בהקדמתו לספר "משנה תורה", הרמב"ם כותב:

כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני - בפירושן ניתנו, שנאמר: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" (שמות כד, יב); תורה - זו תורה שבכתב, ומצוה - זה פירושה. וציוונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל-פה.

על פי התפיסה המסורתית, קיומה של התורה שבכתב הוא אך ורק על פי התורה שבעל-פה, והפליגו חז"ל במרכזיותה של תורה שבעל-פה:

אמר ר' יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז)¹.

חז"ל - מקבלי מסורת התורה שבעל-פה - "הם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה"², ודרשותיהם לכתובים הן הפרשנות המוסמכת לתורה שבכתב³. על חובת הציות של כל איש מישראל להוראות חז"ל, הרמב"ם כותב:

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל-פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז, יא) - זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן... כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה", שנאמר: "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (שם).

השאלה הנשאלת היא: מה המשמעות הנודעת לפשט הכתובים? האם רק מה שדרשו חז"ל מהווה פרשנות מחייבת או שמא גם מה שעולה מפשט הכתובים מהווה הלכה מחייבת, גם אם הדבר לא נדרש על ידי חז"ל? שאלה עקרונית זו מתעוררת בפרשתנו לאור העיון בדברי חכמינו שבכל הדורות על הפסוק: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו).

לפי פשוטם של דברים, כוונת התורה כשאסרה לאכול דם היא למנוע אכילת בשר בהמה שחוטה כשהדם שפוך (או בעוד הדם שפוך), על הארץ. איסור זה בא בפסוק יחד עם האיסור לנחש ולעונן: "לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו". ופירש רשב"ם על אתר: "לפי פשוטו דבר הלמד מענינו". כלומר: יש לעמוד על כוונת התורה באיסור אכילה על הדם מתוך העניין הסמוך לאיסור זה, דהיינו: איסור מנחש ומעונן. איסורים אלה תכליתם להרחיק ממנהגי הגויים ועובדי עבודה-זרה. לפי זה, אף עניינו של איסור אכילה על הדם הוא להרחיק ממעשי הגויים ועובדי עבודה-זרה⁴.

בדומה לזה כותב גם הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא יט, כו), תוך שהוא מרחיב את הדיבור ביחס לטיבו של המעשה שנהגו בו הגויים ואשר אותו ביקשה התורה לאסור:

ועל דרך הפשט הוא [איסור אכילה על הדם] מין ממיני הכישוף או הקסמים, כי הוא דבר למד מענינו. והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא, והשֵדים מתקבצים שם כפי דעתם, ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות⁵.

גם הרמב"ם, בספר "מורה נבוכים", מבאר את טעמו של האיסור לאכול על הדם על רקע מנהגי הגויים הקשורים באמונות טפלות ובעבודה-זרה⁶. ואלו דבריו⁷:

ודע כי ה"צאבה" [=דת אלילית קדומה] היה הדם אצלם טמא מאד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדַמותם שהוא מזון השדים, וכאשר אוכלו מי שאוכלו כבר נתחבר עם השֵדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מעניני השֵדים. והיו שם אנשים שאכילת הדם קשה עליהם, מפני שהוא דבר שטבע האדם קהה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל חי ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשֵדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הרֵעוּת, כיון שהכל אכלו על שלחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השֵדים בחלום, ויודיעום נעלמות, ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים, והיו חשובות מפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמתתן, ולכן באה התורה - השלמה אצל יודעיה - לסלק את אלה החלאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה זרה בדיוק... והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכל שם, ואמר: "לא תאכלו על הדם".

לפי פשוטם של דברים, האיסור לאכול על הדם האמור בספר ויקרא הוא אפוא אחד מן האיסורים שתכליתם להרחיק ממנהגי הגויים ולשָׁרש עבודה-זרה מישראל⁸. פירוש הפסוק האוסר אכילה על הדם כמכוון נגד מנהגי הגויים לעבוד את השדים מקובל על עוד ראשונים ואחרונים⁹.

הפירוש האמור לעיל לאיסור "לא תאכלו על הדם" אין לו ביטוי בספרות חז"ל. חכמינו התעלמו לגמרי מפשוטם של דברים, ודרשו את הפסוק כמתייחס לעניינים אחרים. בברייתא נדרש הפסוק "לא תאכלו על הדם" בחמישה אופנים¹⁰, והרי הוא אפוא לאו שבכללות, דהיינו לאו אחד הכולל עניינים הרבה. בפסוק זה השתמש הרמב"ם בחיבוריו להדגמת לאו שבכללות (שאין לוקין עליו)¹¹. בין היתר, כלולים בפסוק זה האיסור לאכול בהמה קודם שתצא נפשה, והאיסור על בית דין שהרגו נפש לאכול כל אותו היום.

כל חמש הדרשות שבברייתא, ונוסף עליהן הלכה שנלמדה על ידי חז"ל במקום אחר בדרך של אסמכתא, מוצאות את ביטויין בהלכה שפסק הרמב"ם בחיבורו¹². ואולם הרמב"ם לא הביא את האיסור העולה מפשט הכתוב, כפי דעתו בספר "מורה נבוכים", שלא נסמך על פסוק זה על ידי חז"ל.

השאלה הנשאלת היא: מדוע לא נתן הרמב"ם ביטוי בהלכותיו גם לאיסור לאכול על הדם כפי פשט הפסוק, לאור הדברים שכתב בספר "מורה נבוכים", המוסכמים על רבים מן המפרשים?

התשובה לכך היא שבחיבורו ההלכתי מביא הרמב"ם את דיני התורה כפי שהתפרשו על ידי חז"ל בספרות התורה שבעל-פה¹³. מטרת כתיבתו של ספר "משנה תורה" הייתה אפוא לכלול בחיבור אחד את כל הדינים שבתורה שבעל-פה. פירוש הכתובים - גם אם הוא משקף את פשט הכתוב ומצביע לכאורה על הכוונה שעמדה ביסוד הדברים - אינו חלק מתורה שבעל-פה במובנו הצר של המושג. על כן, רק מה שדרשו חז"ל ביחס לכתובים הובא על ידי הרמב"ם, ואילו כל מה שאינו מצוי במקורות חז"ל ביחס לכתובים - גם אם הדבר מתיישב עם פשט הכתוב - לא הביא אותו הרמב"ם. כך ביחס לאיסור "לא תאכלו על הדם" וכך גם ביחס לעניינים אחרים¹⁴.

מה המשמעות הנודעת להימנעותו של הרמב"ם מלפסוק לפי פשט הכתובים, אלא אך ורק לפי דרשות חז"ל? האם כתוצאה מכך שאין בעניין זה הלכה ברמב"ם, יש להסיק שכל דבר שנאסר בתורה כפי פשט הכתוב יהיה מותר משום שאין ברמב"ם הלכה האוסרת אותו? ובענייננו: מה דינו של מי ששוחט בהמה ואוסף את דמה כמנהג עובדי האלילים כדי שישמש מזון לשדים, ו"אוכל על הדם", פשוטו כמשמעו, כלום יש בידו איסור לשיטת הרמב"ם? או שמא מאחר שהדבר לא נזכר בדרשות חז"ל אין בכך כל איסור?

לכאורה, האוכל על הדם כפשוטו אין בידו איסור. בתורת ישראל, כבכל שיטת משפט, הדבר שקובע לגבי גדריו של החוק והיקף תחולתו הוא הפרשנות המוסמכת שלו. בענייננו, הפרשנות המוסמכת היא פרשנותם של חז"ל ואין בלתה. לכן, לכאורה, העובר על איסור "לא תאכלו על הדם" כפי שהתפרש בספר "מורה נבוכים", לא עבר עברה, שכן רק האמור בספר "משנה תורה" אמור לשקף את הדין וגדריו.

לכאורה, "כוונת המחוקק" ומטרותיו אינן חלק מן החוק, כשם שאינן חלק מן החוק לפי התפיסה המקובלת בתורת המשפט בימינו¹⁵. על כן, ככל שכוונה זו, העולה מפשט הכתוב, אינה תואמת את החוק כפי שפירשוהו חז"ל, המוסמכים הבלעדיים לכך, אין לכוונה זו כל חשיבות לעניין יישומו של החוק, והעובר על החוק כפי כוונתו המשוערת של המחוקק לא עבר, לכאורה, כל עברה. וכבר הורנו ר' אברהם בן הרמב"ם בתשובותיו: "אין אנו מביאים ראיה ממה שמורה עליו פשוטו של מקרא בלבד, אלא ממה שמורים המקרא והקבלה [=מסורת חז"ל] ביחד"¹⁶.

ואולם כל זאת רק לכאורה, שכן גם אם פשוטו של מקרא אינו עשוי לדחות דרשת חז"ל, מכל מקום כשניתן לקיים את הכתובים גם כפי דרשותיהם של חז"ל וגם כפי המתחייב מן הפשט, יש לקיים את שניהם¹⁷. לפיכך, גם אם הרמב"ם לא פסק הלכה כפי המתחייב מפשט הכתוב, אין בכך כדי להוציא את הפשט מכלל הלכה.

כלל הוא "בכל התורה כולה" כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹⁸. פירושו של דבר שגם אם חז"ל דרשו פסוק לדרשה מסוימת, אין בזה כדי להוציא אותו ממשמעותו הפשוטה¹⁹, אלא כלשון הרמב"ן: "יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת"²⁰. ובעל תוספות יום טוב כותב: "דאי אפשר שתיעקר הפשט לגמרי, שלא יהא לו שום הבנה כלל"²¹.

בחיבורו "משפט החרם"²², מבקש הרמב"ן להוכיח מן המקרא עצמו שיש לקיים הן את דרשות חז"ל ביחס לכתובים הן את המתחייב מפשוטם של הכתובים, והוא מסיים במילים: "הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה".

אכן, כאשר לא ניתן לקיים את פשט הכתוב יחד עם דרשת חז"ל, הכלל הוא שיש לקיים את ההלכה כמתחייב מדרשת חז"ל, שהיא הפירוש המוסמך הבלעדי של התורה שבכתב, אבל כשניתן לקיים גם את פשט הפסוק, הרי שגם זו הלכה.

כך, למשל, את הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו), שהוא היסוד למצוות ספירת העומר, דרשו חז"ל: "מהו ממחרת השבת? ממחרת יום טוב"²³, ולא "ממחרת השבת" כפשוטו, דהיינו יום ראשון בשבוע. לפי דרשת חז"ל זו, נפסקה ההלכה ברמב"ם²⁴: "מצות עשה למנות שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר... לפיכך מונה בלילה מליל שישה עשר בניסן". במקרה זה, אי אפשר בשום פנים ואופן לקיים את פשט הפסוק יחד עם דרשת חז"ל, שכן פשט הפסוק סותר בעליל את הנובע מדרשת חז"ל, ולכן לא יתכן שהרמב"ם, כמו כל פוסק אחר, יקיים גם את הפשט לצד דרשת חז"ל²⁵.

אבל את הפסוק: "לפני עִור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), שנדרש על ידי חז"ל כהכשלת הזולת באיסור או כמתן עצה רעה, אין כל מניעה לפרש גם על פי הפשט, הנחת מכשול פיסי לפני עיוור. עצם העובדה שהרמב"ם בחיבורו פסק את ההלכה בעניין זה על פי חז"ל²⁶, אינה מחייבת להסיק כי לשיטת הרמב"ם, אין ללמוד הלכה מפשט הכתובים, משום שכאמור, ספר "משנה תורה" אינו מכיל אלא את המתחייב מדרשות חז"ל שבתורה שבעל-פה, ואילו פשט המקראות, במקום שניתן לקיימו יחד עם דרשות חז"ל, אף הוא בגדר הלכה.

על דרכו זו של הרמב"ם, שלא להביא את הדברים הפשוטים המפורשים בתורה, עמד מו"ר, הרב צבי יהודה הכהן קוק, בעניין מצוות סוכה. וזה לשונו²⁷:

לעומת הסדר הנהוג בכל ההלכות - כלל ולאחריו פרטים - הרי הלכות סוכה מתחילות בלי הקדמה. הרמב"ם פותח: "שיעור הסוכה, גובהה אין פחות מעשרה טפחים וכו' ", בלי להזכיר כלל שיש בתורה מצוה לשבת בסוכה. גם כאן יש לשאול: "תנא היכא קאי?" וגם כאן התשובה היא "תנא אקרא קאי". הרמב"ם קרא לחיבורו "משנה תורה" מפני שהוא נסמך על התורה, ולכן אין צורך לספר דברים פשוטים המפורשים בתורה. באמת אין מצוה הדומה לסוכה, שהיא כל-כך מפורשת בתורה בצורה בולטת וברורה מאוד: "בסכת תשבו שבעת ימים". כך הוא בגמרא²⁸ וכך הוא ברמב"ם.

ביחס למצוות "לפני עִור לא תתן מכשול", כתבו כמה מן האחרונים שגם מכשול הגוף, כפשוטו של פסוק, הוא בכלל המצווה²⁹. ויש כמה מן האחרונים הסוברים שיש לפרש בדרך זו גם בדעת הרמב"ם³⁰. אם אמנם שיטת הרמב"ם היא שאיסור "לפני עִור" כולל גם את פשוטו של מקרא, ודומה שאפשר לעמוד על שיטתו העקרונית גם מהלכות אחרות שלו³¹, מסתבר שאף איסור "לא תאכלו על הדם" כולל לא רק את מה שדרשו בו חז"ל אלא גם את פשוטו של מקרא.

סיכומם של דברים: איסור "אכילה על הדם" כולל עניינים אחדים, מהם שדרשו אותם חז"ל ומהם המתחייבים מפשט הכתוב אך אין להם כל רמז בספרות חז"ל. כל שנאסר על ידי חז"ל בדרשותיהם, הובא על ידי הרמב"ם בספר "משנה תורה", בדומה ליתר הדינים הנלמדים מן המקורות שבספרות חז"ל. עניינים שאינם נובעים ממקורות חז"ל אבל יוצאים מפשט הכתוב, לא הובאו על ידי הרמב"ם, ואף על פי כן הם מחייבים מכוח הכלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"³², משום שאין סתירה בין מה שדרשו חז"ל ובין מה שמתחייב מפשט הכתוב, ו"שניהם אמת". מה שהעלינו לגבי איסור "לא תאכלו על הדם" הוא בניין אב לכל יתר מצוות התורה, שבהן דרשות חז"ל אין בהן כדי למנוע את קיום המתחייב מפשט הפסוקים כאשר ניתן לקיים את שניהם³³.

הערות:

* פרופ' אליאב שוחטמן, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.
1. גיטין ס ע"ב. וראה מ' ויגודה, "'כי על פי הדברים האלה כרַתי אתך ברית', כתיבת התורה שבעל-פה - איסור שהפך למצווה", פרשת השבוע, כי תשא, תשס"ו, גיליון מס' 244.
2. הקדמת הרמב"ם למשנה תורה.
3. על סמכותם של חכמים, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי - תולדותיו מקורותיו עקרונותיו, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 214 ואילך.
4. על אופיו של האיסור מתוך הקשרו, ראה גם בית יוסף, יורה דעה, סימן קפא, ד"ה ומה שאמר, לעניין איסור הקפת פאת הראש, האמור בפרשתנו בהמשך לאיסור "לא תאכלו על הדם".
5. ראה גם פירוש הרמב"ן לדברים יב, כב. כן וראה פירוש רבנו בחיי לויקרא יט, כו.
6. בראשית ט, ד; ויקרא ג, יז; שם, ז, כו-כז; שם, יז, י-יב; דברים יב, טז ו-כג. וראוי להביא כאן את הדברים שכתב הרמב"ם בספר "מורה נבוכים". וזה לשונו: "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל דבר שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים... וידיעת אותן ההשקפות ואותם המעשים [של עבודה זרה] הוא ענין גדול מאוד במתן טעמים למצות, כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליה הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות" (חלק ג, פרק כט, מהדורת הר"י קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב, עמ' תקסד-תקסט).
7. מורה נבוכים (לעיל, הערה 6), חלק ג, פרק מו, עמ' תרלח-תרלט.
8. השווה עם פירושי אבן עזרא ואברבנאל, המקשרים בדרכים אחרות איסור זה עם המגמה להרחיק את היהודים ממנהגי הגויים.
9. ראה: פירושי הרד"ק ורלב"ג לשמ"א יד, לב; פירושי רבינו בחיי, ר' עובדיה ספורנו ור' דוד צבי הופמן לויקרא יט, כו.
10. ספרא, קדושים, פרשה ו, פרק ג; סנהדרין סג ע"א.
11. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ג; ספר המצוות, הקדמה, השורש התשיעי.
12. ראה רמב"ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ד (אסמכתה בלבד); הלכות שחיטה, פרק א, הלכה ב; הלכות מעשה הקרבנות, פרק יא, הלכה ד; הלכות סנהדרין, פרק יג, הלכה ד; הלכות ממרים, פרק ז, הלכה א.
13. ראה דברי הרמב"ם בסוף הקדמתו למשנה תורה.
14. דוגמה אחרת לפסיקת הרמב"ם המשקפת את מסורת התורה שבעל-פה שבידי חז"ל, בניגוד לפרשנות של פרשני המקרא שפירשו שלא כפי ההלכה המסורה, ראה שו"ת קול מבשר, להרב משולם ראטה, חלק ב, סימנים כא, כג.
15. ראה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך א, עמ' 335: "המחוקק חוקק את החוק ואותו בלבד. המחוקק לא חוקק את כוונותיו הסובייקטיביות, כוונת המחוקק אינה חלק של החוק".
16. שו"ת הראב"ם (ר' אברהם בן הרמב"ם), מהדורת פריימן, סימן סה.
17. ראה חידושי הריטב"א ליבמות כד ע"א, ד"ה שבכל התורה כלה. מובן מאליו שכאשר אי אפשר לקיים גם את דרשת חז"ל וגם את פשט הכתוב, יש לקיים את הפסוק לפי דרשת חז"ל בלבד. ראה להלן. וראה שו"ת פנים מאירות, חלק א, סימן כז, ד"ה ומה שרצה.
18. יבמות כד ע"א (לכלל זה חריג אחד, שם). וראה ד' הנשקה, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", המעיין יז (תשל"ז), גיליון ג, עמ' 7, המוכיח מסוגיה זו ומן הסוגיה בשבת סג ע"א כי "כוונת העקרון הזה [=אין מקרא יוצא מידי פשוטו] היא שפשוטו של מקרא חייב תמיד ללמד גם הלכה". וראה גם בהמשך דבריו לראיות שהביא לכך שגם הראשונים הבינו כלל זה בדרך זאת.
19. ראה פירוש רש"י ליבמות שם, ד"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וראה גם פירוש רשב"ם לבראשית לז, ב.
20. השגות הרמב"ן על ספר המצוות להרמב"ם, הקדמה, שורש שני, ד"ה והנה הרב, מהדורת שעוועל, ירושלים תשמ"א, עמ' מה; הליכות עולם, לר' ישועה הלוי, סימן נא; כללי שמואל, לר' שמואל בן סיד, ירושלים תשל"ב, סימן יט, עמ' יח.
21. תוספות יום טוב, בפירושו למשנה יבמות ב, ח.
22. משפט החרם, נדפס בתוך חידושי הרמב"ן על הש"ס, תלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשל"ו, עמ' רצו. ומובא גם בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רפח.
23. מנחות סה ע"ב.
24. רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכה כב.
25. דוגמה אחרת אפשר ליטול מן הפסוק "ועבדו לעולם" (שמות כא, ו), שהתפרש על ידי חז"ל (מכילתא, שם; קידושין כא, ב) כ"עד היובל". וכן פסק הרמב"ם, בהלכות עבדים, פרק ג, הלכה ז. גם כאן אי אפשר לקיים את פשט הפסוק בד בבד עם פרשנות חז"ל. וראה פירוש הרמב"ן לשמות, שם.
26. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יב, הלכה יד. וראה גם ספר המצוות להרמב"ם, לא תעשה, רצט.
27. שיחות הרב צבי יהודה לשמות, בעריכת הרב ש"ח אבינר, פרשת תרומה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 279. אני מודה לידידי, הרב ירחמיאל וייס, ראש ישיבת ירושלים לצעירים, שהפנה את תשומת לבי לדבריו החשובים האלה של רבנו.
28. ראה תורה תמימה לשמות לט, כב: "וכמדומה לי שאין זה מדרך הגמרא בעלמא להורות דין מפורש ממש כהווייתו בתורה".
29. ראה פירוש ר' אליהו מזרחי על התורה, ויקרא יט, יד; משכיל לדוד על התורה, ויקרא, שם; שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אבן העזר, סימן פא, אות א; משך חכמה לויקרא יט, יד; שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק ה, סימן יג, אות ט, ד"ה אבל; שם, יורה דעה, חלק א, סימן ג, ד"ה וגם פשוט.
30. ראה ב"ח לטור יורה דעה, סימן שלד, כט, הסבור שהראב"ד חולק על הרמב"ם בעניין זה. אבל השווה עם כסף משנה על הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה יד, ד"ה המכשיל את העור; הגהות ר' ירוחם פישל פערלא על מנחת חינוך, מצוה רלב, שנדפסו בתוך ספר ההשלמה על ספר מנחת חינוך, ניו-יורק תשי"ב, עמ' נה; וכן בספר שיטה מקובצת על המנחת חינוך, בעריכת ש"א רולניק, ירושלים תש"ן, עמ' קמה; קרבן אהרן על ספרא, קדושים, פרשה ב, אות יד; צידה לדרך לויקרא יט, יד.
31. ראה רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה יד, ומה שכתב בעניין זה הרב יהודה קופרמן, פרקי מבוא לפירוש "משך חכמה" לתורה, ירושלים תשל"ו, עמ' 29-28, וכן בספרו פשוטו של מקרא, ירושלים תשס"א, עמ' 40-38.
32. ראוי לציין, כי בכלל זה נעשה שימוש לרוב בפסיקת בתי המשפט בישראל בבואם לפרש פיסקה בחוק על פי פשוטם של דברים. ראה, לדוגמא, בג"ץ 5105/95 מודזגברשוילי נ' התעשיה האוירית לישראל (פיסקה 22); דנ"א 10834/02 בטיאשוילי נ' מדינת ישראל, על ידי הרשות המוסמכת (פיסקה 6). שני פסקי הדין התפרסמו באתר "פסק דין".
33. להרחבת דברים בסוגיה זו, ראה מאמרי "לשאלת היחס בין ההלכה ובין פשוטו של מקרא", העתיד להתפרסם בכתב העת "סיני".

---

---