בעת האחרונה הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק לתיקון חוק העונשין, שעיקרו החמרת ענישה בעברות רכוש¹. בדברי ההסבר שנלוו לתזכיר החוק נאמר שמטרת התיקון היא ליצור קו מבחין בין דרגות החומרה שבפגיעות ברכוש לפי ערכה הכספי של הפגיעה ברכוש: בגנבה - לפי ערך הנכס הנגנב; ובהיזק - לפי גובה הנזק שנגרם. ההצעה מבקשת בין השאר לתת מענה כללי לגנבות מיוחדות, כגון גנבת ציוד חקלאי ותוצרת חקלאית, מתקני תשתית ומתקנים ציבוריים. ההצעה באה גם לתת מענה למקרים שערך הגנבה נמוך יחסית אך הנזק שנגרם בגללה הוא רב, כבגנבת כבלים ממתכת המשמשת בתשתיות.

לפי הצעת התיקון, תהיינה שתי מדרגות ענישה חמורות מן הענישה בגין גנבה בסיסית. אם ערך הנכס שנגנב גדול מעשרת אלפים ש"ח, העונש המרבי ארבע שנות מאסר; ואם ערך הנכס שנגנב עולה על חצי מיליון ש"ח, יהא העונש המרבי שבע שנות מאסר. יחד עם זאת, ההחמרה בענישה בגין הנכס הנגנב לא תחול אם יש נסיבות מיוחדות וגורמים אחרים להחמרה בענישה המנויים בחוק, כגון בגנבה על ידי עובד ציבור, שהעונש המרבי בהן גדול משבע שנים.

כפי שמצוין בתזכיר החוק, החמרה בהתחשב בערך הנכס הנגנב מקובלת גם בשיטות משפט אחרות, כגון בחוק האנגלי, בחוק הקנדי וב-Model Penal Code האמריקני.

סוגיה זו מעוררת שאלות יסוד בתורת הענישה: על מה ולמה מענישים? כיצד מענישים? האומנם ראוי שתיעשה הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה במסגרת החוק באמצעות עונשי מקסימום ומינימום? או שמא יש להותיר לשופט היושב על מדין מרחב שיקול דעת גדול ככל האפשר ולא לצמצמו באמצעות חקיקה?² וגם: האומנם החמרה בענישה היא אמצעי יעיל לשמירת הערכים שהחוק מבקש להגן עליהם? חלק מעקרונות יסוד אלה, ובעיקר מטרות הענישה ותכליתה³, עשויים להשפיע על דיוננו בשאלת רמת הענישה והדיפרנציאציה שלה. בדברים שלהלן, נבקש להציע בפני הקורא מקצת מן המקורות בספרות המשפט העברי העוסקים בשאלה זו ולבחון לאורם אם אמנם המשפט העברי דוגל בעיקרון "כחומרת הפגיעה - כן חומרת העונש"? או שמא בעיקרון "דין פרוטה - כדין מאה"?
ראש לכול, נדגיש שיש שוני עקרוני ביסוד הענישה בין שיטות משפט בנות ימינו ובין המשפט העברי. בהיות המשפט העברי משפט דתי, רבות מדרכי הענישה הנוהגות בו מכוונות גם לתיקון "כלפי שמיא [=כלפי שמים]" או לתיקון נפש העבריין ומוּסרו, ולאו דווקא לתיקון הניזוק או קרבן העברה או החברה.

שוני זה מתבטא גם ביחס לעברת הגנבה. בימינו, עברה זו נתפסת בראש ובראשונה כעברה נגד הציבור וביטחונו, ומודגשת ענישת העבריין ביחס לחברה. החברה-המדינה היא התובעת והיא המנהלת את ההליך הפלילי נגד הגנב, והעונש המקובל בעברה זו הוא המאסר, המבוצע במסגרת המדינה. לעומת זאת, פיצוי קרבן הגנבה, הן מן ההיבט הפלילי⁴ הן מן ההיבט האזרחי⁵, הוא רק תוצר לוואי של העברה.

ואילו במשפט העברי, העונש המעין-פלילי, תשלום כפל מה שגנב, והפיצוי האזרחי, השבת המצב לקדמותו, באין כאחד⁶. שניהם מכוונים כלפי קרבן העברה⁷. העונש, הקנס הכספי המושת על הגנב, משולם לקרבן הגנבה. עונש מאסר בגין גנבה, לא הושת על גנבים אלא בתקופות מאוחרות למדי⁸. מסיבה זו נכללים דיני הגנבה במשפט העברי בקטגוריה לעצמה, "דיני קנסות", שמזוהה פעמים רבות עם "עונש", אך נבדלת, לפחות בשמה, מן הקטגוריה הרגילה של דיני העונשין - "דיני הנפשות", או מזו האזרחית המובהקת - "דיני ממונות"⁹.

על אף הבדל יסודי זה, עיון בעקרונות שמציע המשפט העברי בעניין זה, ולאו דווקא בפרטים, עשוי לתמוך בהצעת החוק החדשה.
המקור הבולט ביותר בתורת הענישה המקראית המבחין בין סוגי עונש בעברת גנבה בא בפרשת משפטים, וממנה יתד וממנה פינה לתורת הענישה אף בעברות אחרות. וכך מורה אותנו התורה:

כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה... אם הִמצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים, שנַים ישלם (שמות כא, לז-כב, א-ג)¹⁰.

מפסוקים אלה עולה הבדל בין שני סוגי עונשים המושתים על הגנב: תשלום כפל ערך הגנבה בגנבה רגילה, ותשלום ארבעה וחמישה, כלומר פי ארבעה או פי חמישה, בגנבת שור ושה וטביחתו או מכירתו.
את השתת עונש הכפל על גנב "רגיל", נימקו חכמים ברצון לחַסֵר מן הגנב את הממון שביקש לחסר את חברו. וזה לשון הרמב"ם¹¹ בעניין זה: "גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב - חייב לשלם שנים לבעל הגניבה: אם גנב דינר - משלם שנים; גנב חמור או כסות או גמל - משלם שנים בדמיה. נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו".

לפי רציונל זה, ברור שככל שערך הגנבה גבוה, ראוי להשית על הגנב עונש גבוה יותר¹².

גם רבי ברוך הלוי אפשטיין, בעל "תורה תמימה" (ליטא, ראשית המאה הכ') תולה את מידת העונש המושת על הגנב בהיקף הנזק שגרם לבעל הנכס ומסביר את ההבדל בין חיוב תשלומי כפל לחיוב תשלומי ארבעה וחמישה כך:

ואפשר לתת טעם בזה על פי מה שנאמר במכילתא סוף פרשת בשלח, בפסוק "להמית אותי ואת מקנַי בצמא", השוו בהמתם לגופם, לומר לך שבהמתו של אדם היא חייו... וידוע שמין הבהמה שהאדם מגדלו בביתו לעבודתו ולתועלתו הוא הבקר והצאן. ולכן אם נגנבו ממנו, נפסד בהרבה מגניבת דבר זולתם... ולכן כל זמן שלא טבחם ומכרם הגנב, הרי על כל פנים הוא משיבם לבעליהם, ולא נפסד מאומה זולת צער זמני, ולכן משלם רק קרן, וכפל לקנס. מה שאין כן אם טבחם ומכרם, הרי הפסיד להבעלים הפסד מוחלט הנוגע לחייו, ולכן דין הוא שישלם לו הגנב קנס גדול ורב, ושיערה התורה חמישה תחת השור וארבע תחת השה.

ההיגיון שביסוד דבריו הוא שטביחת שור או שה¹³ על ידי הגנב, או מכירתם, פוגעת מהותית באמצעי הייצור הכלכליים של בעליהם, אף אם ערכם הממוני אינו רב. מאחר שחיוניותם לתפקודו של המשק הכלכלי רבה ביותר, נזקם מרובה¹⁴.

נימוק דומה מופיע בהצעת החוק החדשה ביחס לגנבת כבלי מתכת המשמשים לתשתיות. אף על פי שערכם הכספי כמתכת אינו רב, הנזק הכלכלי שנגרם לבעליהם הוא רב.
פרשנים אחרים תלו את מידת העונש בנקודת מבטו של העבריין. גישה זו כבר מצויה בתוספתא ובתלמוד:

אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה: טבח ומכר - משלם ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא. ורבא אמר: מפני ששנה בחטא¹⁵.

הווי אומר: הן רבי עקיבא הן רבא מדגישים את החזרה על החטא. הפעולה הכפולה, הגנבה והטביחה או המכירה שלאחריה, מעידה שלא היה זה כשל חד-פעמי של העבריין ושהוא מוּעד לחטוא¹⁶. כיוצא בדבר פירש המאירי את השתרשות החטא כעץ השולח שורשים עמוקים בקרקע: "ששנה באיוולתו, כאדם המושרש בה [=בעברה] ואינו יכול לזוז ממנה".
הבחנה אחרת העולה מפשוטו של מקרא מבדילה בין גנבת שור, שעונשה תשלום פי חמישה משוויו, לבין גנבת שה, שעונשה תשלום פי ארבעה משוויו בלבד. במדרש ההלכה, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מובאת דעה שאין זו אלא "גזירת מלך", כלומר שאין לה טעם. אכן, פרשנים רבים עמלו לפרש את ההבחנה בין שני אלה¹⁷.

כך, למשל, לדעת פילון האלכסנדרוני, חכם יהודי שחי במצרים במאה הראשונה לספירה, ההבדל בענישה אינו נובע רק מן ההבדל בשוויים אלא גם מערכם ותועלתם לבעליהם:

החמירה תורה בדין שור או שה על שאר גניבות, בגלל יפי מראיהם ובגלל התועלת אשר בהם לבני אדם. ובגלל תועלתם לבני אדם גם הבדיל בעונש בין גונב שור לגונב שה. גונב שה ישלם פי ארבע, מפני שהשה נותן כעין מס לאדם, ארבעה דברים: חלב, גבינה, צמר וולדות, ואילו השור [=שור ופרה]- חמישה: חלב, גבינה, ולדות, ונוסף על כך חריש ודייש¹⁸.

כיוצא בזה פירש אבן עזרא בשם רב סעדיה גאון: "בעבור הנזק שיבוא לבעל השור יותר מהשה, כי בו יחרוש". גם כאן, הדגש מושם לא רק על ערכו הכספי-הנומינאלי של השור אלא על ערכו הפונקציונאלי-תפקודי לבעליו והיותו מרכיב חשוב בניהול משקו החקלאי.

בהמשך דבריו, מביא אבן עזרא פירוש נוסף בשם ר' ישועה, התולה את השוני ב"מומחיותו" של הגנב והתערותו ב"מקצוע הגנבה": "הוסיף חמישה על עונש השור, יותר מן השה, כי לא יוכל להסתיר השור כמו השה, ולא יוכל לגונבו רק הרגיל יותר באומנות הגניבה".

הסבר אחר הבא במכילתא, מדרש ההלכה לספר שמות, תולה את השוני במידת הפגיעה בכבודו של הגנב הכרוכה במעשה הגנבה: "רבן יוחנן בן זכאי אומר: הקדוש ברוך הוא חס על כבודן של בריות: שור, לפי שהולך ברגליו - משלם חמישה; שה, לפי שהוא טוענו על כתפו - משלם ארבעה".

וכפי שהדגישה נחמה ליבוביץ', צא ולמד מה גדול כוחו של כבוד האדם. לפי מדרש זה, אף הגנב בכלל אדם הוא: "אותה התבזות שהתבזה הגנב בביצוע הגנבה, כבר היא נזקפת לחשבון עונשו. לפיכך הקל בעונשו. להודיעך, שאין התורה מקילה בכבוד שום בריה, גם לא בכבודו של זה שויתר על כבודו והלך וגנב, וגם אינה מקילה בכבודו כאשר נזדלזל באין רואים, שהרי ודאי לא גנב לעיני בני אדם"¹⁹. נימה אחרת עולה מדברי מדרש האגדה²⁰, התולה את השוני בתעוזתו ובעזות מצחו של הגנב: "ולמה בשור נותן חמישה, ובשה אינו נותן אלא ארבעה? בשור נותן חמישה, שהוא מוציאו בפרהסיא [=בגלוי, ברשות הרבים]. משל לשנים שעלו לבימה לידון, אחד שמכר בנו של שר ואחד שזרק אבן באיקונין של שר. אותו שזרק אבן באיקונין של שר לקח חמש קטפורס [=מלקות], ואותו שמכר בנו של שר [=בצנעה], משלם ארבע מאות לרבו". בין כך ובין כך, המקורות הנזכרים רואים את הענישה כצופה פני עבר, ומיועדת לגמול לעבריין על מעשהו. לפיכך, ככל שחומרת המעשה גדולה יותר, כן העונש גדול יותר.

גישה אחרת עולה מדברי הרמב"ם בספר "מורה הנבוכים"²¹, ולפיה תכלית הענישה צופה פני עתיד, להרתיע את העבריין. מסיבה זו, ככל שהעברה קלה לביצוע, פרצתה קוראה יותר לגנב, ויש להחמיר בעונשה כדי להרתיע.
בהמשך דבריו, קובע הרמב"ם כללים גדולים בתורת הענישה, שעל פיהם יש לקבוע את מידת העונש, וכמה מהם יפים לענייננו. וזה לשונו²²:

דע כי גודל העונש וחומר פגיעתו או קטנו וקלות סבילותו, יהיה בבחינת ארבעה דברים:

האחד, חומר העבירה. כי המעשים אשר תוצאותיהם הפסד גדול עונשן חמור, והמעשים אשר תוצאותיהם הפסד קל ומועט עונשן קל.

והשני, ריבוי מציאותן [=תדירותם]. שהדברים המצויים יותר צריך למונען בעונש חמור, אבל מעטי המציאות [=עבֵרות נדירות] - הרי עונש קל עם מיעוט מציאותן מספיק במניעתן.

והשלישי, גודל ההעזה שבדבר [= גודל הפיתוי לבצע את העברה]. כי הדבר שיש לאדם העזה לעשותו, אם מפני שהַתאווה מושכת אליו מאד או לתוקף ההרגל או לגודל הצער שבעזיבתו [=הקושי להתרחק מן העבֵרה], הרי לא ימנע ממנו כי אם חשש דבר גדול [החשש מפני עונש כבד].

והרביעי, קלות עשיית אותה הפעולה [העבריינית] בהעלם ובהסתר כדי שלא ירגישו בו אחרים, הרי ההרתעה מזה [מעברה הנעשית במסתרים] לא תהא כי אם בחשש עונש קשה וחמור.

דומה כי כל אחד מארבעת הגורמים הנזכרים בדבריו עשויים לשמש צידוק להצעת החוק החדשה. חומרת העברה עשויה להימדד לא רק לפי טיבה ומהותה, כגון ההבחנה בין עברות "חמורות" - כמו רצח או אונס או שוד אלים, לבין עברות "קלות", כמו פרסום פוגע על שלטי חוצות או פרסום מסולף של דיון משפטי - אלא גם לפי מידת הנזק שנגרם בגינה. ככל שהנזק גדול יותר, עשויה העברה להיתפס כחמורה יותר, במיוחד אם עושה העברה מודע להיקף הנזק, כגון סכום הכסף שגנב, והוא מהווה אצלו שיקול בעשיית העברה. בדומה לכך, גם תדירות העברה השפיעה על הצעת החוק החדשה. גנבת ציוד חקלאי וכבלי מתכת הייתה בשנים האחרונות ל"מכת מדינה" ותדירותה מחייבת להגביר את ההרתעה על ידי החמרת הענישה.
מן המקורות שהובאו לעיל, עולה שמהות הנכס הגנוב ושוויו עשויים לשמש גורם משמעותי בהבניית הענישה וקביעת שיעורה. לכאורה, גישה זו עומדת בניגוד למטבע הלשון הרווח, "דין פרוטה כדין מאה", אף הוא מן המשפט העברי.

אכן, עיון במקורו של הביטוי ובהקשרו מלמד שאין לו ולא כלום עם תורת הענישה, והוא מכוון כלפי השופט, שהוא צריך להתייחס במידה של רצינות לתיקי "תביעות קטנות", שיש לתוצאותיהם משמעות כספית מועטה, כשם שהוא מתייחס לסוגיה משפטית שעשויות להיות לה תוצאות כספיות כבדות משקל. וכך נאמר בתלמוד²³ על הפסוק "כקטן כגדול תשמָעון" (דברים א, יז) - "שיהא חביב עליך [=הדיין] דין של פרוטה כדין של מאה מנה", ופירשוהו לעניין סדרי קדימויות, שאם בא לפני השופט דין של פרוטה וחזר ובא לפניו דין אחר של מאה, הקודם - קודם לדיון ולהכרעה²⁴.

נוסיף עוד כי בפרסמו את הצעת החוק החדשה, אמר שר המשפטים: "יש שורה של מעשים שהן הפרת הוראות מנהליות, לפעמים הפרת אתיקה לפעמים הפרת כללים אחרים שהם בכלל לא צריכים להגיע לבית המשפט, ואני מוכן לכלול בקטגוריה הזו גם גניבה קלה". דומה שגישה זו אינה עולה לגמרי בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי, שאף על פי שהוא מעניק חשיבות לשווי הנכס הנגנב ומהותו, אינו פוטר מענישה זהה - חיוב תשלומי כפל - גם גנב שגנב נכס פחות ערך, "שווה פרוטה" בלשון חכמים²⁵.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. תזכיר חוק העונשין (תיקון - החמרת ענישה בעבירות רכוש), התשס"ח-2008.
2. הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה זכתה לעיון מקיף בספרות המשפטית. ראה למשל: דין וחשבון של הוועדה לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (ירושלים תשרי תשנ"ח); ר' קנאי, "הנחיות לקביעת גזר הדין בפסיקת בית המשפט העליון", משפטים כד (1994), עמ' 97; הנ"ל, "הבניית שיקול הדעת של השופט בקביעת העונש: בעקבות דו"ח ועדת גולדברג", מחקרי משפט טו (1999), עמ' 147; י' חסין ומ' קרמניצר, "אחידות בענישה בעבירות תעבורה", משפטים יח (תשמ"ח), עמ' 103; א' טננבוים, "על האחידות בענישה", משפטים כד (תשנ"ה), עמ' 545; M. Tonry, Sentencing Matters (Oxford, 1996); N. Morris and M. Tonry, "Between Prison and Probation: Intermediate Punishments in a Rational Sentencing System, (Oxford, 1990); M. Wasik and A. von Hirsch, "Non Custodial Penalties and the Principles of Desert", [1998] Crim. L. Rev. p. 555..
3. ראה: י' בזק, הענישה הפלילית (תל-אביב תשמ"א); הנ"ל, "השיקול התגמולי במדיניות הענישה", הפרקליט כב (תשכ"ו), עמ' 248-240; א' טננבוים, "על מה ולמה מענישים", פרשת השבוע, וארא, תשס"א, גיליון מס' 11.
4. מגמת פיצוי קרבן העברה זכתה רק בשנים האחרונות לפיתוח במשפט הישראלי, והשימוש שנעשה בה עדיין דל למדי.
5. קרבן העברה עשוי, כמובן, לתבוע את העבריין על נזקו בתביעת נזיקין רגילה. יחד עם זאת, המציאות מלמדת שרק במקרים מעטים יחסית, נוקטים קרבנות עברה בדרך זו, בדרך כלל כשמדובר בגנבה בהיקף גדול, כשהעבריין הוא בעל אמצעים ואין נשקפת ממנו סכנה לקרבן העברה בגלל הגשת התביעה הממונית נגדו.
6. מצד סיווגו, חיוב תשלום הכפל ותשלומי "ארבעה וחמישה" הם חלק מעשרים וארבעה אבות הנזיקין המנויים בברייתא. אכן, במשפט העברי, המונח "נזיקין" אינו זהה למשמעותו בלשון המשפט בימינו, שבה הוא מכוון רק לדיני הנזיקין האזרחיים. במקורות המשפט העברי, הוא כולל גם נורמות המסווגות בימינו כחלק מן המשפט הפלילי. ביטוי לדבר יש במשנה תורה לרמב"ם, הדן בהלכות רוצח במסגרת ספר נזיקין.
7. אמנם רש"ר הירש ראה (בהשפעת המשפט המודרני?) בתשלום הכפל כמכוון לנזק הכפול שגרם העבריין: לקרבנו ולחברה, אלא שהסברו נראה דחוק לנוכח העובדה שתשלומי הכפל כולם ניתנים רק לקרבן. על קושי זה, עמדה נ' ליבוביץ בעיונה מאיר העיניים בסוגיה זו. ראה עיונים חדשים בספר שמות, ירושלים תשמ"ד, עמ' 263, הערה 3.
8. אי הענישה במאסר, משתלב בעיקרון הכללי במשפט העברי, ולפיו עדיפה ענישת גוף וענישת ממון על פני מאסר ושלילת חירות העבריין לפרק זמן ממושך. מסיבה זו, עונש המאסר לא היה שכיח במשפט העברי הקלאסי, ורק בתקופות מאוחרות החלו להשתמש בו. לעניין זה, ראה בהרחבה מ' אֵלון, "המאסר במשפט העברי", ספר היובל לפינחס רוזן, ירושלים תשכ"ב, עמ' 171. וראה גם א' בן יצחק, "על עונש המאסר במשפט העברי", פרשת השבוע, בהעלותך, תשס"ג, גיליון מס' 125. על עונש מאסר שהושת על גנב כהוראת שעה שלא לפי דיני הראיות הרגילים, ראה את העדות הישירה והמעניינת בתשב"ץ: "ידוע הוא כי הגונב אינו גונב בעדים. ואם באנו לדון על פי עדים בכיוצא בזה, תלקה מדת הדין. והרשות נתונה ביד כל דיין בכל דור ודור לגדור גדרים בזה וכו' וכבר אסרתי אני בבית הסוהר יהודי מכאן טען עליו עובר אורח נפוסי שגנב ממש, ועל ידי ניכרין דברי אמת, אסרתיו ולא היה שר ומושל שפטרוהו, ואחר כך נמצאת הגניבה בידו, וקילסוני כל הקהל על זריזותי בזה" (תשב"ץ, חלק ג, סימן קסח). במקרה אחר, הושת עונש של גירוש מן העיר על גנב שנתפס בחנות. ראה ש' אסף, העונשין אחר חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב, עמ' 100, 135, 136, 140. וראה שם, עמ' 133-132, לעניין תקנת קהל מקראקא שקבעה שיש להלקות את הגנב נוסף על גירושו מן העיר. והוא כותב שאם ישוב לעיר, "שיחתכו לו את אוזניו מלבד שאר עונשים שיעשו לו...". אסף מפנה שם לפסק דין שקבע כי על גנב לשבת ב"תפיסה [=במאסר]", ושחררוהו ממנו רק לאחר שקיבל על עצמו להתנהג כשורה. על הגירוש כסנקציה עונשית, ראה י' היילפרין, תקנות מדינת מעהרין, ירושלים תשי"ב, סימן רסה, עמ' 88; א' הכהן, "חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה", פרשת השבוע, אמור, תשס"ד, גיליון מס' 164.
9. לעניין זה, ראה מ' אלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 97-96, ובהרחבה: ע' רדזינר, יסודות דיני קנסות במשפט התלמודי, עבודת דוקטור, רמת גן, תשס"א; הנ"ל, "קנסות כתשלומי נזק בספרות התנאים", שנתון המשפט העברי כד (תשס"ז), 358-287. לעניין זה ראה גם את פסק דינו של השופט א' רובינשטיין, רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).
10. הפרשנים התחבטו בסדרם של הפסוקים, הנראה לא הגיוני, שתחילה נזכר העונש החמור, תשלומי ארבעה וחמישה, ורק לאחריו תשלומי כפל. מקצתם טענו שדרך התורה להקדים את העונש החמור, כגון הקדמת דיני רוצח לדיני חובל (שמות כא, יב-יד; יח-כג). ואחרים סבורים שהקדימה התורה את העברה השכיחה, שהרי רוב הגנבים מבקשים לטשטש את עקבות גנבתם וממהרים לטבוח אותה למכרה. ראה ליבוביץ' (לעיל, הערה 7), עמ' 264.
11. רמב"ם, הלכות גנבה, פרק א, הלכה ד.
12. נימוק זה מופיע גם בדברי בעל העקידה: "ובזה יובדל הגנב מן המזיק, כי המזיק על ידי שורו או בורו, לא כיוון להזיק ולחסר ממון חבירו, ולזה די שישלם חצי נזק או נזק שלם. אמנם הגנב שגמר אומר בלבו לחסר ממון חברו, כאשר זמם ראוי לעשות לו, והוא שיחסרו ממנו כשיעורו, וזה לא יתכן כי אם בתשלומי כפל". דבריו הובאו אצל ליבוביץ' (לעיל, הערה 7).
13. לכן אינו חייב על כל בעל חיים אחר, אלא על "שור ושה" (ראה ערוך השולחן, חושן המשפט, סימן שמח, סעיף ו). חשיבותם היא בפונקציה המרכזית שהם ממלאים במשקו של בעליהם.
14. פירוש דומה בא בפירוש רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, על אתר. ליישומו של עיקרון זה במשפט הישראלי, ראה דברי השופט א' רובינשטיין, ע"פ 2943/06 חילו ואח' נ' מד"י (לא פורסם).
15. תוספתא, בבא קמא ז; בבא קמא סז ע"ב - סח ע"א.
16. פרשנים אחרים, כגון רבי יצחק עראמה, בעל "עקידת יצחק" (שער ששה וארבעים), מדגישים שריבוי הפעולות אינו בגדר עברה אחת מתמשכת אלא מעשי עברה נפרדים שעל כל אחד מהם חייב הגנה בנפרד. דבריו הובאו אצל ליבוביץ' (לעיל, הערה 7), עמ' 266. ראיה לכך מביא בעל העקידה ממעשה עכן, שהכתוב מדגיש שעבר כמה עברות, ולא עברה אחת: "חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כיחשו, וגם שמו בכליהם" (יהושע ז, יא).
17. ראה, למשל, כבר ברש"י על אתר המביא את שיטת רבי מאיר שלפיה "שור שביטלו ממלאכתו משלם חמישה, שה שלא ביטלו ממלאכתו - משלם ארבעה". כלומר: לשיטת רבי מאיר מטרת התשלום היתר אינה דווקא בגדר ענישה אלא פיצוי ממוני-"אזרחי" על ביטול ממלאכה.
18. דבריו מובאים אצל רמ"ש כשר, תורה שלמה, כרך יז, עמ' 213.
19. ליבוביץ (לעיל, הערה 7), עמ' 269.
20. שמות רבה, פרשה ל.
21. מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מא.
22. מורה הנבוכים, שם.
23. סנהדרין ח ע"א.
24. סמ"ג, לאוין, סימן קצד; טור ושולחן ערוך, חושן משפט, ראש סימן טו. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' שיד-שטו.
25. ראה רמב"ם, הלכות גנבה, פרק א, הלכות א, ד; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שמח, הלכה ב.

---

---