ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה, ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן. ויניחֻהו בַּמשמר, לפרש להם על פי ה'. וידבר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השּׁמעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אתו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה (ויקרא כד, י-טז).

פרשת המקלל מאפשרת לקורא להיחשף באופן נדיר למלוא התמונה של השתלשלות מעשה העברה¹. שלא כהרגלו, הכתוב אינו מסתפק בהוראה לקונית של המעשה האסור והעונש המוטל עליו, אלא מתאר את החוטא, את משפחתו ושבטו ואת המניעים של מעשה העברה והנסיבות העובדתיות. הכתוב גם מפרט את אופן יישום גזר הדין הלכה למעשה, למן המעצר ב"משמר" ועד לביצוע גזר הדין הפומבי, סקילת הנאשם.

גם בתורה שבעל-פה נתייחד דינו של המקלל לעומת שאר הרוגי בית דין בשני דברים: שלא כבשאר הרוגי בית דין, העדים והדיינים סומכים את ידיהם על ראש המקלל²; ועוד שהעדים והדיינים מכריזים לפני ביצוע גזר הדין רשמית, שלא כמקובל, "דמך בראשך, שאתה גרמת לכך"³.

ברשימה זו נבקש להראות שפרשת המקלל היא מודל להדגמת כוחו של התיוג הפלילי ולאחר מכן להראות את השימוש בכוחו של התיוג החברתי כשיקול בדרכי הענישה בפלילים במשפט העברי והישראלי.
התיוג חברתי משמעו הפעלת לחץ חברתי על יחיד או קבוצה שאחרים מגדירים את התנהגותם או את אישיותם כמסוכנת וכעבריינית⁴. לדעת המצדדים בגישה זו, לא די בהתנהגות העבריינית כשלעצמה להגדרת הסוטה כעבריין, ויש לצרף להתנהגותו הסוטה של החוטא את התיוג החברתי הלא פורמאלי. רק כך מתקבלת הסטייה בהקשרה החברתי המלא. לפי זה, לא החוק או המוסר, ואפילו לא האל, מגדירים את החוטא כחוטא, אלא מוסדות הפיקוח החברתי כבית דין והאליטה החברתית. תיוג "מוצלח" מכתים את כישרונותיו של החוטא ואת אישיותו ומטביע עליה חותם של ביזוי והשפלה כעבריין⁵. וראוי לציין שהתיוג אינו פועל אוטומטית במידה שווה על הכול. הצלחתו תלויה בעיקר "בקרקע המכינה"⁶ של המתויג ובתולדות התפתחותו הנפשית והחברתית מילדותו.

המצדדים באסכולת התיוג טוענים גם שהמשפט הפלילי אינו הליך טכני של הטלת העונש הקבוע בחוק. הקביעה המוסדית של בעלי סמכות שפלוני הוא עבריין פלילי מטילה עליו תיוג חברתי ייחודי ופוגעת בכבודו יותר מכל החלטה שלטונית אחרת⁷. הסוציולוג אמיל דורקהיים מתאר את הענישה הפלילית כמכשיר ליצירת סולידאריות חברתית: בני החברה מתאחדים ומוקיעים את העבריין או את הסוטה מדרך הישר, ומחזקים בכך את הנורמות המשותפות ואף יוצרים אותן יש מאין.

מעשית, לפי גישה זו, גם מי שלא ניתן להשפיע עליו באמצעות חינוך להתנהגות מוסרית, עשוי לחשוש מן התיוג החברתי ולהירתע מלעשות מעשה שיביא אחרים לגנותו. הסטיגמה החברתית עשויה לשנות את התנהגות האדם⁸. רבים נמנעים מהתנהגות פושעת גם כשאין חשש שייענשו עליה, רק משום שהם חושבים שהתנהגות כזו ראויה לגינוי מוסרי.
פרשת המקלל היא דוגמה מובהקת לשימוש בכוחו של התיוג בפלילים. הפיכתו של המקלל ל"אחר" באמצעות פעולות חיצוניות כסמיכת הידיים, המסמנת אותו כזר, וההכרזה על אשמתו הבלעדית של החוטא בעונשו, יוצרות את התודעה החברתית שמדובר בעבריין שיש לגנותו ולהוקיעו. התנהגותו הסוטה של המקלל ותיוגו החברתי על ידי הדיינים והעדים בבית הדין יוצרים את התוצר המוגמר של עבריין במובנו החברתי הרחב. מעתה הוא מוכשר להיות נשוא לביקורת חיצונית ולהטלת חִצי תיוג נוספים כיאה למי שנעשה "שעיר לעזאזל" במובנו החברתי⁹ (להבדיל מ"שעיר לעזאזל" הבא כקרבן מטפיזי לכפר על הכלל, כפי שמציעים פרשנים רבים¹⁰). התיוג מאפשר את הדרמטיזציה של מעשהו¹¹ והקלה על זיהויו החברתי כ"בן בית" טבעי בקבוצת החוטאים¹².

לאור חטאו "הקל" יחסית של העבריין-המקלל, המתמצה בדיבור ולא במעשה¹³, יש חשש שפוטנציאל ההתנגדות הפנימי-החברתי להפרת הנורמה יהיה קטן¹⁴. החברה עשויה להימנע מלאמץ את הנורמה במלואה והחוק עלול להפוך במרוצת הזמן ל"אות מתה" שאינה מיושמת הלכה למעשה. נוסף על זה, ייתכן שיימצאו דרכים לנטרול רגשות האשם של החוטא לאחר הקללה. כך, למשל, ניתן למצוא צידוק להקלה בעונשו של המקלל מתוך הנחה שהקללה אינה פוגעת במושא שלה, האל¹⁵, שאין לו לא גוף ולא דמות הגוף, ושאין בה נזק חברתי או פיזי, שהרי "אם חטאת, מה תפעל בו? ורבו פשעיך, מה תעשה לו?" (איוב לה, ו)¹⁶.

פרשת המקלל מלמדת שהענישה אינה רק עניין משפטי פנימי של מוסדות הפיקוח החברתי הרשמיים המטילים סנקציה על החוטא-העבריין. אדרבה, ענישה יעילה נוקטת גם סנקציות לא פורמאליות מתוך הכרה שיעילותן גדולה והיא עשויה לעתים להרתיע אף יותר מעונש מוות¹⁷.
המשפט העברי מכיר בכוחו של התיוג בפלילים מתוך הפנמת עצמתה של הקהילה באכיפת הנורמות החברתיות. במשפט העברי, מעמד הציבור נטוע במשפט הציבורי, והוא דומה לדין המלך או הנשיא או בית הדין, לרבות בית דין הגדול¹⁸. מכאן נובעים כוחם ואחריותם המשפטית של הקהילה והציבור כלפי הפרטים בקהילתם. וזה לשון הרשב"א (ספרד, המאה הי"ג) לעניין סמכות בני העיר:

אין כל אדם רשאי לפטור את עצמו מתקנות הקהל והסכמותם לפי שהיחידים משועבדים הן לציבור. וכמו שכלל הקהלות משועבד לב"ד הגדול, או לנשיא, כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו¹⁹.

מדברי הרשב"א עולה שהציבור עצמו פועל כבית דין. חיזוק לדעה זו נמצא בדברי הרא"ם, ר' אליהו מזרחי (טורקיה, המאה הט"ז)²⁰:

שכל הקהל בכללו נקראים בית דין לאותם הענינים [=עניני הקהל-הציבור]... והחולק עם הרבים נקרא חוטא. ואין חילוק בזה אם היה אותו הרוב עשירים או עניים, חכמים או הדיוטות, מאחר שכל הקהל הם נקראים בית דין לענינים שביניהם.

מדברי הרא"ם עולה שיש לציבור תפקיד מעין שיפוטי, "דומיא דדיינים", שהוא יכול וצריך לתפקד כבעל פונקציה משמעותית בעיצוב המשמעת הנורמטיבית בקהילה, ושיש בידו סמכות להטיל דופי במי שמהווה סכנה לשלום הציבור ולתייגו כחוטא ועבריין²¹.

גם הרמב"ם פוסק שניתן להעניש אדם בפלילים רק בגלל "שמועתו הרעה" בקהילתו. גם כאן, יש לקהילה אחריות מעין שיפוטית בעלת עצמה רבה המופעלת כלפי פרט עבריין בקהילה, בשעה שמתגלה מקרה של סטיגמה שלילית קבועה, "קול שאינו פוסק". וזו לשונו²²:

וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות, והוא שיהיה קול שאינו פוסק, כמו שביארנו, ולא יהיו אלו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה. וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו.

לפי התלמוד²³, "האי מאן דעבר אדרבנן - שרי למקרי ליה עבריינא". כלומר, המרד בסמכות הקהילתית ובסמכות החכמים, ולא רק במצוות התורה, הוא סיבה מספקת לתיוג האדם כעבריין²⁴.

מכל האמור לעיל, ניתן להסיק בזהירות הנדרשת שהנחת היסוד של המשפט הפלילי העברי היא שאין די בעונש המושת בבית הדין על העבריין. חלק ממשי של הרתעת העבריין הוא הגינוי הציבורי של העברה. לפי זה, התיוג הפלילי הוא הנגזרת המשמעותית ביותר של הענישה הפלילית ומשמש כחוד החנית של חרב הענישה. המשפט העברי מודע היטב לעצמת הקהילה בעיצוב דרכי ענישה אפקטיביות כגורם ענישה משלים לעונש שניתן בבית הדין.
מקובל לומר שאחת ממטרותיו העיקריות של המשפט הפלילי היא הטלת דופי חברתי (=social condemnation) בעבריין²⁵. בית המשפט עמד על כוחו של התיוג ועל השפעתו בעיצוב דרכי הענישה הפלילית²⁶. אכן, דווקא משום כוחו הרב של התיוג, הוא טומן בחובו סכנות מיוחדות ומחייב זהירות קפדנית בשימוש בו. בהבינו זאת, המשפט הישראלי מבקש לצמצם את השימוש בפעולות מתייגות כלפי אוכלוסיות פגיעות וחלשות חסרות עומק עברייני כקטינים או בעניינים שאין להם אופי פלילי מובהק, כגון אלו הנידונים בבית דין משמעתי או אזרחי, שיש להימנע בהם מהטלת מלוא עצמתו של התיוג הפלילי.

לדעת השופטת ארבל, התיוג הפלילי עשוי לפגוע משמעותית בפרנסת האדם ובמעמדו הכלכלי אף אם הוא מתלווה להליך אזרחי בלבד²⁷. והשופט שיף הצביע על המתח בין הדין הצבאי לבין הדין המשמעתי במקום שיש התנהגות שאינה פלילית במובנה הקלסי²⁸. בעקבות זאת, הציע השופט ד' לוין להפריד בבירור בין הדין האזרחי לבין הדין הפלילי ולהימנע מלהרחיב את היריעה הפלילית יתר על המידה ושניתן להכתים "אדם בתדמית השלילית לעבריין" רק כשטובת החברה ושלום הציבור מחייבים זאת"²⁹.

גם השופט אוקון עמד על כוחו של התיוג הפלילי, הנובע מעצמת המערכת השיפוטית והיחס בין התקשורת לבין המשפט. לדעתו, המשפט הוא הליך משפטי-חברתי מורכב ומתמשך, ותפקידו של מעשה התיוג מתפתח בהדרגה במהלך המשפט³⁰. וזה לשונו:

"גזר הדין אינו ניתן בבת אחת, ההליך מתקדם בהדרגה עד שהוא הופך לגזר דין" אומר הכומר לק' ב"משל על המשפט" המופיע בספר המשפט של קפקא. הכומר מתאר תהליך הנבנה מעצמו, הנטול למעשה שליטה נראית לעין. הטענה של ק' לפיה אינו אשם, נדחית בטיעון: "אבל כך נוהגים כל הנאשמים לדבר". פתיחתו של הליך פלילי נגד אדם כרוכה כמעט מתחילת הדרך בתהליך הדרגתי של סטיגמטיזציה או הקלנה... ההקלנה ניזונה מעצם קיום ההליך. ההנחה היא שרשויות התביעה עושות את עבודתן באמונה ואם כך, גרעין החשד אינו בנוי על אדני שווא. הוא גם מקבל חיזוק מכלי התקשורת השונים אשר עמדתם יכולה להיות מוטה לכיוון המאשימה.

המשפט הישראלי מודע היטב לכוחה של הסטיגמה החברתית. עצמתה עלולה למנוע את שיקומו של קטין שפשע, ומעתה ועד עולם יינעלו בפניו דרכי התשובה. מסיבה זו, זוכה קטין המעורב בפלילים ליחס של אזרח ששגה ולא של עבריין מועד. בנסיבות מסוימות, אף גונזים את חומר החקירה נגד הקטין בהליך חקירתי של "אי-תביעה"³¹. מטרת הליך זה לאפשר לחקור את הקטין תוך הימנעות מרישום פלילי ותיוגו כעבריין כבר בגיל צעיר³². הליך זה הוא חד-פעמי, והוא נעשה רק אם הודה הקטין במעשהו והביע נכונות להתנצל בפני הנפגע ולפצותו, והוא מותנה גם בהתרשמות החוקר שהקטין לא ישוב לסורו. ואם חזר הקטין לסורו, ניתן לפתוח את התיק ולנהל חקירה פלילית מחודשת ואף להעמידו לדין על אותה עברה³³.

בעת האחרונה, הוגשה לכנסת הצעת חוק פרטית המבקשת לעגן את הליך "אי תביעה" בחקיקה ראשית, במה שמוגדר כ"הליך חלופי", טיפולי ושיקומי. מטרת הליך זה למנוע את תיוגם של קטינים כעבריינים ולהוביל לשיקומם בקהילה וליציאתם ממעגל הפשיעה³⁴.

לפי ההצעה, יתוקן חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971³⁵, וייקבע ש"קטין החשוד בביצוע עבירה שאינה מנויה בתוספת לחוק זה, זכאי שתישקל התאמתו להליכים חלופיים להליך המשפטי" (סעיף 1ב להצעה).

וכך מוגדר (בסעיף 1א להצעה) "הליך חלופי":

הליך בעל מאפיינים טיפוליים, שיקומיים או אחרים, שאין בו כדי לשלול חירותו של קטין, ואשר סיומו מביא לסגירת תיק חקירה נגד קטין החשוד בביצוע עבירה, לאחר שנחקרה עד תומה ונתגלה כי קיים יסוד ראייתי להעמידו לדין ואשר הקטין הודה בביצועה.

הצעה זו מבטאת במובהק את ההכרה שיש לתיוג הפלילי השפעות מרחיקות לכת על נוער שעדיין לא עוצבה תדמיתו העצמית. הליך חלופי זה עשוי לסייע בשיקום הקטין ולהגשים את אחת מן המטרות המרכזיות בענישת נוער³⁶ כפי שמקובל בפסיקת בית המשפט ובחקיקה בישראל³⁷.
לתיוג הפלילי שתי פנים: האחת, היותו גורם רצוי ויעיל המשלים את הענישה הפורמאלית; השנייה, היותו מעין פועל יוצא, לא רצוי במצבים מסוימים, של עצם קיום ההליך הפלילי המרחיב את יריעת הענישה הפלילית מעבר לרצוי.

המשפט העברי מודע היטב לכוחו של התיוג הפלילי. לדעתנו, יש להשתמש במכשיר רב עצמה זה רק בעברות חמורות במיוחד ובמקרים קיצוניים, שאם לא כן, נמצאנו נועלים חלילה את שערי השיקום בפני עבריינים צעירים. הצעת החוק הנזכרת לעיל עולה בקנה אחד עם רוח המשפט העברי, הדוגל בשמירה על כבודו של הנענש כאדם, על מעמדו כבן משפחה, על מקומו בחברה ועל הרצון לחנכו, לשקמו ולהשיבו לחיי חברה תקינים כשאר כל האדם³⁸.

התיקון המוצע בחוק משתלב היטב בהשקפה הפנולוגית של המשפט העברי, ולפיה תפקידו של המשפט העברי אינו רק מעשי תועלתני, השלטת סדר בחברה, אלא גם לשמש כמכשיר חינוכי ורוחני לקידום היחיד והציבור³⁹. מתן אפשרות ממשית לשיקומו של אדם יסייע להגשים את הכלל הגדול של חזרה בתשובה באמת, תוך התנערות יעילה מעברו השלילי של אדם, כך שלא ייזכרו עוד מעשיו הראשונים⁴⁰.

הערות:

* מורה, אגף חינוך טיפול ושיקום, כלא רמלה (גבעון) ונוה תרצה, תלמיד השנה השלישית בפקולטות למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
1. דוגמה נוספת לתיאור נדיר מעין זה מופיעה בפרשת המקושש שיש לה קווי הקבלה לפרשת המקלל, לרבות הצורך בענישתו "לעיני כל העדה" ורגימתו "מחוץ למחנה" כדי לבטא את הטבעת אות הקלון על מעשהו ולמען "יראו וייראו". על פרשה זו והשפעתה על הענישה, ראה בהרחבה: א' הכהן, "'כי לא פורש' - פרק בהלכות מחללי שבת - בימים ההם, בזמן הזה", ספר היובל לרב ישעיהו הדרי, כתלנו טז (תשס"ד), עמ' 41-15.
2. "אין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד" (רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק ב, הלכה י).
3. "כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף, ואומר לו: דמך בראשך, שאתה גרמת לך" (רמב"ם, שם).
4. מ' חזני, "כחומר ביד החברה? בדיקה אמפירית של תורת התיוג", עבריינות וסטייה חברתית - תיאוריה ויישום, בעריכת מ' אדד וי' וולף, רמת-גן 2001, עמ' 41.
5. ש"ג שוהם, "אישיות וסטייה", תל-אביב 1995, עמ'374.
6. הקרקע המכינה היא בית הגידול של האדם, כולל מחשבותיו, אמונותיו, ורגשותיו כפי שהתעצבו על ידי תמסירי הסביבה הקרובה בתקופת הילדות. ראה מ' אדד, השפעת התיוג בתהליך ההתהוות העצמית, עבריינות וסטיה חברתית ט (1981) 77, בעמ' 79.
7. א' בנדור, "עבר פלילי ללא הרשעה , בעקבות בג"ץ 4668/01 שריד ואח' נ' ראש הממשלה ואח'", משפט וצבא 16 (תשס"ב) 95, בעמ' 102.
8. E. Goffman ,Stigma: Notes On the Management of Spoiled Identity , Englewood, 1963 , at pp. 5-10
9. לפי המודל הקונפיגורטיבי שקבע שוהם, התנהגות סוטה בצירוף תיוג חברתי יוצרים סטייה חברתית. עיין ש"ג שוהם, מ' אדד וג' רהב, קרימינולוגיה, ירושלים 2004, עמ' 452.
10. דעה זו הביע ריב"א, ר' יצחק בן אשר, בספר פירוש רבותינו בעלי התוספות על התורה, ניו-יורק וירושלים תש"ד (ד"צ ורשא 1876), עמ' שפג, ד"ה וסמכו: ''נמצא שכלם [=המקלל, הדיינים והעדים] חטאו והוא [=המקלל] קרבן לכלם לפיכך, סומכין על קרבנם". לדעה זו מצטרף ר' יוסף בכור שור, פירושי ר' יוסף בכור שור על התורה, מהדורת מוסד הרב קוק, עמ' רכט, הסבור אף הוא שהסמיכה נועדה לשוות להריגה מעמד טקסי כשל קרבן, "כמו שסומכין על הקורבן כדי להתכפר".
11. ראה שוהם ואחרים (לעיל, הערה 9), עמ' 452.
12. שם, עמ' 481.
13. לעומת זאת, המשפט הישראלי, בחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 173 קובע: "פגיעה ברגשי דת. העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה אחת... (2) משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים". וראה עוד א' הכהן, "חופש הביטוי ופגיעה ברגשות דתיים", פרשת השבוע, אמור, תשס"ז, גיליון מס' 284.
14. מונח שטבע הקרימינולוג ת' סלין להגדרת המשתנים המרכיבים את הציות לנורמה. ראה שוהם ואחרים (לעיל הערה 9), עמ' 73.
15. לורברבוים חולק על דעה זו וסובר שהקללה מהווה תיאורגיה שלילית הפוגעת באופן ממשי באל. ראה י' לורברבוים, צלם אלוהים - הלכה ואגדה, ירושלים תשס"ד, עמ' 267-265.
16. תיתכן גם טכניקת נטרול אחרת באמצעות פנייה לערכים נעלים כמו עימות מטפיזי תמים עם האל כצידוק למעשה העברה. כך, למשל, אומר המדרש שטענת המקלל הייתה במסגרת ויכוח על אופן סידור לחם הפנים. על טכניקות נטרול אחרות, ראה סייקס ומצה: Sykes, G.,& Matza, D. (1957). Techniques of neutralization. American Sociological Review 22, pp. 644- 670.
17. מחקרים אחדים הוכיחו שפיקוח לא פורמלי יעיל בהרבה מפיקוח פורמלי. ראה Braithwaite, J. (1989) .Crime shame and reintegration. Cambridge: Cambridge University press, p. 69.
18. מ' אֵלון, המשפט העברי, חלק א, ירושלים תשמ"ח, עמ' 569-568.
19. שו"ת הרשב"א, חלק ג,סימן תיז. וראה גם שו"ת הריב"ש, סימן רמט.
20. שו"ת הרא"ם, סימן נג.
21. לעניין תפקיד הקהילה וחשיבות המעורבות הקהילתית ביישוב סכסוכים, ראה D. Nelken, "Community Involvement In Crime Control: If Community Is The Answer, What Is The Question?", in Social Control & Justice, L. Sebba (ed.), Magnes Press 1996, p. 235, 243.
22. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ה.
23. שבת מ ע"ב.
24. א' הכהן, "מיהו עבריין? - על הדרת האחר ותיוגו", פרשת השבוע, יום הכיפורים, תשס"ח, גיליון מס' 300.
25. A. Ashworth ,Principles of Criminal Law ,Oxford, 1991, at p. 55 ; ת"א (י-ם) 105/02 ניר נ' מסע אחר בע"מ, פ"מ תשס"ג (3) 441, בעמ' 433.
26. למשל: בג"ץ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50, 54; פ"ד נ(5) 1; בג"צ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב(4) 837 ; ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 855; בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1, 10; ע"פ 9262/03 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 874.
27. ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם), פסקה 33 לפסק דינה של השופטת ארבל.
28. ע180/01, 181/01 התובע הצבאי הראשי נגד סמל כספי ואח', בפסקאות 23-24, ע/123/02
29. ד' לוין, "גוזרים את הדין", המשפט א (תשנ"ג), עמ' 185. רע"פ 1572/06 עאסלה זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 385/89 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל פ"מ מו(1) 100.
30. ב' אוקון וע' שחם, "הגשת כתב אישום כעילה להעברת דירקטור מתפקידו, הערה אגב הצעת חוק החברות החדש", המשפט ד (תשנ"ט), עמ' 329; ת"פ (י-ם) 3531/00 מדינת ישראל נ' אורה מושב להתיישבות (לא פורסם); ק' מן, "זכות הטיעון והביקורת על שיקול-הדעת של התביעה בדבר העמדה לדין", פלילים ה (תשנ"ז), עמ' 190.
31. פקודות המטה הארצי של משטרת ישראל 14.01.01.
32. בג"צ 95 / 7256 פינחס פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1, בעמ' 4.
33. וראה גם הצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (תיקון), התשמ"ג- 1983, 186, חוברת 1630.
34. דברי הכנסת, 135, 27/06/2007. הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון - הזכות להליכים חלופיים), התשס"ו-2006 (פ/567/17).
35. ס"ח התשל"א, עמ' 134.
36. ע"פ 9262/03 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 874.
37. וראה גם חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, סעיף 14(ב)(4) וסעיף 16(ב) בצירוף סעיף 13(3) לגבי תקופת התיישנות עברות קצרה לקטינים.
38. מ' אֵלון, "חוקי-היסוד - עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, סוגיות במשפט הפלילי", מחקרי משפט יג (תשנ"ז) 27, בעמ' 75. בג"צ 86 / 114 חיים לואיס וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 477.
39. א' קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ירושלים תשס"ה, עמ' 428-429.
40. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה י.

---

---