פרשת פקודי והפרשיות הסמוכות לה - פרשת תרומה, פרשת תצווה, פרשת כי-תשא ופרשת ויקהל - עוסקות במלאכת המשכן. מרכיב מרכזי בפרשיות אלה הוא גיוס התרומות למשכן. בראש פרשת תרומה, נצטוו בני ישראל: "ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב). מיד לאחר מכן בא פירוט מגוון התרומות: "זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" (שמות כה ג-ד), ומטרתן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

בפרשת פקודי בא דין וחשבון מפורט על השימוש שנעשה בתרומות הללו, וחכמים למדו ממנו על חובתם של אנשי ציבור למסור לשולחיהם דיווח מפורט על השימוש שנעשה בכספי הציבור, כדי לצאת לא רק "ידי שמים" אלא גם "ידי הבריות"¹.

פרשיות אלה שימשו דגם להתנהגות ראויה בשימוש בכספי תרומות לא רק לשעה אלא גם לדורות. במשך אלפי שנים, נהגו קהילות ישראל לאסוף כספים לצורכי צדקה ולמטרות ציבוריות אחרות. אכן, קרה לא פעם שנגבו כספים מן הציבור למטרה מסוימת, אך בסופו של דבר ביקשו המגייסים לשנות את ייעודם למטרה אחרת. והשאלה העולה היא: האם מותר להשתמש בכסף שנגבה למען מטרה אחת למטרה אחרת אם לאו? שאלה זו תעמוד במוקד עיוננו.
שינוי מטרתם של כספי תרומות בעייתי לפחות משתי בחינות, מבחינת התורמים ומבחינת המקבלים. מבחינת התורמים, שינוי המטרה שתרמו למענה אינו משקף את רצונם, שהרי הם תרמו בהנחה שהכספים ישמשו למטרה מסוימת ועתה הם מופנים להגשמת מטרה אחרת. במילים אחרות, יש כאן לכאורה "גנבת דעת". מבחינת המקבלים, השינוי מנשל את המיועדים ליהנות מכספי התרומות ממה שהיה אמור להגיע אליהם, וגם כאן יש לכאורה גנבת דעת אם לא גנבה ממש.

ואכן, כפי שנראה להלן, שני תנאים עיקריים צריכים להתמלא כדי שאפשר יהיה להתיר לשנות את ייעודה של תרומה:

א. אומד דעתו של התורם שלקח בחשבון בשעת שתרם למטרה מסוימת שייתכן שבסופו של דבר תופנה תרומתו למטרה אחרת, ועל דעת כן תרם, ונמצא שאין כאן גנבת דעתו;

ב. הנהנים המיועדים עדיין לא זכו בפועל בכספי התרומה, ואין אפוא בשינוי המטרה משום פגיעה בזכות מוקנית שלהם.

פוסקי ההלכה נחלקו בשני עניינים: בשאלת אומד דעתו של התורם כשלא הביע את דעתו במפורש בעניין אפשרות שינוי מטרת התרומה; ואימתי נחשבים הנהנים המיועדים של כספי התרומות כמי שזכו בהם עד שהוצאתם מרשותם כמוה כגנבת כספם.

אם נתרמו הכספים למטרת מצווה - כגון לצורכי ריפוי, להצלת חיים, למוסדות דת, לצדקה או לסעד - יש לקחת בחשבון גם את העניין הדתי: האם מותר לשנות מדבר מצווה לדבר הרשות או אף לדבר מצווה אחר?
מקורות תלמודיים אחדים דנים בשאלת הפניית כספים שנגבו מן הציבור למטרה ציבורית אחת למטרה אחרת. נציג תחילה את המקורות המעידים שמותר לשנות את ייעודה של תרומה, ובלבד שהייעוד החדש אף הוא ציבורי. לאחר מכן, נביא את המקורות שעולה מהם שאסור לשנות את ייעודם המקורי של כספי תרומה. לבסוף, נציג את עיקרי שיטות הפוסקים ביישוב המקורות הסותרים ונעמוד באמצעותם על היקף המותר והאסור בתחום זה.

התלמוד מביא מקור תנאי בעניין קופת צדקה (כספי סיוע המחולקים מידי שבוע לעניי העיר) ותמחוי (מצרכי מזון המחולקים מדי יום לעניים המזדמנים לעיר)²:

תנו רבנן... תמחוי - לעניי עולם. קופה - לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו.

וראוי לשים לב שאמנם הסמכות לשנות את ייעוד הנכסים (כספים או מצרכי מזון) שנגבו מן הציבור, לא ניתנה לכאורה לגבאים, פקידי הציבור המחזיקים ומנהלים את הנכסים האלה בפועל, אלא לציבור עצמו, "בני העיר". כלומר, השינוי אפשרי, אך חובה לעשותו באישור הציבור ובפיקוחו. ולא זו בלבד. השינוי אפשרי לא רק למטרה הקרובה למטרה המקורית, כגון צדקה לעניי עולם במקום צדקה לעניי העיר ולהפך³ (אם כי נראה להלן שיש מי שפירש כך את הדברים), אלא רוב הפוסקים פסקו שרשאים בני העיר "לשנותה לכל מה שירצו".

וכאן יש לציין שנחלקו הפוסקים בשאלת כוונת התלמוד באמרו "לכל מה שירצו"? האם כוונתו לומר שהמטרה החדשה חייבת להיות גם היא דבר מצווה או שאפשר שתהא גם לדבר הרשות, ובלבד שגם היא לצורכי הציבור. לדעת ר"י, רבנו יצחק, בעל התוספות המפורסם במאה הי"ב, אי אפשר לשנות את ייעוד התרומה אלא לדבר מצווה⁴, ואילו רבנו תם⁵ סבור שמותר לשנותה אף לדבר הרשות, כפי שהעיד עליו הרא"ש, רבנו אשר בן יחיאל (אשכנז-ספרד, המאה הי"ג) והסכים עמו⁶:

פירש רבנו תם ולשנותן לכל מה שירצו אפילו לדבר הרשות, והתיר ליתן מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנין אותה.

ונראה שכן היא גם דעת הרמב"ם⁷ שהרי פסק:

רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור⁸, ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיֵראה לו מצרכי צבור.

ואולם כמה מן הראשונים נוקטים עמדה מצמצמת הרבה יותר, ואינם מתירים לשנות אלא מצדקה לצדקה, ולא למצווה אחרת⁹. כך נקטו הר"י מגאש (ספרד, המאה הי"א) ואחרים¹⁰, המסתמכים בעיקר על משנה במסכת שקלים¹¹ הדנה בשאלת מותר כספי תרומה:

מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו.

לפי משנה זו, בניגוד לדעת רוב הפוסקים, אסור לשנות את ייעודם של כספים שנתרמו למטרה מסוימת. ולא זו בלבד. גם אם הושגה מטרת התרומה, יתרת הכספים חייבת לשמש גם היא למטרה המקורית ולא למטרה אחרת¹².

הראשונים הציעו דרכים אחדות בניסיון ליישב את המקורות הסותרים לכאורה זה את זה, והן מובילות למסקנות שונות בדבר היקף ההיתר לשנות מטרתן של תרומות.

לדעת רבנו תם¹³, המשנה בשקלים, האוסרת לשנות את ייעודם של כספים שנתרמו לעניים, מכוונת כלפי גבאי הצדקה, הפקידים הזוטרים המנהלים את קרן הצדקה בפועל: רק הם אינם רשאים להחליט על השינוי, משום שהכספים נתרמו שלא על דעתם. לעומת זאת, הברייתא במסכת בבא בתרא, האומרת שמותר לשנות את ייעוד הכספים "לכל מה שירצו" (לדעת רבנו תם, אפילו לדבר הרשות), מכוונת כלפי בני העיר דווקא. כלומר, נציגי הציבור רשאים לשנות את ייעוד הכספים, "לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם". נמצא שאין סתירה בין המקורות.

הרא"ש¹⁴, שמקבל בעיקרון את גישת רבנו תם, מציע הבחנה אחרת בין המקורות. לדעתו, יש להבחין בין משנת שקלים, העוסקת במגבית חד-פעמית שנערכה לצורך חברתי דחוף, לבין הברייתא במסכת בבא בתרא בעניין הקופה והתמחוי, העוסקת במגבית קבועה. ובלשונו:

דהתם [=שם, במסכת שקלים] לא איירי במעות של קופה אלא על ידי מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים, כגון מלבושים או שבאו שם עניים הרבה, דומיא דשבויים, ובהא [=ובזה] הוא דאמר דמה שהגבו לשמם לא ישנוה ליתנו לעניים אחרים, אבל בני העיר שעשו קופה בסתם [ולא באקראי] לדעתם עשאוה, ולשנותן לכל מה שירצו, ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת.

ואולם דבריו אינם נהירים כל צורכם ונחלקו הפוסקים שלאחריו בפירושם.

לדעת המהרי"ק, רבי יוסף קולון (איטליה, המאה הט"ו)¹⁵, הבחנה זו של הרא"ש אינה אמורה אלא בכספים שנגבו עבור עניים ידועים, הנחשבים כמי שכבר זכו בהם. בכגון זה שינוי ייעוד הכספים הוא לכאורה בבחינת גזל כספי העניים, אלא שבמגבית קבועה מחדש הרא"ש שמותר בכל זאת לייעד את הכספים למטרה אחרת, אפילו לדבר הרשות, משום שמאחר שמדובר במגבית קבועה, ידאג הציבור למלא את הגירעון הפוגע בעניים. אבל, אם נתרמו הכספים למטרה ציבורית, כגון צדקה, ולא לאנשים מסוימים, מותר לשנות את המטרה אף בלא להשלים את הגירעון, מאחר שאין בזה משום גזל, ובלבד, כמובן, שניתן להניח שהתורמים תרמו על דעתם של בני העיר.

רבי אברהם דנציג (פולין, המאה הי"ט)¹⁶ אינו מקבל את דעת המהרי"ק. לדעתו, אם נתרמו הכספים לעניים ידועים, אסור בשום אופן לשנות את ייעודם, משום שיש בדבר משום גזל¹⁷. הרא"ש לא התיר לשנות את המטרה אלא בכספים שנגבו למטרת צדקה אך עדיין לא זכו בהם עניים ידועים. בכגון זה בלבד הוא שהבחין הרא"ש בין מגבית קבועה למזדמנת. במגבית קבועה שינוי הייעוד מותר, משום שאפשר להיות סמוכים שיושלם הגירעון ולא תסוכל כוונת התורמים הראשונים, ואילו במגבית מזדמנת אין להתיר את השינוי פן תסוכל כוונתם של התורמים הראשונים.

כפי שראינו עד כה, מבחינתו של התורם, הרשות לשנות את ייעוד התרומה תלוי באומד דעתו. ברור אפוא מחד גיסא שאם הדגיש התורם שאינו מוכן שיועברו הכספים שלו למטרה אחרת, אסור להתיר את השינוי ולגנוב את דעתו. ואף אם לא אמר כן במפורש, יש נסיבות שמניחים בהן שאינו מסכים לדבר. וכן עולה מדברי הרמ"א¹⁸:

אם מינה בעצמו גבאים, אין בני העיר יכולים לשנותה, דלא על דעתן התנדב¹⁹. וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה (כן משמע במהרי"ו סי' נ"ו).

מאידך גיסא, אף בנסיבות שהבאנו לעיל, כשאין בהן סמכות לשנות את ייעוד הכספים, אם יועדו הכספים לדבר מצווה, הרי אומד דעתו של התורם הוא שבשעה שתרם הסכים שתשמש תרומתו למצווה אחרת, ובלבד שהיא מצווה חשובה יותר, כפי שנפסק בשולחן ערוך²⁰:

צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין, יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת [=תלמוד תורה], אפילו אם הבעלים מעכבים, אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת.

ומסביר הט"ז פסק זה²¹:

דמעלין בקודש ואין מורידין.

אף על פי שהעקרונות המנחים בעניין שינוי ייעודם של כספי תרומות פשוטים למדי, יישומם הלכה למעשה בכל מקרה אינו פשוט. מכלול השיקולים והנסיבות שיש לקחת אותם בחשבון לבירור אומד דעת התורם ולצורך הקביעה אם נחשבים העניים כמי שכבר זכו בכספים שנגבו עבורם, עשוי לעורר מחלוקות, אך קצר המצע מהשתרע²².
על אדם פרטי המחזיק בכספים שנתרמו למטרה מסוימת חל לכאורה²³ סעיף 10 לחוק חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, שאינו מאפשר לשנות ייעודן של תרומות:

נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו.

החוק אינו מזכיר את האפשרות לשנות ייעודן של תרומות אלא אם נתבטלה הנאמנות ובאישור בית המשפט²⁴, כהוראת סעיף 16 לחוק:

נתבטלה נאמנות, רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה, והוא יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה.

בעת האחרונה הסדיר המחוקק את האפשרות לשנות את ייעודן של תרומות שנתרמו לתאגידים שאינם פועלים למטרות רווח - חברה לתועלת הציבור ועמותות - בתיקון לחוק החברות, התשנ"ט-1999²⁵. וזה לשון סעיף 345ה:

(א) ...חברה לתועלת הציבור אינה רשאית לשנות, במישרין או בעקיפין, את המטרות הקבועות בתקנונה... אלא אם אושר השינוי בהתאם להוראות סעיף זה.

(ב) ...בטרם תתקבל החלטת האסיפה הכללית על שינוי המטרות הציבוריות כאמור יציג בפניה הדירקטוריון פירוט של הנכסים שנצברו למטרותיה של החברה עובר לשינוי המבוקש, והמחויבויות שקיבלה על עצמה החברה לענין זה, לרבות כלפי תורמים לחברה.

(ג) החלטת האסיפה הכללית כאמור בסעיף קטן (ב) טעונה רישום בידי רשם ההקדשות או אישור בית המשפט כמפורט להלן, לפי הענין:

(1) אם המטרה הציבורית שהחברה מבקשת להחליף בתקנונה, לגרוע ממנו או להוסיף לו, קרובה למטרה הציבורית שאותה היא מחליפה או למטרות הציבוריות האחרות הקבועות בתקנונה (בסעיף זה - מטרה קרובה), טעון שינוי כאמור רישום בידי רשם ההקדשות; סבר רשם ההקדשות כי המטרה כאמור אינה מטרה קרובה - יודיע על כך לחברה, והיא תפעל כאמור בפסקה (2);

(2) אם המטרה הציבורית שהחברה מבקשת להחליף בתקנונה או להוסיף לו, אינה מטרה קרובה, או שאין בתקנון מטרה קרובה למטרה שאותה היא מבקשת לגרוע ממנו, טעון שינוי כאמור אישור בית המשפט.

החוק החדש מתאים לעקרונות המשפט העברי, לא רקּ משום שהוא קובע שאסור לשנות ממטרות החברה לתועלת הציבור אלא אם המטרה החדשה גם היא מטרה ציבורית, אלא בעיקר משום שלפי החוק המוצע השינוי מותנה בפיקוח ציבורי: אם המטרה קרובה למטרה המקורית, באישור רשם ההקדשות; ואם אינה קרובה למטרה המקורית, באישור בית המשפט. וכפי שכבר ראינו לעיל, כל הפוסקים מסכימים שאם נתרמה תרומה למטרה ציבורית על דעת הציבור, רשאי הציבור לשנות את ייעודה, ובוודאי שניתן לעשות כן אם הכספים נותרים בבעלות החברה לתועלת הציבור או העמותה. ומאחר שהסדר זה מפורסם מראש, בהיעדר הנחיה אחרת, נחשבים התורמים כמי שתרמו על דעת כן, ואין מניעה לשנות את ייעוד הכספים בתנאים שנקבעו בחוק, אפילו לא מדבר מצווה לדבר הרשות, כפי שכותב במפורש לדוגמה הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך²⁶:

וכל זה [כלומר, ההגבלות על שינוי המטרה] במקום שאין מנהג ידוע בעיר, אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו... הולכים אחר המנהג.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. ראה: מ' רניאל, "החובה לתת דין וחשבון", פרשת השבוע, פקודי, תשס"א, גיליון מס' 19; א' דה-הרטוך, "קופה של צדקה", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ב, גיליון מס' 64.
2. בבא בתרא ח ע"ב.
3. הפוסקים כתבו שאם שינוי המטרה הוא למצווה אחרת - ודאי אם מדובר בשינוי ייעוד במסגרת אותה מצווה, כגון שינוי הייעוד של כספי צדקה - רשאים הגבאים להחליט בדבר בעצמם, ורק אם השינוי הוא לדבר הרשות (ראה להלן), הסמכות נתונה רק לבני העיר. ראה: פסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סימן כט; שו"ת מהרי"ק, שורש ה; רדב"ז, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה ז.
4. הובא במרדכי, בבא בתרא, פרק א, סימן תצא (וראה בשמו בשו"ת מהרי"ק, שורש ה). כשיטה זו ראה גם תוספות, ערכין ו ע"א, ד"ה משבאת. אבל השווה בית יוסף, יורה דעה, סימן רנו, ד"ה ומ"ש בשם הר"י ן' מיגאש, הסבור שדעת הר"י היא כדעת הר"י מגאש שנביא להלן, ולפיה אין השינוי מותר אלא מצדקה לצדקה.
5. מובא בתוספות, בבא בתרא ח ע"ב, ד"ה לשנות' לכל מה שירצו.
6. פסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סימן כט. הרא"ש הביא תימוכין לדבריו ממקורות אחדים ובהם סוגיית התלמוד: "אמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת: עד שלא נשתקע שם בעליה - אסור לשנותה; משנשתקע שם בעליה - מותר לשנותה, למאי [כלומר לאיזו מטרה אחרת מותר לשנות]? אילימא לדבר הרשות, מאי איריא עובד כוכבים [כלומר מדוע אסור דווקא כאשר המנדב הוא עובד כוכבים]? אפילו ישראל נמי [=גם כן]! אלא לדבר מצוה, וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי [=מתרעם, ויש בדבר משום חילול השם], אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי" (ערכין ו ע"ב). והוא מסיק: "והני מילי עד שלא נשתקע שם בעליה ממנו. אבל נשתקע שם בעליה ממנו, אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה. והטעם, לפי שהמתנדב להביא ליד צבור על דעת הצבור הוא מתנדבו". אבל יש מי שחולקים על פירוש זה לסוגיה וקובעים שאף בישראל אין היתר לשנות אלא לדבר מצווה ולא לדבר הרשות. ראה תוספות, שם, ד"ה אילימא.
7. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה ז.
8. ופירש שו"ת מהרי"ק, שורש ה, שהכוונה אפילו לדבר הרשות ובלבד שמדובר בצורכי ציבור.
9. ונדחקו בפירוש פשוטם של דברי הברייתא, "לכל מה שירצו", כפי שהעיר הרא"ש: "דאי לאשמועי' דלצורך עניים דוקא יכולין לשנותה, כיון דאשמועי' כבר דיכולין לשנות תמחוי שהוא לעניי עולם ליתנן לעניי העיר וקופה שהיא לעניי העיר ליתנו לעניי עולם, ואין בו משום גזל שנותן מה שנגבה לעני זה לעני אחר, כל שכן מה שנגבה לאותן עניים, שיכול לשנותן ממעשה למעשה".
10. שיטת הר"י מגאש הובאה בדברי הרא"ש. וכן נקטו גם ראשונים אחרים, כגון הרא"ה המובא בשיטה מקובצת, בבא בתרא ח ע"ב, ד"ה ולשנותן.
11. משנה שקלים ב, ה.
12. בעניין זה ראה י' בלס וי' קידר, "לשימוש במותר כספי תרומות", פרשת השבוע, ויקהל, תשס"ה, גיליון מס' 199.
13. לעיל, הערה 5.
14. פסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סימן כט.
15. שו"ת מהרי"ק, שורש ה. הוא נשאל אם מותר להעביר כספים שנאספו למען עניי ירושלים לטובת בניין בית כנסת בירושלים, ופסק להתיר.
16. חכמת אדם, שער משפטי צדק, כלל קמח, סעיף יא. וראה באריכות בינת אדם, שם, ס"ק יב.
17. בהתאם לכך פסק שאם הגבאים נתמנו על ידי העניים הנזקקים עצמם, להבדיל מגבאים הפועלים בשליחות הציבור, אין ספק שמשנגבו הכספים זכו בהם העניים, ואסור לייעד אותם למטרה אחרת.
18. רמ"א, יורה דעה, סימן רנו, סעיף ד.
19. אם נתן התורם מיזמתו צדקה למטרה מסוימת לידי גבאי העיר (ולא לידי גבאים שמינה בעצמו), נחלקו דעות הראשונים אם מותר לשנות את ייעוד הכספים. על מחלוקת זו בין הרשב"א האוסר ורבנו תם והרא"ש המתירים, העיר שו"ת מהרי"ק, שורש ה, והכריע כמקלים. אבל השווה בינת אדם (הנזכר לעיל, הערה 16).
20. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנט, סעיף ב.
21. ט"ז, שם, ס"ק ג. וראה גם ש"ך, שם, ס"ק ה.
22. להרחבת העיון ראה: י"י בלויא, צדקה ומשפט, ירושלים תש"ם, פרק ט (שינוי מעות צדקה), עמ' קנא-קפז; נצ"י בר-אילן, נקדש בצדקה, רחובות תשנ"א, עמ' 375-357.
23. והשווה י' קידר וי' בלס (לעיל, הערה 12), שדנו בשאלה זו אך ורק מכוח שילובו של חוק המתנה, התשכ"ח-1968, עם עקרונות דיני הטעות שבחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ולא נדרשו לחוק הנאמנות.
24. יש לציין שלא כן הוא בהקדש (הנוצר לפי סעיף 17 לחוק בכתב חתום בפני נוטריון או בצוואה בכתב דווקא), לגביו נקבע בסעיף 23(א): "בית המשפט רשאי לשנות או לבטל הוראה מהוראות כתב ההקדש, אם מטעמים שיוצר ההקדש הביא לפניו ואם משום שראה כי חל שינוי של ממש בנסיבות המצדיק לעשות כן ושהדבר תואם את אומד דעתו של יוצר ההקדש". ושאלה היא מדוע לא להחיל הסדר זה גם בנאמנות רגילה?
25. חוק החברות (תיקון מס' 6), התשס"ז-2007, ס"ח 2098. תיקון מקביל נעשה גם בסעיף 11 לחוק העמותות, התש"ם-1980.
26. רמ"א, יורה דעה, סימן רנט, סעיף ב.

---

---