה אם מותר להעתיק קבר ממקומו על סמך חלום. בנה של אישה נפטר בוורשה ונקבר בה. כעבור זמן, סיפרה האישה "שזה איזה זמן שבא הילד בחלום ומבקש לפנותו משם ולהוליכו ללאדז לקברו אצל זקנו, והוא מאיים עליה שאם לא תעשה כן, יחנוק אותה"²⁹. ונשאלה שאלה בעניין זה לפני הרב דוד שפרבר, רבה של בראשוב. לאחר משא ומתן הלכתי ארוך, הוא אומר:

אם נחוש להני [=לאלה] איומים שבהחלום, יש כאן חשש פיקוח נפש, ואין הולכים בו אחר רוב, וכמו שכתב כבוד תורתו בשם מהר"ם שיק, סימן שמ"ז, להתיר ניוול במקום פיקוח נפש. ואפילו תימא דאין אמת בפי החלום, מכל מקום הפחד שבלב האשה הא גופא הוי [=הוא גופו מהווה] פיקוח נפש. מכל שכן באשה חלושת המזג וכאבל אם קודר תתהלך... לא יסכנו ח"ו נפש האם (אפילו אם רק דמיונות שוא יבהלוה)... ויפנו את הילד ויקברוהו אצל זקנו³⁰.

פסיקה על פי חלום

בתקופת בעלי התוספות חי בצרפת ר' יעקב ממרויש בעל קונטרס "שאלות ותשובות מן השמים". בקובץ זה כלולות שאלות שנהג המחבר לשאול ב"שאלת חלום" והתשובות שהשיבו לו עליהן בחלום. ומאליה עולה השאלה: כלום ניתן לסמוך על פסקים שמקורם בחלום?

יש שסמכו על הפסקים אלה. כך, למשל, סמך החיד"א (איטליה וא"י, המאה הי"ח) על אחת התשובות שבחיבור זה והתיר לנשים לברך על מצוות לולב, אף על פי שנפסק בשולחן ערוך שהנשים אינן חייבות, משום שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. וזה לשונו³¹:

נראה ודאי דאילו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש, דמשמיא מיהב יהבי [=שמן השמים נתנו] כח לברך לנשים, ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי לא שייך "לא בשמים היא", דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו [=שהם סוברים] דיברכו, אהניא לן [=מסייע לנו] לפסוק כמותם, כיון דאית לן [=שיש לנו] סיעתא דשמיא³².

כנגד זאת, דעתו הנחרצת, בימינו, של הרב עובדיה יוסף היא, שאין לסמוך על הפסקים הללו. וזה לשונו³³:

המעיין היטב ישר יחזו פנימו שאין להסתמך להלכה על הפסקים שהובאו בשו"ת מן השמים... שעל זה אמרו: לא בשמים היא. וההוראה נמסרה אך ורק לחכמי ישראל שיכריעו על פי כללי ההוראה. ובפרט שכל הפסקים שהובאו בשו"ת מן השמים, נאמרו על ידי שאלת חלום, וכבר אמרו... דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובספר שבולי הלקט (סימן קנ"ז), הובא פסק אחד מהספר שו"ת מן השמים, וכתב עליו שאין להשגיח בדברי חלומות, כי לא בשמים היא. וכן העלה בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חיו"ד סימן ל') שאין להתחשב בדברי חלומות, ואפילו בחלום של אדם גדול, ואפילו להחמיר, ומכל שכן להקל.

השאלה אם יש לסמוך על מה שנגלה לחכם בחלום ולפסוק הלכה על פיו נידונה גם במקורות אחרים ורבים הביאו להלכה פסקים שמקורם בחלום³⁴.

סוף דבר

לא עסקנו אלא במקצת ממקורות ההלכה הדנים בהזדקקות לחלומות בענייני הלכה, אך די במקורות אלה כדי ללמדנו שמאמר חז"ל, "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", אינו כלל מוחלט, ושבהרבה עניינים ייחסו חכמים ממשות לחלום ושהייתה להתייחסותם זו השפעה גם על פסקי הלכה. וכמו בעניינים אחרים, אף בעניין זה, לעתים אין אחידות דעים בקרב הפוסקים בשאלת ההזדקקות לחלומות.

הערות:

* פרופ' למשפט עברי, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.
1. בראשית לא, י.
2. ראה: שופטים ז, יג; דניאל ב, א.
3. בראשית כח, יב.
4. מלכים א, ג, ה.
5. בראשית כ, ג.
6. בראשית לא, כד.
7. ירמיהו כט, ח.
8. ברכות, פרק תשיעי.
9. סנהדרין ל ע"א.
10. רמב"ם, הלכות זכייה ומתנה, פרק י, הלכה ז. וראה גם הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ו, הלכה ו.
11. תוספת זו אינה על פי נוסח התלמוד שלפנינו, אך היא מצויה בשאילתות דרב אחאי גאון, פרשת מקץ, שאילתא כט, ירושלים תשכ"א, עמ' קצג. וראה כנסת הגדולה, חושן משפט, סימן רנה, הגהות הטור, ס"ק טו.
12. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנה, סעיף ט.
13. אבל השווה לפרישה, על טור חושן משפט, סימן רנה, ס"ק יד, שכתב, על פי הגהות המרדכי, לבבא בתרא, פרק א, סוף סימן תרנח, שהדין כן רק במעשר ומעות צדקה, אך לא בפיקדון, שיש בו גזל של אחרים. וראה מה שכתב בביאור הדברים בשו"ת דברי יציב, יורה דעה, סימן קכב, אות ג. וראה עוד לעניין זה, בספר משנת החלומות, לר' בועז שלום, בני ברק תשס"ו, עמ' 322-321.
14. נדרים ח ע"א.
15. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ז, הלכה יב.
16. תשב"ץ, חלק ב, סימן קכח.
17. ברכות נה ע"ב.
18. ראה גם דברי התשב"ץ בסימן קכט, המובאים להלן, בהסבר ההלכה שהמנודה בחלום צריך התרה.
19. שו"ת שיבת ציון, סימן נב.
20. ברכות נה סוף ע"ב.
21. המשיב מפנה בדבריו לטורי זהב, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רפח, ס"ק ג (בעניין תענית חלום בשבת): "נראה דבכל גווני שהרהר ביום, ובא לו בחלום אחר כך, אין כאן שייכות לומר: מן השמים הראוהו, אלא ההרהור גורם לו... על כן לא יתענה בשבת בזה".
22. שו"ת משיבת נפש, סימן לה.
23. שו"ת צדקה ומשפט, אבן העזר, סימן מח.
24. שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן צט.
25. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רי, סעיף ב. וראה ש"ך, שם, ס"ק ה, שכתב שנוהגים כן. וראה גם מנחת אשר (וייס), בראשית, סימן נ, אות ב.
26. שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רכב.
27. שו"ת חיים ביד, סימן נב; שו"ת משנה הלכות, חלק ה, סימן קס. והשווה שו"ת דברי יציב, יורה דעה, סימן קכא.
28. שו"ת דברי מלכיאל, חלק ב, סימן עב. אבל מי שחלם שעבר עברה, צריך כפרה, כי "אולי מראין לו כך להודיעו שהוא חלל מקודם שבת או יום הכיפורים בשוגג... שיעשה כפרה... וכן הוא הדין ברואה שנשבע לשקר או עבירה אחרת, דצריך לעשות כפרה". ראה שו"ת רב פעלים, חלק ב, יורה דעה, סימן לב. אבל השווה עם: שו"ת חיים ביד, סימן נב, ד"ה וזה ראיתי; שו"ת באר משה (שטרן), חלק ג, סימן קעב (אלא שהבחין בין חלום על מה שעבר ובין חלום על מה שעתיד לבוא). על מי שחלם שחי עם אשתו בנידתה, ראה שו"ת נשאל דוד (אופנהיים), יורה דעה, סימן יח. אבל השווה עם שו"ת ציץ אליעזר, חלק כ, סימן לב. וראה שו"ת יהודה יעלה, יורה דעה, סימן רכ.
29. שו"ת אפרקסתא דעניא, יורה דעה, סימן קמז.
30. וראה גם שו"ת חלקת יעקב (ברייש), יורה דעה, סימן רו, לעניין העלאת מת שנקבר בחוץ לארץ לקבורה בארץ-ישראל על פי חלום; שו"ת באר משה, חלק ג, סימן קעא. והשווה עם שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קג.
31. שו"ת יוסף אומץ, סימן פב.
32. ראה גם שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק א, סימן א, שדן בשאלה "אם יש לסמוך על רוח הקודש בהוראת איסור והיתר". וראה לעניין זה, דרוש וחידוש מהרא"ץ בריסק, סימן סז.
33. שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן סח. וראה גם דבריו בשו"ת יביע אומר, חלק א, אורח חיים, סימן מא-מב; שו"ת יחווה דעת, חלק ה, סימן לט, ד"ה אולם: "שאין לפסוק הלכה מפי חלום". וראה: שו"ת יש מאין, סימן יד. ועיין בדברי הרי"ד האומר: "אליהו הנביא זכור לטוב נדמה לי בחלום... אבל הסמך שלי על סוגיית שטת ההלכה הוא" (שו"ת הרי"ד, סימן קיב).
34. וראה מה שהביא הרב אשר וייס בספר מנחת אשר, בראשית, סימן נ, אות ג. ושם, אות ד, הביא משו"ת מהר"י אסד, יורה דעה, סימן רכ, שכתב: "כאשר מתגלין לגדולי הדור שנושאים בעול הדור לשמור משמרתו ולבדוק בדקי ביתו דבר בחלום, יש לחוש לו טפי. ולא אמרו בזה: לא מעלין ולא מורידין", אבל סיים את דבריו בצריך עיון.

---

---