סעיף 80(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע לאמר:

בית משפט הדן במותב ונחלקו דעות השופטים, תכריע דעת הרוב.

בשנים האחרונים רבו הקולות הקוראים לתיקון הוראה זו והמציעים לקבוע שאין להרשיע נאשם אלא פה אחד¹. טענתם העיקרית ושובת הלב של אלו היא: בהתקיים דעת מיעוט, לא ניתן לקבוע שהוּכחה אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר². דעה מתונה יותר הביעה השופטת (בדימוס) מרים בן פורת בחוות דעת שהגישה לשר המשפטים בעקבות הרשעתו ברוב דעות של סלימאן אל-עביד ברצח הנערה חנית קיקוס³. בחוות דעתה היא מציעה להבחין בין שאלות שבעובדה, שבהן אולי יש מקום לדרוש הכרעה פה אחד, ובין שאלות משפטיות, שבהן אין בררה אלא להכריע בדעת רוב, אך היא סבורה שבמקרה זה ראוי להקל בעונשו של הנאשם, משום שחילוקי הדעות בין השופטים מעוררים ספק בלב הציבור בדבר אשמת הנאשם, והרי הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות.

להלן אנו מבקשים לעמוד על עמדת המשפט העברי בשאלת הרוב הדרוש להרשעת הנאשם.
כלל גדול בסדר הדין במשפט העברי הוא שהכרעה שיפוטית מתקבלת ברוב דעות גם במשפט פלילי⁴. מקורו של הכלל בפסוק האמור בפרשתנו: "לא תהיה אחרי רבים לרעת, ולא תענה על רִב לנטת אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב)⁵. ואולם בדיני נפשות, כלומר במשפט הפלילי, אין די ברוב רגיל כדי להרשיע את הנאשם. וזה לשון המשנה הדנה בהרכב הסנהדרין המוסמכת לדון דיני נפשות⁶:

ומנין לקטנה [=סנהדרין קטנה] שהיא של עשרים ושלשה [דיינים]? שנאמר: "ושפטו העדה [בין המכה ובין גּאל הדם על המשפטים האלה]. והצילו העדה [את הרצח מיד גאל הדם]" (במדבר לה, כד-כה) - עדה שופטת [עשרה דיינים] ועדה מצלת [עשרה דיינים אחרים] - הרי כאן עשרים... ומנין להביא עוד שלשה? ממשמע שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג, ב), שומע אני שאהיה עמהם לטובה. אם כן, למה נאמר: "אחרי רבים להטות" (שם)? לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שנים. ואין בית דין שקול [כלומר, אסור שיהיה הרכב זוגי של בית דין], מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן עשרים ושלשה.

ואכן נשאלת השאלה: כיצד אפשר להוציא אדם להורג בשעה שיש לכאורה ספק רציני בדבר אשמתו? הלוא אף כשיש הרוב המיוחד הנדרש לפי ההלכה, רוב של שני דיינים מחייבים, עדיין יש מיעוט נכבד של דיינים, עשרה, הסוברים שהנאשם זכאי!
בתשובה לשאלה חמורה זו, ראוי להביא את דברי התוספות⁷, האומרים שבדיינים "חשיב מיעוט דידהו כמי שאינו", כלומר שמשנשאו ונתנו הדיינים בעניין ופסקו הרוב להרשיע את הנאשם, הדיינים שבמיעוט חייבים לבטל את דעתם מפני דעת הרוב⁸ או על כל פנים שוב אין מתחשבים בדעת המיעוט⁹, וכבר אין ספק באשמת הנאשם. דומה שאין כאן תשובה פורמלית-טכנית גרידא ושהתוספות מתכוונים לומר שהכלל האומר שבגוף שיפוטי הולכים אחר הרוב אינו כלל של בירור אלא כלל של הכרעה, כמקובל היום לכולי עלמא בגוף מחוקק הקובע את עצם פליליותו של המעשה ברוב דעות ולא ברוב מיוחס, שלא לדבר על פה אחד. ואף על פי שמדובר בכלל שרירותי, אין הוא נטול הצדקה והיגיון: מיעוט שהייתה לו הזדמנות להשמיע את דבריו כדי לשנות את דעת הרוב ולשכנעו בצדקת עמדתו, ולא עלה הדבר בידו, נחשב מבחינה משפטית כמי שאינו. כוחו של הרוב לבטל את דעת המיעוט מקורו בעובדה שניתנה למיעוט הזדמנות לשכנע את הרוב בצדקת עמדתו והדבר לא עלה בידו.

ההנחה היא שהבעת דעות וגם ויכוח בעניין מסוים הם הערובה הטובה ביותר להגיע אל האמת¹⁰. כוחו של הרוב נובע מהתגבשותו לאחר בירור נוקב ומעמיק בין השופטים. אם השתכנעו רוב השופטים באשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, הרי שאף על פי שאחד מן ההרכב אינו שותף לדעתם, אין הדבר מפחית מרמת השכנוע שלהם אלא להפך. דעת רוב שהתגבשה ולא נסוגה אף לא לנוכח טענות המיעוט שנשמעו על ידי הרוב ונלקחו בחשבון על ידם, איתנה יותר מדעה שהתקבלה פה אחד בלא ויכוח.

ויפים בעניין זה דברי הרב ברוך הלוי אפשטיין, בעל "תורה תמימה"¹¹:

ונראה להסביר סברתם [של התוספות], משום דבשאר עניני רוב זולת רוב של סנהדרין יש להב"ד עצמם ספק באמתת הדבר, ופוסקים הדבר רק מפני הדין דאזלינן בתר רובא [=שהולכים אחר הרוב], לכן לא הוי רוב זה ודאי וחזק... מה שאין כן בחלוקי דעות סנהדרין, דרוב המחזיקים בדעה אחת, להם אין שום ספק כלל באמתת פסק דינם, אלא ברור להם כן, וכיון שהרוב ברור ומאומת, אמרינן דדעת המיעוט דיינים כמאן דליתא דמי. ודע דהא דאזלינן בסנהדרין בתר רובא והמעוט כמאן דליתא דמי, הוא דוקא אם הם פנים בפנים, אבל לא מתוך הכתב והספרים. והסברא בזה, משום דהיכא שהם פנים בפנים אמרינן: כיון ששמעו הרוב את דברי המעוט ולא הודו להם, בודאי נתבררה להם שהלכה כמותם. מה שאין כן מתוך הכתב והספרים, יש לומר דאילו היו הרוב שומעין ורואין דברי המעוט, אפשר שהודו להם, ועל כן לא הוכרע ההלכה כהרוב.

על אף האמור לעיל, נביא להלן מקורות אחדים המצדדים לכאורה בהרשעה פה אחד דווקא, למעשה אם לא להלכה.

א. הרמב"ם מונה את ההלכה שהרשעה בדיני נפשות אפשרית ברוב של שניים דווקא בכלל ההלכות הרבות המבדילות בין דיני נפשות לבין דיני ממונות, המלמדות כולן על כובד הראש ועל הזהירות היתרה שחייב בית הדין לנקוט, לפי המשפט העברי, בבואו לדון בדיני נפשות. וזה לשון הרמב"ם¹²:

מה בין דיני ממונות לדיני נפשות? דיני ממונות בשלשה, דיני נפשות בעשרים ושלשה; דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות פותחין לזכות, כמו שביארנו, ואין פותחין לחובה; דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה...

והוא קובע בהלכה סמוכה לזו¹³:

אחד דיני נפשות, ואחד דיני מלקיות, ואחד דיני גלות - הדינים האלו [שנסקרו בהלכה הקודמת] שוים בהן, אלא שהמלקות בשלשה¹⁴.

מצירופה של הלכה זו, שלפיה ההלכות המיוחדות בדיני נפשות אמורות גם בדיני מלקות, הנידונים בשלושה דיינים, עם קודמתה, הכוללת את הדרישה להרשעה דווקא ברוב של שני דיינים, הסיקו מקצת האחרונים שאין לדון אדם למלקות אלא אם שלושת השופטים הדנים בעניינו מסכימים פה אחד לחייבו, שהרי בשניים נגד אחד אין מתקיים הרוב הדרוש להרשעה¹⁵.

אולם רוב האחרונים¹⁶ חולקים על מסקנה זו בדברי הרמב"ם. לדעתם, משמעות הדרישה לרוב של שני דיינים כדי להרשיע את הנאשם אינה לרוב מוחלט אלא לרוב יחסי. יש לזכור שבית הדין הדן בדיני נפשות, כגון במשפט רצח, מורכב מעשרים ושלושה דיינים. לצורך הרשעה במשפט פלילי, אין התורה מסתפקת ברוב זעום של שנים-עשר נגד אחד-עשר ודורשת רוב משמעותי יותר, שמספר הדיינים המרשיעים יהיה גדול לפחות בשניים על המזכים, והוא הרוב המינימלי שהתורה דורשת להרשעה אף שאינו משמעותי כל כך¹⁷. כאשר בית הדין מורכב משלושה דיינים בלבד, כגון בדיני מלקות, משקלם היחסי של שני הדיינים המרשיעים לעומת הדיין המזכה משמעותי הרבה יותר, שהרי הם מהווים רוב של שני שליש, הנקרא בפי האחרונים "רובא דמינכר" [=רוב ניכר], המספק בשופי את דרישת הרוב המיוחס בפלילים.

ב. מקור אחר לדרישת הרשעה פה אחד עולה לכאורה מתשובת הרשב"א¹⁸ בעניין סמכות הענישה של "ברורים", כלומר השופטים שדנו והענישו בגולה את בני הקהילות שעברו על תקנות הקהל. לשון התקנה בעניין שהובא בפניו היה: "יענש האיש ההוא לפי ראות עיני הברורים". ופירשה הרשב"א:

מלשון פרק זה משמע שיענש לפי ראות עיני כל הברורים, שהברורים סתם כל הברורים שבאותו זמן משמע ... ומכאן נראה שאין הסכמת העונש הולכת אחר הרוב בלבד.

אולם דווקא ממקור זה משמע שאין מדובר בעיקרון אלא בפרשנות. כלומר, אילו הסמיכה התקנה במפורש את "הברורים" לשפוט ולהעניש ברוב דעות, לא היה הרשב"א רואה בה כל פסול, והדבר עולה במפורש מהמשך תשובתו, כשהוא מביא את סופה של התקנה, הקובעת: "עוד הסכימו, כל זמן שיענישו הברורים, כולם או רובם, לשום איש ואשה על עבריינות הסכמה [=תקנה] זו או על עברה אחרת". נמצא שהתלבטותו של הרשב"א היא רק כיצד לפרש את התקנה לאור הסתירה שבין חלקיה: מן הרישא עולה שאין לברורים סמכות להעניש אלא פה אחד; ומן הסיפא עולה שיש להם סמכות לענוש ברוב דעות. ובלשון הרשב"א:

ובזה ישתרגו הסברות, כי איפשר שילמוד לשון סתום שלמעלה מן המפורש שלמטה, והברורים שאמרו למעלה נתפרש בכאן שזהו הרוב. או נאמר בהפך, שילמוד הכל ממה שנאמר למעלה, כי אותו שלמעלה הוא העיקר, כי לשם מפרש למי ניתן כח העונש ולפי ראות מי יענש, אבל כאן לא בא לפרש על פי מי יענש.

לכן הסיק שיש לפרש את התקנה לקולא ולקבוע שאין לברורים סמכות לענוש אלא פה אחד. ובלשונו:

וכיון שכך דרכים יש בשני פרקים אלו [=כיוון שאפשר לפרש את שני חלקי התקנה בכמה דרכים], מי ידון עליהם להחמיר ולהעניש אלא להקל. שבכל מקום אין מחייבין מספק. ואפילו לגבי ממון, בכל הספקות הולכין להקל על הנתבע ולא להחמיר, וכל שכן בענש נפשות ובדיני הקנסות.

אולם מדבריו אלה עולה, כאמור, שאם נוסח התקנה היה קובע בבירור שיש לברורים סמכות להעניש עבריינים ברוב דעות, לא היה פסול בדבר¹⁹. תשובתו זו של הרשב"א מבליטה יפה שמחד גיסא הרשעה ברוב דעות אינה מחויבת ההיגיון, ומאידך גיסא הרשעה פה אחד אינה מחויבת הצדק²⁰.

ג. בשונה מן הדין החל על עם ישראל, שאין דנים דיני נפשות אלא בבית דין של עשרים ושלושה, הכלל בדיני בני נח הוא: "בן נח נהרג בדיין אחד"²¹. אין צריך לומר שבדן יחיד ההכרעה היא תמיד פה אחד, כפשוטו, ואין בעיה של דעת מיעוט. אולם אין פירוש הדבר שבני נח אינם רשאים להקים לעצמם בתי משפט בהרכבים גדולים יותר. וכבר העמיד על זה ר' משה סופר²² (גרמניה-הונגריה, המאה הי"ט) האומר שבכגון זה, ודאי שאין די בשופט בודד כדי להרשיע את הנאשם אם רוב שופטי ההרכב חולקים עליו. אבל לדעתו, אם רוב השופטים מרשיעים את הנאשם, אפילו ברוב רגיל, הולכים אחר הרוב. וזה לשונו:

דהא דקיימא לן: בן נח נהרג בדיין א'. רוצה לומר, אפילו אין כאן אלא דיין אחד, הורגו על פיו, ולא בעי עדה ועדה [=אין צורך בעדה שופטת ועדה מצלת]. אבל אי יש כאן ג' דיינים, ושנים מזכים ואחד מחייב, פשיטא דהמיעוט בטל ברוב, ואינו נהרג. אדרבא, בענין זה שייך בבן נח "אחרי רבים להטות" יותר מבישראל. דבישראל בדיני נפשות להחמיר לא אזלינן בתר רובא, עד דאיכא ב' מחייבים יתר מעל המזכים. ואם כן, אין זה נהרג מטעם רוב, דאם כן בחד סגי, אלא מגזרת הכתוב. מה שאין כן בן נח, אם א' מזכה ושנים מחייבים, נהרג על פי הכרעת אחד משום רוב. ודברים פשוטים וברורים.

אמנם ראוי לציין שהרב גרשון אריאלי²³ ערער על קביעתו הפסקנית של "חתם סופר" שניתן להרשיע בדיני בני נח על פי רוב, והציע שבדיני בני נח נדרשת הרשעה פה אחד דווקא. הסתייגותו מיוסדת על העובדה שדין "רוב" הוא כלל הכרעה שנתחדש בתורה עבור עם ישראל²⁴, ואילו בבני נח אפשר שנותר מיעוט הדיינים כספק, ולא ייתכן להוציא נאשם להורג אם יש ספק באשמתו. וזה לשונו:

ויש לדון בדבריו [של "חתם סופר]... על עצם יסודו דבעכו"ם גם כן הולכים אחרי הרוב. לאו מילתא דפסיקא היא [=אין זה דבר מוחלט]... דגם ברוב המחייב ואחד המזכה, אולי גם כן הולכים אחרי המיעוט בבני נח... דגם רוב הוי ספק, ואיך נהרגנו מצד ספק. וצריך עיון.

טיעון זה זהה לטיעונם של המצדדים בתיקון החקיקה. ומאחר שהמשפט הפלילי הנוהג במדינת ישראל אינו דין תורה, אלא יסודו בדין המלך, הקרוב במהותו לדיני בני נח, יש להם כאן לכאורה על מה לסמוך. יחד עם זאת, צריך לומר שדברי הרב אריאלי לא נאמרו אלא על דרך החידוד והפלפול, ולא מצאנו לו חבר בדברי הפוסקים. זאת ועוד, הוא עצמו סיים את דבריו בצריך עיון.
אין יסוד בדין תורה לדעה שהרשעת הנאשם צריכה להיות פה אחד. דומה שהוא הדין אף בדין המלך ובדיני בני נח. מובן שאין לומר שההיגיון מחייב להכריע ברוב דעות. ודאי שעדיף שיורשע הנאשם פה אחד, כמו שכתב הרשב"ץ: "יותר טוב ויותר משובח הוא שיהיה הפסק דין מוסכם מהכל ולא שיהיה שום חולק"²⁵. יחד עם זאת, ההכרעה ברוב דעות אינה משוללת הצדקה ואינה עומדת בסתירה לעקרון-העל במשפט הפלילי הקובע שיש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. עיקרון זה בא על סיפוקו אם רוב השופטים מגיעים למסקנה שהוכחה האשמה מעל לכל ספק סביר ודוחים את דעת המיעוט.

וכפי שהעיר השופט ר' יעקובי²⁶, ההבדל בין דעת מי שדורשים הרשעה פה אחד דווקא לדעת מי שמסתפקים בהרשעה ברוב דעות יסודו בתפיסתם את מהותו של בית המשפט. לפי הדעה הראשונה, בית המשפט הוא "תרכובת" של שופטים המהווים מעין יחידה אורגנית אחת, ולכן דעת המיעוט מעידה על קיומו של ספק בבית המשפט; ואילו לפי הדעה השנייה, המקובלת כיום, בית המשפט הוא "תערובת" של שופטים שכל אחד מהם שומר על עצמאותו המוחלטת בשלב הדיון, ובשלב ההכרעה מתגבשת החלטת בית המשפט בעמידה למניין טכני. ושמא אפשר לומר גם, שהשאלה היא בסופו של דבר: האם בית המשפט הוא גוף מברר בלבד? או שמא הוא מעין גוף מחוקק אד-הוק במקרה המובא בפניו. לפי התפיסה השנייה, כשם שאין מטילים דופי בתוקפה של הנורמה הפלילית, אף אם נתקבלה בכנסת ברוב דעות בלבד ולא פה אחד, כך אין להטיל דופי בהחלטה שיפוטית ברוב דעות שניתנה במקרה מסוים שנדון בבית המשפט.

על כל פנים, דומה שכלל הכרעה זה מאפשר להשמיע מגוון דעות מרבי²⁷, ויחד עם זאת אינו פוגע יותר מדיי באפשרות להרשיע עבריינים ולהילחם בפשיעה. הכרעה ברוב דעות במשפט הפלילי הולמת אפוא הן את המסורת המשפטית היהודית הן את צרכיה של החברה הישראלית בעת הזאת.

וראוי להעיר שהמצדדים בתיקון החקיקה²⁸ מוצאים סעד לעמדתם בדבריו המפורסמים של הרמב"ם בספר המצוות: "ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד"²⁹. אולם יש לזכור שדברי הרמב"ם נאמרו רק כדי להצדיק את שלילת תוקפן של ראיות נסיבתיות במשפט הפלילי העברי, אך אין בהם סתירה למה שפסק הוא עצמו בעניין ההרשעה ברוב דעות³⁰.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
גיליון זה מבוסס על חוות דעת שכתבתי בעת האחרונה לבקשת פרופ' אהרן אנקר, העומד בראש ועדה ציבורית שמינה שר המשפטים לבחון בין השאר את האפשרות לתקן את החוק בעניין הרוב הדרוש להרשעה במשפט הפלילי.
1. ראה ע' קובו, "דעת מיעוט מזכה - ספק סביר אינהרנטי לפסק הדין", הסניגור 70 (2003), עמ' 5. וראה המקורות שציין ר' יעקובי, "'אחרי רבים להטות' - על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ד, גיליון מס' 157, הערה 21.
2. דרישה שמקורה הנורמטיבי בסעיף 34כב לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
3. דנ"פ 4342/97 סולימאן אל עביד נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 23.
4. ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ח, הלכה א.
5. וכבר העיר רש"י על הקושי בפירוש פסוק זה: "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו". וראה ביקורתו של המהר"ל מפראג, בספרו גור אריה, על דברי רש"י.
לדעת רש"י בהמשך דבריו, פסוק זה, על פי פשוטו, מבקש מן הדיין שלא לבטל את דעתו מפני דעת רוב חבריו היושבים עמו בדין, אם הוא סובר שאינם עושים משפט צדק. וזה לשונו:
"ואני אומר לישבו על אפניו כפשוטו. כך פתרונו: לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר: הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטת וגו' - ואם ישאל הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים".
לכאורה, ההבדל בין שני חלקי הפסוק הוא: בחלק הראשון, הדיין נדרש להביע את דעתו החולקת בפני עמיתיו הדיינים - "לא תהיה אחרי רבים..." - ואילו בחלק השני, הוא נדרש לעשות כן גם בפני הנידון הפונה אליו - "ולא תענה על ריב" וכו'. אמנם הלכה היא, מכוח הפסוק "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט, טז), שאסור לדיין לומר לבעל הדין: אני זיכיתיך אך מה אעשה שחבריי רבו עליי (כפי שנפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן יט, סעיף א), אבל נראה שהלכה זו לא נאמרה בדיינים רעים המעוותים את הדין ביודעין. ואין כאן מקום להאריך עוד בביאור פסוק זה.
6. משנה, סנהדרין א, ו. וראה במקבילות: תוספתא, סנהדרין ג, ז; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כג, ב.
7. תוספות, בבא קמא כז ע"ב, ד"ה קמ"ל. יש לציין שהתוספות שאלו שאלה אחרת: אם בדיני נפשות החמוּרים הכלל הוא שדי ברוב להכריע ספק, כפי שהדבר ברוב דיינים, מדוע נקבע בתלמוד כלל שבדיני ממונות, הקלים יותר, אין להכריע ספק על פי הרוב: "אין הולכים בממון אחר הרוב"?
8. כך הובא בשם האחרונים באוצר מפרשי התלמוד, בבא קמא כז ע"ב, עמ' יד. אחד הביטויים לחובת המיעוט לבטל את דעתו מפני דעת הרוב הוא בחובה המוטלת עליו לחתום יחד עם שופטי הרוב על פסק הדין. ראה א' שוחטמן, סדר הדין, ירושלים תשמ"ח, עמ' 372.
9. כהסבר זה עולה מדברי ר' אלחנן וסרמן, קונטרס שיעורים, חלק ב, קונטרס דברי סופרים, סימן ה, אות כה.
10. ראה ש"ע ווזנר, "מחלוקת לשם שמים", פרשת השבוע, קורח, תשס"ג, גיליון מס' 127, והמקורות המצוינים שם.
11. תורה תמימה, שמות כג, ב, הערה כג.
12. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א.
13. שם, הלכה ד.
14. התנאים נחלקו בשאלת ההרכב המוסמך לדון דיני מלקות, אם הוא של שלושה דיינים, כפי שפסק הרמב"ם להלכה, או עשרים ושלושה, כדעת רבי ישמעאל. ראה משנה, סנהדרין א, ב.
15. ראה: בנין שלמה (מאז), סנהדרין לג ע"ב, ד"ה שם ע"ב (בסופו), האומר שלפי דברי הרמב"ם לא תיתכן הרשעה במלקות בדעת רוב אלא אם אחד הדיינים בהרכב הראשון אומר שאינו יודע לפסוק את הדין, שאז מוסיפים שני דיינים להרכב, ואז ניתן להכריע בארבעה דיינים נגד אחד. וכך כתבו גם: מנחת חינוך, מצווה עז, ס"ק א (אבל ראה להלן, הערה 16, שנראה שחזר בו שם מדעתו זו); מרגליות הים, סנהדרין יז ע"א, אות כא.
16. ראה: מנחת חינוך, מצווה עח, ס"ק ג; מנחת סולת (זעהמאן), על ספר החינוך, מצווה עו, ס"ק א; ישועות ישראל (טרונק), סימן יח, עין משפט, ס"ק א; מנחה חדשה (פופרש), מצווה עז, ס"ק ב.
17. והשווה לדברי "חתם סופר" המובאים להלן.
18. שו"ת הרשב"א (מכתב יד), סימן קטז.
19. כך נקט גם, במשפט הישראלי, הנשיא ברק, דנ"פ 8500/01 יוסף מסילתי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(4) 274.
20. כיוצא בזה מצאנו גם בעניין סמכות השיפוט בבוררות אזרחית. בשולחן ערוך נפסק: "אם רבים הם הפשרנים, יש אומרים שאין הולכים אחר הרוב, אלא צריך שיסכימו כולם" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יב, סעיף יח). יחד עם זאת, הצדדים הפונים לבוררים יכולים לקבל על עצמם שתהיה ההכרעה בדעת רוב. לפרטי הלכה זו, ראה הלכה פסוקה, הוצאת מכון הרי פישל (ירושלים תשמ"ז), הערות נח-ס.
21. על מצוות קיום מערכת שיפוטית שהיא אחת משבע מצוות בני נח, ראה נ' רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 17 ואילך.
22. שו"ת חתם סופר, חלק ב (יורה דעה), סימן ע, ד"ה ראיתי בדברי מעלתו.
23. בספרו תורת המלך, על הלכות מלכים להרמב"ם (תשמ"ד), עמ' רפא. מקור זה ותשובת חתם סופר הובאו על ידי פרופ' א' אנקר בספרו עיקרים במשפט הפלילי העברי, רמת-גן תשס"ז, עמ' 87-86, הערה 32.
24. עיקר ראייתו משו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, סימן מב. אמנם בהמשך דבריו הוא גם מביא מדברי שיטה מקובצת לבבא מציעא ו (וכוונתו כנראה לשיטה מקובצת ו ע"ב, ד"ה קפץ אחד) הפוסק שגם דבר שהוא בטל ברוב, עדיין הוא בגדר ספק, אלא שזהו ספק שהתורה מתירה אותו. ואולם שם מדובר בספקות עובדתיים בענייני איסור והיתר, וכפי שכבר אמרנו לעיל, הרוב הנדרש בדיינים שונה מן הרוב הרגיל, מאחר שניתנה למיעוט הזדמנות להתעמת עם דעת הרוב ולשכנע את הרוב בצדקת הכרעתם, ומדובר בהכרעה בעלת אופי שונה לחלוטין.
25. הרשב"ץ, ספר מלחמת מצוה, מובא על ידי הרב ראובן מרגליות, מרגליות הים, סנהדרין יז ע"א, אות יט.
26. ראה לעיל, הערה 1.
27. השווה להצעת חוק לתיקון חוק בתי המשפט [נוסח משולב] (מותב של שניים והרשעה פה אחד), התש"ס-2000. הצעת חוק זו שהציע ח"כ אמנון רובינשטיין לקביעת מותב של שני שופטים מנוגדת לדעת המשפט העברי, המעודד, כפי שראינו לעיל, הבעת מגוון דעות על חשבון הסיכוי להגיע לפסק דין אחיד.
28. ראה לדוגמה ע' קובו (לעיל, הערה 1).
29. הרמב"ם, ספר מצוות, לא תעשה, רצ.
30. ראה לעיל, הערה 4.

---

---